מדינת ישראל נ. נתשה פואז

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1658/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: נתשה פואז ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.1.99 בת"פ 178/98 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: י"ד טבת תש"ס (23.12.99) בשם המערערת: עו"ד נ. גרנות בשם המשיב: עו"ד ג'ואד בולוס פסק-דין המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על-פי הודייתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בית המשפט קמא גזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וחצי ועליו מאסר על-תנאי בן שנה. הערעור הוא ערעורה של המדינה על קולת העונש. כאמור בכתב-האישום - אשר המשיב הודה בעובדות האמורות בו - הצטייד המשיב בסכין שאורך להבה כ20- ס"מ, וזאת כדי לממש את תיכנונו - כלשונו - "לדקור יהודי". וכך, באחד הלילות שבחודש פברואר 1998, סמוך לשעת חצות, פגש המשיב ביוסף לופין אשר היה מהלך אותה שעה ברחוב דוד שבעיר העתיקה. המשיב התנפל על לופין ונעץ את הסכין במותנו הימנית. להב הסכין חדר אל גופו של לופין וקרע אברים פנימיים בביטנו. לופין הובהל אל בית-החולים, נותח בביטנו ואחת מכיליותיו נכרתה. עד כאן - העובדות שהמשיב הודה בהן. המדינה טוענת לפנינו כי העונש שנגזר על המשיב עונש קל הוא, וכדי כך קל הוא עד שמחייב הוא את התערבותנו על דרך ההחמרה בו. לעניין זה ייזכר כי העונש המירבי הקבוע בצידה של העבירה בה הורשע המשיב הינו עונש בן 20 שנות מאסר, ולטענת המדינה רחוק העונש שהוטל על המשיב מן העונש שהיה ראוי כי ייגזר עליו. הנה-כי-כן, המשיב תקף באכזריות את המתלונן, בלא שקדמה למעשה התקיפה כל פרובוקציה, והכל לאחר שהכין עצמו למעשה הברוטלי שביצע. עורך-דין בולוס, אשר טען למשיב, הסב תשומת-ליבנו לכך שבית-משפט קמא לא נעלמה ממנו אף אחת מהעובדות שלעניין; לא עוד, אלא שכל העובדות כולן נזכרות בו בגזר-הדין אחת לאחת. עוד הודיענו עורך-דין בולוס, כי המשיב הביע חרטה על מעשהו הנפשע וכי ראוי שנביא גם גורם זה במנין. טענותיו של עורך-דין בולוס אינן מקובלות עלינו. אשר לכך שבית-משפט קמא הזכיר את כל העובדות כולן בגזר-הדין, אין בדברים אלו כל רבותא, והרי טענת המדינה היא שבית-משפט קמא חרג מגזר-הדין הראוי באורח המצדיק את התערבותנו בו. אשר להבעת החרטה מצידו של המשיב, תמהני מה יש בה באותה חרטה חוץ מאמירת המשיב כי מתחרט הוא על מעשהו. אכן, מה מינו של המשיב והלוך להביע חרטה באמירה, אם יודע הוא שיש בדבר להקל עימו? הבעת חרטה, כשהיא-לעצמה, אין בה כדי להועיל למי שהורשע בדינו, אלא אם כן מתלווה אל החרטה גם מעשה או שבעל החרטה משכנע את בית-המשפט בעליל כי שגה במעשהו וכי ליבו דואב על אותה שגיאה. בענייננו-שלנו לא נמצא לנו מה ייסורי-חרטה תקפו את המשיב חוץ מן החשש לבלות בכלא זמן ממושך. עוד טען עורך-דין בולוס, כי יש לראות את מעשהו של המשיב על רקע התקופה, וכי משחלפה האינתיפאדה ונעלמה, שוב אין להחמיר עם מי שעושים מעשים כמעשה המשיב. טענה זו דינה דחייה. נעיצת-סכין אכזרית כמעשה המשיב מחייבת את בית-המשפט להטיל על עושה המעשה עונש שראוי, ולו כדי שידע העושה וידעו הכל כי על מעשה טוב יינתן שכר ועל מעשה רע ייגזר עונש; והעונש יהיה כמידתו של המעשה. בית-המשפט קמא הקל עם המשיב הקלה יתר-על-המידה, וסבורים אנו כי ראוי שנתערב בעונש ונחמיר בו. לו אנו בית-המשפט קמא, כי אז גזרנו על המשיב עונש חמור בהרבה, ואולם, בשיבתנו בערעור לא נגזור עליו - תחת העונש שנזר עליו בית-המשפט קמא - אלא מאסר בפועל בן חמש שנים ועליו מאסר על-תנאי בן שתי שנים; והתנאי יהיה כאמור בפסק-דינו של בית-משפט קמא. היום, י"ד טבת תש"ס (23.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99016580.G05