אבנר חדד נ. מנהל הארנונה - עיריית חיפה

6 1 בבית המשפט העליון בש"מ 1656/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: אבנר חדד נ ג ד המשיב: מנהל הארנונה - עיריית חיפה ערעור על פסק דינה של הרשמת ש' עבדיאן בעע"מ 6809/19 מיום 12.2.2020 בשם המערער: עו"ד דוד קצוטי בשם המשיב: עו"ד מורן פרץ מלכה פסק-דין לפנַי ערעור על פסק דינה של הרשמת ש' עבדיאן בעע"מ 6809/19 מיום 12.2.2020, במסגרתו קיבלה את בקשת המשיב למחוק ערעור שהגיש המערער, בקבעה כי לא הייתה נתונה לו הזכות להגישו. הרקע לערעור המערער הוא דייר מוגן במשותף עם אדם אחר במספר נכסים עסקיים המצויים בעיר חיפה (להלן: הנכסים). בשנת 2016 נדרש המערער על ידי המשיב, מנהל ארנונה – עיריית חיפה, לשלם חוב ארנונה שהצטבר בעבור החזקתו בנכסים החל משנת 2008. המערער השיג על דרישה זו ומשנדחתה השגתו, הגיש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר), אשר נדחה גם הוא. על כן, הגיש המערער ביום 29.3.2018 ערעור מנהלי (עמ"נ 66865-03-18) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ר' סוקול, ס.נ.) אשר נדחה ביום 31.8.2019 (להלן: פסק הדין). המחלוקת המרכזית בין הצדדים בהליך העיקרי נסובה על אודות שתי סוגיות: האחת, עניינה בשאלת ההחזקה בנכסים. היינו האם יש לראות במערער כ"מחזיק" בנכסים מכוח היותו דייר מוגן בהם, אף שלטענתו לא החזיק בהם בפועל; השנייה, עניינה בהתיישנות החוב, השיהוי בהגשת דרישת התשלום כלפיו וברטרואקטיביות החיוב. היינו האם ניתן לחייבו בחיובי ארנונה עבור השנים שקדמו למועד משלוח דרישת התשלום אליו. במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט לשאלת הסמכות לדון בכל אחת מהסוגיות האמורות. צוין כי כאשר הטענות נופלות בגדר העניינים המצויים בסמכות מנהל הארנונה על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, כמו שאלת זהות המחזיק בנכס, יש לנקוט בהליכי השגה, ערר וערעור מינהלי. לעומת זאת, כאשר טענות החייב מופנות כנגד סבירות החיוב, חוקיות החיוב, רטרואקטיביות החיוב ושאר טענות במישור המינהלי, על החייב לפנות בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. לכן, במקרה זה, שעה שעניינו של המערער, במסגרת הסוגיה הראשונה נגעה לשאלת החזקתו בנכסים, הרי שהוא נקט בעניין זה בהליך השגה וערעור מתאימים. ואולם, באשר לשאלה השנייה שלא נדונה לפני ועדת הערר, בעניין ההתיישנות, השיהוי וסוגיית הרטרואקטיביות, ציין בית המשפט כי הדרך להשיג עליה הייתה צריכה להיות מלכתחילה באמצעות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. יחד עם זאת, לאחר שנקבע שהשאלה המרכזית הצריכה הכרעה היא בעניין סוגיית ההחזקה, דן בית המשפט המחוזי גם בשאלות האחרות ודחה לגופו של עניין את מכלול הערעור שהוגש. המערער השיג על פסק הדין בשתי דרכים חלופיות. האחת בדרך של הגשת ערעור בזכות (עע"מ 6809/19); והשנייה בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור (בר"מ 6563/19). בקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטת בית המשפט (השופטת ד' ברק-ארז) ביום 20.11.2019 והמשיב הגיש ביום 1.1.2020 בקשה לסילוק הערעור (בזכות) על הסף. בתמצית, טענת המשיב היא כי ההשגה על פסק הדין על מכלול קביעותיו תעשה רק באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא בדרך של הגשת ערעור בזכות. כמו כן מפאת קיומו של מעשה בית-דין בשל כך שבקשת רשות הערעור שהגיש המערער נדחתה, הוא מנוע מלהגיש ערעור נוסף. בתגובה, טען המשיב כי בית המשפט המחוזי הכריע בעניין סוגיות ההתיישנות, השיהוי והרטרואקטיביות כ"ערכאה ראשונה", ולכן נתונה לו להגיש כנגד הכרעה זו ערעור בזכות. ביום 12.2.2020 ניתן פסק דינה של הרשמת אשר מחק על הסף את הערעור שהוגש. הרשמת ציינה כי אין בטענה שחלק מדרישות החיוב בארנונה נדונו לראשונה בפני בית המשפט המחוזי כדי לסייע למערער ולהעניק לו זכות ערעור באותם עניינים. על כך הוסיפה הרשמת כי בהתאם להוראות הדין, אופן ההשגה על החלטה או על פסק דין, הוא פועל יוצא של האכסניה הדיונית שבה נדונו טענות הצדדים. על כן בענייננו מאחר שכל טענות המערער נדונו בערעור מנהלי, אופן ההשגה על פסק הדין שניתן באותו הליך הוא רק בדרך של בקשת רשות ערעור. מכאן הערעור שלפנַי. בתמצית, המערער טוען כי שגתה הרשמת וכי הייתה נתונה לו הזכות להגיש ערעור על פסק הדין באותם העניינים אשר נדונו לראשונה לפני בית המשפט המחוזי על פי סמכותו. זאת בשים לב לזכותו הדיונית הבסיסית שיכול הוא לערער על פסק דין שניתן לו בערכאה "הראשונה", כאשר הנחת היסוד היא שכל עניין המובא לפני בית המשפט, יידון לפני שתי ערכאות. לעניין דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש, ציין המערער כי ההחלטה שניתנה כלל לא דנה בסוגיה לגופו של עניין, אלא הבקשה נדחתה על הסף מאחר שנקבע שהיא אינה מעלה שאלה עקרונית וכי לא נגרם עיוות דין. על כן אין להחלטה זו כל השלכה לענייננו. עוד הדגיש המערער כי בית המשפט המחוזי היה מודע לשאלת הסמכות וחרף זאת אפשר לו להעלות את מלוא טענותיו בידיעה שחלק מהן מועלות לראשונה לפניו. ועל כל אלו, בנוסף להעלאת טענות לגוף ערעורו (שאין מקום לדון בהן במסגרת זו), הוסיף המערער כי התנהלות המשיב נגועה בחוסר תום לב מפני שהוא מונע את בירור מלוא טענות המערער כלפיו. המשיב מנגד החרה החזיק אחר פסק דינה של הרשמת. לטענתו, שעה שבית המשפט המחוזי ישב כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת הערר, וזאת לאחר שהמערער בחר בכך, הערעור על פסק הדין על מכלול העניינים וההכרעות הכלולים בו, אפשרי ברשות בלבד, בין אם בית המשפט דן והכריע בשאלות שלא נדונו ולא הוכרעו על ידי ועדת הערר ובין אם לאו. כמו כן יש לדחות את הערעור נוכח קיומו של מעשה בית-דין הנוצר מדחיית בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המערער. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהליכים שקדמו לערעור זה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת אף מבלי להידרש לקיומו של מעשה בית דין בשל דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש המערער באותו עניין. סעיף 12(א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק) קובע כי על פסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בערעור מינהלי, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בלבד. על כן, על פי פשטותם של דברים, שעה שעניינו של המערער הוכרע לפני בית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת ערעור מינהלי, דלתות בית משפט זה בהליך ערעורי פתוחות לפניו רק אם ניתנה לו הרשות לכך. לעניין זה, אין זה משנה כי הכרעת בית המשפט התייחסה לשאלות אשר לא נדונו בכל ערכאה הקודמת לו, וכי כתוצאה ממתן ההכרעה באותן שאלות לראשונה בערכאת הערעור, לא תינתן האפשרות לערער עליהן אלא ברשות. כבר נפסק בעניין זה מקדמת דנא, כי עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינויים, תוספות או אף הכרעות חדשות שלא נכללו בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להקנות למשיג על פסק הדין זכות ערעור (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (17.7.2005); רע"א 3663/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (19.6.2017); חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 222-221 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי)). וכפי שאמר בית המשפט בעניין רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (8.5.2006): "אילולא גרסנו כן, היתה התוצאה כי כדי להבטיח לעצמו גלגול ערעורי נוסף [...] היה צד מגיש בקשה כלשהי בהליך הערעור הראשון שלא נדונה בערכאה הדיונית, ומבטיח לעצמו 'כרטיס כניסה' למבוקשו הערעורי – מה שאינו מתקבל על הדעת." (שם, פסקה ו'). לשון אחרת, העובדה כי ערכאת הערעור נדרשה לעניין או קבעה ממצא בעניין שלא נדון על ידי הערכאה הדיונית, אינה הופכת את הדיון לפניה לדיון לפני "ערכאה ראשונה", המקנה זכות ערעור על פסק הדין (רע"א 3190/12 בן-דוד נ' בן-דוד (25.6.2012); רע"א 2857/10 דרעי נ' כהן (14.7.2010)). אכן, כפי שטען המערער, תפיסת היסוד של המחוקק היא שעניין יידון בדרך כלל לפני שתי ערכאות (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין גם מקום להפריז בחשיבותה של הזכות להביא עניין שהוכרע בערכאה מבררת לפתחה של ערכאת ערעור. הזכות מעוגנת בסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובסעיפים 12-11 לחוק. היא מיועדת לתקן טעויות של הערכאה המבררת; לפתח את המשפט; לסייע לבעלי הדין לקבל על עצמם את הדין. היא זכות יסוד. היא זכות טבעית (הערעור האזרחי, סיכום בעמ' 57). אלא שבמקרה זה המערער הוא זה אשר בחר שעניינו יבורר באופן שלא תינתן לו זכות ערעור, אלא רק ערעור ברשות. המערער אמנם "מאשים" את המשיב שעמדתו נתקבלה על דעת הרשמת בכך ש"הורע מצבו" הדיוני. אלא שהמעיין בכתבי בי-דין שהוגשו לבית המשפט המחוזי, מגלה כי אין לו למערער בעניין זה, אלא להלין על עצמו. הינה כי כן, עיון במערכת "נט המשפט" מגלה כי במסגרת כתב הערעור טען המערער כי ועדת הערר הייתה מוסמכת לדון במכלול טענותיו. המערער אף הרחיק לכת וטען כי יו"ר הוועדה גילתה "שהיא פשוט איננה מבינה במה המדובר" (פסקה 26 לכתב הערעור). במסגרת תשובתו לערעור, המשיב טען מנגד, כי ועדת הערר לא הייתה מוסמכת לדון בכל טענות המערער, וכפועל יוצא מכך, גם בית המשפט לעניינים מינהליים מנוע מלדון באותן סוגיות במסגרת הערעור המינהלי (פסקאות 26-19 לכתב התשובה). בתשובה לכך, הגיב המערער ועמד בעקשנות על שלו ועל כך שבית המשפט המחוזי ידון בסוגיות כולן במסגרת הערעור המנהלי שהגיש (פסקאות 12-9 לתגובתו). בנסיבות אלו פשיטא כי אין בסיס לטענות המערער בדבר "עוול" כלשהו שנגרם לו. אדרבה, למערער הייתה נתונה האפשרות להגיש עתירה מנהלית על אותן שאלות שלא נדונו בוועדת הערר ולו במקביל לערר שהגיש לוועדת הערר או לערעור המנהלי שהגיש, ואולם הוא בחר שלא לעשות כן. זו גם הייתה הדרך הנכונה לפעול (וראו: בר"מ 1541/08 טכנו חשמל טכנולוגיה מתקדמת לרכב (96) בע"מ נ' מנהל הארנונה, עיריית טירת הכרמל (27.8.2008)). המערער נטל אפוא סיכון בכך שהעדיף כביכול את היעילות הדיונית מבחינתו על פני מיצוי הזכויות הדיוניות שלו כהלכתן. כעת כאשר התגלה למערער שבחירתו שלו לא הובילה אותו אל היעד הרצוי מבחינתו, הוא מלין על כך. ברם, הוא מנוע כיום מלטעון שהוא לא נהנה מהזכות הדיונית של הגשת ערעור בזכות שהייתה מוקנית לו אם אכן היה מגיש במקביל את שני ההליכים (והשוו: בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.2016)). פשיטא גם כי אין לראות, כטענת המערער, את ההתנהלות הדיונית של המשיב כהתנהלות בחוסר תום לב. בשולי הדברים אציין כי אין רלוונטיות לטענת המערער כי בית המשפט המחוזי בדונו בערעור המינהלי, הכריע בשאלת ההתיישנות, השיהוי ורטרואקטיביות החיוב בסמכות, חרף העובדה שהיה מקום לדון בשאלה במסגרת עתירה מינהלית נפרדת. אין המדובר בשאלת סמכות, שכן אין מקום לספק כי בית המשפט המחוזי בדונו בסוגיית חוב הארנונה כבית משפט לעניינים מינהליים, יכול היה לדון במכלול העניינים הכרוכים בכך. בין שנדונו בוועדת הערר לפניו ובין אם לאו; ובין בדונו בערעור מינהלי ובין בדונו בעתירה מינהלית (וראו: בר"מ 2985/17 קיבוץ עינת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון (20.9.2017)). מדובר כפי שקבעה הרשמת, בשאלה אחרת והיא האכסניה הדיונית שבה הועלו ונדונו טענותיהם של צדדים להליך, אשר היא זו המכריעה באשר לאופן בו תוגש ההשגה על פסק הדין. בערעור בזכות או בערעור ברשות. הערעור נדחה אפוא והמערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ₪. ניתן היום, ‏כ"ו באדר התש"ף (‏22.3.2020). ש ו פ ט _________________________ 20016560_N02.docx רד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1