עינאד יוסף נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1655/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער: עינאד יוסף נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.1.99 בת"פ 495/88 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' אברמוביץ, ח' גלפז, י' ממן תאריך הישיבה: י"ז באלול התשנ"ט (29.8.99) בשם המערער: עו"ד משה גלעד בשם המשיב: עו"ד נאוה בן-אור בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער נהג במכוניתו בשעות הערב. ליד גבעת-המורה אסף את המתלוננת, טרמפיסטית כבת 22 שהמתינה להסעה. תחילה הסיעה, כבקשתה, לטבריה; אחר-כך לישוב נשר שליד חיפה; ולבסוף, בשעת לילה מאוחרת, בחזרה לכיוון גבעת-המורה. במהלך שני מסעותיהם הראשונים ניסה המערער ללטף את רגליה ואת חזה של המתלוננת, אך היא הדפה את ידו ודרשה ממנו לחדול. במהלך מסעם האחרון עצר המערער את המכונית בצד הדרך, שלף מברג ותוך שאיים בו על המתלוננת דרש ממנה להתפשט ולהוריד את מסעד מושבה למצב שכיבה. משסירבה לעשות כדרישתו, ואף דחתה את שידוליו להתמסר לו תמורת תשלום, תקף המערער את המתלוננת, הפשיל את שמלתה ופשט מעליה בגד-ים אותו לבשה מתחת לשמלה. כל אותה העת הפצירה בו המתלוננת כי יניח לה, הצמידה את רגליה וניסתה להדוף אותו מעליה. אך המערער התעלם מתחנוניה, התגבר בכוח על התנגדותה ובעל אותה נגד רצונה. אחר כך הסיע אותה למחוז חפצה והניחה לנפשה. על יסוד הודאתו בעובדות הורשע המערער באינוס, על-פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין בנסיבות המתוארות בסעיף 345(ב)(2) לחוק. נגזרו עליו שמונה שנות מאסר, שש מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. בערעור שלפנינו, המופנה נגד חומרת עונש המאסר הממשי, טען הסניגור - ראשית, כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה מנורמת הענישה המקובלת למעשים מן הסוג שבעטיו הובא המערער לדין, ושנית, כי בהתחשב בנסיבות המקרה, לנוכח עברו הנקי ולאור נסיבותיו המשפחתיות של המערער (שהוא נשוי ואב לארבעה), היה על בית המשפט המחוזי להסתפק לגביו בעונש יותר מתון. אחיזה לטענתו הראשונה קיווה הסניגור למצוא במספר פסקי-דין, בהם אישר בית-משפט זה עונשי מאסר לתקופות קצרות משש שנים, שנגזרו על נאשמים שהורשעו בעבירות אינוס, או אף הקל בעונשיהם. אלא שפסקי-דין אלה אינם מסייעים בידו. לדיבור "נורמה עונשית" יש יותר ממשמעות מקובלת אחת. יש המשתמשים בו לתיאור ממוצע סטאטיסטי של אמת המידה העונשית שננקטה, במהלך תקופה נתונה, ביחס לעבירות מסוג מסוים. במשמעותו האחרת, אמור המושג לשקף את אמת המידה העונשית הראויה לאותו סוג של עבירות. ולא הרי זו כהרי זו. קיומה של אמת-מידה עונשית ממוצעת אינו מעיד, כי העונשים שהוטלו במקרים שנבדקו משקפים גם את הנורמה העונשית הראויה. נורמה ראויה נותנת ביטוי למדיניות ענישתית, שקביעתה נתונה בידי בית המשפט העליון. קביעתה אמורה לשקף ולהטעים את השיקולים המרכזיים בהענשת עבירות מסוג מסוים; ומשנקבעה הנורמה, מוטל על בתי המשפט - בבואם לקבוע את עונשו של נאשם במקרה נתון - להנחות את עצמם על-פיה. ואולם דבר קביעתה של נורמה עונשית, במובנה האמור, יכול, לרוב, להילמד רק מאמירתו המפורשת של בית המשפט העליון. וככלל, אין להסיק אודות קיומה מפסקי-דין, בהם מחליט בית המשפט לדחות, או אף לקבל, ערעור על חומרת (או על קולת) העונש במקרה נתון. בעיקר חשוב להטעים - דבר שרבים מעורכי הדין המופיעים לפנינו נוטים לטעות בו - כי מדחיית ערעורו של נאשם, נגד חומרת העונש שנגזר עליו, לא נובע כי העונש שנגזר בעניינו עומד במבחנה של נורמת הענישה הראויה. הלוא דין הוא, שבהיעדר ערעור מטעם המאשימה נגד קולת העונש, אין בידי בית המשפט שלערעור להגדיל את עונשו של הנאשם (סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). נמצא שמדחיית ערעור על חומרת העונש ניתן רק להסיק, כי בית המשפט לא ראה מקום להקל בעונש שנגזר לנאשם בערכאה הראשונה, אך בהיעדר אמירה מפורשת לעניין זה בפסק הדין, לא ניתן להסיק ממנו כי בית המשפט העליון סבור כי העונש שהוטל משקף גם את העונש שראוי היה להטילו. לא למותר להוסיף, כי אף קבלת ערעור נגד חומרת (או קולת) העונש, מקום שהיא מתבססת על שיקולים ונסיבות הנוגעים למקרה האינדיווידואלי, לא בהכרח תהווה אסמכתה לנורמה העונשית הראויה באותו סוג של עבירות. מפסקי הדין שצוטטו על-ידי הסניגור, בהנחה שהם מתארים חתך מייצג, ניתן אולי להסיק כי בגין עבירות אינוס כאלה ואחרות יצאו המורשעים פטורים בעונשים קלים להפליא. אך מפסקי-דין אלה לא ניתן להעלות, כי ענישתם של המקרים ההם עמדה במבחנה של נורמת הענישה הראויה, ובוודאי שאין להסיק מהם, כי העונש שנגזר על המערער חורג לחומרה מנורמה זו. במיגוון הבלתי-נדלה של מעשי אינוס, מסוגים שונים ומשונים, המובאים לפני בתי המשפט, האינוס של עוברות-אורח אקראיות (בכללן טרמפיסטיות) נמנה עם סוגי המקרים היותר חמורים. הצורך החברתי להגן על שלומן של נשים ונערות, מפני פגיעות מיניות אלימות בהן בהימצאן ברשות הרבים, מחייב הטלת עונשים קשים וחמורים על המורשעים. המערער שלפנינו יצא פטור בעונש של שש שנות מאסר בפועל. עונש זה, לא רק שאינו חורג לחומרה מן העונש הראוי, אלא שהוא אף נוטה בבירור לצד הקולה. אין זאת אלא שבקביעת עונשו הביא בית המשפט בחשבון, לא רק את עברו הנקי של המערער (דבר שצוין במפורש בגזר הדין), אלא גם את מצבו המשפחתי. מאידך, בנסיבות ההתרחשות, שבגדרן ביצע המערער את עבירתו, אין דבר היכול להמעיט מחומרת המעשה. המתלוננת, שכנראה לא עמדה על הסכנה הצפויה לה מעם המערער, אמנם לא נרתעה מהמשך הנסיעה בחברתו גם לאחר ניסיונותיו החוזרים ללטף את חזה ואת רגליה. עם זאת ברור, כי המערער עמד היטב, ומבעוד מועד, על סירובה של המתלוננת לקיים עימו יחסי קירבה, שאלמלא כן חזקה שלא היה שולף מברג ומאיים בו עליה, עוד בטרם ביקש ממנה להתמסר לו. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ג' בתשרי תשנ"ט (13.9.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT