פסק-דין בתיק ע"א 1655/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1655/01
בפני:
כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
המערער:
אביעד מינץ
נ ג ד
המשיבים:
1. יהודה זינגר
2. קוהירנס דיגיטל סיסטמס
3. ד"ר ישראל גוטליב
4. שמואל זינגר
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.1.2001 בת"א 892/97 שניתן על ידי כבוד השופט
ג' קלינג
תאריך הישיבה:
כ' בכסלו תשס"ג (25.11.2002)
בשם המערער:
עו"ד יהושע נבו
בשם המשיבים:
עו"ד דניאלס איבן דוד
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. בחודש פברואר, שנת 1994, התקשרו ארבעה
מהנדסי אלקטרוניקה ומחשבים – מינץ (המערער), זינגר (המשיב 1), גוטליב (המשיב 3) ואבן-טוב
(להלן: המייסדים) ב"הסכם והצהרת כוונות" להקמת חברה שתפעל בתחום התכנון
בעזרת מחשב. מטרתו של ההסכם הייתה, על פי המוצהר בסעיף 1 הימנו, "לעגן בכתב
את עקרי ההבנות, ההסכמות והצהרת הכוונות, כפי שעלו בדיונים ובשיחות שנערכו בין
הצדדים [הם המייסדים - א' ר'], עד לתאריך החתימה על [ה]מסמך...". על-פי האמור
בהסכם, התכוונו המייסדים להקים חברה תוך חודשיים; מניותיה של החברה אמורות היו
להתחלק בין המייסדים באופן שווה; נקבעו
תחומי הפעילות והיקף המשרה בה יפעל כל אחד מהארבעה. גוטליב ומינץ היו אמורים לפעול
במשרה חלקית, בעוד שזינגר ואבנטוב היו אמורים לפעול במשרה מלאה; הוסכם גם, כי שכרם של הארבעה ייקבע "לפי חלק המשרה ולפי
פרמטרים נוספים שיוחלטו על-ידי הצדדים"; נוסף לכך נאמר, כי צעדים ראשונים
לרישומה של החברה ייעשו עם התגבשות חוזה אספקת המוצרים ללקוח. עם זאת, צוין גם, כי
הכנת תוכנית עסקית מפורטת תהיה שלב הכרחי לפני ביצוע הרישום.
מספר חודשים אחר-כך, טרם שנרשמה החברה
במרשם החברות, שונתה, בהסכמה, חלוקת המניות בין המייסדים. על-פי החלוקה החדשה,
עתידים היו זינגר ואבנטוב להחזיק, כל אחד, בסך של 34% מהון המניות המונפק, ואילו
בחזקתם של מינץ וגוטליב אמורים היו להיוותר, בהתאמה, 17% ו-15% מסך המניות. זמן מה
לאחר מכן נוסחו על-ידי המייסדים תזכיר ההתאגדות ותקנות ההתאגדות של החברה (להלן:
מסמכי ההתאגדות), כנדרש על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, שהייתה
בתוקף באותה עת. בתזכיר ההתאגדות נקבע כי החברה תיקרא "קוהירנס דיגיטל סיסטמס
אנג'נירינג בע"מ" – היא המשיבה 2. המייסדים חתמו כולם על תזכיר ההתאגדות
– כמו גם על תקנות ההתאגדות – וליד חתימתם צוין סך המניות שתוקצנה לכל אחד מהם, באופן
שתאם את חלוקת המניות החדשה. נוסף לכך, נשכרו שירותיו של עורך-דין (חיים כץ) –
מכרו של גוטליב – על מנת שיטפל בהליכי רישומה של החברה אצל רשם החברות. ברם, משעלו
בתוהו מאמציהם של הארבעה להשיג עבודות בתחום של תכנון בעזרת מחשב, נדחה רישומה של
החברה ונדחתה הפעלתה.
2. בשנת 1995 פרש אבנטוב מהחברה (שעדיין לא
נרשמה בשלב זה). מניותיו הוקצו לשלושת המייסדים שנותרו. על-פי החלוקה החדשה, גדל
חלקו של זינגר ל-55% מסך המניות, וחלקם של מינץ ושל גוטליב גדל ל-25% ו-20%
בהתאמה. גוטליב עידכן את עו"ד כץ בדבר חלוקת המניות החדשה, וביקשו לפעול
באופן מיידי לרישום החברה. כץ פעל כמצוותו של גוטליב. מסמכי התאגדות, זהים בלשונם
למסמכי ההתאגדות שנוסחו על-ידי ארבעת המייסדים, נמסרו למרשם החברות, והחברה נרשמה
כדין. עם זאת, במקום שייחתמו המסמכים על-ידי המייסדים שנותרו, נחתמו הם על-ידי
עו"ד כץ ומזכירתו, ומניות החברה נרשמו גם הן על שם השניים. 99% מהון המניות נרשם
על-שם עו"ד כץ והאחוז הנותר נרשם על שם מזכירתו. מינץ לא ידע, לדבריו, כי
מניות החברה נרשמו על שם כץ ומזכירתו, וסבר כל העת, לטענתו, כי המניות רשומות על
שם שלושת המייסדים שנותרו, והוא ביניהם. על אף שהחברה נרשמה כדין, נמנעו שלושת
המייסדים מביצוע פעולות בסיסיות המתחייבות על-פי דין או על-פי תקנות ההתאגדות של
החברה: לא נתכנסו אסיפות כלליות; לא נבחר
דירקטוריון; וכמובן לא הוסמכו מורשי חתימה
על-ידי הדירקטוריון. עם זאת, נפתח חשבון בנק על-שם החברה, ולשלושה ניתנו סמכויות
חתימה לשם ביצוע פעולות בחשבון.
3. בחודש יולי 1996 פרש גוטליב מהחברה. הוא
מכר לחברה את חלקו במניותיה (בפועל, כאמור, היו רשומות מניות החברה על שם
עו"ד כץ ומזכירתו) – 20% מהון המניות – בתמורה לסך של 10,000 ש"ח (יש
לציין כי עסקה כזו – של רכישת מניות החברה על-ידי החברה – הייתה, לכאורה, אסורה
על-פי הדין שחל באותה עת (כיום רשאית חברה לרכוש את מניותיה, ובלבד שרכישה זו מהווה
"חלוקה מותרת", כמפורט בסעיפים 301 עד 303 לחוק החברות,
התשנ"ט-1999). בעלי הדין לא עמדו על קושי עיוני זה). לאחר פרישתו נותרו בחברה
שניים – זינגר ומינץ. לא נעשתה בין השניים הקצאה של מניותיו של גוטליב. בשלב מסוים,
פרצה מחלוקת בין זינגר למינץ, אשר בעקבותיה ניהלו השניים משא ומתן לפרישתו של האחרון
מהחברה. עם זאת, לא נחתם הסכם פרישה. בחודש מאי 1997 התברר למינץ כי זכות החתימה
שלו בחשבון הבנק של החברה בוטלה. אז גם נודע לו כי מניות החברה – שהיו רשומות עד
אז על שם עו"ד כץ ומזכירתו (לטענת מינץ, ללא ידיעתו, כאמור) – הועברו לבעלותו
של זינגר (99% מסך המניות) ושל אביו של זינגר – הוא המשיב 4 (1% מסך המניות).
4. בעקבות השתלשלות העניינים המתוארת, הגיש
מינץ לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כנגד החברה וכנגד גוטליב וזינגר
(התביעה הוגשה גם כנגד עו"ד כץ, אך השניים הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית
המשפט). בין היתר, ביקש מינץ כי בית המשפט יצהיר שגוטליב וזינגר פעלו בחוסר תום-לב
והפרו את אמונו. זינגר – על שום שהעביר לידיו ולידי אביו מניות שאמורות היו להירשם
על-שם מינץ; וגוטליב – על שום שהפר את החובה שהוטלה עליו כשלוחם של המייסדים, והיא
לוודא את רישום המניות על-שמם. מינץ תבע גם כי בית המשפט יצהיר על זכאותו להירשם
כבעל מניות בחברה מיום היווסדה, וכן עתר לקבלת צו למתן חשבונות.
5. בית המשפט קמא (כבוד השופט ד"ר ג'
קלינג) דחה את תביעותיו של מינץ. זאת, משמצא כי ההסכם והצהרת הכוונות הנזכרים – ולפיכך
גם הקמתה של החברה – נזנחו על-ידי המייסדים. בין היתר הסתמך בית המשפט על כך
שמעולם לא הוקצו למינץ מניות ושהוא לא מונה לדירקטור. התנהגותו של מינץ, שלא הראה –
כך נאמר – התעניינות של ממש בחברה, חיזקה גם היא את מסקנתה האמורה של הערכאה
דלמטה. היענות לתביעותיו של מינץ משמעה – כך קבע בית המשפט – אכיפת הסכם שנזנח
על-ידי הכל.
על פסק-דינו של בית המשפט הוגש הערעור
שלפנינו, ובמסגרתו עותר מינץ לביטול פסק הדין ולקבלת הסעדים שאותם תבע בהליכים
דלמטה. גוטליב וזינגר סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים
טוענים, כי ההסכם בדבר הקמת החברה נזנח על-ידי המייסדים כולם, וזאת לאור העובדה
שהחברה לא נרשמה בפרק הזמן שהוקצב על-ידם, קרי חודשיים מיום כינונו של ההסכם. נוסף
לכך גורסים המשיבים, כי לא הוכנה תכנית עסקית, המהווה, על-פי האמור בהסכם, תנאי
הכרחי לרישומה של החברה. גוטליב טוען, כי אין יסוד לטענות מינץ כלפיו בדבר הפרת
חובת האמון, וזאת משום שרישום מניות החברה על-שם המייסדים לא היה באחריותו.
לאחר שמיעת טענות בעלי-הדין ועיון
בכתובים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בנתון להערות שיובאו להלן.
6. תחילה אדרש לטענותיו של מינץ כלפי גוטליב.
לטענתו של מינץ, שימש גוטליב כשלוחה של החברה בכל הנוגע להליכי רישומן של מניות
החברה על-שם המייסדים. רישום המניות על-שם עו"ד כץ ומזכירתו, במקום על שם
המייסדים, הוא שאפשר, כך טוען מינץ, את העברתן של מניותיו לידי זינגר. גוטליב, שלא
וידא את רישום המניות על-שם המייסדים, הפר את חובתו כשלוח, ואחראי, לכן, לשיטת
מינץ, לנזקים שנגרמו לו עקב נישולו מזכויותיו בחברה. בטענות אלה לא מצאתי ממש. כפי
שעולה מן התכתובות בין גוטליב לעו"ד כץ, פנה הראשון אל האחרון – בשל היכרותם
של השניים – על מנת שהאחרון יטפל בהליכי רישומה של החברה. אכן, גוטליב שימש איש
הקשר של החברה עם עו"ד כץ. עם זאת, לא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על כך
שגוטליב התיימר לשמש כשלוח של המייסדים לצורך רישומה של החברה. נהפוך הוא,
המייסדים ידעו כי עליהם להתייצב במשרדו של עו"ד כץ על מנת לחתום על המסמכים
הנדרשים לשם השלמת הליך רישום המניות על שמם, אך לא עשו כן. משכך, ובנסיבות
העניין, אין מקום להטיל על גוטליב אחריות כלפי מינץ.
7. מאידך גיסא, אין לאמץ את מסקנתו של בית
המשפט קמא, כי ההסכם בדבר הקמת החברה נזנח על-ידי המייסדים. אכן, אין חולקין, כי
הציפיות שתלו המייסדים בחברה נכזבו. היקף הפעילות של החברה היה מצומצם עד מאוד.
תחום הפעילות בו עסקה החברה בפועל – הדרכה במחשבים – היה שונה מתחום הפעילות שתוכנן
מלכתחילה – תכנון בעזרת מחשב. נכון גם שפעולתו של מינץ היתה, כתוצאה מכך, מצומצמת.
עם זאת, החברה נוסדה ונרשמה כדין, ומכוח הקמתה נולדה זכותו של מינץ למניות.
המייסדים קבעו, אמנם, בהסכם הכוונות, כי הכנת תכנית עסקית תהיה שלב הכרחי לפני
ביצוע הרישום, ותכנית כאמור לא הוכנה. אך משנרשמה החברה כדין, אין אלא לקבוע
שהמייסדים ויתרו א-הדדי על קיום התניה. מניותיה של החברה נרשמו אמנם על שם
עו"ד כץ ומזכירתו, אך הן הוחזקו על-ידם בנאמנות עבור המייסדים. ודוק, הן
הוחזקו בנאמנות עבור כלל המייסדים, לרבות מינץ, ולא רק עבור זינגר, אשר אליו (ואל
אביו) הועברו בסופו של יום כל המניות. שהרי אחרת, כיצד זה נעשתה עסקת המכירה של
מניותיו של גוטליב? זינגר טוען, אמנם, כי התשלום בסך 10,000 ש"ח ששילמה החברה
לגוטליב ניתן כשכר עבור קורס שניהל גוטליב במסגרת החברה ולא בתמורה לרכישת
מניותיו. עם זאת, זינגר לא הצליח להצביע על תשתית התומכת בטענה זו והסותרת את
העולה משטר העברת המניות ומדבריו של גוטליב עצמו. ברי, אפוא, כי לו היו נרשמות
המניות על שם המייסדים, בהתאם לכוונתם מלכתחילה, לא הייתה באפשרותו של זינגר
להעביר לידיו את החלק לו זכאי היה מינץ, במניות החברה, ללא הסכמתו של זה. למינץ
קמה אפוא, לכאורה, זכות לחלק במניות החברה, על-פי החלוקה האחרונה שנקבעה בין
המייסדים, קרי סך של 25% מכלל המניות. עם זאת, אכיפת ההסכם ואכיפת ההבנות אליהן
הגיעו המייסדים באשר לדרך הקצאת המניות החברה – קרי מתן סעד הצהרתי לפיו זכאי מינץ
לרבע מסך המניות – אכיפה כזו אינה סבירה ואינה ראויה בנסיבות המקרה. זאת – משנשתנו
מטרות החברה, ולא מומשה הפעילות המקורית בה, ולנוכח העובדה שרוב-רובן של התשומות
שהושקעו ומושקעות בחברה, יצאו ויוצאות מידיו של זינגר. מינץ עצמו אינו חולק על
עובדות אלה.
8. הנה כי כן, נמצא כי ארבעת המייסדים גמרו
אומר להקים חברה שתפעל בתחום התכנון בעזרת מחשב. הוסכם בין הארבעה על אופן הקצאת
המניות בחברה. החברה הוקמה ונרשמה על שם עו"ד כץ ומזכירתו. אלה החזיקו במניות
בנאמנות על-פי החלוקה המוסכמת בין שלושת המייסדים שנותרו לאחר פרישתו של אבנטוב,
קרי 55% מסך המניות לזינגר, 20% מסך המניות לגוטליב ו-25% המניות הנוצרים למינץ.
רישום המניות על שמו של זינגר, ללא הסכמה לכך מצדו של מינץ, מהווה הפרה של ההסכמים
וההבנות בין המייסדים. הפרה זו מקנה, באופן עקרוני, סעד של אכיפה לזכותו של מינץ –
שמכוחה זכאי הוא למניות בחברה, בשיעור של 25%. עם זאת, ראוי, כאמור, להימנע ממתן
סעד כזה, במקרה זה, שכן "אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין",
כמאמר סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לפיכך, דין
הערעור להידחות.
9. לכאורה, זכאי היה מינץ לפיצוי – חלף אכיפה
– בגין הנזק שנגרם לו עקב ההפרה. על היקפו של נזק זה ניתן היה, כך נראה, ללמוד
מעסקת מכירת המניות שהתבצעה בין החברה לבין גוטליב. בעת שפרש גוטליב מן החברה, מכר
הוא את חלקו במניותיה (20%) תמורת סך של 10,000 ש"ח. ערכן של מניות החברה, כפי
שהשתקף, לכאורה, מעסקת המכירה האמורה, יכול היה לשמש, אולי, בסיס לחישוב גובה
הפיצוי לו זכאי מינץ. אלא שלא נתבקש סעד של פיצוי בהליכים דלמטה, וממילא, גובה
הפיצוי לו זכאי, לכאורה, מינץ, אינו בא, כך נדמה, בגדר סמכותו העניינית של בית
המשפט המחוזי, שבפניו התנהל ההליך הדיוני. לפיכך, אין מקום להכריע לגוף הדברים בשאלת
זכותו של מינץ לפיצוי מאת זינגר. עם זאת, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותו של
מינץ לעתור לבית משפט השלום על מנת לברר את שאלת זכאותו לפיצויים. נראה כי גם שאלת
הצורך במתן היתר לפיצול סעדים אינה מתעוררת כאן – בשל פיצול הסמכות העניינית.
התוצאה היא שדין הערעור כנגד זינגר –
להידחות. הערעור כנגד גוטליב נדחה אף הוא. בנסיבות עניין, לא ראיתי לעשות צו
להוצאות ולשכר טרחת עורך-דין.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
ריבלין.
ניתן היום, כ"ח בניסן תשס"ג
(30.4.2003).
המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01016550_P13.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il