איוון וולאהוביץ נ. היועץ המשפטי לממשלה

4 1 בבית המשפט העליון עה"ס 1654/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט י' כשר המערער: איוון וולאהוביץ נ ג ד המשיבה: היועצת המשפטית לממשלה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 30.1.2023 בתה"ג 40331-10-22 תאריך הישיבה: ז' בניסן התשפ"ג (29.3.2023) בשם המערער: עו"ד ניק קאופמן בשם המשיבה: עו"ד אבי קרוננברג פסק-דין לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בתה"ג 40331-10-22 מיום 30.1.2023 בה הוכרז המערער בר-הסגרה למונטנגרו לפי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: החוק). המערער הורשע ביום 26.3.2019 במדינת מונטנגרו בביצוע עבירות של יצור, החזקה, שחרור והפצה בלתי מורשית של סמים נרקוטיים, עבירה לפי סעיף 300(1) לקוד הפלילי המונטנגרי, וכן בעבירה של מתן אפשרות לאחר לשימוש בסם, עבירה לפי סעיף 301(2) בשילוב סעיף 301(1) לקוד הפלילי האמור. באותו מועד הושת על המערער עונש מאסר בפועל בן שנה אחת. המשיב לא התייצב לריצוי עונשו, ונמלט לישראל. ביום 4.11.2021 ביקשה ממשלת מונטנגרו להסגיר אותו לידיה על מנת שירצה את עונש מאסר שנגזר עליו. ביום 9.8.2022 הורה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים, מכוח סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק, כי המערער יובא לפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע האם הוא בר-הסגרה למונטנגרו. על רקע האמור, ביום 25.10.2022 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי עתירה בה ביקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה כאמור. המערער טען תחילה כי לא מתקיים במקרה זה התנאי המחייב הדדיות ביחסי ההסגרה לפי סעיף 2א(ב) לחוק, אולם לאחר דיון שהתקיים בעתירה חזר בו מטענה זו וכל שטען הוא כי הסגרתו מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נוכח העובדה שהושת עליו עונש בן מאסר שנה אחת בלבד; העובדה שהוא שוהה כיום במעצר בישראל וכי ימי מעצרו ינוכו מתקופת המאסר כך שתקופת המאסר שנותרה היא זניחה; ובהינתן שהסגרתו למונטנגרו תביא לפירוק התא המשפחתי שבנה בישראל עם אזרחית ישראלית ובנם התינוק וזאת תוך פגיעה בלתי מידתית בו. ביום 30.1.2023 הכריז בית המשפט על המערער בר-הסגרה, לאחר שציין כי בא-כוח המערער אינו חולק על כך שהתקיימו התנאים להסגרה על פי החוק, ולא מתקיים סייג להימנעות מהסגרה. בהתייחס לטענות המערער ביחס לנסיבותיו האישיות ותקופת המאסר ה"זניחה" שנותרה לו לריצוי עונשו, נקבע כי לא נמצא כי הסגרת המערער מנוגדת לתקנת הציבור. מכאן לערעור שלפנינו, בו טען המערער כי שגה בית המשפט כשבחן את טענותיו בהתייחס לתקנת הציבור, בעוד שהמערער כלל לא טען שהסגרתו מנוגדת לתקנת הציבור. המערער שב על טענתו כי הסגרתו מנוגדת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שכן בית המשפט היה צריך להתחשב בנסיבותיו האישיות וההומניטריות ובמטרת ההסגרה. לטענתו, שקלול הנתונים השונים בעניינו מוביל למסקנה כי הסגרתו לצורך ריצוי תקופת המאסר הזניחה שנותרה לריצוי, תוך פירוק התא המשפחתי, מהווה פגיעה קשה ובלתי מידתית בו ובזכויותיו. לפיכך, ונוכח התחייבות המערער לרצות את יתרת העונש שהושת עליו בבית הסוהר בישראל, יש לקבל את הערעור. לחלופין נטען כי יש להורות למשיבה לפנות למדינת מונטנגרו על מנת שזו תשקול למשוך את דרישת ההסגרה. המשיבה מנגד טענה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט ערך את האיזונים המתבקשים בקבעו כי לא קיים טעם המצדיק הימנעות מהסגרת המערער. טענת המערער כי בית המשפט המחוזי היה צריך לבחון את טענותיו בראי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולא בראי סייג תקנת הציבור היא מלאכותית ואינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה. מעבר לכך, קביעה כי זכויותיו של המערער תיפגענה אם יוסגר נסוגה אל מול התכלית הראויה שבשיתוף הפעולה הבינלאומי במסגרת הסגרה, ואף סותרת את ההלכה לפיה המקום הטבעי לריצוי העונש הוא במדינת אזרחותו של מבוקש. גם אין לקבל את טענות המערער כי הסגרתו מהווה מהלך בלתי מידתי נוכח הנזק הצפוי לו ולמשפחתו. מדובר בקשיים טבעיים הנלווים להסגרת אדם למדינה אחרת ואין באלה כדי לפגוע בערכי היסוד של המדינה או בתקנת הציבור. המשיבה הוסיפה כי המערער עשה כל שלאל ידו כדי לעכב את הליך ההסגרה על מנת שעונשו ייאכף בישראל. המערער ביקש דחיית דיון מבית המשפט המחוזי, ואף ביקש מבית משפט זה ארכה של שלושים ימים להגשת נימוקי הערעור, התנהלות המבקשת לסכל למעשה את הסגרתו. דין הערעור להידחות. תכליתו של מוסד ההסגרה כאמצעי למלחמה בפשיעה נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 640-639 (1999); ע"פ 3915/15 ים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.9.2015); ע"פ 3652/15 נחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (29.7.2018)). הנחת היסוד היא כי מדינת ישראל מחויבת לפעול למיצוי הדין גם עם אלו שביצעו עבירות במדינות זרות, ולמנוע מצב שבו ישראל משמשת מחסה עבור פורעי חוק (בש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(3) 640 (1995); עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועמ"ש, פסקה 16 (14.9.2021); עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 (14.2.2022)). אין חולק בענייננו בדבר התקיימות תנאי החוק המאפשרים הסגרת המערער. ערעורו של המערער מתמקד בנסיבותיו האישיות והיתרה הקצרה של תקופת ריצוי מאסרו, המצדיקות לטענתו הימנעות מהסגרה. הימנעות מהסגרה מתחייבת, לטענת המערער, מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם אין ממש בטענות אלו. אכן פגיעה בזכות היסוד החוקתית לחירות מפני הסגרה, המעוגנת בהוראות סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מותרת רק ככל שהיא עומדת במבחני פיסקת ההגבלה (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (14.1.2010); ע"פ 8304/17 ‏למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 40 (8.5.2018)). אולם מכאן ועד קבלת טענתו של המערער – הדרך ארוכה. הפגיעה הצפויה למערער באורחות חייו האישיים כתוצאה מהליך ההסגרה, גם בהתייחס למצבו המשפחתי, היא מסוג התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך ההסגרה (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348 (2003)). גם העובדה שלמערער נותרה תקופת מאסר קצרה יחסית, נתון אשר כפי שהצביעה עליו המשיבה נובע בין היתר מהתנהלות המערער עצמו אשר עשה כל שביכולתו לעכב את הליך ההסגרה, אינה יכולה לעלות כדי נסיבה המצדיקה הימנעות מהסגרה. המערער לא הצביע על נסיבות יוצאות דופן כלשהן המצדיקות זאת. בכל מקרה, אין גם לשעות לטענת המערער כי בית המשפט שגה בכך שמסגר את טענותיו כטענות בקשר ל"תקנת הציבור", אף שמדובר בטענות שעניינן באי-עמידה בתנאי פסקה ההגבלה בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נפסק זה מכבר כי מדובר בטענות שניתן לדון בהן במאוחד שכן המושג "תקנת הציבור" כולל בתוכו גם את הפגיעה בזכויות אדם חוקתיות (ראו למשל: ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (21.9.2010)). אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ח' בניסן התשפ"ג (‏30.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23016540_N06.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1