עמרי בן יטח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1651/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1651/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: עמרי בן יטח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 11.1.12 בתפ"ח 45636-03-11 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ג (17.6.2013) בשם המערער: עו"ד משה יוחאי בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תפ"ח 45636-03-11, השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו-י' רז לוי) מיום 11.1.2012. 2. המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במהלך שנת 2011, בשעות הלילה המאוחרות, הגיע המערער למועדון בקריית גת. מאבטחים אשר עמדו בכניסה סירבו לאפשר לו להיכנס, והוא בתגובה קילל אותם, ואיים שיפגע בהם ובין היתר שיזרוק רימונים. במקביל לכך, יצא המתלונן יחד עם בני משפחתו מתוך המועדון, ובמהלך עזיבתו את המקום התחכך במערער. בשל כך החלו חילופי דברים בין השניים, שבהמשך להם תקף המתלונן את המערער, הכה אותו באגרופים והפילו לקרקע. לאחר מכן, הפרידו ביניהם אנשים שהיו במקום, אז, המערער שלף סכין, התקרב למתלונן במהירות, התנפל עליו ודקר אותו שתי דקירות, בבטנו ובבית החזה. 4. כתוצאה מהדקירות, נגרמו למערער פגיעות גופניות והוא פונה באמבולנס לבית חולים. הדקירה בחזה גרמה לחדירת דם לריאותיו, וכמו כן לתקופת אשפוז ארוכה. 5. טרם גזר הדין, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר של שירות מבחן בעניינו של המערער. מתסקיר זה עולה כי המערער בן 22, ושוהה במעצר כחצי שנה. המערער מסר לקצינת המבחן כי המעצר קשה לו נוכח המרחק ממשפחתו, אולם "לא העלה קשיים ייחודיים המחייבים התערבות מיידית" (עמוד 1 לתסקיר שירות המבחן מיום 16.11.2011). בנוסף, נכתב בתסקיר כי למערער עבר פלילי בגין עבירות אלימות, ומצוינות נסיבות אישיות קשות. כמו כן, צוין כי המערער סיפר כי הוא אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז, וכי התרשמות קצינת המבחן היא כי הוא נוטה להגיב באופן אימפולסיבי מבלי לשקול את השלכות מעשיו. כמו כן, נכתב כי "ניכר כי הינו בעל דפוסי חשיבה עבריינים ותוקפניים, ייתכן על רקע הקשיים הרגשיים שחווה" (עמוד 2 לתסקיר המבחן). 6. כמו כן, נכתב בתסקיר כי המערער מודה בביצוע העבירות בהן הורשע, הביע צער וחרטה, ופעל כפי שפעל לאור זאת שהמתלונן הכה אותו והוא היה תחת השפעת אלכוהול. עם זאת, מציינת קצינת המבחן כי החרטה נובעת בעיקר נוכח חששו מההשלכות המשפטיות של מעשיו. עוד נכתב כי המערער סיפר כי הצטייד בסכין באופן ספונטאני, ולא מתוך מחשבה להשתמש בו. מכך עולה, כותבת קצינת המבחן, כי "ניתן להבין את הקלות שבה התייחס להתנהגותו זו, כשגרה ונורמה של התארגנות ליציאה לבילוי" (עמוד 2 לתסקיר המבחן). על בסיס זה מצא שירות המבחן כי אינו יכול "לשלול סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד". 7. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 11.1.2012. בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את נסיבות העבירות וחומרתן. במסגרת זאת, ציין בית המשפט לחומרה את העובדה שהמערער הצטייד מבעוד מועד בסכין, את עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות דומות, והמלצת שירות המבחן השלילית. לקולה, ציין בית המשפט את העובדה שהמערער הודה וחסך בכך זמן שיקומי, החרטה שהביע ונכונותו להליך שיקום. 8. על בסיס כל אלה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 7 שנות מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר על תנאי של חצי שנה שהיה תלוי ועומד נגדו וזאת במצטבר לעונש הנ"ל (ת"פ 1393/09 – שלום-ראשל"צ); 18 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי למתלונן על סך 30,000 ש"ח. 9. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לדידו, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק לנסיבות לקולה הנזקפות לזכותו. בין אלה, מציין הוא כי הודה מיד הודה בביצוע העבירה ובכך חסך זמן שיפוטי. בנוסף, טוען הוא כי היה צריך לשקול לקולה את העובדה שהעבירות נעברו לאחר שהמתלונן תקף אותו, ומכך עולה כי "התנהגותו זו אינה פרי תכנון מוקדם אלא מיידית, ספונטנית ולא מתוכננת, כשהוא תחת השפעה קשה של תקיפתו והעלבתו על ידי המתלונן" (סעיף 11 לערעור). עוד מציין המערער כי בית המשפט לא שקל באופן מספק לקולה את נסיבותיו האישיות הקשות, גילו הצעיר, את העובדה שהביע חרטה כנה על מעשיו, ונכונותו לשיקום. 10. מלבד זאת, מציין המערער כי מדובר בעונש חמור מאד בנסיבות העניין, ולראיה הגיש אסופת פסיקה לתמוך בטענתו זו. כמו כן, טוען הוא כי גזר הדין מעניק משקל יתר לא ראוי לשיקולי הרתעה, על חשבון השיקולים לקולה שצוינו לעיל. 11. מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדידה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג כלל ממתחם הענישה לעבירה בה הורשע. במסגרת זאת, טוענת היא כי לא ניתן לטעון כי העבירות נעברו בשל התגרות מצד המתלונן, מאחר שהמערער הגיע מראש אל המועדון מצויד בסכין. עוד מציינת היא כי המתלונן היה בסכנת חיים בשל הדקירות, את עברו הפלילי של המערער, ואת העובדה שעד ליום זה הוא לא שילם למתלונן את הפיצוי שהוטל עליו. 12. ביום 11.6.2013, הוגש בפנינו תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער אינו מועסק בבית הסוהר ולא משתתף בתוכניות השונות המוצעות לו. כמו כן, במהלך מאסרו ביצע חמש עבירות משמעת. מנגד, צוין כי בדיקות העלו כי אינו משתמש בסמים, על אף רקע התמכרותי, וכי הביע נכונות להשתלב בתוכניות שיקום וטיפול. 13. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, בתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 14. כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה [...] כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 15. עיינו בקפידה באסופת הפסיקה שהגיש המערער. אולם, לא מצאנו כי מהם עולה כי עונשו חורג ממתחם הענישה הראוי. אמנם, העונש שנגזר עליו מצוי ברף העליון של המתחם, אולם אינו חורג ממנו, ונראה הולם בנסיבות המקרה. נסביר. 16. ראשית, כפי שמציינת המשיבה, יש לאבחן בין פסקי הדין שהציג בפנינו המערער לבין המקרה שלפנינו. כך לדוגמא, בע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (19.9.2012), אמנם נגזר על המשיב עונש קל יותר מזה שנגזר על המערער בנסיבות דומות (בית משפט זה החמיר את עונשו לחמש וחצי שנות מאסר בפועל), אולם לא במידה המהווה הצדקה להתערבותנו. בדומה, בע"פ 1706/10 טגאפו נ' מדינת ישראל (31.1.2011), אמנם נגזר על שני המערערים עונש קל יותר, אולם בגין עבירות חמורות פחות, ותקיפה ללא שימוש בנשק. 17. שנית, עיון בפסיקה מראה כי בנסיבות דומות הוטלו עונשים דומים לעונש שהוטל על המערער. כך לדוגמא, בע"פ 2597/08 יוזינסקי נ' מדינת ישראל (26.2.2009), דחה בית משפט זה ערעור על חומרתו של גזר דין של תשע שנות מאסר בפועל בגין עבירות דומות לאלו שבהן הורשע המערער. בדומה, בע"פ 9176/11 לייזרזון נ' מדינת ישראל (4.12.2012), הקל בית משפט זה בעונשו של המערער אשר הורשע בעבירות דומות, וגזר עליו תשע שנות מאסר. 18. שלישית, לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי לא איזן נכונה בין הנסיבות לחומרה ולקולה. אמנם, כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן, למערער נסיבות אישיות לא פשוטות, בהן ללא עוררין היה על בית המשפט המחוזי להתחשב כאשר גזר את עונשו. בין אלה, יש גם לציין את עובדת היותו "בגיר צעיר", ואת שיקולי הענישה המיוחדים שיש לבחון בקבוצה זו (ראו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2013) (להלן: הלכת פלוני). אולם, מנגד יש לזכור את העבירות החמורות בהן הורשע המערער, את עברו הפלילי ותסקירי המבחן השליליים בעניינו, ואת הנזק החמור אשר נגרם למתלונן. כזכור, שיקולי הענישה של קבוצת ה"בגירים צעירים" נסמכים על תסקירי שירות המבחן, ושעה שמהם עולה כי המאסר אינו מסב נזק מיוחד למערער, וכי אינו מראה נכונות יוצאת דופן להתחיל בהליך שיקום, אין מקום להקל בעונשו מטעם זה (הלכת פלוני, פסקה 51). 19. לכך יש להוסיף כי אין לקבל את טענותיו של המערער לעניין הקינטור הנטען מצידו של המתלונן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער הגיע אל המועדון מצויד בסכין. תהא הסיבה אשר תהא, עובדה זו מדברת בעד עצמה. טענת "הוא התחיל", אשר היא טענה בעלת משקל נמוך מלכתחילה, בוודאי שאינה יכולה להיטען במצב הדברים האמור. משכך, נראה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי איזן באופן ראוי בין השיקולים לחומרה ולקולה. 20. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז בתמוז התשע"ג (4.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12016510_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il