מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון

החלטה בתיק ע"א 1650/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1650/00 בפני: כבוד השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור המערער: מרדכי זיסר נ ג ד המשיבים: 1. משרד הבינוי והשיכון 2. מר עמוס אונגר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.1.2000 בבש"א 3128/99 שניתן על ידי כבוד השופט: א' בן-זמרה בשם המערער: עו"ד יעקב וינרוט, עו"ד בעז אדלשטיין ועו"ד אריאל ג'רבי בשם המשיבים: עו"ד משה גולן פסק – דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עניינו של הליך זה בבחינת טענות-סף של המשיבים כנגד המערער לפיהן דין התביעה שהגיש נגדם להיחסם על הסף בשל מעשה בית דין והתיישנות. המחלוקת באשר לטענות סף אלה מעלה שאלה לגבי משמעות המושג "עילת תובענה" לצורך החלת דוקטרינת "השתק עילה" בתורת מעשה בית דין, ואת מובנו של מושג זה לצורך חישוב תקופת התיישנות של תובענה, ומעלה לבחינה נקודות קישור וקשר גומלין בין תכניו של מושג זה בשני הסדרי משפט אלה. מהות התביעה 2. המערער הגיש ביום 25.11.98 תביעה כספית כנגד המשיבים וכנגד החברות כוכב השומרון בע"מ (בפירוק) וכוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות בע"מ (בפירוק) (להלן – "החברות" או "החברות בפירוק"). בתביעה זו דרש פיצוי כספי בשלוש עילות: ניהול משא ומתן שלא בתום לב לקראת עריכת הסכם בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים); עילה בנזיקין בגין מצגי שוא רשלניים מצד המשיבים כלפי המערער: והפרת הבטחה מינהלית. בתביעה נכללו גם עילות תביעה נוספות כנגד החברות בפירוק בגין טעות והטעייה על פי חוק החוזים ועילות על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, ואלה אינן מענייננו כאן. הרקע לתביעה במהלך הדברים הבא: המערער יזם ביחד עם אחרים (להלן – "היזמים") את הקמת החברות במטרה להקים את הישוב עמנואל בשומרון. בשנת 1983 פרשו היזמים מהחברות והעבירו את מניותיהם למשקיע מאנגליה. ב-1985 נקלעו החברות לקשיים כספיים והוחל בהליכי פירוקן. המפרק גיבש הסדר פשרה בין היזמים, החברות והנושים אשר קיבל את אישורו של בית משפט של פירוק. במסגרת הסדר זה נקבע כי היזמים יחזרו לפעול בחברות ויזרימו אליהן כספים ויחדשו את הבנייה בעמנואל. לטענת היזמים, והמערער בכללם, חידוש הבנייה בעמנואל היה מותנה בהקצאת מקרקעין בעמנואל על ידי משרד השיכון, כחלק מהסדר הפשרה שהושג לשיקומם של החברות בפירוק. לטענתם, גורמי משרד השיכון התחייבו לכך ויצרו מצגים מחייבים כי הקצאת המקרקעין תתבצע לצורך יישום הסדר הפשרה. על יסוד מצגים אלה הם טוענים כי הזרימו לחברות שלושה מליון דולר, אולם בסופו של דבר המדינה הפרה את התחייבותה והקרקע לא הוקצתה. ההליך הראשון 3. כאשר נוכחו היזמים לדעת כי בכוונת גורמי משרד השיכון לסגת מהמצגים שהציגו כלפיהם בענין הקצאת המקרקעין פנו לבית המשפט בבקשה למתן הוראות שעיקרה קבלת סעד של אכיפה כלפי גורמי משרד השיכון באמצעות המנהל המיוחד של החברות לצורך עמידתם בהתחייבותם להקצות את הקרקע הנדרשת להמשך הבנייה (ת.א. 68+69/86; המר' 2168/91 (מחוזי ירושלים)). בית המשפט של פירוק (כב' השופט צ. טל) הורה למדינה בפסק דין מיום 18.3.92 להימנע מלסכל את הסדר הפשרה ולעשות את כל הנדרש על מנת לבצעו, ובכלל זה להקצות לחברות שבפירוק את המקרקעין בתחומי עמנואל. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר נתקבל ביום 5.7.98 ונקבע בו כי לא התגבשה הבטחה מינהלית מטעם המדינה כלפי היזמים להקצות מקרקעין לחברות בפירוק ולפיכך הוראת בית המשפט המחוזי למדינה בענין זה בטלה (ע"א 2019/92 בבית המשפט העליון) (להלן – "ההליך הראשון"). בעקבות פסק דין זה הגיש המערער ביום 25.11.98 את תביעתו הכספית כנגד המשיבים וכנגד החברות בפירוק, נשוא הליך זה (להלן – "ההליך השני"). ההליך השני בבית המשפט המחוזי 4. ביום 17.1.99 הגישו המשיבים – משרד הבינוי והשיכון ומנהלו הכללי דאז מר ע. אונגר - בקשה ראשונה לסילוק על הסף של התביעה מהטעם של העדר עילה, מיהות בעל הדין הראוי וטענות נוספות. בקשה זו נדחתה (כב' השופט צבן). לאחר מספר חודשים הוגשה על ידם בקשה נוספת לסילוק על הסף ובה שתי טענות מרכזיות: התיישנות עילת התביעה, ולחלופין – מעשה בית דין. לעניין התיישנות נטען כי עילת התובענה נוצרה בשנת 1990 עת הובהרה למערער עמדת המדינה כי אין בכוונתה להקצות קרקעות לחברות לצורך בנייה בעמנואל. המדובר הוא בישיבה שנערכה ביום 30.9.90 בהשתתפות כל הגורמים המעורבים, בה הובהרה עמדת המדינה בענין זה. על עמדה זו חזרו נציגי המדינה בישיבה נוספת מיום 10.1.91. טוענת המדינה כי מעת שהובהרה למערער עמדתה כי אין בדעתה להקצות את הקרקעות התגבשה עילת התובענה שלו והוחל מירוץ ההתיישנות. מאחר שמאז אותו מועד ועד להגשת התביעה הכספית חלפו למעלה מ-7 שנים, דין התביעה להידחות על הסף מפאת התיישנות. לחלופין נטען, כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. על פי הטענה, עילת התביעה נשוא ההליך הראשון מוצתה ונבלעה בפסק הדין של בית המשפט העליון, אשר הכריע סופית לגופה של המחלוקת בין הצדדים, ופסק דין זה מהווה השתק עילה ומחסום בפני התדיינות נוספת בין הצדדים. התביעה הכספית הינה, למעשה, תביעה בעילה זהה לזו שעליה התבסס ההליך הראשון אף כי הסעדים המתבקשים בשני ההליכים שונים. המערער לא ביקש רשות לפיצול סעדים וממילא חסומה דרכו להגיש תביעה נוספת באותה עילה גם אם מדובר בסעדים שונים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה לסילוק על הסף של התביעה מהטעמים הבאים: לענין ההתיישנות הוא קבע כי הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה כנדרש, וכי עילת התובענה בידי המערער נוצרה לכל המאוחר בינואר 1991, עת חזרה המדינה על עמדתה כי לא תקצה קרקע לחברות בפירוק. לכן, משהוגשה התביעה בהליך זה אך בנובמבר 1998 חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט שלל את טענת המערער בדבר חלותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות וקבע כי לא נתקיימו התנאים הכלולים בו, המאפשרים בנסיבות מתאימות שלא להתחשב לצורך מנין תקופת ההתיישנות בפרק הזמן שחלף לצורך התדיינות קודמת בין הצדדים בעילת תביעה זהה. בית המשפט מצא כי, בין מטעמי התיישנות ובין מטעמי מעשה בית דין, דין התביעה להידחות על הסף. הערעור טענות המערער 6. טיעוני המערער בערעורו נשענים על שני ראשיה של החלטת בית משפט קמא. לענין ההתיישנות נטען כי עילת התובענה הקונקרטית להבדיל מהעילה המושגית, נולדה בידיו רק ב-5.7.98 בעת מתן פסק דינו של בית המשפט העליון אשר קיבל את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עד אז, על פי הטענה, פעלו החברות בפירוק על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם הפשרה על דרך קבלת הקצאות הקרקע, באופן שעד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור לא קמה בידי המערער עילת תביעה לסעד כספי. בהקשר זה נטען עוד כי בעוולות נזיקין ישנה תחולה גם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע כי נזק מעוולה שנתגלה באיחור כפוף להתיישנות בת 10 שנים ממועד גרימת הנזק ולכן, אפילו נגרם הנזק למערער ב-1991, הוא נתגלה בפועל רק ב-1998, עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון ולכן עילת התובענה בנזיקין כפופה להתיישנות בת 10 שנים מיום ארוע הנזק ב-1991, ועד ל-2001. מכאן, שהתביעה טרם התיישנה במועד הגשתה. לחלופין, נטען כי יש להחיל את הסעיף 15 לחוק ההתיישנות המאפשר הגשת תביעה חדשה בגין עילה שבגינה כבר הוגשה תובענה קודמת בלא התחשבות בתקופת ההתדיינות הקודמת אם מתמלאים תנאי אותה הוראה. לטענתו, תנאים אלה מתמלאים בענייננו. עוד טוען המערער כי המדינה לא העלתה את טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה כנדרש על פי החוק ולכן החמיצה את ההזדמנות להעלותה וכי טענת התיישנות בנסיבות הליך זה מותנית באישור היועץ המשפטי לממשלה - דבר שלא נעשה כאן. אשר למישור מעשה בית דין טוען המערער כי לא נוצר כאן מעשה בית דין מן הטעם שבהליך הראשון לא נדרש סעד כספי כלל. ההליך הראשון נסב על אכיפת הבטחה מינהלית להקצות את הקרקע בעוד ההליך השני נסב על סעד כספי שעניינו הפרת הבטחה מינהלית ועילות תביעה נוספות בגין הפרת מצגים מחייבים, ולכן אין האחד מוציא את השני ואין מדובר בעילות זהות. כן נטען כי המשיבים מנועים מהעלאת טענת מעשה בית דין בשל עמדתם בהליך הראשון לפיה היזמים אינם רשאים להגיש תביעה לסעד כספי במסגרת בקשה למתן הוראות וממילא אין המערער יכול להיות חסום בתביעתו זו. עוד נטען כי טענת מעשה בית דין לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, והצדדים לשני ההליכים אינם זהים, ולכן אין עקרון מעשה בית דין חל כאן. טיעוני המשיבים 7. המשיבים בטיעוניהם מבקשים לסמוך על קביעות בית המשפט המחוזי. הם טוענים כי העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כי העילה לצורך התיישנות נוצרה עוד בשנת 1990 כאשר הובהר ליזמים כי המדינה לא תקצה את הקרקע לחברות וכי אין לראות בפסק הדין של בית המשפט העליון תחילה של מירוץ ההתיישנות לצורך התביעה הכספית. לסעיף 15 לחוק ההתיישנות נטען כי אין הוא חל כאן מאחר שאין מדובר בשתי התדיינויות בעילות תביעה זהות ולכן לפחות התנאי הראשון לחלות הוראה זו אינו מתקיים. אשר לטענת מעשה בית דין, נטען כי אין מדובר בזהות עילות אלא בהשתקי פלוגתא החלים על כל עילות התביעה, ומונעים פתיחת ההכרעות בהן לדיון מחודש. הכרעה לפנינו שתי טענות סף – התיישנות ומעשה בית דין – אשר לטענת המשיבים די בכל אחת מהן כדי לסלק את תביעת המערער על הסף. כל טענת סף מצריכה דיון לגופה. כן יש לבחון את מקומו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות המהווה חוליה מקשרת בין טענת ההתיישנות לטענת מעשה בית דין והשתק עילה. התיישנות 8. לא מצאתי מקום לקבלת טיעוניו המיקדמיים של המערער לדחיית טענת ההתיישנות מהטעם שלא נטענה על ידי המדינה בהזדמנות הראשונה ומהנימוק כי לא נתקבל אישור היועץ המשפטי להעלאתה. שתי טענות אלה אינן מעוגנות בעובדות התומכות בהן, אלא להיפך: הנתונים שהוצגו בדיוני הערכאה הדיונית מצביעים על כך כי הטענה הועלת בהזדמנות הראשונה ועוד בטרם הוגש כתב הגנה, וכי ניתן אישור היועץ המשפטי לממשלה להעלאתה בשלב מתאים, וזאת אף מבלי צורך להכריע אם טענה ממין ענין זה תישמע, ככלל, מפי צד שלישי, או שמא עניינה במינהל פנימי של מערכת התביעה הציבורית. נבחן את טענת ההתיישנות לגופה. חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1) כי תובענה בשאינו מקרקעין נתונה להתיישנות של שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. מהי עילת התובענה לענייננו, והאם התיישנה? המושג "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי במסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על פי המטרה לה נזקקים לצורך הגדרתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פד"י מ"ד(2) 846, 858). המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י לח(3) 673, 684). אכן, "המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (דברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פד"י נא(2) 581, 594. (ראה גם י. גלעד, התיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה, משפטים י"ח (תשמ"ח-תשמ"ט) 177, 209; שכטר נ' אבמץ, שם, עמ' 859-860). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פד"י ז', 567; ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה, פד"י מד(2), 265; ע"א 2462/97 פועלים ליסינג נ' טיפול שורש, מרפאות שיניים בע"מ, פד"י נד(1) 529, 541; ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה ירושלים (טרם פורסם). בענייננו נתגבשה עילת התובענה הקונקרטית של המערער כנגד המשיבים בעת שהובאה לידיעתו החלטת המדינה שלא להקצות את המקרקעין לחברות בפירוק לצורך בנייה בעמנואל. עיון בכתב התביעה בהליך זה מלמד כי עילות התביעה כנגד משרד הבינוי והשיכון וכנגד מר אונגר נסמכות כל כולן על טענות בדבר מצגים מצד נציגי המדינה בדבר מחוייבותה להקצות מקרקעין לחברות לצורך בנייה והפרת אותם מצגים. על יסוד טענות בדבר הפרת מצגים מטעם המדינה, תובע המערער פיצויים מהמדינה ונציגה בטענות של חוסר תום לב בניהול משא ומתן חוזי, בעילה נזיקית בגין מצג שוא רשלני ובגין הפרת הבטחה מינהלית. מכתב התביעה ומנספחיו עולה כי עוד ב-1990 הובהר למערער ולשאר היזמים על ידי נציגי המדינה כי הקצאת המקרקעין על ידי המדינה לא תתממש. הדבר עולה מסעיף 36 לכתב התביעה ומתצהירו של המערער בפני בית משפט של פירוק, אשר שולב אל תוך כתב התביעה. בסעיפים 76 ואילך של תצהיר זה מתאר המערער בפירוט את הישיבה מיום 30.9.90 בנוכחות כל הגורמים המעורבים, בה הובהר ליזמים כי המדינה לא תקצה קרקע לפרוייקט. בסעיף 85 לתצהיר הוא מתייחס לישיבה נוספת מיום 10.1.91 גם היא בנוכחות נציגי כל הצדדים המעורבים בענין, בה הובהרה פעם נוספת עמדת המדינה לפיה תכנית ההקצאה על ידה שוב אינה עומדת על הפרק. על פני הדברים, עם הבהרת עמדת המדינה כאמור, לכל המאוחר בינואר 1991, קמה בידי היזמים, והמערער בכללם, עילת תובענה לתבוע את המדינה למלוא הסעדים שהדין מעמיד לרשותם, ולכאורה מאותו מועד החל מירוץ ההתיישנות ביחס לעילה זו. המערער בסיכומי תשובתו בערכאה קמא אינו כופר בכך כי בשנת 90-91 נכזבו ציפיות היזמים להקצאת הקרקע, אלא שטענתו היא כי העילה לתביעה הכספית קמה בידיו רק בעת שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע לראשונה בניגוד לפסיקת הערכאה הדיונית כי אין מקום להכיר במחוייבותה של המדינה להקצאת הקרקע. טענה זו אינה יכולה להועיל בנסיבות הענין. נכון הוא כי פסק הדין שניתן בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי נתן בידי המערער בסיס לציפייה כי הקצאת הקרקע על ידי המדינה תמומש, אולם כל עוד פסק דין זה לא הפך חלוט והיה כפוף לערעור, המערער אינו פטור מעשות מצדו את כל הנדרש על מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת התיישנות תוך שהוא מקדם פני אפשרות כי ערעור המדינה עשוי להתקבל והוא יבקש לעמוד על תביעותיו הכספיות. את נקודת הפתיחה למירוץ ההתיישנות יש לראות, אפוא, בתחילת 1991 עת הובהרה למערער עמדת המדינה, ואין להרחיב ולראות בפסק הדין של בית המשפט העליון בהליך הראשון, אשר ניתן כ-7 שנים לאחר מכן, משום נקודת פתיחה כזו. נסיונו של המערער להיאחז בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאמצעי לעכב את מירוץ ההתיישנות גם הוא נדון לכשלון. מקום שהתביעה היא בגין עוולה נזיקית חל סעיף 89 לפקודה לפיו לצורך תקופת התיישנות בתובענה מועד היווצרות עילת התובענה הוא ביום בו נעשה המעשה או המחדל הנוגע בדבר. אלא שאם העילה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל כי אז מועד היווצרות העילה הוא ביום ארוע הנזק, ואם נתגלה הנזק באיחור, תתיישן התביעה בתוך 10 שנים מיום ארועו של הנזק. בענייננו, גם אם יש חלות לסעיף 89 בהקשר לעילה הנזיקית שבכתב התביעה -דבר שאינו כלל מובן מאליו - גם אז אין מדובר בנזק שנתגלה באיחור שכן המערער ושאר היזמים ידעו כבר בתחילת 1991 כי הקצאת המקרקעין לא תתממש וצפו את מלוא התוצאות הנילוות למצב דברים זה. מבחינה זו מועד "ארוע" הנזק ומועד "גילוי" הנזק חד הם מבחינת סעיף 89 לפקודה, ואין לראות את מועד פסק הדין של בית המשפט העליון בהליך הראשון כמועד גילויו של הנזק לענין זה. הכלל הוא כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך" ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה "מתחיל מירוץ ההתיישנות"... ובעובדות שנתגלו ליזמים כבר בתחילת 1991 היה כדי להעמיד כל אדם סביר על כך כי מצויה בידם עילה להגשת תובענה כספית (ראה דברי השופט מצא בפרשת מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, שם, עמ' 570; ראה גם ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים, פד"י נד(2) 38 פסקה 10; ע"א 7261/97 שרבני נ' חב' אחים שבירו, פד"י נד(4) 464, ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פד"י נב(1) 857) בענייננו, אין גם חלות להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המורה על הפסקת מירוץ ההתיישנות מקום שנעלמו מן תובע עובדות המהוות את עילת התובענה בתנאים האמורים באותה הוראה. מקרה זה אינו עונה לתנאים הנדרשים להחלת הוראה זו. לאור כל אלה, יש לראות את עילת התובענה שבידי המערער כעילה שנתגבשה בשנת 90 או כל המאוחר בינואר 91, ובעת הגשתה לבית המשפט חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד היווצרותה. אלמלא חלה הפסקה במירוץ ההתיישנות, היתה התובענה מתיישנת בעת הגשתה. נבחן היבט זה. הפסקת מירוץ ההתיישנות 9. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע: תובענה שנדחתה הוגשה תובענה לפני בית משפט , לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים, שם) ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השניה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין. הפסקת מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 קשורה, אפוא, קשר אמיץ לדיני ההחלה של עקרון מעשה בית דין, ועל רקע קשר זה נבחן את היקף הפרישה של הוראותיו. בדרך כלל דחיית תובענה לגופה מהווה מחסום בפני הגשת תובענה חדשה באותה עילה משום עקרון מעשה בית דין. תקנה 101(1) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת בין עילות הדחייה על הסף של תובענה את עילת מעשה בית דין. עיכוב מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 עניינו מצב שבו פסק הדין שניתן אינו מקים מעשה בית דין (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פד"י נו(3) 932, פסקה 11; רע"א 68/89 צור חברה לביטוח נ' מחמוד, פד"י מג(2) 624, 627). במקורו, הוחל סעיף 15 על מצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים ולא נתקיים כל דיון לגופה. כזו היתה התייחסות המחוקק לענין זה בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (הצ"ח 312, תשי"ז, עמ' 280, בעמ' 285): "סעיף 16 (כמספרו בהצעת החוק – א.פ.) מוסיף הוראה חדשה לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדומה לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי שלא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה". למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א) או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא על פי סעיף 15 כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במנין תקופת ההתיישנות (יהודאי, דיני התיישנות בישראל, 1991, כרך א' עמ' 253 ואילך; ע"א 109/63 שמשון נ' איון, פדי י"ז 2019; ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין, פד"י לב(2) 17). בפרשת צור, חברה לביטוח נ' מחמוד, שם, הרחיב בית המשפט את משמעות הדיבור "תובענה שנדחתה" בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים בהם מגיעה תובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה (ראה גם ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון, פד"י מד(3) 833; שפירא נ' חיט, פד"י מח(2) 365). שאלה היא האם יש מקום להגביל את תחולתו של סעיף 15 רק למקרים בהם התובענה הראשונה נדחתה מטעמי סף טכניים בלבד, או שמא יש מקום להרחיב את תחולתו גם למקרים אחרים בהם, אף שנתקיים דיון לגופה של התובענה הראשונה ונתקבלה הכרעה לגביה, לא מתקיים בעטייה מעשה בית דין ביחס לתובענה נוספת המוגשת באותה עילה. נראה שענייננו נופל לגדרה של מסגרת רחבה זו, ויש לבחון אם ניתן וראוי מכח הוראת סעיף 15 להקל עם המערער ולנכות מתקופת ההתיישנות של תביעתו השניה את פרק הזמן בו התנהלה ההתדיינות הראשונה בבקשה למתן הוראות. תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על תביעת המערער 10. נבחן אם נתקיימו בענייננו תנאי סעיף 15 כדלקמן: (א) האם ההליך הראשון שהוגש על ידי היזמים והמערער עניינו "בתובענה שנדחתה"?; (ב) האם התביעה בהליך זה הינה תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון? (ג) האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה? (א) ההליך הראשון כ"תובענה שנדחתה": ההליך הראשון הינו בקשה למתן הוראות שנדחתה בפסק דינו של בית המשפט העליון. הוא מהווה לצורך הענין "תובענה שנדחתה" במובנו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בענין ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקא, (פד"י נז(1) 289, 308) עמד בית המשפט על כך שהמושג "תובענה" בסעיף 1 לחוק ההתיישנות מוגדר כ"הליך אזרחי לפני בית המשפט", ומשמעותו רחבה ומשתרעת גם על בקשה למתן הוראות שהיא המסגרת הדיונית של התובענה הראשונה אשר נדונה בענייננו. יש לקבוע , אפוא, כי הבקשה למתן הוראות נשוא ההליך הראשון הינה בגדר "תובענה שנדחתה". (ב) האם התובענה בהליך זה הינה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון המונח "עילת תביעה" אינו נושא משמעות אחידה בהקשרים שונים, וזכורים בענין זה דבריו של השופט זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פד"י יז 2617, 2624 לפיהם "הדיבור "עילת תביעה" (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד". יש, אם כן, לבחון את תוכנו של מושג זה על פי הקשרו ועל פי תכלית דבר החוק אשר במסגרתו יש לפרשו. בחנו לעיל את משמעות המושג "עילת תובענה" בהקשר לתחילת מירוץ ההתיישנות. משמעות זו נועדה להשיג מטרה מוגדרת הטבועה בדין ההתיישנות והיא – להגדיר את מירוץ התקופה מאותו שלב שבו היה בידי בעל דין להגיש את תביעתו לערכאה שיפוטית ולזכות בסעד באם יבסס את עילתו. הגדרה זו אינה בהכרח ישימה לתחומי משפט אחרים, ובכלל זה לדיני מעשה בית דין. לצורך החלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אנו נדרשים לעבור מהגדרת "עילת התובענה" לצורך מירוץ ההתיישנות להגדרת תוכנו של מושג זה על פי דיני מעשה בית דין. שהרי סעיף 15 מותנה בין היתר בכך שהתביעה השניה אינה חסומה מבירור שיפוטי אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המושג "אותה עילה" בהקשר זה נשאב, אפוא, מדיני מעשה בית דין ונגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה. מבחן "זהות העילות" בהקשר לעקרון מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 219/87 רחמני נ' שמש, הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"י מג(3) 489 פיסקה 5). בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב(2) 561, 593 הבהיר הנשיא אגרנט: "אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין". הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פד"י נה(4) 18, 24; זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים (טרם פורסם)). אמת המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות. (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שריבר, פד"י מז(2) 441, 450; זלצמן, שם, עמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פד"י לח(4) 797, 801). במקרה שלפנינו, השוואת ההליך הראשון למתן הוראות לתובענה נשוא הליך זה מביאה למסקנה כי מדובר בזהות עילות בשני ההליכים כמובנו של מושג זה בדיני מעשה בית דין. המדובר בשתי תובענות המושתתות על אותה מערכת עובדות הקשורה בהקמת החברות שייעודן היה בניית עמנואל, בפרישת היזמים מהחברות, בהליכי הפירוק של החברות והסדר הפשרה שהושג לשיקומן, ולטענות בדבר הפרת התחייבויות המדינה להקצות מקרקעין לחברות לצורך בנייה בישוב. בהליך הראשון במסגרת בקשה למתן הוראות בקשו היזמים והמערער בתוכם כי ינתנו הוראות למדינה להקצות לחברות את המקרקעין שבתחום הישוב עמנואל, ולחלופין, להורות למנהל המיוחד למצות את ההליכים החוקיים הדרושים כדי להביא למימוש התחייבות המדינה. לחלופי חילופין, נתבקש להורות למנהל המיוחד של החברות להגיש בשם החברות תביעת נזיקין נגד הרשויות בגין הפרת ההתחייבות בענין הקצאת המקרקעין, ולחלופין, להורות כי נוכח עמדת המדינה בענין הקרקעות נשמט הבסיס המשפטי מהסדר הפשרה ויש לבטלו. בהליך ראשון נטלו חלק החברות בפירוק, היזמים והמערער בתוכם, המדינה והמנהל המיוחד של החברות. התובענה השניה הינה בין המערער כאחד היזמים לבין המדינה ומנכ"ל משרד השיכון והחברות בפירוק, ועניינה מבוסס על אותה פרשה עובדתית אלא שהסעדים המתבקשים כאן הם שונים, ושלא כבהליך הראשון שעניינו סעד של אכיפה, עיקרו של ההליך השני בסעדים כספיים שונים. וכך, שני ההליכים מבוססים על אותה מערכת עובדתית ומשפטית, אף שהם שונים זה מזה באופי הסעדים המבוקשים. בעוד עניינו של ההליך הראשון בקשה להוראות שתכליתה העיקרית אכיפת התחייבות המדינה להקצות את המקרקעין, עיקרו של ההליך השני בתביעה כספית הנובעת מההפרות הנטענות, ומקורה באי האכיפה של ההתחייבות הנטענת. על פי המבחן הרחב של "זהות העילות" בדיני מעשה בית דין, מדובר בעילות זהות אם כי בסעדים שונים. המבחן לכך הוא כי מהבחינה המושגית יכול היה המערער לשלב את שתי התביעות תחת קורת גג דיונית אחת במסגרת תביעה אזרחית רגילה לאכיפה ההתחייבות או, לחלופין, להשבה ולפיצוי כספי אם לא תיאכף ההתחייבות. שתי תביעות באותה פרשה עובדתית ועניינית אינן מוחזקות כתביעות בנות עילות שונות רק על שום השוני בסעדים הנדרשים בכל אחת מהן: "כלל זה המדגיש את "אותה עילה" או "עילה אחת" הוא למעשה ביטוי אחר לכלל השתק העילה על שני מצביו הטיפוסיים, לאמור, משניתן פסק דין סופי בתביעה הראשונה, בין שזכה התובע ובין שתביעתו נדחתה, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני תביעה נוספת של התובע על יסוד אותה עילת תביעה, ואין נפקא מינה אם מבקש התובע חלק אחר מאותו סעד שתבע בתביעתו הקודמת או שהוא תובע סעד אחר" (זלצמן, שם, עמ' 89). ההוראה בדבר פיצול סעדים בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי משתלבת ברעיון זה בכך שהיא מונעת, דרך כלל תביעה נוספת בגין אותה עילה גם אם כלול בה סעד נוסף, או שונה מזה שנתבע בתביעה הראשונה, אלא אם כן ניתן היתר מיוחד לפיצול סעדים. מסקנתי היא, איפוא, כי לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות מקיימים שני ההליכים בענייננו את מבחן "זהות העילות" כנדרש באותה הוראה. יש להוסיף ולציין כי מדובר גם בזהות הצדדים בשני ההליכים ככל שהדבר נוגע למעורבותו של המערער ולמדינה ונציגיה, כבעלי דין משני הצדדים. (ג) האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה. זהות העילות בשני ההליכים גוררת החלת כלל "השתק עילה" ומעשה בית דין. משזכה תובע בתביעתו, נבלעת עילתו בפסק הדין שהכיר בזכותו. אם זכה הנתבע והתביעה נדחתה, קמה מניעות המשתיקה את התובע מלחזור על תביעתו פעם נוספת. האם זהו מצב הדברים במקרה שלפנינו? ישנם מצבים בהם, חרף זהות העילות בין שני ההליכים, הכרעה לגופה של תובענה בהליך שיפוטי אינה ממצה את זכויותיו הדיוניות של בעל הדין ולא ראוי לחסום אותו מהגשת תובענה נוספת למיצוי זכויותיו. כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם; בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל דין לא מיצה את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון די בכך שניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתיחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו ענין. כך, מניחים כללי מעשה בית דין כי מי שבידו להגיש תובענה אזרחית רגילה בעילה של הפרת התחייבות חוזית, ובידו לתבוע הן את אכיפת ההתחייבות והן סעדים כספיים בגין הפרתה או ביטולה, עליו לשלב את מלוא סעדיו תחת קורת גג שיפוטית אחת. אם לא עשה כן, ייחסם מתביעה נוספת על מה שהחסיר, אלא אם כן הותר לו לפצל את סעדיו בהיתר מיוחד מבית המשפט. אולם, ישנם מצבים בהם מערכת סדרי הדין נותנת בידי בעל דין כלי דיוני מיוחד אשר נועד להשגת מטרה מוגדרת אשר השגתה אינה מתיישבת עם קיום זכות דיונית לפרישת מלוא יריעת התביעות והסעדים הנתונים בגין עילת התובענה. במסגרת אותו כלי דיוני ניתן לכלול אך את אותם עניינים מיוחדים לתכלית שלשמה הוא נוצר ולהוציא את מכלול הסעדים והתרופות הניתנים לתביעה בהליך רגיל. בנסיבות אלה, ישנו מצד אחד אינטרס דיוני כללי המבקש לעודד עשיית שימוש יעיל ונאות בהליך המיוחד לצורך השגת תכליתו הדיונית. מן הצד האחר, אין בהזקקות לסדר הדיוני המיוחד כדי לכבול בעל דין הנזקק לו כדין לכללי מעשה בית דין באופן שתיחסם דרכו בעתיד מלתבוע בסדר הדין הרגיל את מלוא סעדיו שלא מיצה בהליך המיוחד. תוצאה אחרת היתה עשויה להביא לאחת משתיים: קיפוח בעל הדין שנזקק להליך המיוחד בחסימת דרכו למיצוי מכלול סעדיו, או לחלופין, הפיכת סדר הדין המיוחד לאות מתה שלא ייעשה בה שימוש מחשש לחסימת דרכו של בעל הדין לממש את מלוא סעדיו בהליך נוסף. נדרש במצב דברים זה איזון בין האינטרס הכללי של ההליך השיפוטי המיוחד לבין זכותו של הפרט הנזקק לו, לבל תקופחנה זכויותיו במשפט. הדעת נותנת כי ההיזקקות להליך המיוחד שאינו מאפשר מיצוי מלוא סעדיו של בעל הדין לא תיחשב כבליעת עילת התביעה שבידו בפסק הדין הראשון ולא תהווה מניעות כלפי התובע מלתבוע פעם נוספת את מלוא סעדיו שלא יכול היה לתובעם בהליך הראשון. במה דברים אמורים בענייננו? התובענה בהליך הראשון הוגשה על ידי המערער על דרך בקשה למתן הוראות כנגד המדינה והמנהל המיוחד של החברות בבית המשפט של פירוק. הליך זה נדון והוכרע במסגרת הליכי פירוק של החברות ועניינו ותכליתו בקבלת הכרעת בית משפט של פירוק ביישום הסדר פשרה שהושג במסגרת הליכי פירוק. בקשה למתן הוראות נעשית מכח חיקוק הנוגע לענין ובמקרה זה על פי פקודת החברות. (סעיף 310 לפקודה לגבי מפרק, וסעיף 200 לפקודה לגבי כונס נכסים; ראה גם וולובסקי, כונס נכסים בדיני חברות, 1992, עמ' 289 ואילך). הליך מתן הוראות נועד מטיבו לשמש מסגרת יעילה ומהירה אשר בתחומה פועל בית המשפט כמדריך וכמפקח על פעילותם של נושאי משרה הנתונים לפיקוחו, ובהם כונסי נכסים, מפרקים, ומנהלים מיוחדים. עניינו של הליך זה בקיום מסגרת דיונית מקוצרת הנותנת בידי בית המשפט אמצעי פיקוח יעיל על בעל התפקיד בפעולותיו השוטפות. בענין רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פד"י נה(3) 385, 394-5 נאמר באשר לאופיו של הליך למתן הוראות לגבי נושא משרה: "הליך מתן הוראות נושא בדרך כלל אופי של הליך פנימי המתנהל בבית משפט ביוזמת נושא התפקיד, שמטרתו להנחות את פעולתו ולכוונה, בין בענין נקודתי ובין לצורך גיבוש קו פעולה מקיף וארוך טווח. אין הליך זה מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים. ובודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכורך הכרעה בעובדות. אולם לכלל זה יש חריגים." החריגים מתקיימים בראש וראשונה מקום שההכרעה במחלוקת בין הצד השלישי לנושא התפקיד מתמקדת בענין המצריך מתן הוראות לבעל התפקיד ומקום שהשאלות הכרוכות בו אינן מצריכות בירור עובדתי מורכב וניתנות לבירור בדרך מהירה ומקוצרת. פשטותה של בקשה למתן הוראות ניכרת אף מתקנה 39(א) לתקנות החברות (פירוק) התשמ"ז-1987 לפיה יש להגיש בקשה בכתב ואין אף דרישה לאימות בתצהיר, והדבר מבהיר כי מדובר בענין בעל תשתית פשוטה ולא מורכבת (ע"א 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר, פד"י מג(3) 57, 64). אף שבדרך כלל היוזמה למתן הוראות באה מבעל התפקיד עצמו, לעיתים עשויה היוזמה לבוא מהצד השלישי ובית המשפט ייענה לדון בבקשה מקום שהדבר נחוץ להכוונת פעולתו של נושא התפקיד. לבית המשפט שיקול דעת רחב להחליט אם לברר את המחלוקת המובאת לפניו בדרך של בקשה להוראות, או להעבירה לפסים של תביעה רגילה והמבחן לענין זה הוא מידת התאמתה של המסגרת הדיונית לשמירה על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של בעל הדין (ראה חב' פליצ'יה נ' סופיוב, שם, עמ' 395). בפרשה הקשורה לענייננו בע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב שומרון בע"מ (בפירוק) ואח', פד"י מה(4) 741, ביקש המפרק במסגרת בקשה למתן הוראות כי בית המשפט יחייב את המדינה לשלם לו סכומים נכבדים, שעל פי הטענה מגיעים לחברות שבפירוק. המדינה בקשה למחוק את התובענה על הסף מהיות ההליך בלתי מתאים למסגרת בקשה למתן הוראות. בית המשפט העליון קיבל את הבקשה וקבע כי הליך מתן הוראות אינו תחליף לתביעה רגילה, כאשר לב ההליך הוא תביעה לסעד כספי ולא מתן הוראות למפרק. וכך אומר בית המשפט (עמ' 747): "מהות הסכסוך היא הקובעת, ומהות הסכסוך היא סכסוך כספי פשוט שהדרך הנכונה לבירורו הוא בבית משפט רגיל על דרך תובענה רגילה". (השווה גם רע"א 2906/96 סולי וואנו נ' מכון התקנים, פד"י נ' (1) 298, 299; רע"א 3277/95, ע"א 3615/95 בנאי נ' חברה לנאמנות של בנק לאומי, פד"י מט(5) 295). מן הכלל אל הפרט 11. מהניתוח האמור מתבקשות המסקנות הבאות לענייננו: עניינו של ההליך הראשון בבקשה למתן הוראות שהגישו היזמים, והמערער בכללם, כנגד המנהל המיוחד של החברות בפירוק והמדינה כשותפה להסדר הפשרה לאכוף על המדינה את ביצוע התחייבותה להקצות מקרקעין לחברות על פי הסדר הפשרה. הליך זה כוון גם כנגד המנהל המיוחד כמי שאמור לנקוט בכל האמצעים שבגדר סמכותו הנדרשים להשגת תוצאת האכיפה האמורה. עיקרו של ההליך ביישום הסדר פשרה במסגרת הליכי פירוק והסדר נושים שהושג במסגרתם. בקשה זו הוגשה במסגרת הליכי הפירוק וכינוס הנכסים של החברות והיא כלולה, על פי טיבה, ובמובנה הרחב, במסגרת הוראות סעיף 310(ג) לפקודת החברות. בהליך מעין זה לא היה בסיס דיוני להכללת תביעתו הכספית של המערער להשבה ולפיצוי על כספים שהשקיע בחברות על סמך התחייבויות המדינה להקצות להן מקרקעין. סביר להניח כי אילו כלל תביעה כספית כזו היא לא היתה נשמעת במסגרת בקשה למתן הוראות. אכן, אילו היה המערער מגיש תובענה אזרחית רגילה ומגביל אותה לסעד של אכיפה בלבד, היתה תביעתו נחסמת בהשתק עילה מאחר שיכול היה לכלול במסגרתה גם את סעדיו הכספיים אלא אם כן היה מקבל היתר לפיצול סעדים. אולם משבחר לנהל את ההליך במסגרת בקשה למתן הוראות, והתאמתו של הליך מיוחד זה לסעד מבוקש באותו ענין לא נשללה על ידי בית המשפט, ממילא לא יכול היה לכלול בה את תביעותיו הכספיות ולא חל מעשה בית דין המשתיקו מפני תביעה נוספת למיצוי מלוא סעדיו. קיים אינטרס שיסודו בצורכי המינהל השיפוטי, כי הליכים מיוחדים בנושאי פירוק יתנהלו במסגרת בקשות למתן הוראות כדי לקצר ולייעל את תהליך קבלת ההכרעה השיפוטית בעניינם. מצד שני, אין לחסום את מי שנזקק להליך זה – הנמצא מתאים ליעדו על ידי בית המשפט – בפני תביעה נוספת למיצוי מלוא סעדיו שלא יכול היה למצותם במסגרת ההליך המיוחד. אילו פסקנו אחרת, היה בכך כדי להניא בעלי דין מלהיזקק להליך של מתן הוראות מקום שהיה סיכון כי ייחסם ממיצוי מלוא זכויותיו בתביעה נוספת, ואינטרס ההליך השיפוטי היה יוצא נפסד. במקום הליך מזורז המכוון לפיקוח על הליכי הפירוק ולהכוונת נושא תפקיד במסגרתו, היו מוגשות תביעות אזרחיות מורכבות שבירורן מצריך זמן רב, הכוללות במסגרתן הן בקשה להוראות והן מכלול סעדים אחרים, ובכללם סעדים כספיים למקרה שבקשת ההוראות תידחה. מצב זה היה עומד בסתירה לתכלית ההסדר הדיוני בכלל, ולמטרה לייעל את הפיקוח על הליכי הפירוק באמצעות דיונים קצרים, מהירים ויעילים בפרט. כללו של דבר: נראה לי כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בהעמידו כאחד התנאים לחלותו את התנאי כי "לא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה", כיוון לא רק למקרים בהם התובענה הראשונה נמחקה או נדחתה מטעמים טכניים בלא דיון לגופה, אלא גם מקום שהתובענה הראשונה נדונה במסגרת דגם הליך דיוני מיוחד שאינו מתיר מעצם טיבו פרישת מלוא הסעדים שהתובע יכול לתובעם. בנסיבות אלה, התועלת הכרוכה בהיזקקות להליך הדיוני המיוחד מחד, והצורך שלא לקפח את זכויותיו המהותיות והדיוניות של התובע מנגד, מביאים למסקנה כי ההכרעה בהליך הראשון לא תהווה השתק עילה בפני התדיינות נוספת למיצוי מלוא סעדיו של התובע שלא ניתן לתובעם בהליך הראשון. על פי סעיף 15, לא תימנה תקופת ההתדיינות הראשונה בגידרה של תקופת ההתיישנות לעניין התובענה הנוספת. בענייננו, דחיית התובענה למתן הוראות בהליך הראשון אינה חוסמת את תביעתו הנוספת של המערער שהיא תביעה כספית בעילה זהה, משלא יכול היה מהבחינה הדיונית לכלול את כל סעדיו החלופיים הללו במסגרת בקשה למתן הוראות על שום אופייה, טיבה ותכליתה של בקשה כזו. יש לציין כי גם במתכונת הצרה והמוגבלת שבה הוגשה הבקשה למתן הוראות במקרה זה היא העלתה התנגדות מצד המדינה למתכונת דיונית מיוחדת זו והדבר הועמד במישרין להכרעת בית המשפט העליון, אשר בסופו של יום פסק כי מסגרת ההליך של בקשה להוראות הינה ראויה. נוכח המסקנה כי חל בענייננו סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין להביא בחשבון את פרק הזמן שמהגשת הבקשה להוראות ועד למתן פסק הדין בבית המשפט העליון. מכאן, כי בעוד עילת התובענה שבידי המערער התגבשה לכל המאוחר בינואר 1991, אין למנות את התקופה שחלפה בין הגשת הבקשה להוראות בנובמבר 1991 ועד למתן פסק הדין החלוט בעניינה בבית המשפט העליון ב-5.7.98. ממילא, לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת הגשת התובענה נשוא הליך זה. מעשה בית דין 12. המדינה טענה למעשה בית דין כטענת סף נפרדת לצורך הדיפת תביעת המערער בטרם תבורר לגופה. טענה זו יש לחלק לשניים: טענת מעשה בית דין על שום "השתק עילה" מפאת זהות העילות בשני ההליכים; וטענת "השתק פלוגתא" ביחס לפלוגתאות שהוכרעו בין אותם צדדים בהתדיינות הקודמת. ניתן לקצר בדיון בענף זה של הערעור ולומר: אשר למישור השתק העילה, הניתוח שהובא לעיל בהקשר לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות שריר גם בהקשר זה. אף שישנה "זהות עילה" במובנה הרחב בין הליך מתן ההוראות לבין התביעה הכספית נשוא ענייננו, לא חל עקרון מעשה בית דין בנסיבות מקרה זה. זאת, מן הטעם שאופיו המיוחד של הליך מתן הוראות אינו מאפשר מעצם טיבו הכללת תביעות כספיות מורכבות מן הסוג בו עוסקת התובענה בהליך זה ומצד שני אין לחסום את דרכו של בעל דין המבקש לעשות שימוש כדין באמצעי הדיוני של בקשה למתן הוראות מעשות כן רק עקב החשש כי הוא עלול להיחסם מאוחר יותר בטענת מעשה בית דין אף שלא מיצה בהליך אחד את כל סעדיו בגין אותה עילה. לפיכך, טענת השתק עילה בנסיבות ענין זה לא תישמע. שונה הדבר באשר לטענת השתק פלוגתא. כלל השתק הפלוגתא קובע כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מיכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, אפילו קימת אי זהות בין עילות שתי התביעות (קלוז'נר נ' שמעוני, שם, 583-4). הדגש לעניין זה הוא במניעות דיונית להעלות להכרעה פלוגתא שנדונה והוכרעה בין אותם צדדים בהליכים קודמים (זלצמן, שם, עמ' 137). ארבעה תנאים נדרשים לצורך קיום השתק פלוגתא: 1) זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים. 2) קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים. 3) סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מיכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. 4) ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לבסיס פסק הדין (זלצמן, שם, עמ' 141; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פד"י נד(1) 642). בענייננו קם השתק פלוגתא בין הצדדים מכח החלטתו של בית המשפט העליון בהליך הראשון לגבי השאלה האם ניתנה למערער ולשאר היזמים הבטחה מינהלית על ידי נציגי המדינה בענין הקצאת המקרקעין לחברות בפירוק בעמנואל. בית המשפט העליון ניתח בהרחבה ובפירוט את הטענה בדבר קיום הבטחה מינהלית מצד המדינה להקצות קרקעות לחברות במסגרת הסדר הפשרה ומצא לאחר ניתוח הסוגיה לגופה כי לא ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת כזו. התובענה שלפנינו, על ראשי הסעד השונים שבה, נוגעת, בין היתר, לטענה כי חלה על המשיבים חובת פיצוי כלפי המערער מכח דיני הבטחה מינהלית. (ראה סעיפים 59 עד 61 לכתב התביעה). בחינת תוכנה של הפלוגתא בשני ההליכים והכרעת בית המשפט לגביה בהליך הראשון מצביעים על כך כי מתקיים כאן השתק פלוגתא. המדובר בפלוגתא זהה בשני ההליכים ברכיביה העובדתיים והמשפטיים, בקיום דיון לגופה של הפלוגתא וקביעת ממצא פוזיטיבי לגביה בהתדיינות הראשונה והיותה של הפלוגתא עניין חיוני ומרכזי להכרעה השיפוטית בהליך הראשון. כן מדובר בהתדיינות בין אותם צדדים. בנסיבות אלה קם השתק פלוגתא בין הצדדים המונע פתיחת דיון מחודש בשאלת קיומה של הבטחה מינהלית מצד המדינה להקצות קרקעות לחברות בפירוק. בסוגיה זו חלה ומחייבת קביעת בית המשפט העליון בהליך הראשון. שאר הפלוגתאות העולות מן התביעה הקשורות בסעדים הכספיים החוזיים והנזיקיים הנסמכים על טענות בדבר מצגי שוא מצד המדינה אינם חסומים לבירור, משלא נדונו ולא הוכרעו בהליך הקודם. סוף דבר: 13. אציע לחברותי לקבל את הערעור, להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את הענין לערכאה הדיונית כדי שתדון ותיפסוק בתביעה לגופה, וזאת בסייג הבא: על חלק התביעה הנוגע לסעדים מכח דיני ההבטחה המינהלית חל כלל השתק הפלוגתא ואין לדון ולהכריע בו מחמת מעשה בית דין. אציע לחייב את המדינה בתשלום הוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות וכן בשכר טרחת עורך הדין בשתי הערכאות בסכום כולל של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: 1. כברת דרך ארוכה צועדת אני בהסכמה מלאה עם חברתי השופטת פרוקצ'יה, אלא שבנקודה מסוימת נפרדות דרכנו. ומאותה נקודה הדרך בה צועדת חברתי והדרך בה צועדת אני מובילות לתוצאות שונות: להשקפתה של חברתי, אין בענייננו השתק עילה ואין התיישנות. להשקפתי שלי, מנוע המערער מלהעלות את תביעתו נשוא ערעור זה בשל השתק עילה ובשל התיישנות, כאחת. דרכי נפרדת מדרכה של חברתי במהלך סעיף ג לפסקה 10 לפסק דינה שכותרתו: "האם התובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה". בפתיח לפרק זה מציינת חברתי כי "מקום שתביעה נידונה לגופה והוכרעה, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה. זהות העילות בשני ההליכים גוררת החלת כלל 'השתק עילה' ומעשה בית דין .... אם זכה הנתבע והתביעה נדחתה, קמה מניעות המשתיקה את התובע מלחזור על תביעתו פעם נוספת". דברים אלה מקובלים עלי. מקובלים עלי גם דברים אלה שרשמה חברתי: "כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם; בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל דין לא מיצה את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון די בכך שניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתיחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו ענין. כך, מניחים כללי מעשה בית דין כי מי שבידו להגיש תובענה אזרחית רגילה בעילה של הפרת התחייבות חוזית, ובידו לתבוע הן את אכיפת ההתחייבות והן סעדים כספיים בגין הפרתה או ביטולה, עליו לשלב את מלוא סעדיו תחת קורת גג שיפוטית אחת. אם לא עשה כן, ייחסם מתביעה נוספת על מה שהחסיר, אלא אם כן הותר לו לפצל את סעדיו בהיתר מיוחד מבית המשפט." 3. המחלוקת ביני לבין חברתי היא בשאלה אם יש מקום לחרוג מן הכללים האמורים בשל כך, שההליך הראשון התברר בדרך של בקשה למתן הוראות. גם בדרך דיונית זו, שחברתי עמדה על יתרונותיה, חייב היה המערער, לשיטתי, להגיש בקשה לפיצול סעדים. אילו ידע בית המשפט של פירוק שבכוונת המערער, אם ייכשל בהליך הראשון, להגיש את התביעה נשוא הליך זה, יתכן והיה נעתר לבקשה לדון בבקשה בדרך של מתן הוראות, וזאת מן הטעמים שמנתה חברתי בפסקה 11 לפסק דינה; יתכן גם שהיה מפנה את המערער לדרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה. אך המערער הפתיע את הכל: לאחר שהסתיים הדיון בהליך הקודם במסגרת ע"א 2019/92, הגיש את תביעתו הנוכחית. אכן, כפי שהראתה חברתי, קיים אינטרס שיסודו בצרכי המינהל השיפוטי, שהליכים מיוחדים בנושאי פירוק יתנהלו במסגרת בקשה למתן הוראות, וזאת כדי לקדם ולייעל את תהליך קבלת ההכרעה השיפוטית בעניינם. מן הצד האחר, קיים גם אינטרס בריכוז ההתדיינות באותה עילה. התפקיד לאזן בין האינטרסים הנוגדים הללו מוטל על בית המשפט, ועל כן חייב היה המערער להגיש בהליך הראשון בקשה לפיצול סעדים, כדי לאפשר לבית המשפט לאזן נכונה בין האינטרסים המושכים לכיוונים נוגדים. כך לא עשה המערער. בפסק הדין בערעור בהליך הראשון הכשיר, אמנם, בית המשפט, בדיעבד, את הדרך הדיונית בה נקט המערער, אך ציין כי ספק אם ניתן היה לראות בהליך של בקשה למתן הוראות הליך ראוי במקרה זה. בלשון בית המשפט: "יתכן ומקרה זה לא צריך היה להישמע בהליך בו נשמע, אך מכאן ועד לפסילת תוצאות הדיון, המרחק גדול". הכלל הוא שאין אדם נוטל לעצמו היתר לפיצול סעדים, היתר כזה יש לבקש, ומי שאינו מקבל אותו חייב לכלכל צעדיו בהתאם. 4. ודוק: תובע אינו זקוק לרשות לתבוע סעד אחר בנפרד כאשר בית המשפט שבו תבע אינו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר. מקום שדיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב תביעה אחד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 170). ואולם, שונים פני הדברים במקום בו ההליך הראשון התנהל בדרך של בקשה למתן הוראות בבית משפט של פירוק וההליך השני הוא תביעה המוגשת לבית משפט המחוזי. במסגרת הבקשה למתן הוראות מוסמך היה בית המשפט לדון במכלול הטענות נגד המשיבים. 5. על כן דעתי היא, כי חלים על ענייננו הכללים שציטטתי מפי חברתי. אין לומר, בנסיבותיו של ענין זה, שהתובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן המערער להגיש תובענה חדשה. מכאן נובעות שתי מסקנות: האחת – שלא התקיימו במערער דרישות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; השניה – שישנו השתק עילה. 6. על כן אין מקום, לדעתי, לאפשר למערער לנהל את תביעתו הנוכחית או חלקה. 7. רק למען הסדר: אני מסכימה עם חברתי בסוגיית השתק הפלוגתא. 8. אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור ונחייב את המערער בתשלום הוצאות המדינה בסך של 40,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן: אף אני, כחברתי השופטת נאור, צועדת כברת דרך עם חברתי השופטת פרוקצ'יה, אלא שאינני רואה עין בעין איתה את יישום העקרונות המשפטיים על ענייננו. לשיטתי, נדחתה התובענה הראשונה באופן שנבצר מהמערער להגיש את התובענה השניה בעילה של הפר הבטחה שלטונית שנדונה ונפסק לגביה בפסק-דין של בית משפט זה, שיצר השתק עילה. לפיכך, לא נתקיים התנאי הראשון של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע, כי על מנת שמרוץ ההתיישנות יופסק עקב הגשת תביעה קודמת דרוש כי התובענה הראשונה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. בענייננו נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, באשר נוצר השתק עילה. קיימת זהות בתשתית העובדתית המשותפת לשתי התביעות. אותה תשתית עובדתית יכול ותקים עילות בתחומי משפט שונים. כך ראינו כי בתביעה הראשונה הוכרע הדין בעילה של הבטחה שלטונית שהופרה. מכוח אותן עובדות יכולות לקום עילות אחרות כגון עילות במסגרת דיני חוזים, נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט. במידה ועילות אלה היו מועלות בתובענה הראשונה ולא היו נדונות על ידי בית המשפט, ניתן היה לטעון כי לגביהן לא נוצר השתק עילה ועם הגשת התובענה הראשונה שהכילה אותן והימנעות בית המשפט מלפסוק בהן, נפסקה תקופת ההתיישנות לתקופה שמאז הגשת התובענה הראשונה ועד למתן פסק-דין בה. לעומת זאת אם לא הועלו עילות אלה בתובענה הראשונה – ועולה מן החומר שלא הועלו – הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה על בסיס עילות אלה או לבקש לצרפן לתובענה המקורית, תוך 7 שנים מיום הוולד העילה. הדבר לא נעשה והתביעה החדשה הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות. אשר על כן, מצטרפת אני לפסק דינה של חברתי השופטת נאור ולתוצאה אליה הגיעה. ש ו פ ט ת (בדימ') לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת נאור, כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ג (21.7.03). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00016500_R06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il