פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1645/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1645/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.12.07 בתפ"ח 2027/05 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' נאמן והשופטים מ' פינקלשטיין וכ' סעב תאריך הישיבה: כ"ט בניסן תשס"ט (23.4.09) בשם המערער: עו"ד א' פלדמן בשם המשיבה: עו"ד ת' פרוש פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' ס. הנשיא השופט מ' נאמן, והשופטים מ' פינקלשטיין, וכ' סעב). בפסק הדין הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירות בנשק שלא כדין לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק. בית המשפט המחוזי גזר למערער עונש של המערער 13 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, והיתר מותנה לתקופה של 3 שנים, שלא יעבור עבירה בה הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע נגד זולתו. בנוסף, נגזר על המערער תשלום פיצוי למתלונן בסך 30,000 ₪. נוכח דעת המיעוט עוכב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. עובדות כתב האישום 2. על-פי עובדות כתב האישום, בין משפחת המתלונן למשפחת המערער קיים סכסוך ממושך על רקע קשריו של המתלונן עם אחותו של המערער. ביום 25.3.05, בשעות הערב, ארב המערער למתלונן בשביל המוביל לבניין בחיפה, כאשר הוא מצויד באקדח. משהגיע המתלונן למקום, ירה בו המערער מטווח קרוב במטרה לגרום למותו. כשניסה המתלונן להימלט, רדף אחריו המערער כשהוא ממשיך לירות לכיוונו. כתוצאה מהירי פגעו מספר קליעים בגופו של המתלונן והוא הובהל לבית החולים, שם נותח ואושפז. ברקע הדברים יאמר כי ככל הנראה בין המתלונן לאחות המערער נרקמה מערכת יחסים אשר בעקבותיה ביקש המתלונן את ידה מבני משפחתה. בני המשפחה, דחו את ההצעה. מאותה עת נוצר קרע בין משפחת המתלונן למשפחת המערער. בהמשך נישאה אחות המערער לאחר. מן העדויות בבית המשפט עולה כי לכאורה גם לאחר נישואי האחות נמשך הקשר בינה לבין המתלונן, ולכל הפחות היו שמועות בעניין זה, שהגיעו אף לאוזני המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. במסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת לגבי עצם הירי והפגיעה במתלונן. גזרת המחלוקת נגעה בזיהוי היורה על-ידי המתלונן, ובבחינת טענת האליבי שהעלה המערער, ולפיה בעת ביצוע הירי הוא שהה בבית הוריו בחיפה. שופטי המותב דחו פה אחד ובאופן חד-משמעי את טענת האליבי כבלתי מבוססת לאור הסתירות וחוסר העקביות של עדי ההגנה בנושא זה. ברם, הדעות נחלקו בכל הנוגע לדיותה של עדות המתלונן והראיות התומכות בה לשם הרשעתו של המערער. 4. העדות המרכזית עליה מבוססת ההרשעה הינה עדות המתלונן. שופטי הרוב (כב' השופטים מ' פינקלשטיין, וכ' סעב) מצאו כי עדות המתלונן הינה עדות מהימנה, עקבית וקוהרנטית, הנתמכת בראיות נוספות ומתיישבת עם נתוני הרקע בפרשה. דעת הרוב סברה כי גם אם חלק מעדות המתלונן הינה בגדר עדות כבושה, שכן המתלונן מסר למשטרה את זהות היורה רק כשלושה ימים לאחר הירי, הרי שההסברים שסיפק לכך הגיוניים ומניחים את הדעת ועיקרם במצבו הרפואי והנפשי לאחר האירוע. לפיכך קבעה דעת הרוב כי השיהוי הקצר במסירת זהות היורה אינו מפחית מהמשקל שיש ליתן לעדות המתלונן ואינו פוגם במהימנותו. לכך התווספה העובדה שמדבריו של המתלונן לעדים אחרים כגון רכז המודיעין אליאס שמשום (להלן: שמשום), אחי המתלונן, וד"ר ישראלית שטיפל במתלונן עם הגיעו לבית החולים, השתמע כי המתלונן היה מודע לזהות היורה כבר עם הגיעו לבית החולים, על אף שסרב לחשפה. לכל אלו הצטרפו שקריו המהותיים של המערער אשר דעת הרוב ראתה בהם תימוכין לראיות התביעה. נקבע כי שקרים אלה, לגביהם נמנע המערער מלהציג הסבר הגיוני, משליכים על התמונה הראייתית הכוללת ועל מהימנות גרסת המערער. דעת הרוב קבעה כי לא סבירה האפשרות שהמתלונן טעה בזהות היורה, בהתחשב בהיכרותו עם המערער, בתנאי התאורה בעת האירוע, ובמרחק בין המתלונן ליורה, נתונים אשר מחייבים כי למתלונן הייתה האפשרות לזהות את היורה באופן ודאי. כן נדחתה טענת ההגנה כי המתלונן ביקש להפליל את המערער כדי לנקום בו ונקבע כי מדובר בספקולציה בלבד. הטענה כי מחדלי חקירה מנעו את בירור העובדות לאשורן, אף היא לא התקבלה ונקבע כי אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של עניין. 5. דעת המיעוט (כב' ס. הנשיא השופט מ' נאמן) סברה כי יש לזכות את המערער חרף קיומו של חשד כבד כי המערער הוא אכן היורה. שופט המיעוט היה ער לשקריו של המערער. יחד עם זאת, הוא סבר כי עדותו של המתלונן הינה עדות כבושה שלא הוצג לה הסבר מספק, ושנמצאו בה סתירות אשר לא אפשרו לקבוע בוודאות כי לאיש מלבד המערער לא הייתה סיבה לפגוע במתלונן. לשיטתו, התעורר ספק באשר למהימנותו של המתלונן בנקודות רלוונטיות. עוד מצא שופט המיעוט כי התקיימו במקרה דנן מספר מחדלי חקירה. במצב דברים זה, סבר שופט המיעוט, נותר ספק באשר לזיהויו של המתלונן את המערער כמי שירה בו. טענות הצדדים 6. המערער טוען כי לא היה ראוי ליתן משקל מלא לעדות המתלונן, היות שמדובר בעדות כבושה. לגרסתו, השתלשלות האירועים מעידה כי המתלונן לא היה בטוח בזהות היורה ועל כן כבש את גרסתו, מבלי שייתן הסבר מספק לכבישת המידע. עוד הוסף כי עדות כבושה יש לבחון בעין ביקורתית ונדרשת תוספת ראייתית מוגברת לשם הרשעה על בסיסה, אשר במקרה דנן לא הובאה. ההגנה סבורה עוד כי דעת הרוב לא ייחסה משקל מספיק לספקות שהתעוררו ביחס למהימנות המתלונן, נוכח התפתחות גרסתו והסתירות בה. הסנגור סבור כי לא די בראיות הנוספות שהציגה התביעה בתמיכה לעדות המתלונן. לטענתו, דעת הרוב הסתפקה בחיזוק ראייתי בלבד, בעוד עמדת ההגנה היא שנדרשת תוספת ראייתית חזקה יותר ובעלת מעמד עצמאי. לשיטתו, יתר הראיות בתיק אינן ראיות עצמאיות, אלא הן מהוות חלק אינטגראלי מעדות המתלונן, כיוון שהן מבוססות על הזיהוי השגוי. כך, עדותו של ד"ר ישראלית נתקבלה לטעמו כקבילה על סמך פרשנות שגויה של סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן: פקודת הראיות). כך, לטעמו, לא היה מקום ליתן משקל לעדות אחי המתלונן, כיוון שככל הנראה תוכן עדותו הוא שקרי, ולכל היותר מדובר בעדות כבושה. הסנגור מוסיף וטוען כי המשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לשקריו של המערער מעלה חשש ממשי כי הרשעת המערער אינה מיוחסת לעובדות כתב האישום, אלא לשקריו של המערער. כן שב הוא וטוען לקיומם של מחדלי החקירה, כגון אי-בחינה מעמיקה של הסיבות לכבישת עדות המתלונן, שיהוי בכתיבת מזכרים, ואי-חקירתם של עדי ראייה ואליבי חיוניים. באלה די לדידו כדי להביא לזיכויו של המערער, ולמצער הם נוגסים באופן משמעותי בתשתית הראייתית הרעועה מלכתחילה. 7. מנגד, טוענת באת כוח המשיבה כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי המתלונן זיהה את היורה בעת הירי. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת לא רק על עדויותיהם של המתלונן ואחיו, אלא על שלל אמרות של המתלונן למספר עדים. מדובר בקביעה עובדתית המבוססות על ממצאי מהימנות שנקבעו בהתאם להתרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מעדותו של המתלונן, ובאלה אין מקום להתערב. באת כוח המשיבה טוענת כי השיהוי במסירת זהות היורה אינו עולה כדי כבישת העדות. היא מסבירה כי חשיפת זהות היורה היא תוצאת תהליך פנימי שעבר המתלונן. לטענתה, אין להתערב במסקנת דעת הרוב כי הסבריו של המתלונן לגבי העיכוב במסירת זהות היורה הינם הגיוניים ומספקים. עוד טוענת היא כי יש לתת משקל משמעותי למצבו הרפואי הקשה של המתלונן מייד לאחר האירוע, ולחששו לשלומו ולשלום משפחתו, מפני המערער ומשפחתו, כמו-גם בני משפחת בעלה של אחות המערער. באת כוח המשיבה מפנה לקביעת דעת הרוב לפי טענת ההגנה ביחס לקיומם של גורמים נוספים שעשויים היו לרצות לפגוע במתלונן לא בוססה וממילא לא הוכחה. לדבריה, אין הגיון בטענת ההגנה כי המתלונן הסתיר את זהות היורה האמיתי בכדי להפליל את המערער ובכך לנקום בו, שהרי במצב זה נתון היה תחת החשש כי היורה האמיתי ישוב להשלים את מלאכתו. היא סבורה כי עקב חומרתם ומהותם של שקרי המערער, אשר נותרו ללא כל הסבר הגיוני, יש לראות בהם ראייה עצמאית נגדו. היא מבקשת לאמץ גם את עמדת דעת הרוב כי אף אם התקיימו מחדלי חקירה, אין בהם לעורר ספק כלשהו בנסיבות המקרה, לאור התשתית הראייתית שהציגה המשיבה. דיון התערבות בממצאי מהימנות ועובדה 8. עיקר טענות המערער מופנה נגד ממצאי העובדה והמהימנות, כמו-גם מסקנותיה של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט שלערעור ימעט להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שבידיה הופקדה מלאכת ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדים וקביעת מהימנותם (ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 9362/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 – 643 (2000)). בהתאם להלכה זו, אך במקרים חריגים, בהם נראה כי הערכאה הדיונית שגתה בהערכת המהימנות באופן בולט, התעלמה מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או שיש סתירה בולטת בין הגרסה העובדתית עליה השתיתה את הכרעת דינה לבין יתר הראיות, מוצדקת תהיה התערבות ערכאת ערעור בממצאים אלו (ראו למשל: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 (1983) (להלן: פרשת מרקוס); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). לעניין זה על הטוען נגד ממצאי הערכאה הדיונית להראות עובדות ממשיות שאינן מאפשרות את קביעת הממצאים שנקבעו ולא די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים אלו (ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 5.5.08)); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08)). כמובן, בבחינה זו אין להתעלם מדעת מיעוט, שהרי גם היא מבוססת על התרשמות ישירה מחומר הראיות. 9. לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים והכרעת הדין, קריאת פרוטוקול הדיון ובחינת מסכת הראיות שבאה בפני בית המשפט המחוזי, אינני סבורה כי קיימת במקרה דנן הצדקה להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי ובממצאיו. שופטי הרוב הגיעו למסקנה, על-סמך התרשמותם מהמתלונן, מתוכן עדותו ומהמתאם בין העדות לבין יתר הראיות בתיק, כי עדותו מהימנה, עקבית וקוהרנטית. בעדות לא נתגלו סתירות מהותיות והיא מתיישבת עם מארג הראיות שבתיק. אינדיקציות נוספות למהימנות המתלונן, עליהן עמדו שופטי הרוב, הן העובדה כי המתלונן לא זכר פרטים שעשויים לפעול לטובתו והקפיד לגלות את כל הפרטים שהיו ידועים לו על האירוע, לרבות פרטים המציגים אותו באור שלילי. יש לציין כי קביעת המהימנות נעשתה לאחר שנבחן נושא כבישת העדות על-ידי המתלונן, כפי שיפורט בהמשך. משנתנו אמונם בעדותו של המתלונן, קיבלו שופטי הרוב את גרסתו ביחס לזיהויו של המערער כמי שירה בו. לעניין זה יודגש, כי המתלונן מסר תיאור מפורט של תנאי השטח שאפשרו את הזיהוי – הקרבה הפיזית בין השניים בעת האירוע, העובדה שבאותו לילה דלקה התאורה במקום, והיכרותו הקודמת עם המערער. מהימנותו של המתלונן ביחס לזיהוי נתמכת במידת-מה אף בכך שלא ניסה להציג את המערער באור שלילי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמתלונן ציין שוב ושוב, במשטרה ובבית המשפט, כי לא תיאר לעצמו שנוכחותו של המערער במקום הינה במטרה להרע לו. לגרסת המתלונן התווספו ראיות נוספות שעיקרן עדויותיהם של אחי המתלונן אשר העיד כי המתלונן גילה באוזניו את זהות היורה כבר בהגיעו לבית החולים; עדות רכז המודיעין שמשום, שהיה הגורם המשטרתי הראשון בפניו פרש המתלונן את סיפורו ותיאר בפניו את היורה עוד בטרם נקב בשמו; ועדותו של ד"ר ישראלית, לפיה המתלונן חשף בפניו כי הירי היה על רקע רומנטי על-ידי קרוב משפחה של בחורה עימה היו לו יחסים. ד"ר ישראלית מסר כי התרשם כי המתלונן היה מודע לזהות היורה באותה עת. מנגד ניצבה בפני בית המשפט המחוזי עדות המערער, שהמותב כולו מצא כי אין היא ראויה לאמון. זאת, נוכח שקריו של המערער ודחיית ההסברים שנתן להם. על שקרי המערער מתווספת דחיית טענת האליבי של המערער, לאחר שהתעוררו לגביה סתירות רבות בין גרסת המערער לעדויותיהם של עדי ההגנה, ובין עדים אלה לבין עצמם. ממצאי דעת הרוב וקביעותיה מעוגנים אפוא היטב במגוון ראיות, תוך שניתנה הדעת להשגות שהעלה הסנגור. שופטי דעת הרוב נימקו את קביעותיהם בפירוט, תוך ביסוס הממצאים על חומר הראיות הקיים בתיק. חלקם של הממצאים אף נקבעו פה אחד על דעת המותב כולו. בסופה של בחינה שוכנעתי כי בטענות ובתהיות שהועלו בערעור אין כדי להצביע על הצדקה טובה ומשכנעת להתערבותנו כערכאת ערעור בממצאים שנקבעו, ומשכך אפנה לבחון את יתר הטענות בערעור על הכרעת הדין. עדות כבושה 10. כאמור, המערער טוען כי מאחר שהמתלונן חשף את זהות היורה בפני המשטרה רק כשלושה ימים לאחר האירוע, מדובר בעדות כבושה. לדידו, הסבריו של המתלונן לכבישת העדות אינם מספקים, ועל כן יש ליחס לעדותו משקל אפסי בלבד. לעומתו טענה באת כוח המשיבה כי השיהוי בחשיפת המידע היה שולי ועל כן אין מדובר בעדות כבושה, אלא בתהליך שבסופו נחשף המידע. הכלל החל לעניינה של עדות כבושה הינו כי ערכה ומשקלה הראייתי של זו מועטים בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה. זאת, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע ומניח את הדעת לטעמים שבעטיים כבש עדותו (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.06); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 687 – 688 (2000); ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.93) פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוין; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987)). משך הזמן שלאחריו תיחשב עדות לכבושה אינו נקבע בהתאם לאמת מידה ברורה ונוקשה, אלא הוא נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.07); ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.07); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.05) בפסקה 13; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 363 (1993) (להלן: פרשת בארי). מקרים אלה כולם עוסקים בעבירות מין, אך הבסיס הרעיוני נכון גם למקרים בהם מדובר בעבירות אחרות). מרכז הכובד אינו מושם על משך השתיקה אלא על הסיבה בגינה בחר העד לצפון המידע שברשותו, כמו-גם על שינוי הנסיבות אשר הניעו לחשוף את המידע. 11. אין חולק כי מרגע שחשף את זהות היורה לא חזר בו המתלונן ואף לא ניסה לסייג עדותו לעניין זה. ההסברים שסיפק לשיהוי שנקט בחשיפת זהותו של היורה עיקרם בהשלכות האירוע הקשה שעבר על מצבו הבריאותי והרגשי. המתלונן התייחס בדבריו למצבו הפיזי והבריאותי מייד לאחר האירוע, לכאב העז שחווה, ולתרופות שניתנו לו אשר גרמו לו לתחושת טשטוש. כן תיאר הוא את ההלם בו היה שרוי. המתלונן אף עמד על הקושי לתת אמון בסובבים אותו נוכח הנסיבות שאפפו את האירוע. בין השיטין עלו גם חששותיו לשלומו ולשלום בני משפחתו, כפי שהדבר נדון בפירוט בחוות דעתו של כב' השופט סעב. 12. בדעת הרוב, ובפרט בחוות דעתו של השופט סעב, נסקרו ונבחנו בהרחבה הטעמים שהעלה המתלונן לכבישת עדותו. התמונה שהצטיירה בהליך דלמטה מעלה כי מצבו הרפואי של המתלונן מייד לאחר האירוע היה קשה. לא מכבר חדרו לגופו כשבעה קליעי אקדח והוא הובהל לבית החולים, שם קיבל טיפול שהוגדר כ"טיפול מציל חיים" ונותח. בחקירתו ובעדותו תיאר המתלונן את מצבו, את הטשטוש שחש ואת הכאבים מהם סבל. חוות דעת הרוב פורשת כיצד תיאורו מתיישב עם התמונה העולה מעדויותיהם של שמשום וד"ר ישראלית. כך, זה האחרון ציין כי המתלונן איבד כמות דם גדולה ועמד בסכנת חיים (פרוטוקול עמ' 432, ש' 8; עמ' 431, ש' 24). הוא הסביר כי כ-20 דקות לאחר הגעתו לבית החולים, ניתן למתלונן טיפול תרופתי הכולל גם את תרופת הדורמיקום, תרופה מטשטשת הפוגעת בקוהרנטיות הדיבור והמחשבה ואף גורמת הזיות ואובדן זיכרון למשך התקופה בה המטופל מצוי תחת השפעת התרופה (פרוטוקול עמ' 440 ש' 8-11, עמ' 441 ש' 17-25). מידע זה יש בו כדי להסביר פערים מסוימים שהתגלו ברצף הזיכרון של המתלונן. מקובל עליי כי למצבו הפיזי-רפואי של המתלונן לאחר האירוע יש להוסיף את ה"הלם" ואת סערת הרגשות בה היה המתלונן שרוי אותה עת. מצב רגשי זה נתמך בעדויות עדים אחרים, ומשתלב עם ההיגיון ועם התמונה הכללית המצטיירת. 13. המתלונן לא טען מפורשות כי השיהוי בחשיפתו את זהות היורה נבע מתחושות פחד שהתעוררו אצלו. יחד עם זאת, מקובלת עליי דעת הרוב לפיה חומר הראיות מצביע על תחושות פחד אשר רחשו בקרבו לאחר הירי. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ובראש ובראשונה באמרות שונות מפי המתלונן בדבר הקושי שחווה לסמוך על הסובבים אותו באותה עת. המתלונן נועץ בקושי זה את העובדה שהרגיש בטוח לגלות את זהות היורה לאחיו בלבד באותו שלב, שהינו האדם הקרוב לו ביותר. חששו של המתלונן נלמד גם מבקשתו משמשום להציב שמירה על חדרו, הגם שהוא עצמו אינו זוכר אמרה זו. לאלה יש להוסיף את עדותה של אחות המתלונן, שזכתה לאמון בית המשפט קמא, לפיה בימים שלאחר הירי חשף בפניה המתלונן את שמו של המערער אך ביקש שלא לדבר על כך כיוון שחשש לשלומו, לשלומה ולשלום אימם (פרוטוקול עמ' 194, ש' 25-27; עמ' 195, ש' 7-10). 14. כפי שציין כב' השופט סעב, את ההנמקות לכבישת העדות, כפי שהן מתוארות לעיל, יש לבחון בפריזמת הנסיבות הקיימות ותוך ניסיון להבין את מצבו הסובייקטיבי של המתלונן מייד לאחר האירוע במהלכו נורה ונפגע באופן קשה, ולא מתוך פרספקטיבה של אדם סביר במצב דברים שגרתי. ואכן, בחינת הסבריו של המתלונן לכבישת העדות על-פי אמת המידה הסובייקטיבית האמורה, מוליכה גם לטעמי למסקנה אליה הגיעו שופטי דעת הרוב, ולפיה ההסברים שסיפק המתלונן לשיהוי שנקט בחשיפת זהות היורה הגיוניים, מספקים ומבוססים. השיהוי בחשיפת זהותו של היורה לא היה אלא לפרק זמן קצר שבמהלכו היה המתלונן במצב בריאותי ורגשי מורכב, נתון להשפעת הטיפול התרופתי והרפואי ולתחושות של פחד וחשש. לטעמים אלה נמצאו תימוכין בעדויות של עדים נוספים. המכלול האמור מוליך לשיטתי לקבלת ההסברים שסיפק המתלונן. 15. דעת המיעוט סברה כי "לו אכן דבריו אלו של המתלונן בעדותו לפנינו היו אמת, לא הייתה כל סיבה שלא יאמר את שמו של היורה לשמשום, אדרבא היתה סיבה טובה מאוד כן לאמר לו זאת הן על רקע היחסים ההדוקים בין השניים והן בשל הפחד בו היה שרוי המתלונן שמא היורה יבוא לבית החולים כדי להשלים את "מלאכתו"". איני מקלה ראש בסברה זו. ואולם, להשקפתי, אין היא מביאה בחשבון את מצבו של המתלונן כמי שאך זה ניצלו חייו מידיו של מי שביקש את נפשו ובמידה רבה מבטאת היא "חכמה שבדיעבד". את הסברה המועלית בדעת המיעוט אין באפשרותי לשלול אם כן כבלתי-אפשרית, ואולם איני סבורה כי היא מקיימת אחר הדרישה לבחון את ההסברים לכבישת העדות מבעד לעיני המתלונן. זו היא סברה שבהיגיון שאינה מביאה לטעמי את מכלול נסיבות האירוע כפי שנתפשו על-ידי המתלונן במועד כבישת העדות. זאת ועוד, קשה לומר כי יש בעצם היתכנותה של הסברה המועלית בדעת המיעוט כדי לשלול את ההסברים שסיפק המתלונן ושנשמעו, כך לדעת הרוב, אמינים. סיכומה של נקודה זו, אני סבורה כי יש לדחות את הטענות לפיהן שגתה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי בהעניקה את מלוא המשקל לעדות המתלונן חרף כבישת זהותו של היורה משך שלושה ימים לאחר אירוע הירי. קבילות עדותו של ד"ר ישראלית – "רס גסטה" 16. ד"ר ישראלית העיד כי לאחר שהחל את הטיפול במתלונן עם הגיעו לבית החולים, חשף בפניו המתלונן כי המניע לירי היה רומנטי וכי היורה הינו קרוב משפחה של בחורה עימה הייתה לו מערכת יחסים. בא כוח המערער טען בפנינו כי עדות זו אינה קבילה, שכן לשיטתו היא התקבלה על בסיס פרשנות מרחיבה של סעיף 9 לפקודת הראיות. סעיף 9 מורה כי: 9. אמרת עד בעת ביצוע עבירה עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט. בספרו, עומד המחבר קדמי על טיבה של הוראת סעיף 9 לפקודת הראיות: " היא פותחת את שערי בית המשפט לקבל כראיה לאמיתות תוכנה, אמרה של אדם שנאמרה מחוץ לבית-המשפט באופן ספונטאני, בתגובה לאירוע מרגש (ביצוע של עבירה)" (יעקב קדמי על הראיות 532 (2003) (להלן: קדמי). 17. ראשית, דומה כי טענת הסנגור בהקשר זה מתייחסת אך ורק לקבילותה של העדות להוכחת אמיתות תוכן אמרתו של המתלונן לד"ר ישראלית, להבדיל מקבלתה להוכחת עצם אמירתה. מכל מקום, טענה זו מועלית לאחר שעדותו של ד"ר ישראלית נשמעה בבית המשפט קמא, ומפרוטוקול הדיון לא עולה כי ההגנה הביעה כל התנגדות לקבילות עדותו באותה העת. במצבים מסוג זה, הכלל הינו כי אי-ההתנגדות תתפרש כהסכמה לקבלת העדות, ולא יפתח צוהר בשנית להעלות טענת קבילות במעמד הערעור (ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.10.08) וההפניות שם). מכאן, דין הטענה נגד עצם קבילות עדותו של ד"ר ישראלית להידחות. 18. משנמצא כי אין להתערב בקביעה כי עדותו של ד"ר ישראלית קבילה, נותרו השגותיו של הסנגור על המשקל שניתן לעדות זו. ד"ר ישראלית העיד כשנה לאחר האירוע, כיוון שנעדר מן הארץ באותה עת. יחד עם זאת, הרושם המתקבל מקריאת פרוטוקול הדיון הוא כי הוא הקפיד להיזהר בדבריו ולדייק ככל שניתן במידע שמסר בבית המשפט. שופטי הרוב קבעו כי מדובר בעדות מהימנה ביותר. בחינת עדותו של ד"ר ישראלית אל מול יסודות סעיף 9 לפקודת הראיות מוליכה גם לטעמי למסקנה כי העדות מקיימת רבים מיסודות הסעיף. במה דברים אמורים. 19. סעיף 9 דורש כי האמרה תהיה ספונטאנית, בסמיכות זמנים למעשה העבירה ושתיגע במישרין "לעובדה השייכת לעניין". המתלונן הגיע אל בית החולים זמן קצר בלבד לאחר שנורה. את האמרה בפני ד"ר ישראלית מסר מיזמתו זמן קצר בלבד לאחר הגעתו לבית החולים ובטרם קיבל את תרופת הדורמיקום שלה אפקט מטשטש. האמרה נוגעת לסוגיה מרכזית ביחס למעשה העבירה – זהות המבצע. כאמור, מעדויותיהם של המתלונן, ד"ר ישראלית ושמשום עולה כי בעת הגעתו לבית החולים היה המתלונן נתון תחת רישומו של האירוע הקשה שחווה. אין ספק של ממש לטעמי כי מדובר באמרה שלה קשר הדוק לאירוע ואשר נוגעת במישרין לעובדות השייכות לעניין. הקושי המשמעותי הינו ביחס לפער זמנים של כ- 30 - 60 דקות בין אירוע הירי לבין מועד מתן האמרה. האם ניתן לומר כי במצב דברים זה מדובר באמרה ספונטנית שנאמרה בסמיכות זמנים של ממש למעשה העבירה? בנוגע לעניין זה, נאמר בנסיבות דומות: "ספק רב הוא בעיניי, אם ניתן להכשיר דרך סעיף זה דברים, שאמר עד לאיש משטרה שחקר אותו אחרי המקרה, גם אם חקירה זו הייתה בסמוך לאחר מעשה העבירה. קשה לי גם להסכים עם השופטת המלומדת, שתשובת המתלונן לשוטר שחקר אותו, שניתנה כשעה אחרי המקרה, יכולה להתקבל כראיה לפי הלכות "רס גסטה". גם לפי ההלכות שהרחיבו את החריג הזה בדיני הראיות, אחד התנאים לקבילות האימרה הוא - שהאימרה נאמרה ספונטאנית ובהשפעת אירוע מרגש ... אמנם, המתלונן אמר את הדברים לעזיזיאן בעת שהיה עדיין מבוהל אחרי היריות, כשעה אחרי האירוע, אך הדברים נאמרו בתשובה לשאלת השוטר, ואחרי שקודם לכן כבר שוחח המתלונן על עניין לבוש היורה עם אדם אחר. אמנם, העובדה, שאימרה ניתנה כתשובה לשאלה, לא תמיד שוללת את קבילותה, אך יש בכך כדי להכריע את הכף נגד הקבילות" (ע"פ 171/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 9, 15 (1981). להלן: עניין פיטוסי). אם כן, בעניין פיטוסי הוכרעה שאלת קבילותה של העדות לפי סעיף 9 לפקודת הראיות על בסיס העובדה שהאמרה נמסרה בתשובה לתשאול מצד השוטר. בענייננו, לעומת זאת, אין מדובר באמרה שניתנה בפני איש מרות במסגרת תשאול שמטרתו איסוף מידע ביחס לאירוע העבירה. מדובר באמרה אשר ניתנה ביזמת המתלונן לגורם שאין לו השפעה על מהלך החקירה – ד"ר ישראלית. 20. נכונה אני לקבל כי ככלל הדרישה לסמיכות בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה, לפי סעיף 9 לפקודת הראיות, צריכה להתפרש בדווקנות ובצמצום, דווקא משום היותה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. במילים אחרות, ככלל מכוון סעיף 9 לפקודת הראיות לסמיכות הדוקה בזמן בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה. זו ליבתה של דרישת ה"ספונטניות". יחד עם זאת, גם עניין זה, מטבע הדברים, נקבע בהתאם לנסיבות העניין ולשכל הישר. לטעמי, כאשר מביאים בחשבון את העדויות על מצבו הרגשי והפיזי של המתלונן בהגיעו לבית החולים, את העובדה שמדובר באמרה שנאמרה בסמיכות ממשית לביצוע העבירה, בפני גורם שאין לו נגיעה לחקירה, ואת העובדה שתוכן האמרה מתיישב עם מסכת הראיות הכוללת, מתבקשת המסקנה כי אכן מדובר באמרה ספונטנית המקיימת את דרישת סמיכות הזמן שבסעיף 9 לפקודת הראיות. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך שהמתלונן עצמו כלל לא זכר כי מסר אמרתו זו, נתון שיש בו משום אינדיקציה לכך שאין מדובר בתוכנית מחושבת להפללת המערער. לפיכך, מקובלת עליי עמדת דעת הרוב אשר ייחסה לעדותו של ד"ר ישראלית משקל משמעותי. מעבר לדרוש אציין כי גם לו היה נמצא כי מדובר בעדות קבילה להוכחת עצם אמירת האמרה בלבד היה מקום ליתן משקל משמעותי לעדותו של ד"ר ישראלית. מעדותו עולים פרטים שמסר המתלונן בנוגע לזהות היורה בסמוך לאחר האירוע, עניין שיש בו לתמוך בגרסת המתלונן לעניין הסוגיה שבמחלוקת - סוגיית זהות היורה - ולהחליש הטענה כי המתלונן "החליט" מיהו היורה בשלב מאוחר יותר. שקרי המערער 21. המערער הודה בעדותו בבית המשפט כי גרסתו העקבית עד אותו שלב, לפיה אינו מכיר את המתלונן כלל, אינה אמת. המערער הודה בהיכרות ארוכת שנים בינו לבין המתלונן, ואף הודה בקיומם של משקעים בין השניים שנבעו מהיחסים בין המתלונן לאחות המערער. ואולם, גם בשלב זה ניסה המערער להמעיט מטיבם של יחסים אלה. המערער הסביר כי ביקש למנוע באמצעות שקריו את חשיפת יחסיה של אחותו עם המתלונן במסגרת החקירה. ברם, הוא לא נתן כל הסבר של ממש לדבקותו בגרסת אי-ההיכרות עם המתלונן גם לאחר שעלה שמה של האחות בחקירה. הסברים אלה נדחו פה אחד על-ידי מותב בית המשפט קמא ונקבע באופן חד-משמעי כי המתלונן אינו אמין. כפי שהובהר בראשית חוות דעתי, לא מצאתי כי יש להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, לא כל שכן כאשר מדובר בקביעה פה אחד. 22. כידוע, הכלל הוא כי כאשר שקריו של נאשם מהותיים ויורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624 (1996)). כל זאת בהנחה שניתנה הוכחה פוזיטיבית ועצמאית לדבר השקר (ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982)). ההנחה היא כי שקרי נאשם נובעים מתחושת אשם וניסיון להתנתק ממעשה העבירה (ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982)). יחד עם זאת, טעם נוסף לשקרי נאשם עלול להיות תחושות של מצוקה ובלבול (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001)). מכאן הזהירות שיש לנקוט במתן המשקל הראייתי המתאים לשקרי נאשם. 23. לא מצאתי כי דעת הרוב שגתה במשקל הראייתי שייחסה לשקרי המערער. מדובר בשקרים מהותיים ביותר, הנוגעים לעצם היכרותו של המערער עם המתלונן, ומצביעים על ניסיון "להרחיק" עצמו מן המתלונן ומאירוע העבירה. שקרים אלה הוכחו בראיות חיצוניות, כגון תמונה בה נראה המערער יושב עם המתלונן באותו שולחן באירוע חתונה, ובהודאת המערער עצמו. בנוסף, קשה לקבל את הטענה כי מדובר בשקר שניתן מחמת לחץ ובלבול, כיוון שהמערער דבק בשקר זה במשך תקופה ארוכה, עד התייצבותו על דוכן העדים. קשה לקבל אפוא כי לאורך כל תקופה זו נדחק המערער אל השקר וכי לא התאפשר לו לחזור בו ולמסור גרסת אמת. לא בכדי נדחו אפוא הסברי המערער לשקריו. שקרי המערער מהווים התנהגות מפלילה המתווספת אל ראיות התביעה ועולה אף כדי סיוע ראייתי עצמאי. עוד אציין כי לשקריו של המערער מצטרפת התנהגות מפלילה נוספת - סירובו לשתף פעולה עם חוקריו בטענה שהוא חושש כי יטעה ויסטה מדברים שאמר בחקירה קודמת. ככלל לא ניתן לשלול כי תגובה שכזו תהא תוצאה של לחץ וחשש. ואולם, על רקע מכלול נסיבות העניין – ובפרט הקביעות ביחס לחוסר מהימנותו של המערער, שקריו ביחס להיכרותו עם המתלונן ודחיית טענת האליבי שלו – דומה כי בלתי-נמנעת המסקנה כי חוסר שיתוף הפעולה של המערער מטיל צל כבד על מהימנותו. סיכומו של דבר. מקובל עליי המשקל שייחסה דעת הרוב לשקרי המערער. ממילא אני דוחה את טענתו כי הוא הורשע בהתבסס על שקריו בלבד, כ"עונש" על התנהגותו זו. כפי שצוין בהרחבה לעיל, ההרשעה מתבססת על מגוון ראיות ושקרי המערער אך מתווספים לראיות אלה ותומכים בהן. דיות הראיות והצורך בתוספת ראייתית 24. בא כוח המערער טוען כי נדרשת תוספת ראייתית "משמעותית" לעדות המתלונן לשם הרשעה על בסיסה. ככלל, הדרישה לקיומה של תוספת ראייתית בדין הישראלי (דוגמת סיוע, דבר לחיזוק, דבר מה נוסף) תבוא בגדרה של קביעה סטטוטורית. הדין הוא אשר קובע אלו תוספות ראייתיות נדרשות, מה טבען וטיבן, ובאילו סיטואציות הן תידרשנה. ואולם, הדרישה לתוספת ראייתית היא בבחינת החריג לכלל. הכלל הרחב החל בהקשר זה הינו כי "אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהיה, והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה" (קדמי, עמ' 414; ע"פ 758/78 בן עאדל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 150, 159 (1979) (להלן: פרשת בן עדאל); ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.94) (להלן: פרשת מליקר)). למותר לציין כי גם במצב זה מחויבת הערכאה הדיונית בזהירות המתבקשת מנסיבות העניין וממהותו בטרם הרשעה, כבכל הליך פלילי. האפשרות לבסס הרשעה בפלילים על עדות יחידה מקובלת גם כאשר עדות יחידה זו היא הבסיס לזיהויו של מבצע העבירה, בדומה למקרה שבפנינו (פרשת בן עדאל). ההסדר המשלים לכלל המאפשר הרשעה על בסיס עדות יחידה, בבחינת רשימת החריגים לכלל, מצוי בסעיף 54א לפקודת הראיות. סעיף זה מונה את רשימת המקרים בהם תידרש תוספת ראייתית לשם הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי. 25. המקרה שבפנינו אינו נופל בגדר המקרים המנויים בסעיף 54א לפקודת הראיות, בהם נדרשת תוספת ראייתית לצורך הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי. מכאן, דין טענת ההגנה כי לא היה מקום לבסס את הרשעת המערער על עדות המתלונן כעדות יחידה בהיעדר תוספת ראייתית, להידחות. משנמצא כי הסבריו של המתלונן לכבישת עדותו מספקים ועל כן ניתן ליתן לעדותו את מלוא המשקל, ניתן היה לבסס ההרשעה על עדותו בלבד, ללא כל צורך בתוספת ראייתית כלשהי. למעלה מן הצורך ולשם הדיוק אבהיר, כי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי אינה מבוססת אך ורק על עדותו העקבית של המתלונן, אלא גם על ראיות ועדויות נוספות אשר בהצטרפן זו לזו יוצרות מארג ראייתי שלם המבסס הרשעה. בין ראיות אלה אזכיר את קלטת השחזור שהינה ראיה אובייקטיבית ממנה ניתן ללמוד על תנאי השטח בזירת העבירה בשעות הלילה, התואמים במדויק את עדות המתלונן. קלטת השחזור מאפשרת להיווכח כי תנאי השטח מאפשרים ואף מחייבים זיהויו של אדם המצוי במקום, וביתר שאת כאשר מדובר באדם המוכר למזהה. לקלטת השחזור מתווספות עדויות, ובעיקר עדויותיהם של שמשום, של אחי המתלונן, ושל ד"ר ישראלית, המאירות על נושאים שבלב המחלוקת – זהות היורה ומועד זיהויו על-ידי המתלונן. אף שאין מדובר בעדים ישירים למעשה העבירה, שלושת העדים התרשמו כאמור במועדים סמוכים לירי כי המתלונן היה מודע היטב לזהות היורה. המתלונן חשף בפניהם מייד בסמוך לאחר הירי פרטים באשר לזהות היורה, הגם שלא נקב בשמו, למעט בפני אחיו. זאת ועוד, הפרטים שמסר בשעה של סערת רגשות, כאב ובלבול, מתיישבים היטב עם נתוני המערער – היותו קרוב משפחתה של בחורה עמה היה למתלונן קשר. זאת ועוד – השערות שהועלו באשר לגורמים נוספים שאפשר וביקשו את מותו של המתלונן, או למצער לפגוע בו, לא בוססו. 26. איני רואה לקבל את הטענה כי את עדויותיהם של שמשום, אחי המתלונן וד"ר ישראלית יש לראות כחלק אינטגראלי מעדות המתלונן ועל כן אין ליחס להן משקל נפרד. גם אם חלק מהמידע שמסרו העדים מקורו באמרות שמסר בפניהם המתלונן, עדיין יש בעדותם תוספת של פרטים חיוניים שלא צוינו בעדות המתלונן, ככל הנראה עקב שיבושי זיכרון שאירעו אצלו בפרק הזמן שבסמוך לאחר ביצוע העבירה. הפרטים שמסרו עדים אלה שפכו אור על השאלה האם זיהה המתלונן את המערער בעת ביצוע העבירה או שמא מדובר במסקנה שבדיעבד. הם סייעו להכריע בטענות בעניין המשמעות שיש ליחס לכבישת העדות והמניעים לה, כמו-גם בטענות נגד מהימנות המתלונן. עדויות אלו חיזקו את מהימנות המתלונן בכך שהן תומכות בגרסתו העקבית כי זיהה את היורה בעת אירוע הירי. נכון עשתה על כן דעת הרוב בייחסה לראיות אלו כוח ראייתי עצמאי. 27. שופט המיעוט סבר כי אין לתת משקל לעדות ד"ר ישראלית שפורטה לעיל, גם אם מהימנה היא, כיוון שהמסקנה העולה מעדות זו היא כי "המתלונן הפך בראשו מיד לאחר הירי בשאלה מי היה יכול לירות בו והגיע למסקנה שהרקע הוא רומנטי ולכן חשד בנאשם. אך מכאן ועד להסקת המסקנה מדברי העד לעיל ממה ששמע מפי המתלונן, שהוא זיהה את הנאשם בוודאות וידע בוודאות שהוא היורה, רחוקה הדרך מאוד מאוד" (עמ' 23 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אין דעתי כדעתו. ראשית, המתלונן לא ציין אך כי הירי הינו על רקע רומנטי. המתלונן ציין עוד כי היורה הינו קרוב משפחה של הבחורה עימה היה בקשר. אמנם, המתלונן לא הכחיש כי ניהל מערכות יחסים עם מספר נשים בנוסף לאחות המערער. ואולם, עדיין לא ניתן להתעלם מכך שהוא הצביע דווקא על המערער כמי שירה בו על רקע מערכת יחסיו עם אחות המערער. מדוע, מבין כל קרובי משפחתה של אחות המערער, סבור היה המתלונן כי דווקא המערער היה זה שפגע בו? בנוסף יש לתהות, בהמשך לטענת הסנגור כי למתלונן היו אויבים רבים שעשויים היו לחפוץ במותו, מדוע נקב המתלונן דווקא בשמו של המערער? לתמיהות אלה לא ניתן הסבר של ממש. לכך יש להוסיף כי העדויות על מצבו הבריאותי והרגשי של המתלונן כאשר הגיע לבית החולים, מעוררות לכל הפחות ספק באשר ליכולתו של המתלונן לערוך שקלול מלא של כלל הנתונים בעת זו ולהסיק בביטחון מלא ועקבי כי המערער הוא היורה. זאת ועוד, אם מדובר במסקנה שגובשה לאחר האירוע, ולא בזיהוי ודאי, מדוע המתין המתלונן 3 ימים עד אשר חשף את זהות היורה? לתהיה זו לא ניתן כל מענה. 28. ערה אני גם לספק שהטיל שופט המיעוט במהימנות אחי המתלונן. שופט המיעוט סבר כי עדות האח תואמה עם עדות המתלונן בכדי לחזקה, ולכן אין ליחס לה כל משקל. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שאין מתאם מלא בין המידע שנמסר על-ידי אחי המתלונן למידע שמסר המתלונן עצמו, במיוחד לעניין אמרתו השנייה לאחיו כי לא יגלה לאף אחד כי המערער הוא היורה. עדות האח אף מוסיפה על המידע שמסר המתלונן בעניין זה. בנוסף, המתלונן טען כי אינו זוכר כלל את אותה אמרה, והדבר מתיישב אף עם עדותו של ד"ר ישראלית לפיה באותו שלב המתלונן היה כבר ללא ספק תחת השפעת תרופת הדורמיקום. יש להניח כי במידה והיו חוברים השניים יחדיו במטרה להערים על חוקריהם, הם היו מתאמים ביניהם פרט מהותי זה. עוד אבהיר, בהתייחס לקשיים לכאורה שהועלו ביחס לעדות אחי המתלונן, כמו-גם עדותו של שמשום, כי לטעמי, גם בלא עדויות אלה די היה בעדות המתלונן, הנתמכת בעדותו המהימנה והזהירה של ד"ר ישראלית, כדי לבסס ההרשעה. מחדלי חקירה 29. בא כוח המערער טען לקיומם של מחדלי חקירה, העיקריים שבהם הינם העובדה שהמתלונן לא נשאל מפורשות בחקירתו על מניעיו לשיהוי במסירת זהות היורה; אי-חקירתה של הבחורה עימה בילה המתלונן, לטענתו, בערב האירוע; וכן היעדר חקירה של עדות אשר על פי מידע מודיעיני היו עדות ראייה לאירוע הירי. טענת נאשם לקיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה והאם קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ראו למשל: ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.06) פסקה 35; ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06) פסקה 20 לפסק דינו של השופט לוי). משקלו של מחדל החקירה ביחס למכלול הראיות נבחן באופן שהיעדר ראיה הנובע ממחדל זה מיוחס לתביעה ויכול לסייע לנאשם לבסס טענה לספק סביר (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.07) פסקה 29). במילים אחרות, עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי לבסס ספק סביר באשמת הנאשם שתוצאתו זיכוי. נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: ע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.06) פסקה 10). אכן: "אף לו נמצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער. הלכה היא, כי אין מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, ודי כי תציג ראיה מספקת. בסופו של יום, שאלת נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראיתית אשר הונחה לפתחו של בית-המשפט, כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים..." (ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.09) וההפניות שם). 30. אם כן, מחדלי החקירה אינם עשויים עור אחד. ההתייחסות למחדל חקירה שלא ניתן לרפא את נזקו, את החוסר הראייתי שיצר ואת הפגיעה שבו בהגנת הנאשם, שונה מן ההתייחסות למחדל חקירתי אשר ניתן למזער השפעתו ולצמצמה. אכן, ישנם מחדלי חקירה אשר על אף שכמובן מוטב היה שלא יתרחשו, הם ניתנים לריפוי ושחזור בדרכים שונות, כגון תשאול בחקירה נגדית או זימון לעדות בבית המשפט מטעם ההגנה. ודוק: גם מחדלי חקירה מעין אלה עלולים להסב נזק להגנת הנאשם. כך למשל, ברי כי זימון עד שלא נחקר במשטרה לדוכן העדים כעד הגנה אינו יכול לרפא את השחיקה בזיכרונו של העד עקב חלוף הזמן או למנוע השפעות שונות על התמונה שנצרבה בזכרונו של העד. יחד עם זאת, השלכותיהם של מחדלים מסוג זה תהיינה בדרך כלל פחותות מהשלכותיהם של מחדלי חקירה שכל פעולה שתתבצע בזמן הווה לא תביא לשחזור חומר הראיות שנפגם בעטיים. 31. בחינת מחדלי החקירה להם טוענת ההגנה מוליכה למסקנה כי אין בכוחו של מי מהם, ואף לא בהצטברם יחד, כדי לעורר ספק של ממש באשמת המערער. אשר לאי-הצגת שאלות למתלונן על הימנעותו מלגלות לשמשום את זהות היורה במועד מוקדם יותר, אין חולק כי בעדותו בבית המשפט נחקר המתלונן חקירת שתי וערב בנושא זה וסיפק ההנמקות אשר הובאו לעיל. מקובל עליי כי הצגת שאלה זו בפניו בחקירתו המשטרתית היא בגדר עניין מתבקש. יחד עם זאת, סבורני כי החקירה בבית המשפט ריפאה נזק לכאורי זה, ככל שנוצר. אשר לעדות שלא נחקרו, אכן, אפשר והיה מקום לחקור את אותן עדות. יחד עם זאת, אם סבור היה בא כוח המערער כי בפיהן של אותן עדות מידע חיוני להגנת מרשו, היה באפשרותו לזמנן כעדות הגנה. בא כוח המערער בהליך דלמטה בחר, מטעמיו, שלא לעשות כן, ואף לא טען לקשיים בזיהוין או באיתורן של אותן עדות, או לחוסר שיתוף פעולה מצידן. משכך, לא ניתן לקבל כי מדובר בעדויות חיוניות להגנת המערער. אשר לאי-חקירתה של הבחורה עמה בילה המתלונן לטענתו, בערב האירוע, הרי גם במקרה זה היה באפשרות ההגנה לזמנה לעדות ומכל מקום לא שוכנעתי כי היה בעדות זו כדי לשנות מהותית מתמונת הראיות כפי שנפרשה. סיכומם של דברים הוא כי איני סבורה כי ההגנה הצביעה על מחדלי חקירה מהותיים המובילים למסקנה מזכה. סוף דבר 32. מטענות הצדדים, חומר הראיות, פרוטוקול הדיון וחוות דעת שופטי הערכאה הדיונית מצטייר מקרה של ירי על רקע כבוד המשפחה. לאחר בחינה של מכלול הטענות וניתוחן איני רואה הצדקה להתערב בפסק דינה של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי המבוססת ומעוגנת היטב בחומר הראיות. הציר הראייתי המרכזי להרשעה הינו עדותו המהימנה של המתלונן המזהה את המערער כיורה באופן ודאי, ואליו מתווספות עדויותיהם של שמשום, ד"ר ישראלית ואחי המתלונן, אשר תומכים בעדות המתלונן ואף מוסיפים עליה. יתר נסיבות האירוע כפי שהן עולות מחומר הראיות מתיישבות גם הן באופן מלא עם גרסת המתלונן וכך גם התנהגותו המחשידה והמפלילה של המערער, שקריו שנותרו ללא הסבר, ניסיונותיו "להרחיק" עצמו מן המתלונן, טענת האליבי הבלתי-מבוססת שהעלה, התחמקותו משיתוף פעולה בחקירה, התנהגותו האגרסיבית במהלך העימות שנערך בינו לבין המתלונן, המניע הברור שיש לו בפגיעה במתלונן, אותו הכחיש, והתרשמותם הכללית של שופטי הערכאה הדיונית מחוסר אמינותו. לא למותר להזכיר כי שופט המיעוט אף הוא סבר כי "יש בהחלט מקום לחשד שהנאשם [המערער] הוא היורה ואפילו חשד כבד", אך הגורם שהטה את הכף מבחינתו אל עבר זיכויו של המערער היה המשקל שיש ליתן לכבישת העדות. כיוון ששוכנעתי כי כבישת העדות הייתה מינורית וניתנו לה הסברים הגיוניים ומשכנעים, מקובלת עליי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי. אוסיף ואבהיר כי גם אם היה מיוחס לכבישת העדות משקל רב יותר באופן הפוגע במידת-מה במהימנות המתלונן, עדיין חומר הראיות כולל ראיות התומכות ומחזקות את עדותו, כשמנגד עדותו רצופת השקרים, אי-הדיוקים והסתירות של המערער, שלא ניתן להם הסבר. על בסיס כל אלה סבורה אני כי הרשעת המערער בדין יסודה, ואין כל מקום או הצדקה להתערב בה. ערעור על גזר הדין 33. משקבעתי כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, בלתי-נמנעת ההחלטה לדחות גם את הערעור על גזר הדין, ולו מהסיבה שבא כוח ההגנה כלל לא העלה טענות ספציפיות ביחס לאפשרות שהעונש שהושת על המערער על-ידי בית המשפט קמא הינו בלתי-סביר או חורג מגדר המקובל בדין. אך גם לגופו של עניין אין מקום להתערבות בגזר הדין. המערער ביצע עבירה אלימות חמורה ביותר תוך שימוש בנשק חם. אך בנס הסתיים האירוע כפי שהסתיים ולא בתוצאה קשה בהרבה של קיפוח חייו של המתלונן. האירוע הותיר רישומו על המתלונן אשר הפציעות הקשות שנגרמו לו משפיעות על חייו עד היום ומקשות עליו להשתלב בשוק העבודה. מעשה העבירה שאינו אלא אקט של לקיחת החוק לידיים, פתרון סכסוכים בדרכי אלימות ועשיית דין עצמי, מבטא לא רק זלזול בערך חיי אדם, אלא בכל אותם יסודות שקיומה של חברה מתוקנת תלוי בהם. מחובתו של בית המשפט לשרש התנהגות מעין זו לאור השלכותיה הרות האסון. וכך ציינתי במקום אחר: "רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה" (ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.8.07)). כאשר בוחנים את השיקולים ששקל בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער, אני סבורה כי העונש שנגזר עליו, 13 שנות מאסר, מתוכן 11 לריצוי בפועל, אינו חורג מן הסביר ומן המקובל במקרים דומים. גזר דינו של בית המשפט קמא נומק היטב, תוך התייחסות מאוזנת למכלול השיקולים לקולא ולחומרא, כמו-גם לנסיבות החמורות של המקרה. כך, לקולא נשקל עברו הפלילי המקל של המערער וניתנה התייחסות לתקופה הארוכה בה שהה במעצר בית. לחומרא נשקלו חומרת המעשים, הנזק החמור שהוסב למתלונן, כוונת המערער לקפח חייו של המתלונן ושיקולי הרתעה. מדובר בעונש מאוזן וראוי ואיני סבורה כי יש להתערב בו. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור, ולהותיר את ההרשעה ואת גזר הדין על כנם. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ד באלול התשס"ט (3.9.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08016450_B07.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il