עמרם לוי נ. בית הדין הארצי לעבודה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1643/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט א' שטיין העותר: עמרם לוי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. עמותת בתי הספר למלאכה ע"י ישיבות חב"ד ליובאוויטש בארץ ישראל 3. מנחם לרר 4. מנשה חדד עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד שאול אמרני בשם המשיבה 2: עו"ד יוסף אברמוביץ בשם המשיבים 3 ו-4 : עו"ד יוסף כהן פסק-דין השופט א' שטיין: המבוקש בעתירה שלפנינו הוא ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 2736-07-18 (השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק-גנדלר מ' שפיצר, נציג הציבור ש' כפיר ונציג המעסיקים ג' צימרמן) מיום 28.2.2019 (להלן: בית הדין הארצי), בגדרו נדחה רוב ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב-יפו בס"ע 10479-05-11 (להלן: בית הדין האזורי). בין השנים 2008-1976 עבד העותר במחלקת הדפוס של בית ספר מקצועי אותו הפעילה המשיבה 2 (להלן: העמותה). בשנת 2008 קלטה החברה "דפוס יד החמישה" את כל עובדי מחלקת הדפוס של בית הספר והתחייבה לשאת בכל חיוביו כלפיהם. ואולם, לאחר זמן לא רב נקלעה החברה לקשיים כספיים אשר הובילו לפיטורי כל עובדיה, וביניהם העותר. ביום 5.5.2011 הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעה נגד העמותה לתשלום פיצויים ותשלומים שונים המגיעים לו, לדבריו, על פי דין. בפסק דין מיום 24.6.2018 דחה בית הדין האזורי את כל טענות העותר למעט אלו שנגעו לפיצויי הפיטורין ולדמי החופשה המגיעים לו, שהתקבלו חלקית. ואולם, הסכומים שנפסקו לטובת העותר קוזזו כנגד תשלומים עודפים ששולמו לו בעבר, ועל כן דחה בית הדין את התביעה במלואה. העותר לא השלים עם פסק דין זה והגיש ערעור לבית הדין הארצי. ביום 23.1.2019 אישר בית הדין הארצי את מרבית קביעותיו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. תקנה זו (להלן: תקנה 108(ב)) קובעת לאמור: "אם החליט בית הדין שלערעור לדחות ערעור, רשאי הוא לכלול בפסק דינו את קביעתו בדבר דחיית הערעור בלבד אם מתקיימים לדעתו, לגבי ההחלטה שעליה מערערים, כל אלה: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה; (2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית; (3) אין לגלות טעות שבחוק". הקביעות בהן בית הדין הארצי ראה לנכון להתערב נגעו רק לסכום פיצויי הפיטורין, שהופחת, ולסכום דמי החופשה, שהוגדל. כמו כן קבע בית הדין הארצי כי הסכומים שקוזזו מאלו אשר נפסקו לטובת העותר יופחתו. לנוכח האמור נפסק כי העמותה תשלם לעותר סכום של 114,173 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.1.2010 ועד לתשלום בפועל. העתירה שלפנינו נסובה על פסק דינו של בית הדין הארצי. העותר טוען כי בית הדין הארצי שגה כאשר השתמש בתקנה 108(ב) ביחס להכרעות בית הדין האזורי אשר לא נומקו. עוד טוען העותר כי לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה זו גם ביחס להכרעות שנומקו, שכן נפלו בהן פגמים משמעותיים המצדיקים התערבות שיפוטית. בהקשר זה מציין העותר כי בית הדין האזורי התעלם מטענות מהותיות ומראיות שהובאו על ידיו לתמיכה בטענות אלו; וכי פסק דינו לוקה בטעויות עובדתיות ומשפטיות חמורות נוספות אשר כוללות, בין היתר, יישום שגוי של הדין החל על מקרהו. העותר מוסיף וטוען, כי נסיבות העניין מצדיקות את התערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי. לדברי העותר, הטענות שהוא העלה בעתירתו עוסקות בשאלות משפטיות שאינן בתחום מומחיותו הייחודית של בית הדין, אשר כוללות סוגיה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית-כללית אשר נוגעת לאופן ניהול ההליך השיפוטי והשימוש בתקנה 108(ב). העמותה טוענת בתגובתה כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. לדבריה, חרף הנופך העקרוני שמבקש העותר לשוות לעתירתו, טענותיו הן טענות ערעוריות מובהקות אשר ממוקדות כל כולן בסכסוך עבודה פרטיקולרי שנתגלע בין הצדדים. עוד טוענת העמותה כי טענותיו של העותר אינן חדשות כלל ועיקר – הן כבר הועלו לפני בתי הדין לעבודה ונדחו על ידיהם אחרי דיון שנכנס בעובי הקורה. משכך, אין עוד מקום לדון בטענות אלו במסגרת עתירה לבג"ץ. בתגובה המקדמית שהגישו המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים) נתבקשנו לדחות את העתירה נגדם על הסף שכן הם מעולם לא היו צד להליך מושא העתירה. לגופם של הדברים חזרו המשיבים על טענותיה של העמותה, חיזקו את קביעותיהם של בתי הדין לעבודה – האזורי והארצי – וטענו כי עתירה זו מהווה, למעשה, ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי. לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת היעדר עילה להתערבותנו. בידוע הוא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בפסקי דין אלו הינה מוגבלת ביותר ושמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתגלה בפסק הדין טעות מהותית בעניין משפטי בעל חשיבות כללית או כאשר ההתערבות נחוצה כדי לתקן חוסר צדק משווע (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 674-673 (1986); בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 90-89 (1997); ובג"ץ 3515/18 שדולת הנשים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 20 (15.5.2018)). המקרה שלפנינו איננו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בחינת הטענות המובאות בעתירה מעלה כי מדובר בטענות ערעוריות מובהקות אשר נטועות בתשתית העובדתית-פרטית של המקרה. טענות אלו אינן מעלות שום שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית וממילא אינן מראות כי פסק דינו של בית הדין הארצי לוקה בטעות רבתי שיורדת לשורש העניין ומסבה לעותר אי-צדק משווע המצדיק את התערבותנו. ברי הוא גם, כי השימוש שעשה בית הדין הארצי בתקנה 108(ב) הוא שימוש רגיל ושכיח אשר מהווה חלק מפרקטיקה מקובלת של ערכאות ערעור. שימוש כאמור אינו מצביע על שום טעות משפטית שבה ניתן להתערב במישור הערעורי, קל וחומר במסגרת עתירה לבג"ץ. מטעמים אלה העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בסיון התשע"ט (‏10.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19016430_F03.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1