אייל לוי נ. גברי ירון

פסק-דין בתיק ע"א 1643/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1643/01 ע"א 1643/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא א' מצא כבוד השופט א' גרוניס המערערים בע"א 1643/01 והמשיבים 3-2 בע"א 1744/01: 1. אייל לוי 2. מנורה חברה לביטוח בע"מ המערערים בע"א 1744/01 והמשיבים 4-2 בע"א 1643/01: 1. אייל לוי 2. ציון חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המערער שכנגד והמשיב 1 בע"א 1643/01 ובע"א 1744/01: ירון גברי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 14.1.01 בת.א. 1441/93 שניתן על ידי כבוד השופט ע' אזר ז"ל תאריך הישיבה: ט' בשבט תשס"ג (12.1.03) בשם המערערים בע"א 1643/01 והמשיבים 3-2 בע"א 1744/01: עו"ד י' מנדה; עו"ד א' סילש בשם המערערים בע"א 1744/01 והמשיבים 4-2 בע"א 1643/01: עו"ד א' זוהר בשם המערער שכנגד והמשיב 1 בע"א 1643/01 ובע"א 1744/01: עו"ד מ' גלעד פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו שני ערעורים ושני ערעורים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ע' אזר ז"ל) מיום 14.1.01, במסגרתו חויבו המערערים דכאן (הם הנתבעים בבית משפט קמא) בתשלום סכומי כסף למערער שכנגד (הוא התובע בבית משפט קמא). הרקע העובדתי 2. המערער שכנגד (להלן - גברי), אשר נולד ביום 20.2.74, נפגע בשתי תאונות דרכים שונות. התאונה הראשונה (להלן - התאונה הראשונה) ארעה ביום 14.12.90, עת רכב גברי על אופנוע אשר היה נהוג בידי המערער 1 בע"א 1643/01 (להלן - הנהג הראשון). כתוצאה מן התאונה הראשונה נחבל גברי בראשו ובירכו הימנית, ואף נאלץ לעבור ניתוח. התאונה השנייה (להלן - התאונה השנייה) התרחשה ביום 28.8.92, עת נסע גברי ברכב בו נהג המערער 1 בע"א 1744/01 (להלן - הנהג השני). בעקבות התאונה השנייה אושפז גברי לתקופה של כשלושה חודשים וכן נדרש לעבור ניתוחים שונים. יוער, כי על אף הזהות בין שמותיהם של הנהג הראשון ושל הנהג השני, מדובר בשני אנשים שונים. 3. ביום 23.11.93 הגיש גברי לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה כספית בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו בשתי התאונות. בתחילה הוגשה התובענה נגד הנהג הראשון, הנהג השני וחברות הביטוח אשר ביטחו את שני הנהגים (המערערת 2 בע"א 1643/01 והמערערת 2 בע"א 1744/01). ביום 9.1.96 הגיש גברי כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הוספה המשיבה 3 בע"א 1744/01 כנתבעת נוספת. במסגרת הדיון בתובענה זנחו המערערים את הטענות הנוגעות לשאלת אחריותם, ותחת זאת התמקדו בשאלת גובה הנזק אשר נגרם לגברי ואופן חלוקתו ביניהם. לצורך קביעת דרגת נכותו של גברי, מינה בית המשפט המחוזי ארבעה מומחים רפואיים. פרופ' שקד, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, קבע בחוות דעתו כי גברי סובל מנזקים נפשיים ומנזקים מוחיים אורגאניים, והמליץ על נכות נוירולוגית צמיתה, הכוללת את הממצא הנפשי, בשיעור של 30%. פרופ' דקל, שהינו מומחה בתחום האורתופדיה, המליץ במסגרת חוות דעתו על קביעת נכות צמיתה, הן תפקודית והן קוסמטית, תוך שהבחין בין הנכויות אשר נגרמו בכל אחת מן התאונות. לשיטתו, גרמה התאונה הראשונה לנכות תפקודית בשיעור של 12.5% ולנכות קוסמטית בשיעור של 5%. כתוצאה מן התאונה השנייה, כך לשיטת המומחה, נגרמה נכות תפקודית בשיעור של 7.5% ונכות קוסמטית בשיעור של 5%. ד"ר הורוביץ, מומחה בתחום הפה והלסת, מצא כי גברי סובל מפגיעה רב מערכתית קשה בעצמות הפנים. עקב פגיעה זו המליץ על נכות בשיעור של 13%, אותה ייחס לתאונה השנייה. ד"ר הימלפרב, מומחה בתחום האף, האוזן והגרון, קבע כי גברי סובל מנכות צמיתה של 15%, וזאת בגין סטיית מחיצת האף. גם הוא ייחס נכות זו לתאונה השנייה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בפסק דינו שקד תחילה בית משפט קמא (כב' השופט ע' אזר ז"ל) על קביעת שיעור הנזק הכולל אשר נגרם לגברי בעקבות שתי התאונות. בית המשפט אימץ את שיעורי הנכויות אשר נקבעו על ידי ארבעת המומחים אשר מונו על ידו. עם זאת נפסק, כי הנכות בתחום הפה ולסת אינה נכות תפקודית. כמו כן, רק מחצית משיעור הנכות בתחום האף, האוזן והגרון (היינו 7.5%) הוכרה כנכות תפקודית. בהתאם לאמור לעיל נקבע, כי שיעורה של הנכות הרפואית המשוקללת הינו 62%, ואילו שיעורה של הנכות התפקודית המשוקללת הינו 48%. לעניין הפסד ההשתכרות נקבע, כי אלמלא התאונות צפוי היה גברי להשתכר בשיעור של 90% מהשכר הממוצע במשק. קביעה זו התבססה, בין היתר, על הישגיו הלימודיים הנמוכים של גברי עוד טרם התרחשותה של התאונה הראשונה, אשר הובילו לכך שנאלץ לעבור לבית ספר אקסטרני. הפסד ההשתכרות החודשי חושב, אם כן, על בסיס הנתון של 90% מן השכר החודשי הממוצע במשק כערכו בסמוך ליום מתן פסק הדין, כשהוא מוכפל ב-48%, שיעור הנכות התפקודית המשוקללת אשר נקבעה לגברי. בית משפט קמא פסק פיצויים בגין הפסד השתכרות לעבר ביחס לתקופה של 60 החודשים שמהגיעו של גברי לגיל 21 ועד למועד הגשתם של הסיכומים בתובענה. עוד נפסקו פיצויים כאמור ביחס לעתיד, עד למועד הגיעו של גברי לגיל 65. לא נפסקו פיצויים בגין הפסדי פנסיה. בית המשפט אף פסק לגברי פיצויים בגין כאב וסבל, טיפולים פסיכולוגיים, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה וניידות, הוצאות עבור מורים פרטיים ועזרת הזולת. סך כל נזקיו של גברי בגין שתי התאונות, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הועמד על 1,266,823 ש"ח. עוד נקבע, כי מאחר שבנסיבות המקרה לא מתקיימים התנאים למתן גמלת נכות כללית מטעם הביטוח הלאומי, הרי שאין מקום לנכות סכום זה מסך הנזקים כאמור. 5. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתם של שלושה מן המומחים אף לעניין חלוקת הנכויות בין שתי התאונות. הסוגיה העיקרית עימה התמודד בית המשפט בהקשר זה נגעה לחלוקתה של הנכות הנוירולוגית. הטעם לכך הוא, שפרופ' שקד חיווה דעתו כי קיים קושי ממשי לקבוע איזה שיעור מתוך הנזק הנוירולוגי הכולל נגרם על ידי כל אחת משתי התאונות. נפסק כי עקרונית, בהיעדר יכולת לחלק את הנכות האמורה יחובו האחראים בגין כל אחת מן התאונות בכל הנזק יחד ולחוד, בהתאם להלכה אשר נפסקה בד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89. עם זאת צוין, כי ככל שניתן לקבוע קנה מידה סביר לחלוקת הנזק, יש להעדיף אפשרות זו. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי יש לייחס 5% מן הנכות הנוירולוגית לתאונה הראשונה, ואילו את ה-25% הנותרים יש לייחס לתאונה השנייה. חלוקה זו התבססה, בין היתר, על דבריו של פרופ' שקד בחקירתו הנגדית, לפיהם אלמלא התאונה השנייה היה גברי סובל מנכות נוירולוגית קלה שבין 10%-0%. משקבע בית המשפט אילו נכויות נגרמו בעקבות התאונה הראשונה ואילו נגרמו בעקבות התאונה השנייה, פנה הוא לחלק את נזקיו של גברי בין שתי התאונות. במלים אחרות, בשלב זה פעל בית המשפט לקבוע איזה שיעור מסך הנזק הכולל נגרם לגברי בכל אחת מן התאונות. חלוקה זו התבססה על היחס בין הנכות הרלוונטית שנגרמה בתאונה האחת לבין זו שנגרמה בתאונה השנייה. כך למשל, הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד חולק על פי היחס בין הנכויות התפקודיות המשוקללות שנגרמו בכל אחת מן התאונות. לעומת זאת, הטיפולים הפסיכולוגיים חולקו על פי יחס הנכויות הנוירולוגיות שאירעו עקב כל אחת מן התאונות. בהתאם לאופן החישוב האמור חויבו המערערים בע"א 1643/01 (להלן - מערערי התאונה הראשונה) בסך של 430,744 ש"ח, ואילו המערערים בע"א 1744/01 (להלן - מערערי התאונה השנייה) חויבו בסך של 836,079 ש"ח. עוד יצוין כי ביום 3.5.01 החליטה הערכאה הדיונית, בעקבות בקשה לתיקון טעות סופר, להפחית את סכום הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות לעתיד בסכום של כ-15,000 ש"ח. במסגרת הבקשה האמורה התבקש תיקונם של מספר עניינים נוספים, אולם בנוגע לעניינים אלו דחה בית המשפט את הבקשה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים, האחד על ידי מערערי התאונה הראשונה ואילו האחר על ידי מערערי התאונה השנייה. גברי הגיש ערעור שכנגד ביחס לכל אחד משני הערעורים האמורים. הסוגיות הטעונות הכרעה 6. בערעורים ובערעורים שכנגד אשר בפנינו מועלות טענות בשני מישורים שונים. ראשית, מערערי התאונה הראשונה ומערערי התאונה השנייה משיגים על האופן שבו קבע בית משפט קמא את נזקיו של גברי וכן על שיעור הנזק אשר יוחס לכל אחד מהם. שנית, כל המערערים מעלים השגות ביחס לגובה הפיצויים אשר נפסקו לגברי. לשיטתם של מערערי התאונה הראשונה ושל מערערי התאונה השנייה, הסכום שנפסק גבוה מדי ויש להפחיתו. לעומתם טוען גברי כי יש להגדיל את סכום הפיצויים. נדון תחילה בטענות מן הסוג הראשון, ולאחר מכן נבחן את הטענות מן הסוג השני. אופן קביעת הנזק וחלוקתו בין שתי התאונות 7. תביעתו של גברי התייחסה כאמור לנזק אשר נגרם לו במסגרת שתי תאונות דרכים נפרדות זו מזו. משכך, נדרש בית משפט קמא לקבוע איזה נזק גרמה כל אחת מן התאונות. השיטה אותה נקטה הערכאה הדיונית הייתה זו: תחילה נקבע נזקו הכולל של גברי משתי התאונות גם יחד, וזאת בהתחשב בין היתר בסך הנכויות שנקבעו לו (להלן - הנזק הכולל). לאחר מכן חולק הנזק הכולל בין שתי התאונות בהתבסס, בין היתר, על היחס בין הנכויות הרלוונטיות שנגרמו בכל אחת מן התאונות. כך, הפסד ההשתכרות של גברי, הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד, חולק על פי היחס בין הנכות התפקודית המשוקללת שנגרמה על ידי התאונה הראשונה לנכות התפקודית המשוקללת שנגרמה על ידי התאונה השנייה. לטענת מערערי התאונה הראשונה השיטה שנקט בית המשפט המחוזי, כמוסבר לעיל, הינה שגויה. לגישתם, לא היה מקום לקבוע את הנזק הכולל ולאחר מכן לחלקו בין שתי התאונות. תחת זאת, היה על בית המשפט לקבוע את נזקו של גברי מכל אחת מן התאונות בנפרד. עוד טוענים הם, כי לאור שיעור הנכות הנמוך יחסית שנגרם על ידי התאונה הראשונה, היה על בית המשפט לקבוע את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות כתוצאה מתאונה זו על דרך של קביעת אומדן גלובלי. 8. אין בידינו לקבל את טענתם של מערערי התאונה הראשונה, וזאת למעט ביחס לעניין אחד אשר יפורט מיד. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, יש הגיון בהחלטתו של בית משפט קמא לקבוע תחילה את הנזק הכולל ולאחר מכן לחלקו בין שתי התאונות. מכל מקום, תוצאותיה של שיטה זו אינן נראות בלתי סבירות, בוודאי לא במידה כזאת שמצריכה את התערבותה של ערכאת הערעור (השוו דעת הרוב בע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799). עם זאת, יש ממש בטענה האמורה ככל שנוגעת היא לראש הנזק של כאב וסבל. הדין מונה קריטריונים ברורים לקביעת גובהם של הפיצויים בגין נזק לא ממוני אשר נגרם במסגרת תאונת דרכים (סעיף 4(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן - תקנות הפלת"ד)). המשתנים אשר משפיעים על גובהם של הפיצויים בענייננו הם מספר ימי האשפוז של גברי בגין התאונות וכן אחוזי נכותו (תקנה 2 לתקנות הפלת"ד). בפסק דינו של בית משפט קמא אין כל אינדיקציה לאופן בו חושב סכום הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל, פרט לציון העובדה כי הסכום נקבע בעזרת שימוש בתוכנת מחשב. מעיון בתיק דלמטה עולה, כי לצורך חישובו של סכום הפיצויים צרף יחדיו בית המשפט המחוזי את מספר ימי האשפוז של גברי בגין שתי התאונות, וכן עשה שימוש בנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לגברי בעקבות שתי התאונות. לאחר מכן חילק בית המשפט את סכום הפיצויים בין שתי התאונות על פי יחס הנכויות הרפואיות המשוקללות שנגרמו בכל אחת מן התאונות. זאת, על אף שתקופת אשפוזו של גברי לאחר התאונה הראשונה קצרה בהרבה מתקופת האישפוז בגין התאונה השנייה. כאמור, קיימות הוראות ברורות לעניין קביעת גובהו של סכום הפיצויים בגין כאב וסבל לנפגעי תאונות דרכים. לא היה מקום לסטות מהוראות אלו אך בשל העובדה שעסקינן בנזק אשר נגרם כתוצאה משתי תאונות דרכים שונות. משידועים מספר ימי האישפוז וכן אחוזי הנכות לגבי כל אחת מן התאונות, היה על הערכאה הדיונית ליישם את שיטת החישוב הקבועה בתקנות הפלת"ד ביחס לכל תאונה בנפרד. בהקשר זה יוער, כי לעניין חישוב הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני שנגרם בתאונה השנייה, יש לזקוף את מלוא הנכות הרפואית המשוקללת אשר נגרמה בעקבות תאונה זו, מבלי לבצע הפחתה כלשהי בגין הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה הראשונה (השוו ע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב, פ"ד מז(1) 726). ההשגות בערעורים שלפנינו התייחסו אך לעניין נכונותה העקרונית של שיטת החישוב אותה נקט בית משפט קמא. שיטת החישוב התבססה על קביעת הנזק הכולל תחילה וחלוקתו בין התאונות לאחר מכן. כאמור, לא ראינו לנכון לקבל השגות אלו, וזאת למעט ביחס לראש הנזק של כאב וסבל. משלא הועלו טענות פרטניות לעניין האופן בו חילק בית המשפט המחוזי את הנזק הכולל על פי שיטת החישוב האמורה, אין אנו נדרשים להתייחס לסוגיה זו. חלוקת הנכויות בין שתי התאונות 9. למשיב נקבעו ארבע נכויות רפואיות שונות. לעניין הקביעה אילו מן הנכויות נגרמו בעקבות התאונה הראשונה ואילו נגרמו בעקבות התאונה השנייה, אימץ בית המשפט את חוות דעתם של שלושה מתוך ארבעת המומחים אותם מינה. חוות דעת אלו התייחסו לנכות האורטופדית, לנכות בתחום הפה והלסת ולנכות בתחום האף, האוזן והגרון. אינני רואה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לנכויות אלו. הקושי העיקרי התגלה ביחס לנכות הנוירולוגית. כאמור, בית המשפט אימץ את חוות דעתו של פרופ' שקד, לפיה נכותו הנוירולוגית הצמיתה של גברי הינה בשיעור של 30%. בעדותו בפני בית המשפט, חיווה פרופ' שקד דעתו כי קיים קושי לקבוע איזה חלק מהנכות הנוירולוגית יש לייחס לכל אחת משתי התאונות. עם זאת העריך פרופ' שקד, כי אלמלא התאונה השנייה היה גברי סובל מנכות בשיעור של 10%-0%. בית המשפט המחוזי התבסס על דברים אחרונים אלו, וקבע כי בתאונה הראשונה נגרמה לגברי נכות נוירולוגית בשיעור של 5%, ואילו יתרת הנכות - בשיעור של 25% - נגרמה בעקבות התאונה השנייה. לטענת מערערי התאונה הראשונה, לא היה מקום לייחס חלק כלשהו מן הנכות הנוירולוגית לתאונה הראשונה. בטענה זו יש ממש. לאחר התרחשותה של התאונה הראשונה לא נצפה אצל גברי כל סיבוך בתחום הנוירולוגי, ואף לא בוצע כל טיפול בתחום רפואי זה. מעדותו של פרופ' שקד עולה כי גברי החלים מן התאונה הראשונה, וכי אלמלא התאונה השנייה ייתכן שכלל לא היה סובל מנכות נוירולוגית כלשהי. המומחה המשיך וציין, כי אילו הייתה התאונה השנייה מתרחשת לבדה, בלא שקדמה לה התאונה הראשונה, היה גברי סובל מנכות נוירולוגית בשיעור של 30%. במלים אחרות, אף אלמלא התאונה הראשונה הייתה התאונה השנייה גורמת לבדה למלוא נכותו הנוירולוגית. לאור האמור לעיל, סבורני כי לא הוכח כדבעי שהתאונה הראשונה גרמה לחלק כלשהו מן הנכות הנוירולוגית, ולכן יש לייחס את מלוא הנכות האמורה לתאונה השנייה. במאמר מוסגר נוסיף, כי אילו היה מוכח שהתאונה הראשונה גרמה לחלק כלשהו מן הנכות הנוירולוגית, נראה כי היה מקום לקבוע שהנכות הנוירולוגית מהתאונה השנייה "בולעת" את הנכות הנוירולוגית מהתאונה הראשונה. זאת, בהתחשב בעמדת המומחה לפיה התאונה השנייה לבדה הייתה גורמת למלוא הנכות האמורה. בע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529 (להלן - פרשת חננשוילי) 558-556, צוין בהערת אגב, כי התוצאה במקרה כזה היא שביחס לתקופה אשר ממועד התרחשותו של האירוע הנזיקי השני ואילך, חדל המזיק הראשון לחוב בגין הנזק שגרם, ואילו המזיק השני חב הן בגין הנזק שגרם הוא עצמו והן בגין הנזק שגרם המזיק הראשון. משמע, ביחס לתקופה שממועד התאונה השנייה ואילך, אימוץ הגישה אשר הובעה בפרשת חננשוילי היה מביאנו לתוצאה זהה לזו אליה הגענו. 10. משהכרענו כי מלוא הנכות הנוירולוגית של גברי תיוחס לתאונה השנייה, הרי שהנכות היחידה אותה יש לייחס לתאונה הראשונה הינה הנכות האורטופדית. על פי קביעת בית משפט קמא, בה לא ראינו לנכון להתערב, שיעור הנכות האורטופדית אשר נגרמה בעקבות התאונה הראשונה הינו כדלקמן: 12.5% נכות תפקודית וכן 5% נכות קוסמטית. משכך, יש צורך לחשב מחדש את החלוקה של מרבית ראשי הנזק בין שתי התאונות. ראשי הנזק שעניינם הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד יחולקו מחדש על בסיס היחס העדכני בין הנכות התפקודית המשוקללת שנגרמה בכל אחת משתי התאונות. ראשי הנזק שעניינם טיפול פסיכולוגי והוצאות שכר לימוד ייוחסו במלואם לתאונה השנייה. ראש הנזק שעניינו ההוצאות הרפואיות יחולק מחדש על בסיס היחס העדכני בין הנכות הרפואית המשוקללת שנגרמה בכל אחת משתי התאונות. אין מקום לשנות את חלוקתם של ראשי הנזק הנותרים (למעט ראש הנזק שעניינו כאב וסבל, כאמור בפיסקה 8 לעיל). הפסד בגין תקופת השירות המיועדת בצה"ל 11. לטענת גברי, שגה בית המשפט המחוזי משלא פסק לו פיצוי כלשהו בגין התקופה שבה אמור היה לשרת בצה"ל, קרי - בתקופה שמהגיעו לגיל 18 ועד הגיעו לגיל 21. אכן, על פי פסיקתו של בית משפט זה זכאי ניזוק אשר צפוי היה להתגייס לצה"ל אלמלא אירע המקרה בו איבד את מלוא כושר השתכרותו, לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק (ראו דבריו של השופט א' ברק בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 788 וכן ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997) (להלן - קציר), עמ' 351-349; עוד השוו ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 928-927). אין מדובר בפיצוי בגין הפסד השתכרות, שהרי ההנחה היא כי בתקופת השירות הצבאי לא יכול היה הניזוק להשתכר למחייתו. תחת זאת, נועד הפיצוי האמור לפצות את הניזוק עבור הפסד הוצאות המחייה - דיור, מזון וביגוד - בהן היה הצבא נושא לו היה הניזוק מתגייס. משכך, טעה בית משפט קמא בהימנעותו מקביעת פיצוי כלשהו ביחס לתקופה האמורה. כיצד יש לקבוע את הפיצוי בגין הפסדו של גברי בשלוש השנים בהן צפוי היה לשרת בצבא? כושר השתכרותו של גברי לא נפגע במלואו, ולפיכך עקרונית יכול היה להשתכר למחייתו. גובהו הראוי של הפיצוי במקרה כזה הינו ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה בתקופה האמורה, היינו 70% מהשכר הממוצע המשק, לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה (ע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש (לא פורסם)). בית משפט קמא העמיד את הנכות התפקודית של גברי לאחר התרחשותן של שתי התאונות על 48%, ואף קבע כי הוא צפוי היה להשתכר סך השווה ל-90% מהשכר הממוצע במשק. משמע, לאחר התאונות צפוי היה גברי להשתכר סך השווה לכ-47% מהשכר הממוצע במשק (52%X90%Xהשכר הממוצע במשק). לכאורה אם כן, היה מקום להעמיד את הפיצוי החודשי בגין התקופה האמורה על 23% מהשכר הממוצע במשק (70%-47%). אולם, במקרה דנא נדרשים אנו להביא בחשבון מספר גורמים נוספים. ראשית, התאונה השנייה אירעה עת היה גברי בן 18 שנים וחצי. עד אותה תקופה היה שיעור נכותו התפקודית 12.5% בלבד, היינו - כושר השתכרותו (87.5%X90%=78.75% מהשכר הממוצע במשק) היה גבוה מהוצאות מחייתו (70% מהשכר הממוצע במשק). זאת ועוד, מתצהירו של גברי עולה כי אף לאחר התאונה הראשונה מיועד היה להתגייס לצה"ל. משמע, יש לייחס את ההפסד שנגרם לו בעקבות אי הגיוס לצה"ל לתאונה השנייה בלבד. שנית, לאחר התאונה השנייה היה גברי מאושפז מספר חודשים. כמו כן, תקופה מסוימת לאחר שחרורו מאשפוז לא יכול היה לעבוד כלל. משהבאנו בחשבון את כלל הגורמים הנזכרים, החלטנו לקבוע את הפיצוי על דרך של פסיקת סכום גלובלי, אשר ייוחס במלואו לתאונה השנייה. גובה הפיצוי יועמד על 80,000 ש"ח ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יובהר, כי סכום זה כולל ריבית עבור תקופת העבר. הפסד השתכרות 12. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 14.1.01, כ-11 חודשים לאחר המועד בו הוגשו סיכומיו של גברי. כפי שיובהר מיד, מעורר פער זמנים זה קושי לעניין הפיצוי בגין ראש הנזק שעניינו הפסד השתכרות. בית משפט קמא פסק לגברי פיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר עבור תקופה של 60 חודשים. מדובר בתקופה שמהגיעו לגיל 21 שנים ועד הגיעו לגיל 26 שנים. תקופה זו נקבעה בהתאם לאמור בסיכומיו של גברי, אשר הוגשו בחודש פברואר 2000, עת היה בן 26 שנים. עוד עולה מפסק הדין, כי הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד נקבע עבור התקופה שתחילתה במועד הגיעו של גברי לגיל 26, קרי - מועד הגשת הסיכומים. לאחר מתן פסק הדין, הגיש גברי לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות סופר (להלן - בקשת התיקון). בין היתר, עתר הוא לתיקונו של פסק הדין כך שהפיצוי עבור התקופה שמיום הגשת הסיכומים ועד ליום מתן פסק הדין (להלן - תקופת הביניים), יחושב במסגרת הפסד ההשתכרות לעבר ולא במסגרת הפסד ההשתכרות לעתיד כפי שנקבע. בהחלטה בבקשת התיקון, שניתנה ביום 3.5.01, הופחת סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד בסך של כ-15,000 ש"ח. זאת, על בסיס ההסכמה בין בעלי הדין לפיה תחילת התקופה עבורה יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד הינה ביום מתן פסק הדין. עם זאת, דחה בית משפט קמא את בקשתו של גברי להגדיל את סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר. נקבע, כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הפסד ההשתכרות שארע בתקופת הביניים, וזאת בהיעדר ראיות או מידע ביחס לתקופה זו. בערעוריו שכנגד מבקש גברי כי נגדיל את סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר, כך שיזכה לפיצוי עבור תקופת הביניים. 13. התוצאה העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שתוקן בהחלטה מיום 3.5.01, היא כי תובע לא יזכה לפיצוי עבור הפסד ההשתכרות שנגרם לו במהלך תקופת הביניים. מכך נובע כי ככל שהתקופה מסיום ההליכים בתובענה ועד למתן פסק דין בה ארוכה יותר, כך יפחת סכום הפיצוי אשר ייפסק לתובע בגין נזקיו. אין הדבר מתקבל על הדעת. אין מקום לכך שעיכוב במתן פסק הדין יוביל לפגיעה הנזכרת בתובע. על כן, בהיעדר נסיבות מיוחדות יחושב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר ביחס לתקופה שמסתיימת ביום מתן פסק הדין. אין לראות בכך משום מתן סעד החורג מזה שהתבקש במסגרת סיכומיו של התובע, שהרי הפיצוי בגין תקופת הביניים נתבע על דרך של פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד. במקרה דנא זכאי גברי, אם כן, לפיצוי בגין תקופת הביניים. אורכה של תקופה זו בענייננו היא, כאמור, 11 חודשים. הסכום החודשי אותו פסק בית משפט קמא בגין הפסד ההשתכרות לעבר הינו 2,302 ש"ח. לפיכך, יש להגדיל את סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר בסך של 25,322 ש"ח (2,302 ש"חX11 חודשים) ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סכום זה אינו כולל ריבית עבור תקופת העבר. ריבית על הפסד ההשתכרות לעבר 14. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי מאחר שסכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר חושב על פי השכר הממוצע במשק כערכו ערב מתן פסק הדין, הרי שאין מקום לפסיקת ריבית או הצמדה בגין ראש נזק זה. בבקשת התיקון עתר גברי, בין היתר, לפסיקתה של ריבית ביחס לסכום הפיצוי האמור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו כי הפסד ההשתכרות לעבר חושב ממילא על בסיס נתונים משוערים, וכי פסיקת ריבית מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בערעורים שכנגד חזר גברי על טענתו לעניין פסיקת הריבית. משבחנו טענה זו, סבורים אנו כי יש בה ממש. אכן, משנקבע סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר על בסיס השכר הממוצע במשק כערכו בסמוך למתן פסק הדין, אין עוד מקום לפסיקתם של הפרשי הצמדה ביחס לסכום זה (השוו קציר, עמ' 1325-1319). אולם, אין בכך כדי לייתר את הצורך בפסיקת ריבית ביחס לסכום האמור. אף העובדה שנקבע נתון אחיד אשר שימש לחישוב הפסד ההשתכרות של גברי הן בעבר והן בעתיד (90% מהשכר הממוצע במשק), אינה מובילה למסקנה כי יש להימנע מפסיקת ריבית ביחס לסכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר. משאין קיימות נסיבות חריגות המצדיקות את שלילתה של הריבית, יש להגדיל את סכום הנזק הכולל של גברי כך שתתווסף ריבית ביחס לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר. הריבית המוטלת תהא בגובה מחצית שיעור הריבית המירבית (ע"א 387/63 אטיאס נ' טמיר, פ"ד יז 2780; קציר, עמ' 1299-1298), והיא תחולק בין שתי התאונות על פי היחס של סכומי הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר באשר לשתי התאונות. טענות נוספות 15. במסגרת הערעורים והערעורים שכנגד העלו בעלי הדין טענות נוספות. בין היתר טען גברי, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי פנסיה, וכי הנתון בדבר השכר הממוצע במשק עליו הסתמכה הערכאה הדיונית הינו שגוי. מערערי התאונה הראשונה ומערערי התאונה השנייה השיגו, בין היתר, על אי ניכויה של גמלת נכות כללית לה זכאי גברי לשיטתם. כמו כן, כל בעלי הדין השיגו על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה פוטנציאל השתכרותו של גברי אלמלא התאונות הינו 90% מן השכר הממוצע במשק. לא ראינו לנכון לדון באופן מפורט בטענות האמורות. די כי נאמר, כי לא מצאנו בהן ממש. סוף דבר 16. התוצאה היא, כי ערעורם של מערערי התאונה הראשונה וכן הערעורים שכנגד מתקבלים בחלקם, כדלקמן: א. ראש הנזק שעניינו כאב וסבל יחושב מחדש לכל אחת מן התאונות בנפרד, כאמור בפיסקה 8 לעיל. ב. הנכות הנוירולוגית תיוחס במלואה לתאונה השנייה. חלוקתם של ראשי הנזק הבאים בין שתי התאונות תחושב מחדש, על בסיס הקביעה האמורה: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד; טיפול פסיכולוגי; הוצאות שכר לימוד; והוצאות רפואיות (פיסקאות 10-9 לעיל). ג. מערערי התאונה השנייה ישלמו לגברי סכום נוסף של 80,000 ש"ח ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בגין הפסדיו בגילאי 18 עד 21 לאור אי גיוסו לצה"ל (פיסקה 11 לעיל). ד. הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר יוגדל בסכום של 25,322 ש"ח ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בגין הפסדיו של גברי בתקופת הביניים (פיסקאות 13-12 לעיל). ה. תתווסף ריבית בגין הפסד ההשתכרות לעבר, כאמור בפיסקה 14 לעיל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע, על בסיס הקביעות הנזכרות, את הסכומים העדכניים בהם חבים מערערי התאונה הראשונה ומערערי התאונה השנייה. מערערי התאונה השנייה ישאו בשכר טרחת עורך דין לזכות גברי ולזכות מערערי התאונה הראשונה בסכום של 15,000 ש"ח לכל אחד. מערערי התאונה הראשונה ישאו בשכר טרחה לזכות גברי בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ו באלול תשס"ד (12.9.04). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01016430_S09.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il