דוד כהן נ. הלשכה לסיוע משפטי מחוז תל אביב

7 1 בבית המשפט העליון רע"א 1642/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המבקש: דוד כהן נ ג ד המשיבה: הלשכה לסיוע משפטי - מחוז תל אביב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.2.2021 בעש"א 55276-09-20 שניתנה על ידי כבוד השופטת ה' סילש בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד מלי אומיד-ברגר פסק-דין השופט נ' סולברג: בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 11.2.2021 ומיום 18.2.2021, בת"א 55276-09-20 (השופטת ה' סילש). בהחלטות הללו נדחו בקשותיו של המבקש, דוד כהן, לזימון עדים ולגילוי מסמכים, במסגרת ערעור שהגיש נגד החלטת הלשכה לסיוע משפטי, שלא לייצגו בהליך משפטי. רקע ועובדות המקרה מעשה בבושם; כהן הועסק בשנת 2006 כעובד זמני בחברת כוח אדם, שפעלה מטעמה של חברת הקוסמטיקה לוריאל ישראל בע"מ. לאחר שסיים את עבודתו פנה כהן מספר פעמים ללוריאל, בטענה כי הוא זכאי לבונוס כספי ולמספר בקבוקי בושם, שהובטחו לו בשל הצטיינותו במכירות. בשנת 2010 הגיש כהן, שהיה מיוצג על-ידי עורך דין, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (דמ"ש 23758-12-10), במסגרתה דרש בונוסים כספיים בסך של 10,000 ₪, וכן מספר בקבוקי בושם. לדבריו, "עם כישורי המכירות שבהם ניחן, וקולו הרדיופוני, היה מוכר בהצטיינות את מוצרי החברה, וזאת כאשר מכר 150 שמפונים במשך כ-4 שעות בלבד, בסניף סופר פארם ברמת אביב, וזאת לתדהמת כולם, וכך הגיע למקום הראשון במכירות". לאחר התדיינות ממושכת, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, וביום 26.1.2012 נתן בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגי הציבור י' סרי ו-ב' חג' יחיא) תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, שלפיו: "מבלי להודות בטענה מטענות הצדדים ולסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע מהנתבעת הנובעים מיחסי עובד-מעביד ומסיומם, תשלם חברת דנאל השמות ושירותי מיקור חוץ בע"מ לתובע סך של 600 ₪ וזאת בהמחאה שנמסרת לידיו במעמד חתימה על הסכם הפשרה. בנוסף התובע יקבל מהנתבעת 6 בשמים: 3 בשמים מסוג פואם ו- 3 בשמים מסוג פלומה פיקסו". לאחר מתן פסק הדין, הועברה ההמחאה לידי כהן; ולמשרד בא-כוחו נשלחו 6 בקבוקים, המכילים 50 מ"ל בושם כל אחד. כהן לא הסתפק בכך, וטען כי הבקבוקים שעליהם סוכם במסגרת הסכם הפשרה הם בקבוקים גדולים, שתכולתם – 100 מ"ל; לא בקבוקים של 50 מ"ל. כהן פנה אל הלשכה לסיוע משפטי, בבקשה לייצגו בתביעה לקבלת בקבוקים גדולים. בקשתו נדחתה. הוסבר לו, כי אין מקום לנהל הליך משפטי בעניין. כהן שקט אל שמריו, עד אשר בשנת 2018, כ-6 שנים לאחר שניתן פסק הדין, הגיש לבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו, תביעה לאכיפת הסכם הפשרה (סע"ש 66005-12-18). בתביעתו, דרש כהן לקבל פיצוי כספי בסך של 5,000 ₪ בגין הפרת הסכם הפשרה, ובגלל הימשכות ההליכים. התביעה הוגשה באופן עצמאי, ללא ייצוג משפטי. לוריאל הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית לבית משפט לתביעות קטנות. ביום 8.4.2019 הורה בית המשפט (הרשם הבכיר ט' כהן אלימלך) על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו; כך אכן נעשה. ביום 23.2.2020, התקיימה ישיבת קדם-משפט, במהלכה נעשו ניסיונות לפשר בין הצדדים. לוריאל הסכימה להעניק לתובע 6 בקבוקים קטנים נוספים, מבלי שהתחייבה על סוג הבושם, אך כהן התנגד לפשרה שהוצעה, והתעקש לקבל 6 בקבוקי בושם גדולים, נוסף על 6 הבקבוקים הקטנים שאותם קיבל בשנת 2012. לאחר ישיבת קדם-המשפט, פנה כהן ללשכת הסיוע המשפטי, בבקשה לקבל יצוג משפטי בתביעה שהגיש. בהחלטה מיום 2.7.2020, דחה הסיוע המשפטי את בקשתו. נקבע, כי "לא נמצא שקיימת לתביעתך סיכוי משפטי סביר", בנוסף ניתן משקל לכך שהתביעה הוגשה בשיהוי של 6 שנים ללא הצדק סביר. עוד צוין, כי הבקשה נדחתה גם לפי סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 (להלן: חוק הסיוע המשפטי), הקובע כי "ראש הלשכה רשאי לדחות בקשת שירות משפטי, אם היה סבור שעניינו של המבקש אינו אלא טרדני או קנטרני". כהן הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לעיכוב הליכים בתביעה נגד לוריאל, עד למתן החלטה בערעור על החלטת הסיוע המשפטי. ביום 6.2.2021 נעתר בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ק' ליבר-לוין) לבקשת כהן, והורה על עיכוב ההליכים בתביעתו נגד לוריאל, עד להכרעה בערעור. קודם שניתנה החלטה בערעור, הגיש כהן בקשה לזמן לעדות את עובדות הסיוע המשפטי שקיבלו את ההחלטה בעניינו. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ה' סילש) מיום 11.2.2021, נקבע, כי "אין ערכאת הערעור שומעת עדים. הבקשה נדחית". בהחלטה נוספת שניתנה בו ביום, נדחתה בקשה שהגיש כהן לגילוי מסמכים. בית המשפט קבע, כי "ההליך שבפני הינו הליך ערעור על ההחלטה שלא ליתן ל[כהן] ייצוג באמצעות הסיוע המשפטי על פי ההחלטה מחודש יולי 2020. ככזה, לא מתנהלים במסגרתו הליכי גילוי מסמכים". כהן הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטות, ובהחלטה מיום 18.2.2021 – נדחו הבקשות: "בהינתן מהות ההליך, החלטותיי מיום 11.2.2021 בעינן". מכאן הבקשה שלפנַי. תמצית טענות הצדדים בקשתו של כהן, שמטבע הדברים אינו מיוצג, כוללת שורות ספורות בלבד: "ביקשתי את זכותי הבסיסית לפניה לערכאות לזמן עדים ולהמציא לי מסמכים. ההחלטות פוגעות בי קשות בניהול התיק שלי. אני מבקש לזמן עדים חשובים ומשמעותיים שכך אוכל להוכיח את טענותיי ובית משפט יעשה עמי צדק". בהמשך, מפרט כהן את נסיבותיו האישיות, אשר בעטיין נזקק לשירותי הסיוע המשפטי. לבסוף, מציין כהן, "איני עורך דין בהכשרתי, ואינני עובד מזה, ואין ברשותי לרכוש שירותי עורך דין. בנסיבות דנן מתבקש בית המשפט לתת לי את יומי בבית משפט ולהורות על קבלת הערעור, לתת לי לזמן עדים ולקבל מסמכים להוכיח את תביעתי". המשיבה טוענת מנגד, כי דין הבקשה להידחות. לדבריה, מדובר בהחלטה דיונית שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי. בנסיבות הללו, לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטה. המשיבה מוסיפה, כי בהליך ערעור על החלטות הסיוע המשפטי, מסור שיקול דעת נרחב במיוחד לבית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי "בערעור על החלטה של רשות מינהלית, במקרה דנן – הסיוע המשפטי, בודק בית המשפט המחוזי את סבירות החלטת הרשות ולא את המקרה לגופו. הסיוע המשפטי אינו שונה מכל רשות מינהלית אחרת וחלים עליה כללי הדין המינהלי. לכן בית משפט קמא לא נדרש לשמוע עדים לקרוא מסמכים או לבחון את הראיות באופן עצמאי". המשיבה מוסיפה, למעלה מן הצורך, כי העדים המבוקשים כלל לא יוכלו לשפוך אור על החלטת הסיוע המשפטי, ועל כן, לא תצמח כל תועלת מזימונם למתן עדות. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואומר, כי החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, וכך אמליץ לחברַי שנעשה, אם כי מנימוקים שונים מאלו שעליהם התבסס בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, משהתעוררה בעניין סוגיה דיונית עקרונית, אשר נכון להבהירה, מצאתי לנכון להרחיב מעט. זאת, הגם שספק בעיניי אם כדאי הוא ההליך דנן, שעל שמו תיקרא אותה הבהרה. כלל נקוט עמנו, כי על דרך הכלל, לא תתערב ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות שיצאו תחת ידה של הערכאה הדיונית. חרף הכלל האמור, בקשות המשיגות על החלטות דיוניות שניתנו במסגרת ערעור על החלטות הסיוע המשפטי, ראוי להן שיידונו באמות-מידה 'ליברליות' יותר, שכן פסק הדין שינתן בערעור – סופי, ולא ניתן לערער עליו: "על החלטה של ראש הלשכה לפי סעיפים 3 ו-4, רשאי המבקש לערער לפני בית המשפט המחוזי [...] הערעור יהיה לפני שופט אחד, והחלטתו תהיה סופית" (סעיף 5 לחוק הסיוע המשפטי). עתירה לבג"ץ נגד פסק הדין הסופי של בית המשפט המחוזי בעניינים הללו, תתברר בנסיבות חריגות במיוחד (בג"ץ 5231/06 דהן נ' הסיוע המשפטי חיפה (15.8.2006)). הדבר דומה במידת-מה, לבקשות רשות ערעור על החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין הסופי, שלגביהן נקבע, כי "מן הראוי לנקוט מדיניות ליברלית יחסית, הן בסיווגן כהחלטות שיש לגביהן זכות ערעור, הן במתן רשות ערעור כשקיים צורך בכך. טעם הדבר: בניגוד להחלטות ביניים, שלגביהן תמיד קיימת האפשרות לערער בזכות במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, הרי שלגבי החלטות הניתנות לאחר פסק-הדין הסופי האפשרות הזו אינה בהכרח קיימת" (בש"א 8021/06 קרול נ' כהן (24.6.2007)). לגופו של עניין, הנדון דידן מעורר שאלה משפטית עקרונית, ולה השלכות רוחב על מקרים דומים נוספים. בית המשפט המחוזי נימק את דחיית בקשותיו של העותר לזימון עדים ולגילוי מסמכים, בכך שמדובר ב"ערכאת ערעור". אכן כן, ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי מוגדר בחוק כ"ערעור" (סעיף 5(ב) לחוק הסיוע המשפטי), אך מקובלנו מקדמת דנא, כי לא על 'השם' לבדו יעמוד הערעור, כי אם על אופיו וצביונו: "לטענת המערער והיועץ המשפטי אין נפקא מינה שסעיף 84(א) של הצו קורא לדבר בשם 'ערעור'. לא השם הוא הקובע. אמת הדבר: המונח 'ערעור' אינו חד משמעי, ולעתים נקרא 'ערעור' מה שלפי ההלכה הטהורה אינו אלא שיפוט מקורי. להלכה, ניתן לומר, כי ערעור, כמשמעותו הדווקנית, פירושו ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה מקודם על ידי בית משפט או טריבונל אחר" (ע"א 300/53 וורשצינה נ' המועצה המקומית קרית חרושת, פ"ד ט 1639, 1643-1642 (1955)). הא למדנו, כי 'לא השם גורם', אלא המהות קובעת. לצורך סיווגו של ההליך, נמנו בפסיקה מספר מבחנים, על מנת לסייע בקביעה אם לפנינו 'ערעור', או שמא עניין לנו בהשגה על החלטה מנהלית. כך למשל נקבע, כי "אם יש בנמצא סכסוך בין צדדים העומד לדיון לפני רשות מוסמכת. אם התשובה לכך שלילית, רבים הסיכויים שמדובר בהליך המניב החלטה מנהלית ולא שיפוטית. במקרה זה ה'ערעור' על אותה החלטה אינו ערעור אלא הליך שיפוטי בערכאה ראשונה" (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 79-78, והאסמכתאות שם (מהדורה 3, 2012)). בענייננו, בטרם הובא העניין לדיון בבית המשפט המחוזי, לא התבררה המחלוקת שבין כהן לבין הסיוע המשפטי, לפני רשות מוסמכת. משכך, הרי ש"במקרה זה ה'ערעור' על אותה החלטה אינו ערעור אלא הליך שיפוטי בערכאה ראשונה" (שם). השימוש בביטוי 'ערעור' בנסיבות דנא, אינו אלא 'שיתוף השם'. שגה אפוא בית המשפט המחוזי בקובעו, כי בערעור עסקינן, וכי מחמת עובדה זו אין לזמן עדים ולהורות לגלות מסמכים. עינינו הרואות, כי בהליך השגה על החלטה של רשות מנהלית עסקינן. ברם, לשיטת הסיוע המשפטי, די בכך כדי להגיע לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. לטענתו, "בערעור על החלטה של רשות מינהלית [...] בודק בית המשפט המחוזי את סבירות החלטת הרשות ולא את המקרה לגופו. הסיוע המשפטי אינו שונה מכל רשות מינהלית אחרת וחלים עליה כללי הדין המינהלי. לכן בית משפט קמא לא נדרש לשמוע עדים לקרוא מסמכים או לבחון את הראיות באופן עצמאי". הסיוע המשפטי טוען למעשה, כי בהליך ביקורת מנהלית, באשר הוא, בית המשפט אינו בוחן את ההחלטה לגופה, אלא את 'סבירות החלטת הרשות', ומשכך הוא אינו נזקק לעדים, למסמכים ולראיות. ההליך דנא – ערעור על החלטת הסיוע המשפטי – משתייך לקבוצה חריגה של הליכי ביקורת מנהלית, שכן בסעיף 5(ג) לחוק הסיוע המשפטי נקבע, ש"בית המשפט רשאי לשקול מחדש ענינו של המערער". הנה כי כן, הגם שעל דרך הכלל בית המשפט אינו בא בנעלי הרשות המנהלית ובוחן מחדש את החלטתה – בעניין דנן רשאי בית המשפט לעשות כן. במסגרת הערעור על החלטת הסיוע המשפטי ניתן לבחון את ההחלטה מחדש ('de novo'). טעמה של הוראה זו בצדה: "מאחר והעניין מסור כולו לרשות מינהלית הרי בעניין זה, שיש בו משום הכרעה בזכות חשובה של הפרט – רצוי לאפשר לבית המשפט לפקח על הפעלת שיקול הדעת של הרשות, ואף לאפשר לבית המשפט לשקול זאת בשנית, "de novo" (שלמה כהן "הזכות לסעד משפטי" עיוני משפט ד 145, 168 (תשל"ה – תשל"ו)). כדברים האלה, השמיע עמנואל סבט, נציג משרד המשפטים, בעת הדיונים על הצעת החוק: "רצינו להגיד שבית המשפט כאשר דן על החלט[ת], יושב ראש הלשכה רשאי לשקול מחדש את כל העניין. במלים אחרות, הוא לא בא לבדוק החלטה של בית המשפט או של רשות שיפוטית, אלא הוא קובע מחדש את העובדות והנקודות המשפטיות" (פרוטוקול ישיבה 21 של הועדה המשותפת (חוקה-שירותים) לעניין הסעד המשפטי, הכנסת ה-7, 2 (22.2.1972)). נמצאנו למדים, כי אין זה נכון שכשבהליך ביקורת מנהלית עסקינן לא ניתן לזמן עדים ולבקש גילוי מסמכים. לא כל ההליכים המנהליים שווים; יש הבוחנים את הליך קבלת ההחלטה, ויש אחרים שבהם נבחנת ההחלטה לגופה. במצבים שבהם נבחנת ההחלטה מראשיתה, יש מקום לבירור ראייתי מעמיק יותר. על אף האמור, נראה כי בנדון דידן, הערעור על החלטת הסיוע המשפטי "נוח לו שלא נברא יותר משנברא" (בבלי, עירובין יג, ע"ב), ועל כן אין מקום לאפשר זימון עדים וגילוי מסמכים. מבלי לטעת מסמרות, אומר אך זאת: על פני הדברים, התביעה שאותה הגיש כהן לבית הדין לעבודה מנוגדת לעיקרון המידתיות, ואין כל הצדקה למימון התביעה על חשבון הקופה הציבורית. סוף כל סוף בששה בקבוקי בושם עסקינן, ויש להצר על כך שבתי המשפט ולשכת הסיוע המשפטי נצרכים לאותם 'פכים קטנים' פעם, פעמיים ושלוש. דין פרוטה, אינו בהכרח כדין מאה, והמשאב השיפוטי – יקר (ראו: רע"א 2376/16 קביאטקובסקי נ' לפ, פסקה ז (10.5.2016); רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (20.4.2015)). בעת האחרונה, זכה עיקרון המידתיות לעיגון מפורש בעקרונות היסוד של התקנות החדשות, שנכנסו לתוקף זה מכבר. תקנה 4 לתקנות האמורות קובעת, כי "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט [...] לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". על עיקרון המידתיות להיות נר לרגליו של השופט היושב בדין. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור. 16. יש להצר על ריבוי ההליכים ועל המשאבים השיפוטיים והכספיים שירדו לטמיון: דיון בבית הדין האזורי לעבודה; בבית המשפט לתביעות קטנות; ושוב בבית הדין האזורי לעבודה; ערעור על החלטת הסיוע המשפטי לבית המשפט המחוזי; ובקשת רשות הערעור שלפנַי. טיעונים בכתב ודיונים בעל-פה. בעלי הדין מזה, הסיוע המשפטי מזה, ובתי המשפט לערכאותיהם. לא צריך היה להגיע עד הלום בעטיים של 'פכים קטנים'. לא היה יסוד לבקשה עוד מלכתחילה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,800 ₪. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ז' בתמוז התשפ"א (‏17.6.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21016420_O05.docx יר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1