דיא אלדין וליד אבו סביח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1641/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1641/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער: דיא אלדין וליד אבו סביח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם) בת"פ 58318-05-12 מיום 21.01.2013 תאריך הישיבה: ג' בטבת התשע"ה (25.12.2014) בשם המערער: עו"ד סנא ח'יר; עו"ד ענאן ח'יר בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' אמסטרדם) בת"פ 58318-05-12. 2. ביום 27.12.2012 הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: שימוש ברכב ללא רשות ונטישתו, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו – עבירות לפי סעיפים 413ג' סיפא, 332(2) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), וכן בנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח ונהיגה בזמן פסילה – עבירות לפי סעיפים 9, 10 ו-67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. המערער זוכה מעבירות של גניבת רכב ושיבוש הליכי משפט – עבירות לפי סעיפים 413ב(א) ו-244 לחוק העונשין. 3. ביום 21.1.2013 ניתן גזר הדין. בית המשפט דן את המערער ל- 60 חודשי מאסר בפועל (החל מיום מעצרו), וכן הפעיל שלושה מאסרים על תנאי - שניים של 6 חודשים ואחד של 12 חודשים - שהוטלו עליו בתיקים קודמים, כאשר 18 חודשים מתוכם במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה, ו- 6 חודשים בחופף, כך שבמצטבר הושתו על המערער 78 חודשי מאסר בפועל. כן נפסל המערער מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. עונש פסילה על תנאי למשך 6 חודשים שהוטל בתיק קודם הופעל באופן חופף. עיקרי פסק הדין 4. לפי עובדות כתב האישום, בלילה שבין 14 ל-15 במרץ 2012 גנב המערער רכב מסוג GMC (להלן: הרכב הגנוב), שחנה ברחוב עין גדי בחולון. למחרת היום הבחינה שוטרת בניידת סמויה במערער נוהג ברכב הגנוב תוך שהוא מדבר בטלפון סלולרי. השוטרת הורתה למערער באמצעות מערכת הכריזה לעצור בצד הדרך. המערער האט את מהירות נסיעתו והחל להיצמד לימין הדרך, כאילו בכוונתו לעצור, ואז הגביר את מהירות הנסיעה באופן פתאומי והחל להימלט מהמקום. החל מרדף. השוטרת דלקה אחרי המערער והורתה לו באמצעות מערכת הכריזה לעצור את רכבו. המערער לא ציית, וסטה בפתאומיות ממסלול נסיעתו לעבר כביש צדדי, תוך שהוא גורם לכלי רכב אחרים בכביש לבלום ולסטות ממסלולם. במהלך מנוסתו ניסה המערער מספר פעמים להתנגש בניידת בה נהגה השוטרת, כשהוא סוטה ימינה ושמאלה ומנסה להצמיד את הניידת לקיר הבטון. כמו כן בלם המערער מספר פעמים בצורה פתאומית ומסוכנת בעת שהניידת מאחוריו. לבסוף הצליחה השוטרת לחסום את נתיב נסיעתו, והמערער עצר את הרכב הגנוב, נטש אותו ונמלט רגלית מהמקום. במהלך נטישת הרכב הגנוב נשמט מידיו של המערער צרור מפתחות, שנותר על רצפת הרכב בצד הנהג. הנאשם הואשם גם בכך כי התקשר לחברתו לאחר שנמלט מהרכב והורה לה לגשת מיד לתחנת המשטרה ולדווח על גניבת צרור המפתחות. בגין כך הואשם המערער בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. המאשימה בסיכומיה ביקשה לחזור בה מאישום זה כאשר סברה שיקשה עליה להוכיח את יסודות העבירה, והמערער זוכה מעבירה זו. 5. המערער כפר בבית משפט קמא בכך שגנב את הרכב מושא כתב האישום או כי נהג בו בעת האירוע המפורט בכתב האישום. המערער הודה כי צרור המפתחות שנתפס ברכב הגנוב אכן שייך לו, אך טען כי הוא וחברתו נהגו להשתמש בצרור המפתחות, וכי הצרור נגנב מחברתו ואין הוא יודע כיצד הגיע לרכב הגנוב. כאן המקום לציין כי על צרור המפתחות שנתפס כאמור ברכב הגנוב נמצא חומר DNA (להלן: דנ"א) אשר זוהה על-פי מאגר הדנ"א של משטרת ישראל כשייך למערער. זיהוי זה אומת בבדיקת דנ"א נוספת שנערכה למערער במסגרת חקירת פרשה זו. בא-כוח המערער כפר תחילה בבית משפט קמא בקבילות ובמהימנות של בדיקת הדנ"א אך לאחר מכן טען כי מקובל על המערער שהדנ"א על הצרור הוא שלו, אך טען כי מדובר ב"ראיה נעה", שעצם הימצאותה ברכב הגנוב אינה מוכיחה כי הוא זה שנהג ברכב. 6. בהכרעת הדין דחה בית משפט קמא גרסאותיו המשתנות של המערער לגבי צרור המפתחות וזיהוי הדנ"א. בית המשפט קבע כי גרסת המערער, כאילו צרור המפתחות נגנב על ידי מאן דהוא, אשר לאחר מכן גנב את הרכב הנדון, נהג בו ושמט את הצרור עם הדנ"א של המערער על רצפת הרכב, אינה סבירה ואינה אמינה. לאחר ניתוח הראיות והעדויות שהוצגו במהלך המשפט קבע בית המשפט, כי הוכח שחומר הדנ"א שנמצא על גבי צרור המפתחות הוא של המערער, וכי שכיחות פרופיל הדנ"א שנבדק היא יותר מאחד למיליארד, ולכן ראיה זו יכולה לשמש כראיה מספקת להוכחת הקשר של המערער עם צרור המפתחות שנמצא ברכב הגנוב. בהקשר זה נדחתה טענת בא-כוח המערער כי צרור המפתחות הוא "ראייה נעה", שעל בסיסה לא ניתן להרשיע. בית המשפט הוסיף כי המערער "הסתבך בשקרים" עת ניסה להסביר כיצד נמצא פרופיל הדנ"א שלו על צרור המפתחות שנשאר ברכב הגנוב, וכי הסתירות שבין ההסברים שהציג מביאות למסקנה שסבירות הסבריו השונים נמוכה מאוד. בית המשפט ראה בשקריו של המערער תוספת ראייתית לזיהוי הדנ"א. בית המשפט הסתמך גם על עדותו של בעל הרכב הגנוב, שהעיד כי אינו מכיר את המערער, כי מעולם לא הסיע אותו ברכבו וכי אינו נוהג לקחת טרמפיסטים ו"בטח לא מישהו בן מיעוטים". 7. אשר על כן, שעה שמול הראיות כאמור הקושרות את המערער לרכב הגנוב, לא השכיל המערער להציג ולהוכיח גרסה או אפשרות אלטרנטיבית בעלת ממשות לביסוס ספק סביר, ואף נמנע מהצגת ראיות שיתמכו בטענות האליבי שהעלה, קבע בית המשפט כי הגרסה העובדתית שהוצגה בכתב האישום הוכחה כנדרש, היינו, כי המערער הוא זה שנהג ברכב הגנוב במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום. ומשנקבע שהמערער הוא שנהג ברכב הגנוב, נקבע גם כי נהיגתו הפרועה, כפי שתוארה בעדות השוטרת שרדפה אחריו, משכללת את יסודות העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. כן נקבע כי הוכחו כל היסודות הדרושים להרשעה בעבירות של הפרעה לשוטר במהלך מילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח בת-תוקף ונהיגה בזמן פסילה. לגבי עבירת גניבת הרכב, קבע בית המשפט כי לא הוצגה ראייה שתוכיח למעלה מספק סביר שכוונת המערער הייתה שלא להחזיר את הרכב הגנוב לבעליו, ולכן זיכה אותו מעבירה זו, אך הרשיע אותו בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות. כמצוין לעיל, המדינה חזרה בה בסיכומיה מהאישום בעבירת שיבוש הליכי משפט, כיוון שסברה שמאחר שלא הצליחה לאתר את בת הזוג של הנאשם שהייתה אמורה להעיד בנושא, לא ניתן להוכיח את כל יסודות העבירה, ולפיכך המערער זוכה מעבירה זו. 8. בגזר הדין ציין בית המשפט כי למערער עבר של הרשעות בעבירות רכוש רבות, ביניהן פריצות לכלי רכב וגניבה מתוכם וכן נהיגה ללא רישיון. הוא נשא בעונשי מאסר שונים כבר מגיל צעיר, ועבר את העבירות בהן הורשע בהליך זה בהיותו אסיר ברישיון. עברו הפלילי המכביד, כמו גם החשש הממשי שיחזור ויבצע עבירות, היוו שיקול להחמרה בעונשו לצורך הרחקתו מהציבור ולצורך הרתעתו האישית. בית המשפט קבע גם, כי המערער יצר סיכון מתמשך למשתמשים בדרך במהלך המרדף, הסתבך בשקרים על דוכן העדים, ולא הביע חרטה גם לאחר הרשעתו. בית המשפט הוסיף כי תופעת המרדפים אחר עבריינים בכביש הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה של ממש", ואי לכך ההחמרה בעונש נדרשת הן להגנה על שלום הציבור והן לשם הרתעת הרבים מהליכה בדרך זו. טענות הצדדים בערעור 9. באת-כוח המערער טענה בפנינו שהעדויות והראיות שהוצגו בבית המשפט קמא אינן מספיקות לביסוס הרשעה. באשר לראיית הדנ"א, נטען כי על אף שהממצא הפורנזי שנמצא על צרור המפתחות שייך למערער, הצרור היה בשימוש שלו ושל בת זוגו, אך אבד או נגנב לפני האירוע המתואר בכתב האישום. לדבריה, טענה זו לא התבררה די צרכה בפני בית משפט קמא מפני שהתביעה ויתרה על עדותה של בת הזוג, שלא אותרה, ומפני שלא הוצגו איכוני הטלפון שהיה ברשותו ונמסר למשטרה. משכך, השאלה כיצד הגיע הצרור לרכב הגנוב נותרה ללא מענה, ומעוררת ספק סביר לגבי אשמתו. כן נטען כי ההימנעות מהעדתה של בת זוגו של המערער סיכלה גם את בירור האליבי לו טען המערער. עוד טענה באת-כוח המערער, כי הסתירות שמצא בית המשפט קמא בעדותו של המערער אין לראותם כשקרים אלא כ"תשובה אחת בצורות שונות", שאינן מעידות בהכרח על תחושת אשמה. לבסוף, נטען כי לא היה מקום להסתמכות בית המשפט קמא על תיאור נהג הרכב הגנוב שמסרה השוטרת היות שהתיאור שנמסר היה כללי למדי, ואין בו כדי לבסס את זיהוי המערער עם נהג הרכב הגנוב. 10. באשר לגזר הדין נטען, כי מדובר בעונש חמור ביותר, החורג ממתחם הענישה ההולמת והראויה במקרים דומים, וכי בית המשפט לא שקל נסיבות מקלות, כגון העובדה שלא נגרם כל נזק לרכוש או לאדם ולא התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. 11. מנגד, טענה באת-כוח המדינה שדי היה בזיהוי על פי ראיית הדנ"א כדי לבסס את הרשעתו של המערער, שלא סיפק כל הסבר סביר ואמין להימצאות הדנ"א שלו על המפתחות ברכב הגנוב. לדידה, בית המשפט קמא דחה בצדק את גרסתו רצופת הסתירות של המערער, וקבע נכונה שמדובר בשקרי נאשם. קביעתו זו של בית המשפט מבוססת גם על התרשמות בלתי אמצעית מהמערער שהעיד בפניו. כן נטען כי העדר עדות בת זוגו של המערער, שהייתה עדת תביעה אך לא ניתן היה לאתרה, אינו מעלה ואינו מוריד מקביעותיו של בית המשפט בנוגע למערער. צוין כי נעשו מאמצים רבים לאתר את העדה ולהביאה לעדות, ללא הצלחה, ועקב כך נאלצה התביעה לחזור בה מהאישום של שיבוש מהלכי משפט, אך אין בכך כדי להשליך על שאר סעיפי האישום בהם הורשע המערער. 12. באשר לגזר הדין, נטען כי העונש אמנם לא קל ונמצא ברף העליון של מתחם הענישה ההולם, אך עולה בקנה אחד עם חומרת מעשיו של המערער ועם העבר הפלילי העשיר שלו, ועל כן אין כל עילה להתערב בעונש שהוטל. דיון והכרעה 13. בפתח הדיון בפנינו ביקשה באת-כוח המערער לצרף ראייה נוספת בדמות תצהיר עליו חתומה בת זוגו של המערער בעת האירוע, שכאמור לא אותרה כדי להעיד בפני בית המשפט המחוזי. באת-כוח המדינה הדגישה בתגובה שהמערער לא הגיש את התצהיר כראייה בהליך הקודם, ובכל מקרה התצהיר אינו קביל כשבת הזוג לא העידה. למצער, נטען, כי ראוי שהתצהיר יוגש רק עם ההקשר הכללי, ולכן מסרה לידינו את אמרות בת הזוג במשטרה. 14. בהתאם להוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, "בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה." כידוע, לא בנקל ייענה בית משפט של ערעור לבקשה לגביית ראיות בשלב הערעור. לשם כך יבחן בית המשפט, האם היה באפשרות המבקש להשיג את הראיות במהלך הדיון בערכאה הדיונית וכן את טיבן של הראיות, לרבות הסיכוי שתוכנן יביא להפיכת החלטתה של הערכאה הקודמת, ומנגד את אינטרס הסופיות (ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857 (1990); ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 289 (1997)). בענייננו התצהיר אותו מבקשת באת-כוח המערער להוסיף כראייה ניתן כחצי שנה לפני הדיון בבית המשפט קמא, משמע היה ניתן להציגו כראייה בהליך הקודם. די בכך כדי לדחות את הבקשה. גם לגוף העניין לא מצאנו כי יש בכוחו של התצהיר להביא לשינוי הכרעת הדין, שעה שהוא מספק גרסה חדשה, שלישית במספר, מטעם בת הזוג, ונוכח הגרסאות השונות והסותרות שמסרו שני בני הזוג במשטרה, והמערער גם בעדותו בבית המשפט. מאחר שאין לתצהיר שביקש המערער להגיש ערך ראייתי המצדיק נקיטת הליך חריג כהוספת ראייה בשלב הערעור, וממילא אין חשש שייגרם לו עיוות דין, יש לדחות את הבקשה. (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(4) 249 (2001)). 15. באשר לערעור על הכרעת הדין. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בעל פה, לא מצאתי כי יש עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. 16. ממצא הדנ"א של המערער שעל צרור המפתחות שלו שנמצא ברכב הגנוב מוביל למסקנה שהמערער הוא שנהג ברכב, בהעדר כל הסבר סביר אחר. ההסבר החלופי שניסה להציע המערער הופרך על ידי עדות בעל הרכב, כמפורט לעיל. לא מצאתי בסיס להתערבות גם בקביעה שגרסאותיו הסותרות של המערער בעיקר בנוגע לצרור המפתחות מפחיתות אף הן מאמינותו ומהוות תוספת ראייתית לממצא הדנ"א, שדי היה בה כדי לבסס את הרשעתו. באשר לטענת המערער לעניין הזיהוי על-ידי השוטרת, הרי שעיון בהכרעת הדין מעלה בבירור שזיהוי המערער כמי שנהג ברכב הגנוב לא התבססה על עדות השוטרת, שלא התיימרה לזהותו אלא מסרה תיאור כללי בלבד של הנהג, שבדיעבד הסתבר שהוא אכן תואם את מאפייניו הכלליים של המערער. ערכה של עדות כללית זו הוא בכך שאינה סותרת את קווי הדמות הכלליים של המערער, ובכך היא מהווה תמיכה נוספת לראיית הדנ"א עליה התבסס הזיהוי של המערער. אשר על כן יש לדעתי להותיר על כנה את הרשעתו של המערער. 17. גם באשר לעונש שנגזר על המערער לא מצאתי כי יש יסוד להתערבותנו בגזר הדין של בית משפט קמא. אכן העונש שהוטל על המערער הוא ברף הגבוה של מתחם העונש ההולם בכגון דא, אך הוא הולם את ריבוי העבירות וחומרת המעשים בהם הורשע, כמו גם עברו הפלילי העשיר של המערער. 18. בית משפט זה נדרש למרבה הצער לעתים מזומנות לשוב ולעסוק בתופעה החמורה של נהיגה פראית אגב הימלטות משוטרים, תוך סיכון ממשי לחיי הנהגים האחרים בדרך ועוברי אורח תמימים, וכאשר לרוב הנהג גם לא מחזיק ברשיון נהיגה ותעודת ביטוח בני-תוקף. תופעה חמורה זו, הכרוכה בסיכון ממשי למשתמשים בדרך ובזלזול בוטה בחיי אדם, מחייבת תגובה עונשית הולמת, וכך אכן הנחה והחליט בית משפט זה. "המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר, והתנהגות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. תופעת "המרדפים" בכביש הפכה זה מכבר למכת מדינה של ממש, ויש להילחם בה מלחמת חורמה במטרה להגן על הנוסעים בכביש ועל כלל המשתמשים בדרך" (ע"פ 6757/11 סעדיין נ' מדינת ישראל (16.10.2012) (וראו גם: ע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל (28.10.2013), ע"פ 7234/13 אימאם נ' מדינת ישראל (13.7.2014), ע"פ 2653/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (24.4.13), ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004)). 19. למערער עבר פלילי עשיר של עשרות רבות של הרשעות פליליות. בולטות בהן עשרות הרשעות בגין פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבת כלי רכב, החזקת כלי פריצה לרכב, סיכון אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רשיון, בריחה ממשמורת חוקית ועוד. המערער גם ריצה עונשי מאסר שונים כבר מגיל צעיר. את העבירות בהן הורשע בהליך זה הוא ביצע בהיותו אסיר ברישיון. עברו הפלילי המכביד, כמו גם החשש הממשי שיחזור ויבצע עבירות, היוו שיקול להחמרה בעונשו לצורך הרחקתו מהציבור ולצורך הרתעתו האישית, כמו גם הרתעת הרבים מפני הליכה בדרכו. 20. סוף דבר, לא מצאתי כל עילה להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט מ' מזוז. האמת ניתנת להיאמר כי העונש שהושת על המערער במקרה זה הוא חמור יחסית. עם זאת, בהתחשב בכך שהמערער הורשע, בין השאר, בעבירה החמורה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ובשים לב לעברו הפלילי העשיר, אין לומר שעונש זה חורג מן הענישה המקובלת במידה המצדיקה התערבות בו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ט' בטבת התשע"ה (31.12.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13016410_B04.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il