גרשוני ואח' נ' משטרת ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1638/22 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. תמר גרשוני 2. רפאל גטניו 3. יפתח תלמי 4. מיכה רחמן 5. דניאל דניאלי 6. שי אראל 7. יפה יוסף 8. אורית עציון-שקד נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. שר המשפטים 3. שרת הפנים 4. עיריית ירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד דניאל חקלאי בשם המשיבים 3-1: עו"ד מוריה פרימן; עו"ד אודי איתן פסק-דין כב' המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפניי בבקשת העותרים כי נוציא צו על תנאי שיורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו הקנסות המינהליים שניתנו למפגינים במהלך הפגנות המחאה נגד ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, אשר התקיימו בין התאריכים 8.6.2021-1.7.2020 במוקדים שונים ברחבי המדינה (להלן: הפגנות המחאה). כעולה מן העתירה, בתמצית, במהלך הפגנות המחאה ניתנו קנסות מינהליים למפגינים, אותם חילקו העותרים ל-6 סוגים (אי-עטיית מסיכה; אי-שמירת מרחק מספק בין בני אדם; חריגה ממגבלת מרחק ממקום המגורים; סירוב למילוי הוראת שוטר בנוגע לפיזור הפגנות; הפרעה לתנועה; וקנסות בגין חניית הרכב במקום אסור). בנוסף, העותרים צירפו את פרטיהם של כ-400 מפגינים, אשר לטענתם קיבלו קנסות מינהליים במסגרת הפגנות המחאה (להלן: מקבלי הקנסות). העותרים טוענים, בעיקרם של דברים, כי מתן הקנסות המינהליים בעניינם עולה כדי אכיפה בררנית, וכי הדבר נעשה משיקולים זרים שנוגעים לעמדתם הפוליטית, ולנושא הפגנות המחאה. נטען, כי מספר הקנסות המינהליים שניתנו הינו גבוה במיוחד, וזאת כחלק ממדיניות האכיפה האמורה שאינה מידתית. בנוגע לקנסות המינהליים שניתנו בגין חריגה ממגבלת מרחק ממקום המגורים, טוענים העותרים כי הדבר פוגע בזכותם להפגין, ועומד בניגוד לפסק הדין של בית משפט זה בבג"ץ 5469/20 אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל (4.4.2021). לבסוף, העותרים טוענים כי יש להורות על ביטול הקנסות המינהליים מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). יוער כי במסגרת עתירתם מעלים העותרים גם טענות שמכוונות לקנסות שניתנו לעותרים מסוימים, לשיטתם שלא כדין. ביום 7.3.2022 ביקשתי מהמשיבים להגיש תגובה מקדמית. המשיבים 3-1 (להלן: המדינה) סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה כוללנית ונעדרת תשתית עובדתית קונקרטית, מחמת השיהוי שבהגשתה, ומחמת קיומו של סעד חלופי. ראשית, לטענת המדינה העתירה נוגעת לכל המפגינים שלקחו חלק בהפגנות המחאה במשך תקופה של כשנה ובמסגרתן קיבלו קנסות מינהליים, ונעדרת בסיס עובדתי ביחס למקרה הקונקרטי של כל אחד מהם. משכך לשיטת המדינה, לא ניתן לברר את עניינם של העותרים ושל מקבלי הקנסות, אשר בשמם, כנטען, הוגשה העתירה. בנוסף, המדינה טוענת כי אין ביכולתה של המשיבה 1, משטרת ישראל, לבצע פילוח של הקנסות שניתנו במסגרת הפגנות המחאה בגין הפרת הגבלות, וכי הלכה למעשה מבקשים העותרים שיבוטלו כל הקנסות המינהליים שניתנו בתקופה האמורה בכל רחבי הארץ. שנית, המדינה טוענת כי לעותרים עומד סעד חלופי בדמות בקשה לביטול הודעת קנס או בקשה להישפט לפי סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המינהליות או החוק). נטען כי מקומן של טענות העותרים להתברר לפי סעיף 8א לחוק, וזאת אף אם חלף המועד להגשת בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט בהתאם לסעיף האמור. לבסוף טוענת המדינה, כי העותרים הגישו את העתירה דנן למעלה מ-8 חודשים לאחר סיום תקופת הפגנות המחאה (8.6.2021), ומשכך העתירה לוקה בשיהוי ניכר. המשיבה 4, עיריית ירושלים, לא הגישה תגובה לעתירה. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, כמו גם בתגובת המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה לא יידרש לעתירה במקרים שבהם עומד לעותר סעד חלופי (בג"ץ 527/22 נוימן נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (29.5.2022); בג"ץ 8975/20 גרפיטי שלטים בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 7 (25.1.2021)). בעיקרם של דברים, מעלים העותרים טענות שונות שמכוונות לחוקיות דו"חות שניתנו למקבלי הקנסות בנסיבות מגוונות. כפי שהדגישה המדינה בתגובתה, לעותרים עומד סעד חלופי בדמות הגשת בקשה לביטול הודעת קנס או בקשה להישפט לפי סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות – שבמסגרתה יוכלו להעלות את טענותיהם שמכוונות לקנסות. כעולה מן העתירה, חלק ממקבלי הקנסות אף הגישו בקשות כאמור, שככל שניתן להבין עדיין מתבררות. אכן, סעיף 8א לחוק קובע כי בקשה תוגש בתוך 30 ימים, ובעתירה לא פורט האם כל העותרים ומקבלי הקנסות הגישו בקשה מעין זו. עם זאת, עתירה לבג"ץ אינה חלופה במצב שבו לא הוגש הליך מתאים במועד (ראו והשוו: בג"ץ 3240/19 סוראדו נ' כנסת ישראל, פסקה 13 (8.1.2020); בג"ץ 5705/17 ליגאי נ' שר הפנים, פסקה 11 (19.7.2017)). לכך יש להוסיף כי העתירה דנן מתייחסת לקנסות שניתנו עד ליום 8.6.2021 – אך היא הוגשה למעלה מחצי שנה מאוחר יותר. דין העתירה להידחות אף מן הטעם שהיא מאגדת בתוכה עניינים שונים. כידוע, בית משפט זה לא יידרש, ככלל, לעתירה שמאגדת בתוכה עניינים נפרדים אף אם אלה מעלים נושא בעל אופי דומה (בג"ץ 9019/17 מוסא נ' שר הביטחון (21.11.2017); בג"ץ 2223/15 רגבים נ' שר הביטחון, פסקה 8 (22.7.2015)). העתירה דנן כורכת את ענייניהם של כ-400 מקבלי קנסות מבלי לפרט את נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, ועל אף שהתשתית העובדתית בעניינם שונה. זאת ועוד, הסוגים השונים של הקנסות שתוארו בעתירה מעוררים טענות משפטיות שונות ומגוונות, מבלי שהעותרים הניחו תשתית משפטית ועובדתית מספקת כדי להכריע בהן. משאלה הם פני הדברים, קיים קושי ממשי לבירורן. העתירה נדחית אפוא על הסף. ברי כי טענות העותרים שמורות להם במסגרת ההליכים הפרטניים שנקטו. לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח בסיון התשפ"ב (‏27.6.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22016380_M03.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il