רועי גולן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1637/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1637/13 ע"פ 6362/13 ע"פ 7160/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 1637/13: המערער בע"פ 6362/13: המערער בע"פ 7160/13: רועי גולן יוסף שריקר אליהו הרצל נ ג ד המשיבה בע"פ 1637/13; המשיבה בע"פ 6362/13; המשיבה בע"פ 7160/13: מדינת ישראל המשיב בע"פ 6362/13: נוריאל אינדפורקר (המתלונן) ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בת"פ 13913-08-12 שניתנו ביום 2.12.2012 וביום 9.9.2013 על-ידי השופטת ק' רג'יניאנו תאריך הישיבה: כ"ה בסיוון התשע"ד (23.06.2014) בשם המערער בע"פ 1637/13: עו"ד אייל אוחיון בשם המערער בע"פ 6362/13: עו"ד ערן צלניקר בשם המערער בע"פ 7160/13: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. שלושה ערעורים על העונשים שהשית בית המשפט המחוזי מרכז-לוד על המערערים, על רקע פרשת סחיטה ואיומים שבה לקחו חלק (ת"פ 13913-08-12; השופטת ק' רג'יניאנו; גזרי דין מיום 27.1.2013 ומיום 9.9.2013). המעשים, העבירות והעונשים 2. אֵלו הם מעשיהם של המערערים כמתואר בכתב האישום המתוקן: נוריאל אינדפורקר (להלן: המתלונן) עבד לפני כעשור עם אדם ששמו צ'רלי בעסקי יהלומים. במסגרת זו חב המתלונן לצ'רלי סכום כסף, ולאחר דין ודברים ביניהם השיב לו את החוב. המערער בע"פ 6362/13 (להלן: נאשם 1) הוא בן-דודו של המתלונן, ושמע מפיו על חובו הכספי כלפי צ'רלי. על רקע החוב שאיננו קיים, ושאינו קשור למעורבים בפרשה, קשר נאשם 1 בתחילת שנת 2012 קשר עם המערער בע"פ 7160/13 (להלן: נאשם 2) במטרה לסחוט מהמתלונן סכומי כסף בשיעורים גדולים. לצורך זה מסר נאשם 1 לנאשם 2 מידע באשר לחוב העבר כלפי צ'רלי ובאשר למתלונן ובני משפחתו. בתקופה זו התקשר נאשם 2 מספר פעמים אל המתלונן, לעיתים בנוכחות נאשם 1, הזדהה כ"מחמוד", ומסר כי בכוונתו לגבות ממנו סך של 50,000$, אשר המתלונן חייב כביכול לצ'רלי. המתלונן השיבוֹ כי מדובר בחוב שהוסדר לפני מספר שנים. משראו שני הנאשמים כי המתלונן לא משלם את הסכום שנדרש המשיכו במסכת האיומים. נאשם 2 התקשר בעצמו או באמצעות אחר כמה פעמים אל המתלונן כשהוא מזדהה כ"מוחמד" או "מחמוד" "המדבר מהכלא ליד נתניה" ואיים עליו כי "יטפלו בו אם לא ישלם את הכסף". נאשם 2 הוסיף ואיים כי אם המתלונן יעמוד במריו, משפחתו תיפגע, והוסיף וציין כי הוא "יודע הכל על משפחתו ועבודתו", כי הוא אינו חושש מהמשטרה משום ש"יש לו כנופיה משלו", וגם סיפר לו על "חיסולים" של אנשים, במטרה להפחידו. בנוסף, ועל מנת לקדם את מטרתם, מסר נאשם 1 לנאשם 2 פרטים על מקום מגוריו של המתלונן ועל רכבו. 3. ביום 28.2.2012 השאיר נאשם 2 למתלונן הודעה בטלפון הסלולארי שלו, לפיה מכיוון שהמתלונן מתעלם מבקשותיו, ימחיש נאשם 2 את רצינותו, ויפגע ברכבו. למחרת מומש האיום: נאשם 1 הסיע את נאשם 2 אל ביתו של המתלונן בפתח תקוה; נאשם 1 הצביע על רכבו של המתלונן שחנה בחניית ביתו; ונאשם 2 ניקב את ארבעת הגלגלים, בעוד נאשם 1 ממתין ברכב. בסמוך לאחר המעשים הללו ציין נאשם 2 בפני המתלונן כי מדובר באזהרה בלבד, כי בכוחו לפעול בדרכים נוספות, וכי ישלח אליו חייל שלו בשם "משה" על מנת להסדיר את החוב. כך, בחודש מרץ 2012 או בסמוך לכך, נפגש נאשם 2, שהזדהה כ"משה", עם המתלונן, וביקש ממנו סך של 50,000$. לאחר שהמתלונן התחנן לפניו, נאות נאשם 2 "לעשות לו הנחה" ולאחר מספר ימים שילם המתלונן לנאשם 2 סך של 40,000$ בסמוך לסעיף הדואר בפתח תקווה. נאשמים 1 ו-2 חילקו ביניהם את השלל בחלוקה פנימית שאיננה ידועה למשיבה. בסביבות חודש אפריל 2012 יצר נאשם 2 קשר נוסף עם המתלונן וביקש כי ישלם את סך ההנחה שניתנה לו, דהיינו 10,000$. המתלונן, אשר חשש מפני פגיעה בו ובמשפחתו, העביר לנאשם 2 סך של 40,000 ₪ נוספים, ונאשמים 1 ו-2 התחלקו גם בסכום האמור. בסביבות חודש מאי 2012 התקשר נאשם 2 אל המתלונן ומסר לו כי ישנו שותף נוסף, אשר דורש מהמתלונן לשלם סכום נוסף בסך של 40,000$, ואיים כי במידה והמתלונן לא יעביר את הסכום המבוקש, אותו שותף עלול לפגוע במשפחתו ובילדיו. המתלונן ניסה למחות, אך נאשם 2 הבטיחו כי זו הפעם האחרונה, וכי יערך הסכם בחתימת עורך דין בדבר סיום החוב בינו לבין צ'רלי. המתלונן, אשר חשש מן האיומים, מסר לנאשם 2 סכום נוסף בסך של 200,000 ₪, וגם הסכום הנדון התחלק בין שני הנאשמים. לאחר ההעברה מסר נאשם 2 למתלונן מסמך אותו זייף מבעוד מועד, הנחזה להיות הסכם בין "מחמוד עבדול קאדור וחוסאם מסרוואה" לבין המתלונן, עליו מתנוססת חתימת עורך דין פיקטיבית, ומתוכנו עולה כי החובות בין המתלונן לבין צ'רלי ו"שותפו" "מחמוד עבדול קאדר" הוסדרו. 4. אולם בכך לא היה לשני הנאשמים די. בסביבות החודשים יוני-יולי 2012 פנה נאשם 2 אל המתלונן, הסביר כי חובו של המתלונן לצ'רלי גבוה משסברו תחילה, ודרש כי ישלם לו סך של 2 מיליון ₪. נוכח מעשי הסחיטה החוזרים, החליט המתלונן לפנות לבורר, וכך עשה. המתלונן פנה לבורר בשם "אבי", אולם הלה הודיע כי אינו מעוניין לשמש כבורר, ועם זאת דרש תשלום בסך של 100,000 ₪ בגין "העבודה שעשה", ואיים כי יפגע במתלונן אם יסרב לדרישת התשלום. בצר לו, ומבלי שידע על חלקו של נאשם 1 בסחיטה, פנה אליו המתלונן וביקש את עזרתו. נאשם 1 נחזה כמי שמוכן לסייע למתלונן, וכל זאת במטרה לסחוט ממנו סכומי כסף נוספים. כך, נאשם 1 אמר למתלונן שישכנע את "הסוחטים הערבים" להסתפק ב900,000 ₪ במקום 2,000,000 ₪, וכי יסייע לו גם מול הבורר. בהמשך ביקש נאשם 1 מהמתלונן סך של 110,000 ₪ אותם ימסור לבורר, בטענת כזב לפיה הבורר "כעס" על ההשתהות והעלה את "שכר הטירחה" שלו. נאשם 1 הגדיל לעשות וניסה לשכנע את המתלונן למכור את ביתו על מנת שיוכל לשלם את סכום הכסף הנדרש ולא יפגע. הוא ציין בפניו עוד, בכזב, כי כיוון שגם הוא מעורב בסיפור, הוא חושש הן לחייו של המתלונן, הן לחייו-שלו ושל בני משפחתו, וגם סיפר למתלונן כי שרפו את רכבו של אביו. כל זאת עשה במטרה להפחידו ולהאיץ בו לשלם את הכסף. עקב טענותיו הכוזבות של נאשם 1, ומשגברו חששותיו של המתלונן, העביר הוא לנאשם 1 סך של 100,000 ₪, ושני הנאשמים חילקו ביניהם את השלל. 5. במהלך חודש יולי 2012 התקשר נאשם 2, בעצמו או באמצעות אחר, אל המתלונן מספר פעמים, ואיים עליו כי אם לא ישלם, יפגע משיב 2 בו ובבני משפחתו, והוסיף כי "הגיעו לבית של הורי אשתו" וכי הם "יגיעו לכולם" גם "להורים בבית אבות נגיע" וכן ציין "אני מרים בנין שלכם, הכי טוב". במהלך אותה תקופה נקט נאשם 2 באיומים רבים כלפי המתלונן, בעודו משתמש במבטא ערבי וצועק על המתלונן: "אני לא אהרוג אותך... אני רק אפגע בך, שתסבול כל החיים"; "אני אקח ילד קטנצ'יק, מתי יהיה בקייטנה, אני אתן לך מדבר איתו בטלפון "אבא אבא"; "אני אקח את דניאלה (אשת המתלונן לפי כתב האישום המתוקן) סיבוב, איפה אתה הולך - אני אסתכל אותך"; "אני אעלה את המחיר, אשה וילדים לא נוגעים בחיים, אבל אתה לא משאיר לי ברירה - אתה אשם!"; "אני יודע, דניאלה בחורה קטנה, שיער ארוך, נראית טוב - אני רוצה את הכסף שלי!!!"; "אנחנו מגיעים גם לרמלה, משפחה של האשה שלך, של דניאלה". אם לא די בכך, במספר מועדים בחודש יולי 2012, שלח נאשם 2 את המערער בע"פ 1637/13 (להלן: נאשם 3) לסייר באזור מגוריו של המתלונן, וביום 16.7.2012 בשעה 01:00 בלילה הגיעו נאשמים 2 ו-3 ברכבו של נאשם 3, ונאשם 3 השליך 2 נפצים בחניון ביתו של המתלונן בכדי לסייע בהפחדתו, ביודעו שהמתלונן שילם סכום כסף משמעותי לשני הנאשמים הנוספים. בתמורה למעשיו שילם נאשם 2 לנאשם 3 סך של 5,000 ₪. מיד לאחר מכן התקשר נאשם 2 למתלונן כשהוא מתחזה ל"אמיר", ואמר כי "זה משהו קטן" והוא "יעשה משהו גדול". עוד איים על המתלונן, במטרה להפחידו, כי החל ממחר בבוקר לא יעמוד על רגליו, כי יהפוך אותו לנכה "ויתן לו שני כדורים ברגליים", וכי הוא יודע שהמתלונן הגיש תלונה במשטרה. 6. ביום 25.7.2012 יצר נאשם 2 קשר עם המתלונן, וקבע פגישה ליום המחרת, במהלכה היה אמור המתלונן לשלם לו סך של 15,000$. ביום 26.7.2012 שלח נאשם 2 את נאשם 3 לפטרל באזור המיועד למסירת הכסף, ובמועד זה שלח נאשם 2 את קובי בן יוסף (להלן: קובי) למקום המפגש בפתח תקוה, והמתלונן מסר לו את הכסף. באותו מועד תפסה המשטרה את קובי. 7. כמתואר לעיל, בין חודש ינואר 2012 ועד למעצרם בחודש יולי 2012, התקיימה בין נאשמים 1 ו-2 שותפות כלכלית שמטרתה הפקת רווחים מסחיטת המתלונן, כאשר ההכנסות עמדו על סך של 500,000 ₪. בתקופה זו פעלו השניים במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה, במטרה להתחמק ממס ומתשלומו. כך, הנאשמים לא הודיעו על תחילת עיסוקה של השותפות ועל תחילת עיסוקם בשותפות, והעלימו הכנסות בסך כולל של 500,000 ₪ בכך שלא הוציאו בגינן קבלות או חשבוניות, ולא ניהלו ספרים כדין. 8. שלושת הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בכתב האישום המתוקן כפי שפורט לעיל. נאשמים 1 ו-2 הורשעו בקשירת קשר לפשע; סחיטה באיומים; ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה; ונאשם 3 הורשע בסיוע לסחיטה באיומים. ביום 9.9.2013 ניתן גזר הדין בעניינם של נאשמים 1 ו-2. בית המשפט המחוזי עמד על חומרתן של העבירות שביצעו הנאשמים ונסיבותיהן – מעשי בריונות שהתרחשו במשך מספר חודשים. בהקשר הזה דחה בית המשפט את טענת נאשם 1 לפיה חלקו היה שולי והצטמצם למסירת מידע לנאשם 2. לאחר שבחן שיקולים שונים לשם קביעת מתחם העונש ההולם החליט בית המשפט כי הרף התחתון של המתחם לו עתרה המשיבה, בין 18 ל-48 חודשים, הוא נמוך, וכי יש להעמידו על טווח שבין 24 לבין 48 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן דן בית המשפט בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וגזר על הנאשמים 36 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי; קנס בסך של 40,000 ₪; ופיצוי למתלונן בגין כאב וסבל בסך של 125,000 ₪. 9. ביום 27.1.2013 נגזר דינו של נאשם 3, אשר הורשע על-פי הודאתו בסיוע לסחיטה באיומים. על-פי הסדר הטיעון, הסכימה המשיבה לעתור לעונש מאסר בפועל בן 6 חודשים שירוצה על דרך של עבודות שירות, ונאשם 3 מצדו יעתור לתקופת מאסר קצרה יותר. בנוסף הוסכם כי הצדדים יעתרו במשותף לפיצוי, קנס, ומאסר מותנה. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי אלמלא הסדר הטיעון, היה מקום להטיל על נאשם 3 עונש מאסר בכליאה, על אף שמדובר בהסתבכותו הראשונה עם החוק, מפאת המעשים החמורים שביצע, כמו גם הנזק שגרם למתלונן. בסיכומו של דבר, נגזרו על נאשם 3 ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; מאסר על-תנאי; קנס בסך של 5,000 ₪; ופיצוי למתלונן בסך של 20,000 ₪. טענות בעלי הדין 10. שלושת המערערים שלפנינו מבקשים כי נתערב בגזר הדין שהושת עליהם ונקל בעונשם. כל מערער ונימוקיו הוא. לטענת נאשם 1, שגה בית המשפט המחוזי במתחם העונש שהעמיד, ובעונש שקבע בתוך המתחם. באשר למתחם, שגה על שום שלא הביא במניין שיקוליו את מדיניות הענישה הנוהגת; מאחר וייחס לנאשם 1 מידת אשם נרחבת הרבה יותר מזו שהתבצעה בפועל; ומכיוון שביסס את מסקנתו בדבר חומרת המעשים על מספר שגיאות עובדתיות שהוסיפו נופך של חומרה למעשים, בעוד שהסחיטה בענייננו איננה מן החמורות. אשר לעונש שנקבע בתוך המתחם טוען נאשם 1 כי שני התסקירים שהוגשו בעניינו אינם משקפים נכונה את תחושותיו הפנימיות; כי בית המשפט העניק משקל מועט, אם בכלל, לנסיבותיו האישיות, אשר יש בהן כדי להביא להקלה בעונשו, וחלף זאת הביא בחשבון בשנית חלק מן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אשר מקומן הוא בעיצוב מתחם הענישה עצמו; כי העונש שהושת עליו כבד ביחס לפרשות דומות וחמורות יותר, וגם ביחס לעונש שהושת על נאשם 3; וכי העונש האמור עלול להפוך את חייו על פיהם ולהשיג את המטרה ההפוכה משיקום ותיקון. אשר לרכיב הקנס והפיצוי טוען נאשם 1 כי מצבו הכלכלי הנוכחי יחד עם תקופת המאסר שצפויה לו הופכים את האפשרות לעמוד בנטל הכספי לבלתי אפשרית. 11. נאשם 2 עותר גם הוא להקל בעונש המאסר בפועל שהושת עליו, ולהפחית מסכום הקנס שחוייב בו. לדידו, בית המשפט המחוזי שגה בשני השלבים המרכזיים בגזירת הדין באופן המצדיק את התערבותנו. אשר למתחם העונש שנקבע הוא טוען כי מדובר במתחם מחמיר, לפחות ברף התחתון שלו, וכי בקביעתו נפלו כמה פגמים. בית המשפט המחוזי לא עיגן את המתחם במדיניות הענישה הנוהגת; הרף התחתון שנקבע – 24 חודשים – הוא גבוה מן הרף שהתביעה עתרה לו, 18 חודשים; נקבע מתחם זהה לנאשמים 1 ו-2 על אף שחלקם בביצוע העבירות שונה; ובית המשפט הפר את חובת ההנמקה כפי שנקבעה בסעיף 40יד(1) לחוק העונשין. מכל הטעמים הללו סבור נאשם 2 כי מתחם העונש ההולם בעניינו צריך לעמוד על טווח שבין שנה לבין שלוש שנות מאסר. בנוגע לקביעת העונש בתוך המתחם טוען נאשם 2 כי נפלו מספר שגיאות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכי העונש הראוי בעניין דנן מצוי בחלקו התחתון של המתחם. לדידו, בית המשפט שקל בשלב זה נסיבות הקשורות באופן מובהק לביצוע העבירה שאין זה מקומם, לאחר ששקל אותם כבר בשלב הקודם, וכך נגרמה החמרה בעונשו; הקביעה כי הפגיעה בנאשמים ובני משפחותיהם "שולית ואינה מצריכה התחשבות מיוחדת" שגויה גם היא; בית המשפט לא נתן משקל להמלצת שירות המבחן מבלי ליתן הנמקה מניחה את הדעת; ולבסוף גזר על נאשמים 1 ו-2 עונש זהה, בעוד המשיבה ביקשה להקל במעט עם נאשם 2 בהשוואה לנאשם 1. אשר לקנס שהוטל עליו טוען נאשם 2 כי זה נקבע מבלי שבית המשפט קבע שמתחם העונש ההולם כולל קנס, ומבלי שבדק את מצבו הכלכלי. 12. נאשם 3 קובל גם הוא על העונש שנקבע לגביו. לטענתו, חלקו בפרשה היה קטן באופן משמעותי מחלקם של האחרים, וכי בהקשר הזה שגה בית המשפט עת ייחס לו ידיעה על אודות הפרשה, בעוד כתב האישום מייחס לו ידיעה לפיה המתלונן שילם סכום כסף לאחרים, ותו לא. לדידו, ראוי להטיל עליו לשלם פיצוי כספי, אולם שיעורו צריך להיגזר ביחס ישיר מחלקו בפרשה, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות, ולא כך נהג בית המשפט המחוזי. משכך מבקש נאשם 3 כי נתערב בשיעור הקנס והפיצוי שהוטלו עליו. 13. המדינה טוענת מנגד כי אין מקום להתערב בעונשים שהוטלו על הנאשמים. בפרשה חמורה עסקינן, במסגרתה הופעלה אלימות ונגרמה פגיעה כלכלית ופגיעה בבטחון האישי של המתלונן, ועל כן בית המשפט גזר עונש הולם הכולל רכיב מאסר משמעותי וענישה כלכלית. יתכן, כך נטען, שבגזרי הדין קיים קושי ביישום תיקון 113, אולם הנימוקים שהובאו בגזרי הדין הם השיקולים הרלוונטיים המתאימים, וגם התוצאה הסופית הולמת, ועל כן אין להתערב בעונשים שנקבעו במסגרתם. דיון והכרעה 14. לאחר שעיינתי במכלול החומר והטענות שבאו לפניי, באתי לכלל דעה כי דינם של הערעורים להידחות, מלבד הקלת מה בעונשו של נאשם 2, כפי שיפורט להלן. כידוע, ההלכה לפיה התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שנקבע בערכאה הדיונית תהיה מצומצמת למצבים חריגים בהם נמצאה סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או בהתקיים נסיבות מיוחדות, עומדת על מכונה גם לאחר חקיקת תיקון 113 לחוק העונשין (ראה למשל: ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (1.12.2013)). כפי שפסק בית משפט זה לא פעם, גם במצבים בהם נפלו שגיאות ביישומו של תיקון 113, לא מתחייבת בהכרח התערבות בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, ויש לבחון את התוצאה אליה הגיע בית המשפט לגופה (ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (10.6.2014); ע"פ 6238/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (8.6.2014); ע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל, פסקאות ט"ו-ט"ז (6.10.2013) (להלן: עניין רוש)). בזו הדרך אני סבור כי יש לילך גם בענייננו. אמנם כמה מטענות המערערים על אודות שגיאות שנפלו בגזר הדין מוצדקות, ולחלקן אדרש בהמשך, אולם בחינת העונשים שנקבעו מעלה כי לא מתקיימת בהם סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, ועל כן אין הצדקה להתערבותנו. 15. מעשיהם של המערערים קשים וחמורים. עסקינן בפרשת סחיטה שארכה כשבעה חודשים; נעשתה בידי כמה נאשמים בצוותא חדא; תוך שימוש באיומים על המתלונן ועל בני משפחתו באמצעות ניצול ידע מוקדם על אודותיהם; ונקיטה בבריונות ובאלימות פיזית תוך זריעת פחד ובהלה. קשה לדמיין את הסבל והקושי שהיו מנת חלקו של המתלונן, אשר ספג איומים רבים על עצמו ועל משפחתו, שחלקם התממשו באופן אלים, והוא נדרש לספק סכומי כסף בשיעורים שאינם מבוטלים בפרקי זמן קצרים. כמפורט בגזר הדין, ב"כ המשיבה הביאה לפני בית המשפט את דבריו של המתלונן "על הסבל הנפשי והכלכלי שנגרם לו ולבני משפחתו. המשפחה סובלת מחרדות והוא נקלע לחובות כספיים כבדים. המתלונן ביקש שביהמ"ש יורה על השבת הכסף שנגזל ממנו" (פסקה 7 לגזר הדין). על עבירות דוגמת אלה כבר נאמרו מילים קשות על-ידי בית משפט זה: "הסחטנות היא תופעה מכוערת. יש בה לערער על אושיות הסדר הציבורי. הסוחט, בהתנהגותו, מודיע שהוא תומך בעשיית דין עצמי ובשלילת זכות הקניין של האחר תוך פגיעה באוטונומיה שלו. ליתר דיוק, הסוחט אינו עושה דין עצמי לאחר שיקול האינטרסים המנוגדים של הצדדים, אלא עוסק בעשיית חוק עצמי. רוצה לומר, הוא יוצר סדר חברתי חדש לפיו מגיע לו כסף משום שהוא אלים יותר מהנסחט. הבריון הוא השליט בשכונה..." (ע"פ 3988/09 זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.2.2010) (להלן: עניין זוהר). כמידת חומרתן של העבירות שבוצעו, כך חומרתם של העונשים שהוטלו בגינן, ובצדק. עם זאת, יודגש בהקשר הזה כי העונשים שניתנו בעניינם של המערערים שלפנינו אינם מיוחדים במינם או ראשונים מסוגם; אין הם חורגים ממדיניות הענישה, בניגוד לטענת המערערים; והם אינם מצדיקים התערבות ערעורית (ראה למשל: ע"פ 1924/05 אלגילאווי נ' מדינת ישראל (20.12.2005); רע"פ 1729/07 עטאונה נ' מדינת ישראל (7.6.2007); עניין זוהר). 16. מכאן לטענות המערערים בדבר האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את תיקון 113. אשר למתחם הענישה שנקבע בעניינם של נאשמים 1 ו-2, נראה כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את רוב השיקולים הצריכים לעניין – ובהם הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו, והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה – גם אם לא ברמת הנימוק והפירוט הנדרשים לפי תיקון 113, למרות שהיה עליו לעשות כן (ראה בהקשר הזה עניין רוש, בפסקה י"ד). בהקשר הזה אציין כי אינני מקבל את ניסיונו של נאשם 1 למזער את חלקו בפרשה. תפקידו ויוזמתו היו מרכזיים ומכריעים, וחלקו רב. מדיניות הענישה אכן לא נזכרה מפורשות במסגרת הדיון במתחם הענישה מסיבה שאיננה ברורה, אולם כאמור, אין עסקינן בחריגה ממדיניות הענישה הנוהגת. אמנם יש שפגמים מן הסוג האמור יביאו להתערבות בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, אולם אין הדבר כך בענייננו, כאשר כפי שפורט לעיל, לא ניכרת סטייה ממדיניות הענישה (השוו: ע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (29.6.2014)). לסיום הדיון במתחם הענישה אתייחס לטענה באשר לרף התחתון של המתחם שקבע בית המשפט המחוזי, לפיה שגה בית המשפט בקובעו רף תחתון העומד על 24 חודשי מאסר, שהוא גבוה מן הרף לו עתרה המשיבה – 18 חודשים – וזאת מבלי ליתן הנמקה או הצדקה למהלך חריג שכזה. אני סבור כי בית המשפט איננו כבול לעונש לו עותרת התביעה, וכי שיקול הדעת לקבוע את העונש מסור, כמובן, בידו. אולם, בית משפט זה כבר ציין בעבר באשר לעסקאות טיעון, ואני סבור כי הדבר נכון גם לענייננו, כי: "האמת ניתנת להיאמר כי בית-המשפט אינו נוטה ליטול על עצמו את תפקידו של הקטיגור ובמקום שבא-כוח התביעה מציע להקל בעונשו של פלוני, יתייחס בית-המשפט להצעה זו בכובד ראש. חזקה על באי-כוח התביעה הכללית ועל המשטרה, כממונים על המלחמה בפשיעה, כי יודעים הם מהו העונש הדרוש במקרה פלוני, ולכן כאשר הם מציעים להקל, ובאין נימוקים מיוחדים לסטות מהצעה זו, יתחשב בית-המשפט בהמלצת התביעה הכללית" (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, פסק דינו של השופט קיסטר (1972); וראה גם פסק דינה של השופטת ארבל בע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2006), שם הביאה מדבריו של השופט קיסטר). אם כן, בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע רף תחתון חמור יותר מזה שלו עתרה המשיבה, אולם אין זה דבר יום ביומו, ואכן היה צורך בנימוק משכנע לצורך כך, אשר לא ניתן בענייננו. עם זאת, כאמור, משהעונש שנקבע איננו סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, אין גם בטענה זו כדי להביא להתערבותנו בעונשים שנקבעו. 17. בנוגע לקביעת עונשיהם של נאשמים 1 ו-2 בתוך המתחם, אכן, בית המשפט המחוזי מנה בשלב זה כמה שיקולים שמקומם בשלב קביעת מתחם הענישה, ובכך שגה, אולם השיקולים הרלוונטיים שאינם קשורים בביצוע העבירה נשקלו גם הם, אף שלא בפירוט הנדרש, וגם הפגם הנ"ל איננו מצדיק התערבות בענישה, כאמור. אשר לטענת נאשם 2 לפיה בית המשפט המחוזי החליט שלא ליתן משקל להמלצת שירות המבחן מבלי לתת הנמקה מניחה את הדעת, נציין כי כידוע, שיקול הדעת הסופי לעניין העונש נתון בידי בית המשפט, ואין עליו חובה לקבל את המלצת שירות המבחן (ראה למשל: ע"פ 4595/13 זובידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (6.7.2014)). מה גם שבית המשפט ציין את חומרת העבירות ואת התנהגותו של נאשם 2 כנימוק לאי-קבלת המלצת שירות המבחן. 18. אשר לעונש שהוטל על נאשם 3, אציין בקצרה כי מעשיו חמורים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר בבריונות של ממש. נאשם 3 זרק שני נפצים בחניון ביתו של המתלונן ביודעו כי המתלונן שילם סכום כסף לנאשמים 1 ו-2. יתכן ונאשם 3 לא היה מודע לפרטי הפרשה כולה, אולם מעשיו והידע שהיה ברשותו בהתאם למפורט בכתב האישום הם חמורים דיים, והולמים את העונש שהוטל עליו, אם לא חמור מכך. 19. אם כן, העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי על המערערים אינם חורגים ממדיניות הענישה הראויה, ומבחינה זו אין הצדקה להתערבותנו. עם זאת, עניינו של נאשם 2 שונה מזה של נאשם 1 באופן המצדיק שוני מסוים בין העונשים שהוטלו על השניים, כפי שטענה המשיבה לפני בית המשפט המחוזי. ראשית, מבחינת חלקם בפרשה, ועל אף שמדובר בסוג שונה של מעשים, נדמה כי חלקו של נאשם 1 היה רב יותר וחמור יותר מזה של נאשם 2. נאשם 1 הגה את רעיון הסחיטה ואת היעד, סיפק את הפרטים הנדרשים, ובשלב מאוחר יותר גרם למתלונן לסמוך עליו ועל עזרתו בעודו מנצל זאת על מנת להמשיך ולסחוט אותו. מעשיו של נאשם 2 חמורים מאוד גם הם, בהיותו המוציא לפועל של התכנית הזדונית. אולם, אף שהוא ביצע את הסחיטה בפועל, נראה כי מעשיו פחות חמורים במעט מאלה של נאשם 1 באופן המצדיק הקלה בעונשו לעומת העונש שהוטל על נאשם 1 (השוו: ע"פ 4595/13 זובידאת נ' מדינת ישראל, פסקאות 18-17 (6.7.2014)). בנוסף, המלצת שירות המבחן בעניינו של נאשם 2 והתסקיר שניתן בעניינו מצביעים על תחילתו של תהליך "חשבון נפש", על הכרה בנזקים שגרם ועל הרצון לשינוי אורחות חייו, וזו סיבה נוספת להקל במעט מן העונש שנגזר עליו. אני תקווה כי נאשם 2 ימשיך בהליך הטיפולי שבו החל ויתקן אורחותיו. 20. אציע לחברַי להעמיד את עונשו של נאשם 2 על 32 חודשי מאסר בפועל חלף 36 החודשים שקבע בית המשפט המחוזי, ולהותיר את יתר רכיבי גזר הדין על כנם; עוד אציע לדחות את ערעוריהם של שני הנאשמים האחרים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, י"ז בתמוז התשע"ד (15.7.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13016370_O05.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il