מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ. טרביה תורכי

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1636/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נגד המשיב: עיזבון המנוח טרביה תורכי ז"ל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.1.2020 בת"א 42105-05-15 שניתן על ידי כבוד השופטת אספרנצה אלון תאריכי ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); י"ד בכסלו התשפ"ה (15.12.2024); י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) בשם המערערת: עו"ד יעקב הילמן בשם המשיב: עו"ד איימן אבורייא פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אספרנצה אלון) מיום 5.1.2020 בת"א 42105-05-15, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיב בגין הפקעת זכויותיו במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 21.5.2015 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המדינה, בה עתר לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקו במקרקעין (אותו קיבל בירושה), שהיו מצויים בשעתו דרומית לכביש 805, ובסמוך ליישובים סח'נין ורקפת, והיו ידועים כחלקות 3, 37 ו-40 בגוש 19297 וחלקה 3 בגוש 19287, אשר כיום הן מהוות חלק מחלקה 15 בגוש 19237 (להלן: החלקות). הודעה בעניין ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 16.7.1964; וביום 27.1.1983 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה. עוד בתחילת ניהול התביעה, ביום 28.7.2016 נתן בית המשפט קמא תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים לפיה המדינה תשלם למשיב סכום פיצוי שאיננו שנוי במחלוקת בסך של 3,172,836 ש"ח, מהם קוזז 10% המהווים מקדמה עבור תשלום מס שבח (להלן: פסק הדין המוסכם, הסכמת הצדדים ו-הפיצוי המוסכם, בהתאמה). כפי שנכתב בבקשת הצדדים למתן פסק דין, הפיצוי המוסכם נשען על חוות דעתו של השמאי מטעם המדינה, מר סימון דאו, מיום 22.1.2016 (להלן: חוו"ד דאו), אשר העריכה את שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לכל שטח החלקות על 5%. לאחר שהוגשו חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים, והללו נחקרו על חוות דעתם, מונה מומחה מטעם בית המשפט. בהמשך, ולאור התפתחויות שחלו בפסיקתו של בית משפט זה, הגישו הצדדים חוות דעת עדכניות, ובהמשך להן – הוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר תוקנה לאחר חקירות הצדדים. לבסוף, ביום 5.1.2020 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא, בגדרו אומצה בעיקרו של דבר חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, הן לעניין ערכי המקרקעין (תוך הפחתה מסוימת בשווי החלקות בייעוד חקלאי) והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (אשר הועמדו על שיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה ביחס למלוא שטח החלקות). יוער כי ביום 1.3.2020 בית המשפט קמא נעתר חלקית לבקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וקבע כי יעוכב תשלום הפער הקיים בין הסכומים שנקבעו בחוו"ד דאו לבין אלו שנפסקו בפסק הדין. ביום 1.3.2020 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין – הוא הערעור דנן – אשר הופנה כלפי אימוץ קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, הן לעניין שווי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים, וזאת לנוכח האמור בפסק דין איסמעיל. לשלמות התמונה יצוין כי גם המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, שעניינו בשיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק לו בפסק הדין קמא, אך בהמשך הוא חזר בו מערעורו (לנוכח פסק הדין החלקי וההחלטה המשלימה), ובהתאם לכך הערעור נמחק בפסק דיננו מיום 29.10.2024 (ע"א 2644/20). ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה באשר לקביעות בית המשפט בעניין שווי המקרקעין, ולצד זאת הגישה תחשיב מטעמה, על פיו יתרת הסכום שיש לשלם למשיב עומדת על סכום של 415,166 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 29.9.2022 הגיש המשיב הודעה מטעמו, בה חלק על תחשיב המדינה, הן בסוגיית אופן שערוך סכום הפיצוי, הן בדרך חישוב שכר הטרחה והן בבחירת המדינה לזקוף את ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו למשיב בהליך קמא על חשבון סכום הפיצוי. בצד זאת, העלה המשיב טענות הנשענות על פלוגתאות פרטניות, שעניינן כי המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5%, בין מכוח הודאת בעל דין, בין מכוח הרחבת חזית אסורה ובין מכוח השתק שיפוטי – וזאת, לנוכח עמדתה העקבית לאורך שנים; חוו"ד דאו שהוגשה בראשית ההליך; פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016; והסכמת הצדדים מיום 1.2.2017 אשר גידרה את היקף המחלוקת ביניהם. עוד התייחס המשיב בהודעתו גם לתקופה בגינה יש לחשב את דמי החכירה האבודים – אשר כאמור לעיל הוכרעה במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו על המדינה להוסיף ולשלם למשיב סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 1,604,867 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בהודעת המשיב מיום 17.3.2024 מסר הלה כי הוא מבקש לדון בטענותיו הפרטניות. לאחר מכן, ובהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה ביחס לערכי שווי החלקות שנקבעו בפסק הדין קמא, וביום 10.11.2024 הגישה את עיקרי נימוקיה. ביום 31.10.2024, הודיע המשיב כי הוא עודנו עומד על טענותיו הפרטניות ועל כן ביקש להחריג את עניינו מעניינם של יתר התיקים תחת ההליך הדיוני המאוחד, ובכלל זה מהקביעות שנקבעו בפסק הדין החלקי לעניין שיעור דמי החכירה האבודים. לעמדתו, פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016, אשר עיגן את הסכמת הצדדים בדבר הפיצוי המוסכם והתבסס על חוו"ד דאו, בה נקבע שיעור דמי חכירה אבודים בגובה של 5%, מעולם לא נתקף על ידי המדינה, וכך גם הסכמת הצדדים העומדת בבסיסו. משכך, טוען המשיב כי לפנינו הודאת בעל דין מצד המדינה לפיה שיעור דמי החכירה האבודים עומד על 5%. עוד נטען, כי ביום 1.2.2017 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, לפיה חוות הדעת המתוקנות שיוגשו מטעמם יעסקו בפסקי הדין החדשים שניתנו על ידי בית משפט זה בשעתו, ובהם בלבד – ובית המשפט קמא נתן להסכמה זו תוקף של החלטה. לפיכך, נטען כי המדינה לא הייתה רשאית לשנות מעמדתה בעניין שיעור דמי החכירה האבודים, בו לא עסקו פסקי הדין האמורים, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. לבסוף, טען המשיב כי הן מכוח פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016 והן מכוח הסכמת הצדדים מיום 1.2.2017 קם גם השתק שיפוטי. ביום 15.12.2024 נערך דיון קדם-ערעור, אשר עסק בפלוגתאות פרטניות שונות, ובהן המחלוקת הפרטנית עליה עמדה המדינה בערעור זה. בסופו של הדיון, המדינה התבקשה להודיע על עמדתה באשר להצעת בית המשפט שהועלתה במהלכו, וביום 7.1.2025 מסרה המדינה כי הגם שהיא הייתה מוכנה לשקול בחיוב את הצעת בית המשפט, הרי שהמשיב מבקש כי יינתן פסק דין המכריע בטענות שבהליך. ביום 12.2.2025 נערך דיון קדם-ערעור נוסף, ובמהלכו בא-כוח המשיב חזר על עיקרי טענותיו לעניין השפעת פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016. משהצדדים לא הגיעו להסכמות במהלך הדיון, ומשהמשיב ביקש כי יינתן פסק דין המכריע בטענתו האמורה, אין מנוס מאשר להכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, סבורני כי יש לדחות את טענת המשיב נגד אפשרות המדינה לסטות משיעור דמי החכירה האבודים שהועמד בחוו"ד דאו, וכנגזר מכך, ליתן תוקף לתחשיב המדינה המעודכן. כפי שתואר לעיל, בעיקרו של דבר, המשיב טוען כי המדינה כפופה לשיעור דמי חכירה אבודים של 5%, כפי שנקבע בחוו"ד דאו. זאת, מאחר שעל בסיס חוות דעת זו גובשה הסכמת הצדדים בדבר סכום הפיצוי המוסכם, אשר גם קיבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 28.7.2016 – אשר את ביטולו המדינה מעולם לא ביקשה, ואף לא ערערה עליו. אין בידי לקבל טענה זו. אסביר. ראשית, עיון בהודעת הצדדים ששימשה בסיס לפסק הדין המוסכם (הודעה משותפת מיום 26.7.2016) מלמד כי היא אינה כוללת התייחסות כזאת או אחרת מצד המדינה ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, אלא כל שהתחייבה המדינה במסגרת זו היה לשאת בתשלום סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לאור חוות הדעת מטעמה. הא ותו לא. ודוק, על אף שנאמר בהודעה כי סכום זה חושב על בסיס חוו"ד דאו כפי שהוגשה לבית המשפט קמא, הסכמת הצדדים, בסופו של יום, לא כוללת כל התייחסות לשיעור דמי החכירה האבודים, לערכי הקרקע, או לכל נתון תחשיבי אחר ששימש את הצדדים בהגעה לסכום שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לראות בהסכמת המדינה משום הודאת בעל דין בנתון קונקרטי כלשהו, למעט, כמובן, הסכום שאינו שנוי במחלוקת גופו. במילים אחרות – הסכמת הצדדים העומדת בבסיס פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016, ואשר ממנה המדינה אינה יכולה לחזור, היא שהפיצויים להם זכאי המשיב אינם נופלים מהסכום שאינו שנוי במחלוקת. לעומת זאת, פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016 אינו מגבש הסכמות מחייבות ביחס לאופן בו יש לבצע את התחשיב, וממילא אינו מונע, כשלעצמו, חזרה מתחשיבי הצדדים באותה עת (ככל שיש בסיס בדין לחזרה כזו). שנית, אף עיון בהשתלשלות העניינים בהליך קמא אינה תומכת בעמדת המשיב. אכן, בעת שמונה המומחה מטעם בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמות באשר לנושאים שיועברו לבחינתו, ובכלל זה הוגדר על ידי הצדדים כי על המומחה להכריע האם להעמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 5%, כפי שעולה מחוו"ד דאו, או על 6%, בהתאם למומחה מטעם המשיב (ראו הודעת הצדדים מיום 24.11.2016). ברם, זמן קצר לאחר מכן, ביום 20.12.2016, ביקש המשיב להורות למומחה מטעם בית המשפט להתייחס לפסקי דין חדשים שיצאו תחת ידו של בית משפט זה באותה עת (הכוונה לע"א 7060/14 רשות מקרקעי ישראל נ' דבאח (6.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2016) שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן: הלכות דבאח ואסדי)). תחילה, נעתר בית המשפט קמא לבקשה, ובהמשך, לאור הסכמת הצדדים, הורה כי הצדדים יגישו חוות דעת משלימות, ולאחר מכן יחווה המומחה מטעם בית המשפט את דעתו בעניין (החלטה מיום 1.2.2017). אמת הדבר, הסכמת הצדדים בשעתו הייתה כי כל צד יתייחס, על פי הבנתו, לפסקי הדין החדשים שניתנו בנקודת הזמן בה גובשה ההסכמה האמורה; בעוד שחוות הדעת העדכנית שהוגשה בהמשך מטעם המדינה ביום 7.5.2017, אשר טענה לראשונה לשיעור דמי חכירה אבודים ביחס לדונם הראשון למגורים בגובה של 2.5% וביחס ליתרת המקרקעין (בייעוד החקלאי) לשיעור של 1.5%, התייחסה לפסק דין נוסף שיצא מאז על ידי בית משפט זה (ע"א 7137/15 לאפי נ' מדינת ישראל (23.2.2017)). אי-לכך, ביקש המשיב ביום 7.6.2017 כי בית המשפט קמא יורה על הוצאת חוות הדעת העדכנית מטעם המדינה מחמת הרחבת חזית אסורה, השתק, מניעות ומעשה בית דין. ואולם, בעקבות הדיון שנערך ביום 4.7.2017, הסכים המשיב כי חוות הדעת תיוותר בתיק בית המשפט, תוך שהמומחה מטעם בית המשפט יידרש לה בחוות דעתו, וכי טענותיו של המשיב יישמרו לו. בהמשך, הוגשה חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, בה שוקפה עמדתה העדכנית של המדינה (ראו סעיף 9.3 לחוות הדעת), והוגשו סיכומי הצדדים. בסיכומים מטעם המשיב, הלה אומנם טען כי בחוות הדעת העדכנית מטעם המדינה, המומחה חרג מהמנדט שניתן לו בהחלטת בית המשפט קמא, אך הדבר נטען באופן שולי יחסית, כאשר עיקר טענות המשיב הופנו כלפי דחיית טענות המדינה בדבר שיעור דמי החכירה האבודים לגופן (ראו סעיפים 40-18 לסיכומי המשיב. וראו גם את הסיכומים המשלימים מטעם המשיב מיום 18.8.2019). בהתאם לכך, אף פסק דינו של בית המשפט קמא לא התמקד בטענות להרחבת חזית אסורה, השתק, מניעות או מעשה בית דין – אלא בחן את חוות הדעת המעודכנת מטעם המדינה, ושיעורי דמי החכירה האבודים שצוינו בה, לגופם – ודחה אותם (ראו פסקאות 51-47 לפסק הדין קמא). אכן, אין להתעלם מכך שהמשיב חזר על טענותיו בדבר הרחבת חזית אסורה ומניעות לאור פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016 והסכמת הצדדים מיום 1.2.2017, במסגרת תגובתו לבקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין – וניתן להניח כי החלטת בית המשפט קמא מיום 1.3.2020, אשר כאמור קבעה כי יעוכב אך התשלום המהווה את הפער בין הסכום שנפסק בפסק הדין המשלים (לפי שיעור דמי חכירה אבודים של 6%) לבין חוו"ד דאו (המבוססת על שיעור של 5%), נתנה משקל לטענות אלה. אף על פי כן, אינני סבור כי די בכך על מנת לגבש מניעות כלפי המדינה, בין מחמת הרחבת חזית אסורה ובין בשל השתק שיפוטי. שלישית, במקרה דנן, הגינות דיונית בסיסית מחייבת לאפשר למדינה לשנות עמדתה לאור הלכת איסמעיל. כמובהר, במהלך ההתדיינות בבית המשפט קמא ניתן לצדדים, לבקשת המשיב, היתר לתקן את חוות הדעת מטעמם לאור הלכות דבאח ואסדי, אשר פעלו לטובת המשיב. במצב דברים זה, אך מתבקש כי גם למדינה יתאפשר להתייחס לפסקי דין נוספים שניתנו במהלך ההתדיינות, בטרם הוגשה חוות דעתה המעודכנת. זאת ועוד, המשיב עצמו, בתמיכה לבקשתו להתחשב בהלכות דבאח ואסדי, ציין כי פסקי דין חדשים של בית משפט זה מחייבים את הצדדים להליך כל עוד הוא ממשיך להתנהל, וכי "צודק ונכון [...] להידרש לשינוי אשר [הם] מחוללים" (סעיף 4 לבקשת המשיב מיום 20.12.2016. וראו גם סעיפים 10-9 לתשובתו מיום 2.1.2017). ואם כך סבר המשיב, עת דובר בפסקי דין הפועלים לטובתו (תוך שאף הגדיל לציין כי אלו מהווים "'הלכה חדשה' אשר משנה את בסיס החישוב של הפיצויים כך ששתי חוות הדעת שהונחו בפני בית המשפט הנכבד, הופכות למעשה ל'לא רלבנטיות'"; סעיף 2 לבקשה מיום 20.12.2016), קשה לראות בסיס להתנגדותו להתיר למדינה לפעול באותו האופן, וזאת גם בשים לב לכך שעמדת המדינה שונתה אך מספר חודשים לאחר מכן. לבסוף, כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי בעמדת המדינה נעשה לנוכח כך שהתברר לה כי עמדתה המקורית ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים בטעות יסודה, והיא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי הדין. בהמשך לכך נפסק, כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הובהר כי המדיניות שהמדינה הציגה בעבר מצדיקה, לכל הפחות, כי יוטל עליה הנטל הראשוני להצדקת השינוי שחל באותה מדיניות, כך שעליה להראות כי מדיניות זו שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו נקבע כי יש להעריך את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5%, בהתאם לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי). אולם, ביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור, ולכן הייתה רשאית לסטות מהעמדה שהציגה. ועדיין – לא התקבלה עמדת המדינה במלואה, אלא בפסק הדין החלקי נקבע כי ביחס לחלק זה של המקרקעין יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 3.25%, כאשר שיעור זה מהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). הנשיאה אסתר חיות אף הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שבנסיבות דנן לא סברה כי התקיימו התנאים להחיל כלל זה. על כך יש להוסיף כי על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה לנכון להיעתר לה בסוגיה זו. קיצורו של דבר, טענת המשיב קיבלה מענה מלא במסגרת פסק הדין החלקי, ואין כל טעם מבורר לשוב ולדון בה במסגרת התיק הפרטני. להשלמת הדברים, יצוין כי במהלך דיון קדם-הערעור מיום 12.2.2025 טען בא-כוח המשיב לקיומו של מעשה בית דין בעניין שיעור דמי החכירה האבודים. טיעון זה לא הופיע בכתבי הטענות בערעור דנן, וכבר מטעם זה אין מקום להידרש לו. אף לגופם של דברים, אין בטיעון ממש. הלכה למעשה, הוא מהווה ניסיון חסר תוחלת להלביש בלבוש משפטי בלתי הולם, את הטענה שהמדינה מושתקת מלהתכחש לשיעור דמי החכירה האבודים מכוח פסק הדין המוסכם מיום 28.7.2016. אסתפק לפיכך במענה טלגרפי: השתק עילה בוודאי שלא נוצר בעקבות פסק הדין המוסכם (שהרי ההתדיינות ביחס לגובה הפיצויים נמשכה); השתק פלוגתא לא יכול להיווצר (אף אם נניח שפסק דין חלקי בהסכמה עשוי למנוע התדיינות חוזרת בסוגיה שהוכרעה במסגרתו) בהיעדר קביעת ממצא פוזיטיבי ביחס לפלוגתא בה עסקינן (וכמובהר בפסקה 22 לעיל, פסק הדין המוסכם לא קיבע כל הסכמה, לא כל שכן ממצא פוזיטיבי, בעניין אופן חישוב הפיצויים). לסיום, יוער כי המדינה העלתה מצידה טיעונים שונים הנוגעים לאופן קביעת ערכי הקרקע החקלאית על ידי המומחה מטעם בית המשפט, ואולם לאור הערות בית המשפט כי מדובר בעניינים שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם, הבהירה כי תהיה נכונה שלא לעמוד עליהם, ככל שידחו טיעוני המשיב. משכך, אמנע מלפרט עניינים אלה. סוף דבר: משדחינו את טענת המשיב, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיב את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב יישא בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ב בניסן התשפ"ה (10 אפריל 2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט