פסק-דין בתיק ע"א 1631/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1631/02
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים:
1. לאה ומיכאל
גורבן
2. מאיה ודניאל אווידוב
3. סופיה וגרגורי קיז'נר
4. דינה ואנטולי גוטין
5. אירנה ומיכאל וויסווסר
6. פירה מיגדלביץ
7. אילנה וגרגורי פוטשינסקי
8. אמה ובוריס מושקוביץ
9. מיכל ועמי גלזר
10. פניה ואדיק רומנובסקי
11. ארקדי טרוסמן
12. בלה ודוד גרשוביץ
13. ויקטוריה ורוברט אליזרוב
14. לודמילה ואלכסנדר קזלוב
15. לילי ויוסף מילשטיין
16. שמחה ועזרא מלח
17. אביבית ואשר בוזגלו
18. דורה ודוד קיז'נר
19. ורה ולדיסלב בויביץ
20. אולין ואפי נסימי
21. נינה פייגל
נ ג ד
המשיבים:
1. עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור
2. יצחק תשובה
3. נלה לוין
4. זוהר לוין
5. ליאור תשובה
6. קלודין תשובה
7. אייל תשובה
8. דוד לוי
9. ת.י.נ.ל פתרונות דיור בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 8.1.2002,
בתיק ה"פ 10630/99, שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות
תאריך הישיבה:
כ"ו באייר תשס"ג
(28.5.2003)
בשם המערערים:
עו"ד יצחק שמלה
בשם המשיבים:
מר יצחק תשובה
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' גדות), אשר ניתן ביום 8.1.02 ובו נדחתה תביעתם של
המערערים למתן פסק דין הצהרתי כנגד המשיבים, בעניין זכויותיה ומעמדה של משיבה-1
ו/או מי מטעמה במקרקעין נשוא התובענה.
הרקע
העובדתי
2. משיבה-1 היא עמותה רשומה (להלן –
"העמותה") אשר נרשמה על-פי חוק העמותות, התש"ם-1980
(להלן-"חוק העמותות"), שמטרותיה הוגדרו כך:
" העמותה תפעל על מנת להוזיל את מחיר הדירות בארץ, באמצעות בניה
מתוחכמת ומתקדמת.
עזרה וסיוע למשפחות הגרות בשכירות להגיע לדירה משלהם.
לפעול למען משיכת הון זר להשקעה בארץ."
המערערים הצטרפו לעמותה בעקבות פרסומה של
מודעה שקראה לעולים חדשים ולזוגות צעירים להצטרף אליה, לצורך בנייתו של בית משותף
בעמישב אשר יכיל 24 יחידות למגורים. בסך הכול אגדה העמותה 24 משפחות, כאשר מלבד
המערערים (המונים 21 משפחות), הצטרפו אליה גם משיבים 2, 3, 4 ו-8. משיב-2, יצחק
תשובה (להלן-"תשובה"), אשר נמנה על מייסדי העמותה, העביר את זכויותיו
למשיבים 5 ו-6, בנו וכלתו.
כדי להכשיר את הדרך לפנייה למינהל מקרקעי
ישראל לצורך הקצאתו של מגרש לבנייה, התקשרה העמותה בתאריך 24.2.1992 עם חברה
קבלנית בשם "איסרם ריאלטי קורפוריישון בע"מ" לה מעמד של "חברה
משכנת" (להלן - "איסרם" או "החברה המשכנת"), וזו התחייבה
גם לבנות את הבניין (להלן- "הסכם הקבלן"). ואכן, בהסכם מיום 2.8.1992 הקצה
המינהל לעמותה מגרש בשטח של 2,291 מ"ר, הנמצא בגוש 6321, חלק מחלקה 43 (להלן-
"המגרש"), לצורך בנייתן של 24 יחידות דיור למגורים בשטח מבונה כולל של 1,851
מ"ר (להלן- "חוזה הפיתוח"). להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 13.3.94
חתמו העמותה והמינהל על תוספת להסכם, בה הוגדל מספרן של יחידות הדיור ל- 26, והשטח
המבונה ל- 1,868 מ"ר (להלן-"התוספת"). המסמך הנוסף לו נודעת
חשיבות לעניינו של ערעור זה, הוא מה שהוגדר בפי הצדדים כ"הסכם המשולש",
עליו חתמו העמותה ואיסרם וכן כל אחד מהמערערים.
3. במהלך שנת 1994 נקלעה החברה המשכנת לקשיים,
ובעקבות כך מינה בית המשפט כונס נכסים לצורך השלמת הבנייה (המרצת פתיחה 1362/94),
באמצעות כספים שהתקבלו מהדיירים. בחודש אפריל 1995 נמסרו הדירות למערערים, ובשלב
זה נתגלעה מחלוקת סביב שאלת זכאותם של תשובה (או משיבים 5 ו-6) ושל משיבים 3 ו-4
לקבלת חזקה בשתי דירות אשר יועדו להם, וזאת לנוכח טענת המערערים כי המשיבים לא
שילמו את מלוא התמורה עבור דירות אלה. מלבד פלוגתא זאת, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות
רבות אשר נדונו בערכאות השונות, והרלוונטית לענייננו היא המרצת פתיחה 1959/96, אשר
נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני כבוד השופטת ד' פלפל. בהליך זה התבקש בית
המשפט על ידי העמותה להצהיר על בטלותו של חוזה הרכישה שנחתם עם המערערים מס' 20
ודיירת נוספת בשם בורלשקוב נינה. המחלוקת באותה תובענה עסקה, בין היתר, בשאלת
זכויות הבניה על הגג, ולעניין זה נפסק, כי שטח הגג הוצא מכלל ההתקשרות בין העמותה
לרוכשיהן של יחידות הדיור, והעמותה שמרה לעצמה את זכויות הבניה בו.
4. ביום 23.5.99 הגישו המערערים את התובענה
נשוא ערעור זה לבית המשפט קמא, ובמרכזה הטענה כי כל דייר הנו בעל זכות בשיעור 1/24
במגרש, לרבות הגג. הם הוסיפו וטענו את אלה: העמותה שימשה כנאמן עבור חבריה, ועל כן
כל הזכויות במגרש ובבניין שייכות לרוכשי הדירות על פי יחס של 1/24 לכל רוכש, כך
שלמערערים זכויות כדי 21/24 חלקים; משיבים 3-6 קיבלו דירות גדולות מאלו ששילמו
בעבורן, וזאת עקב קירבתם לתשובה; משיבים 2 ו-3 הקימו את משיבה 9, חברת ת.י.נ.ל.
פתרונות דיור בע"מ, באמצעותה גרפו לכיסם שלא כדין סכום השווה ל- 118,000$;
באמצעות תקנון העמותה הבטיחו תשובה ומשיבים 3 ו-7 לעצמם 72% מכלל כוח ההצבעה,
ובדרך זו יכלו לעשות בעמותה כבתוך שלהם לשם הפקת רווחים וטובות הנאה אסורים, וכן
לביצועה של פעילות בלתי חוקית ממנה נעדר תום לב. לאור כל אלה עתרו המערערים למתן
פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי כהונת העמותה פקעה, ועל כן אין לה עוד זכויות ו/או
טובות הנאה במקרקעין. המערערים הוסיפו ועתרו לחייב את מי שנזכר כמשיב-10, עו"ד
יגאל קלדרון, אשר טיפל ברישום הזכויות במקרקעין, להשלים את הרישום על שמם במינהל
מקרקעי ישראל ו/או בלשכת רישום המקרקעין.
באשר לעמדת המשיבים – אלה טענו כי הגג
ואחוזי הבנייה במגרש אשר לא נוצלו עד כה שייכים לעמותה, והיא רשאית לעשות בהם
שימוש, בכפוף לקבלתו של היתר בנייה.
פסק
דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט קמא דחה את תובענת המערערים.
בהסתמך על פסק דינה של השופטת פלפל ועל שלושת ההסכמים – הסכם הפיתוח עם המינהל,
ההסכם עם איסרם, וההסכם המשולש והמפרט הטכני שצורף לו - קבע בית משפט קמא, כי הגג
הוצא מהרכוש המשותף והוא רכוש העמותה, ואם נותרו אחוזי בניה, אלה שמורים לעמותה
אשר רשאית לנצלם. בית המשפט אף דחה את טענת המערערים בדבר חובת הנאמנות של העמותה
כלפיהם וקבע (ראו עמוד 18 לפסק הדין:
"על אף סיכומיו של ב"כ המבקש (המערערים בערעור שבפנינו - א'
א' לוי) בנושא חובות העמותה כנאמן וחובות העמותה כשלוח, לא טענו המבקשים ואף לא
הסבירו בתובענה ובסכומים כיצד מתיישבות טענות אלה עם לשונם של ההסכמים המותירים את
הגג ואת זכויות הבניה לעמותה, ומה נפקותן של טענות אלה, תוך התייחסות להסכמים
עליהם חתמו המבקשים.
משום כך אין לי אלא לקבוע כי אין בטענות אלה כדי לשנות את המסקנות
אליהן הגעתי ואליהן הגיעה גם כב' השופטת ד' פלפל".
בית המשפט הוסיף וקבע, כי מאחר ובידי
העמותה נותרו זכויות ו/או טובות הנאה במקרקעין, הרי שהיא לא סיימה את תפקידה. כן
נקבע, כי לא הובאה ראיה לכך שהעמותה לא מילאה את תפקידה כראוי, ומכל מקום ספק גדול
אם עובדה זו מהווה עילה מספיקה להכרזה על סיום פעילותה של העמותה.
הטענות
בערעור
6. טענתם העיקרית של המערערים היא כי העמותה,
שהינה גוף שהוקם ללא מטרות רווח, פעלה כנאמן, ודי בכך כדי להוביל למסקנה כי הגג
וזכויות הבניה הלא-מנוצלים שייכים לנהנים בלבד, הם הרוכשים עליהם נמנים המערערים.
כן נטען, כי המפרט הטכני אשר צורף להסכם המשולש, והקובע את החלקים המוצאים מהרכוש
המשותף (הגג, החניות וחלקים מהחצר), הנו מפרט שנעשה במישור היחסים בין הקבלן
לרוכשים, ואין לגזור ממנו מסקנה כלשהי לגבי היחסים שבין העמותה כנאמן לבין הרוכשים
כנהנים. לבסוף נטען, כי שגה בית משפט קמא עת הסתמך על פסק דינה של כב' השופטת ד'
פלפל בהמרצת פתיחה 1959/96, הואיל ופסק דין זה לא התייחס כלל לסוגיית הנאמנות.
דיון
7. ראיית המחלוקת שבפנינו באספקלריה של דיני
החוזים בלבד, אפשר והיתה מחייבת את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, וכפועל
יוצא מכך צריך היה לדחות את תביעת המערערים. אולם, להשקפתי, הדרך הנכונה לבירור
המחלוקת היא באמצעות דיני הנאמנות. אכן, על חוזה אשר מסדיר יחסי נאמנות חלים גם
דיני החוזים, אולם אלה האחרונים נסוגים מפני "חוק הקובע הוראות מיוחדות
לעניין הנדון" (ראו סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973),
וכזהו חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (לעניין זה ראו גם סעיף 22(ב) לחוק החוזים
(תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וכן שלמה כרם, חוק הנאמנות,
תשל"ט-1979, מהדורה שלישית, עמוד 126 ואילך). השאלה הנוספת היא, כמובן, אם
בין העמותה למערערים התקיימו יחסים של נאמן – נהנים, ולעניין זה קובע סעיף 2 לחוק
הנאמנות הדן בדרך ליצירת נאמנות, כי זו "נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן
או על פי כתב הקדש".
על יצירתה וקיומה של זיקת נאמנות במקרה
הנוכחי אנו למדים משלושה מסמכים: חוזה הפיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, ההסכם
המשולש, והצהרת הנאמן שנמסרה לשלטונות המס בגין עסקה במקרקעין.
א) בסעיף 1 לחוזה הפיתוח עם מנהל מקרקעי
ישראל, בו מכונה העמותה- "היוזם", נקבע כי: "למרות ובנוסף לאמור
במבוא לחוזה זה, היזם פועל כשלוח וכנאמן של חברי היזם בכל הנוגע למקרקעין
נשוא חוזה זה" (ההדגשות הוספו).
ב) בסעיף 22 להסכם המשולש שכותרתו
"תנאים נוספים" נקבע כדלקמן:
"ג. רכישת המגרש ע"י העמותה הינה בנאמנות עבור כל
הרוכשים וימסרו הודעות נאמנות למס שבח בגין כך.
ד. הרוכש נותן בזאת הסכמתו לרכישת חלקו היחסי במגרש (כ- 1/24)
ע"י העמותה, והינו נותן בזאת הוראה בלתי חוזרת לעמותה לתת עבורו הודעת נאמנות
למס שבח בגין כך, כי כ-1/24 חלקים במגרש נרכשים ע"י העמותה בנאמנות עבורו.
משמע - 24 הרוכשים יהיו בעלי כל הזכויות במגרש..." (ההדגשות הוספו).
אכן, הנכס בגינו נוצרה הנאמנות היה
מעיקרו מגרש שחכרה העמותה ממנהל מקרקעי ישראל, אולם, העובדה כי הנכס (המגרש
ה"עירום") פשט צורה ולבש צורה חדשה (מגרש אשר עליו נבנה בניין דירות),
אינה מעלה ואינה מורידה, הואיל ולמערערים כ"נהנים" נתונה זכות העקיבה
אחר תחלופו החפצי של נכס הנאמנות (ראו ע"א 4639/91 מנהל מס שבח מקרקעין נ'
ד' חזון ואח', פ"ד מח(3) 156, 167).לחלופין, ואם תאמר כי אין מדובר
ב"תחלוף חפצי" הואיל ומדובר באותו נכס, אז יהיה נכון להוסיף ולקבוע, כי
אף שעל המגרש הוקם בניין ובעקבות כך עלה ערכו, זכות הנהנים מן הנאמנות אינה נגרעת,
הואיל והם היו ונותרו בעלי הזכויות היחידים בנכס זה.
ג) תמיכה נוספת ומשמעותית בזיקת הנאמנות
האמורה, מצויה בהצהרה שמסרה העמותה לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין
תשכ"ג-1963 (כיום חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963).
אותה הצהרה הוגשה מכוח האמור בסעיף 22(ג) להסכם המשולש, ולצורך קבלתו של פטור ממס,
פטור הניתן בעת העברתה של זכות במקרקעין מנאמן לנהנה (סעיף 69 לחוק). ולא יהא זה
מיותר להדגיש, כי העמותה לא לוותה את הצהרתה בהסתייגות כלשהי ממנה ניתן היה ללמוד
על כוונתה להותיר חלק מהזכויות במקרקעין בידיה.
מכל האמור עולה, כי טענתם של המערערים
לפיה פעלה העמותה כ"נאמן", וכי התקיימו יחסי נאמן-נהנה בינה לרוכשים
יחידות הדיור, היא טענה שבדין יסודה. ודוק: המדובר בענייננו בנאמנות שנוצרה על פי
חוזה. אף שחלק מן התניות החוזיות ליצירת הנאמנות לא פורשו בגוף ההסכמים בין
הצדדים, הריהן נלמדות מן הנסיבות.
8. עתה, משנכנסה הפלוגתא שבפנינו בשעריהם של
דיני הנאמנות, לא נותר אלא לבדוק אם מתיישבות פעולותיה של העמותה עם הוראותיו של
חוק הנאמנות.
ניצניה של כוונת העמותה להותיר בידיה את
גג הבניין וזכויות הבנייה עליו, נראו כבר בסעיף 6 ל"הסכם הקבלן" לפיו:
"גגות הבנינים יהיו רכושה של העמותה ויימכרו לפי הוראת ועד העמותה".
ביטוי נוסף לאותה כוונה מצוי בסעיף 6(ח) להסכם המשולש, הקובע כי באם לא ינוצלו כל
אחוזי הבנייה המותרים על פי תכנית המתאר והתכנית המפורטת, לא יהיה הרוכש זכאי
לעשות זאת. סעיף 6(ט) משתלב באותה מגמה וקובע, כי "הרוכש נותן בזה את הסכמתו
לבעלי זכויות במגרש לנצל את מלוא זכויות הבניה שלהם במגרש". לבסוף, קובע סעיף
22(ה) להסכם המשולש, כי הרוכש הוא בעל הזכויות ב- 1/24 חלקים במגרש, למעט הצמדות מיוחדות.
9. החשש כי נאמן יעשה את הנאמנות קרדום לחפור
בו כדי לקדם את ענייניו-שלו ולזכות בטובות הנאה, הניע את המחוקק לקבוע בסעיף 13(א)
לחוק הנאמנות כי "נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל
זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה,
ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". את
ההוראה הזו משלים סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, אשר קובע כי "במילוי תפקידיו חייב
הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". תכליתם של
הסעיפים 10(ב) ו-13(א) עומדת ביסודה של תורת הנאמנות. חובת האמון המוטלת על הנאמן
כלפי הנהנה, הנה חובה מוגברת ומובנת מאליה. ללא אמון לא תיכון נאמנות, שכן בהענקת
שליטה בנכסים לאדם שאינו בעליהם קיים סיכון רב. לידי הנאמן נמסר הכוח לנהל את הנכס
נשוא הנאמנות, ובמצב זה הוא עלול להיקלע לניגוד עניינים, ואף להתפתות לפעול בניגוד
לאינטרסים של הנהנה, ועל כן סבר המחוקק כי יש צורך לקבוע סייג לפעולות הנאמן, על
ידי הטלת איסור להפיק רווח או טובת הנאה מנכסי הנאמנות.
חרף האמור עד כה, ועל אף רצונו של המחוקק
להעניק הגנה לנהנה, יש לחזור ולהזכיר כי נאמנות נוצרת גם על פי חוזה, ועל כן סבר
המחוקק כי יש לאפשר במסגרתה מרחב ביטוי לעקרון חופש ההתקשרות של הצדדים. לפיכך,
הוא קבע כי נהנה יהיה רשאי לפטור נאמן ממקצת מחובותיו, וכזה הוא סעיף 11 לחוק
הנאמנות, המפרט רשימה של סעיפים, וביניהם סעיף 13(א) הנ"ל, אשר תחולתם תהיה
בכפוף לתנאי הנאמנות. השאלה הנוספת היא אפוא, אם הצדדים שבפנינו פטרו את העמותה
מהאיסורים החלים עליה מכוח סעיף 13(א) לחוק, ועל שאלה זו אני סבור כי יש להשיב
בשלילה. להלן אבהיר את דברי.
א) נראה כי העמותה הציבה לעצמה מראש את
המטרה להשיג זכויות בגג הבניין, והדבר מצא את ביטויו בסעיף 6 הנ"ל של הסכם
הקבלן. בהמשך ניסתה העמותה להצניע כוונה זו תוך שימוש בניסוחים מעורפלים בחוזה
המשולש. דא עקא, אותו ערפל מלאכותי שיצרה עומד לה עתה לרועץ, הואיל ובאף אחד
מהמסמכים החשובים לענייננו, ובעיקר ההסכם המשולש, לא נכללה אמירה ממנה ניתן ללמוד
על רצונם של הנהנים להעניק מנכסי הנאמנות לעמותה.
ב) כדי לתמוך בהשקפתם הצביעו המשיבים על
נוסחם של סעיפים 6(ח) ו- 6(ט) להסכם המשולש, הקובעים:
"ח. במידה ולא נוצלו כל אחוזי הבניה המותרים עפ"י תוכנית
המתאר והתוכנית המפורטת הרוכש לא יהיה רשאי בעתיד לנצל את אחוזי הבניה שיהיו
מותרים אותה עת.
ט. הרוכש נותן בזה את הסכמתו מראש לבעלי זכויות במגרש לנצל את
מלוא זכויות הבניה שלהם במגרש הסכמה זו הינה מוחלטת ובלתי מותנית וחתימת
הרוכש על הסכם זה כמוה כחתימה על כתב הסכמה" (ההדגשות הוספו).
אף שלכאורה מדובר בהסתלקות וולנטרית של
הרוכש מזכויות שהיו לו, נדמה כי נשכחה העובדה שהנאמן, קרי העמותה, חייב, מכוח סעיף
10 לחוק הנאמנות, לפעול בחריצות ובהתמדה לניצול כל אחוזי הבניה לטובת בעלי הזכויות
במגרש. והרי הוראה זו היא קוגנטית שעליה לא ניתן להתנות, גם לא מכוח סעיף 11 לחוק,
והנאמן אינו יכול להתנער ממנה גם אם לכאורה ניתנה לכך הסכמתו של הנהנה.
זאת ועוד, משנקבע כי העמותה פעלה כנאמן
ברכישת המגרש עבור המערערים והרוכשים האחרים, ממילא אין היא יכולה להימנות על
"בעלי הזכויות במגרש" בהם עוסק סעיף 6(ט) של ההסכם המשולש. יתרה מכך,
מלשונו של סעיף 22(ד) להסכם המשולש ברור גם מיהם אותם בעלי זכויות, היינו:
"...24 הרוכשים יהיו בעלי כל הזכויות במגרש", ואתה תוהה אם נכונה
הטענה לפיה כוונת הנהנים היתה לכלול גם את העמותה במסגרת "בעלי הזכויות
במגרש", מדוע נשמטה אמירה ברוח זו מההסכם? להשקפתי, השמטה זו אינה מקרית,
ולמעשה מבקשת כיום העמותה לקרוא בהסכם את אשר אין בו.
ג) סעיף 22(ה) להסכם המשולש קובע כי
"...הרוכש הינו בעל הזכויות ב-1/24 חלקים במגרש, למעט הצמדות מיוחדות"
(ההדגשה הוספה). מסעיף זה עולה כי בתום הבנייה עתידות להיות "הצמדות
מיוחדות", ברם, אין כל שיוך של הצמדות אלו לאחת היחידות בבנין המשותף, וחשובה
מכך העובדה כי אין כל אזכור של העמותה בזיקה להצמדות אלו. מעבר לכך, כאמור,
לעמותה אין זכויות במגרש, והיא גם אינה נמנית על אחד מאלה שרכשו דירות בבניין, ועל
כן היא גם אינה יכולה ליהנות מ"הצמדה מיוחדת" כלשהי.
ד) סעיף ג(1) למפרט הטכני אשר צורף כנספח
להסכם המשולש הגדיר את החלקים הנגרעים מהרכוש, היינו "גג, חניות, חלקים
מהחצר". אכן, בניגוד לסעיף 22(ה) של אותו הסכם נוקב הפעם הסעיף במפורש בחלקים
אשר הוצאו מהרכוש המשותף, דא עקא, שוב הושמט שמה של העמותה, שוב נותק הקשר שבינה
לבין הזכות שמקנה ההסכם, ושוב נותרו הזכויות שנלקחו מהרוכשים "מיותמות".
השמטת שמה של העמותה כמקבלת הזכות, ודווקא בסעיף זה, צורמת במיוחד לנוכח אזכור שמה
בסעיפים הבאים אשר מעניקים לה זכויות "פחותות ערך", כגון הזכות לקבוע את
שיעור ההשתתפות בהוצאות הבית המשותף, והזכות לקבוע את סדר קבלתן של ההחלטות בקשר
עם ניהול הבית. ועל כורחי תהיתי, מדוע כאשר מדובר בזכות כה מהותית, לא נכתב במפורש
ואף לא נרמז, כי העמותה היא שתזכה בזכויות בגג הבניין? דומה כי לאור תהייה זו,
ולנוכח העובדה כי מפרט טכני הינו מסמך המכוון בראש ובראשונה להסדיר את היחסים שבין
הקבלן לרוכשים ואשר לעמותה אין חלק בהם, הרי שאין מנוס מהמסקנה כי אין בחתימת
הרוכשים על המפרט הטכני משום הסכמה לכך שהעמותה תרכוש לעצמה חלק או טובת הנאה
בנכסי הנאמנות, חרף האיסור הקבוע בסעיף 13(א) לחוק.
10. לנוכח כל האמור אני מציע לחברי לקבל את
הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי אין לעמותה זכויות
במקרקעין נשוא התובענה, וזכויות אלו שייכות לרוכשי הדירות בשיעור של 1/24 לכל
רוכש.
אני מוסיף ומציע לחייב את משיבים 1 ו-2
לשלם למערערים הוצאות בערכאתנו בסכום של 30,000 ₪+מע"מ.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.
ניתן היום, ב' באב תשס"ג
(31.7.2003).
ש ו פ
ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02016310_O15.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il