בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 163/99
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
עזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל
2.
מארי מזאווי
3.
ג'ורג' מזאווי
נגד
המשיבים: 1.
א' דורי, חברה חברה לעבודות הנדסיות בע"מ
2.
הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ
3.
מגדל, חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.12.97 ופסק דינו
המשלים מיום 13.11.98 בת"א 438/90 שניתן על ידי כבוד השופט ג' גינת
בשם
המערערים: עו"ד שכיב קופטי
בשם המשיבים: עו"ד אורית מזור ועו"ד אמנון שור
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. ביום 23.1.90 נפגע המנוח דיאב מזאווי ז"ל
(להלן: המנוח), יליד שנת 1929, בתאונת עבודה. בגין תאונה זו, בה נפגע המנוח
קשות, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים. ביום 21.7.95 מצא המנוח את מותו.
עקב מותו, אשר ארע קודם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, תוקנה התביעה בבית המשפט
והפכה להיות תביעה של עזבון המנוח ויורשיו, הלא הם המערערים שבפנינו. בטענותיהם
בערעור, המערערים הדגישו שהם תובעים כעזבון ויורשי המנוח ולא כתלויים בו.
2. בשלב ראשון פסק בית המשפט המחוזי את סכום
הפיצויים המגיע למערערים מהמשיבים, מבלי להכריע במחלוקת בין המשיבות השניה
והשלישית בשאלה מי מהן חבה את הסכום למערערים ובאיזה חלק. פסק הדין בעניין זה ניתן
ביום 1.12.97. פסק דין נוסף, אשר כונה על ידי בית המשפט "פסק דין
משלים", ניתן ביום 13.11.98. בפסק הדין המשלים תוקן פסק הדין על ידי כך
שהופחתו מסכום הפיצויים גימלאות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). כתוצאה
מהפחתה זו, נפסק שמגיע למערערים - עזבון המנוח ויורשי המנוח - סכום של 44,866
ש"ח. כן קבע בית המשפט - במחלוקת אשר בין המשיבים - שהמשיבים 1 ו2- הם שחבים
בתשלום הפיצויים, ואילו המשיבה השלישית פטורה מכך.
על פסק הדין הוגש הערעור בתיק זה, בו טוענים
המערערים למיעוט הפיצויים שנפסקו להם. בתיק אחר (ע"א 206/99) הוגש ערעור של
המשיבים 2-1, בו הם טוענים שהם זכאים להשתתפות המשיבה השלישית בחיובם כלפי המערערים.
זאת, בשל קיום "כפל ביטוח", דהיינו, הן ביטוח של המשיבה השניה והן ביטוח
של המשיבה השלישית, אשר מכסים את ארוע התאונה בעבודה שארעה למנוח. כמוסכם על בעלי
הדין, יוכרע הערעור הנוכחי תחילה, ולאחר מכן תוכרע המחלוקת שבע"א 206/99
הנ"ל.
3. המנוח, אשר היה בן 61 שנים בעת התאונה. פגיעתו
בתאונה היתה קשה, ובעקבותיה הוא נשאר ללא הכרה. נכותו נותרה עד מותו בשיעור 100%.
הוא לא היה מסוגל לשרת את עצמו וכל תקופת היותו בחיים נזקק לעזרה צמודה של צד ג'.
חלק גדול מהעזרה בקשר לכך סופקה לו על ידי המוסד, הואיל והתאונה הוכרה כתאונת
עבודה. בנוסף לכך, פסק לו בית המשפט סכום של 4,990 ש"ח לחודש, וכן פסק לו
סכום של 5,000 ש"ח לחודש לאלמנת המנוח אשר סעדה אותו. את סכום הפיצויים הכולל
המגיע מהמשיבים 1 ו2- קבע בית המשפט בסכום של 1,673,764 ש"ח, אך לאחר ניכוי
תשלומים ששולמו למנוח על חשבון הפיצויים וניכוי גימלאות המוסד, נותר למערערים,
כנזכר לעיל, הסכום של 44,866 ש"ח.
4. על פני חמישה עשר עמודים של הודעת הערעור,
תוקפים המערערים את קביעת בית המשפט כמעט בכל פרט מפרטי הנזק. לאחר בחינת כל אחת
מטענות המערערים, נראה שעניין אחד בלבד, אותו אפרט להלן, מצדיק את התערבותה של
ערכאת הערעור. קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לכל אחד מפרטי הנזק האחרים נראות
סבירות ואינן מצדיקות התערבות. היה, אמנם, עניין נוסף בו התלבטתי. הכוונה היא,
לפיצוי שנקבע בגין כאבים צער וסבל וקיצור תוחלת חיים, אותו העמיד בית המשפט על
סכום של 200,000 ש"ח. יתכן שהיה מקום לפסוק סכום הגבוה במידת מה מהסכום
שנפסק. אך בסופו של דבר, בהתחשב בגילו של המנוח בעת התאונה, בהתחשב בנסיבות התאונה
ובתוצאותיה ובהתחשב בשיעור קיצור תוחלת החיים אשר נגרם למנוח, הגעתי למסקנה שלא
להתערב בסכום זה.
5. כאמור, עניין אחד בלבד מצדיק התערבותנו.
המערערת השניה, אלמנתו של המנוח, סעדה אותו וטיפלה בו לאחר שנפגע בתאונה. כפי
שמציין בית המשפט, היא השקיעה את מירב זמנה ומירצה בטיפול במנוח, ועקב זאת גם
נאלצה להזניח את עיסוקיה האחרים. בשל השעות הרבות שטיפלה במנוח, הוערכה עזרתה
בשיעור 5,000 ש"ח לחודש, ובסך הכל עבור תקופה של 55 חודשים נפסק לה סכום של
275,000 ש"ח. סכום זה מגיע לה אישית כמיטיבה של המנוח, כמוה ככל צד שלישי אחר
הזכאי לתשלום כמיטיב. כשבא בית המשפט לנכות את גימלאות המוסד מהסכום המגיע
למערערים, הוא ניכה את הניכויים מסכום הפיצויים הכולל, אשר כלל בתוכו גם את הפיצוי
הנ"ל לאלמנה כמיטיבה בסך 275,000 ש"ח. מתעוררת השאלה אם היתה הצדקה
לכלול את סכום ההטבה שנפסק לאלמנה בסכום הפיצויים ממנו נוכו גימלאות המוסד? ניכוי
כזה הותיר בידי היורשים, וביניהם האלמנה, סכום כולל של 44,866 ש"ח. לעומת
זאת, אם התשובה לשאלה כאמור היא שלילית וייקבע שהסכום המגיע לאלמנה אינו כפוף
לניכוי גימלאות המוסד, התוצאה תהייה שגימלאות המוסד "בולעות" את תביעת
העזבון והיורשים כולה, אך לאלמנה מגיע הסכום של 275,000 ש"ח בשלמותו.
6. תביעת היורשים, וכן תביעת האלמנה, היא
מהמעבידה של המנוח ומבטחיה. לעניין ניכוי גימלאות המוסד חלה בעניינננו הוראת סעיף
82 לפקודת הנזיקין נוסח חדש. על פי הוראות סעיף זה, במקרה שעל פי אותו מאורע זכאי
הנפגע בתאונה או התלויים בו גם לפיצויים מן המעביד וגם לגימלה לפי הפרק הדן בנפגעי
תאונות עבודה, במקרה כזה "תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם
ממעבידם אילולא סעיף זה" (ההדגשה שלי - ת"א). מהו אותו סכום פיצויים
המגיע ליורשים ממנו יש לנכות את גימלת המוסד?
7. בענייננו תבעה האלמנה מהמשיבים את המגיע לה
כמיטיבה מכוח חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשנ"ד1964-
(להלן: חוק הטבת נזקי גוף). היא זכאית לכך על פי סעיפים 2 ו7- לחוק הטבת
נזקי הגוף. ואמנם, הסכום של 275,000 ש"ח נפסק לה כמיטיבה ולא לניזוק או
יורשיו.
המבנה היסודי של זכויות בעלי הדין
מזיק-ניזוק-מיטיב הוא, שעם מתן ההטבה זכאי המיטיב להיפרע על ההטבה כשיעור ההטבה
והניזוק אינו רשאי לתבוע סכום זה מהמזיק. ייתכנו אמנם מקרים בהם הניזוק יוכל לתבוע
מהמזיק את ההטבה. כך, כשברור שהמיטיב וויתר לטובת הניזוק על זכותו, או כשהמיטיב
מצפה שהניזוק יתבע מהמזיק את ההטבה ולאחר מכן יעביר לו את שוויה. במקרה האחרון,
מסכים למעשה המיטיב להמתין עם המגיע לו עד לקבלת סכום ההטבה על ידי הניזוק עבורו.
הזכרתי מקרים אלה, אך אין צורך שארחיב בכך. בענייננו, המיטיב (האלמנה) תבע בעצמו
את שווי ההטבה שהיטיב עם הניזוק ובית המשפט פסק לו את שווי ההטבה.
במצב דברים זה, כשתביעת המיטיב סולקה למיטיב
על ידי המזיק, וכן במקרה שהמיטיב תובע ישירות את המגיע לו מהמזיק, ואף במקרה שברור
כי יש בכוונת המיטיב לתבוע מאת המזיק את סכום ההטבה, בכל אחד ממקרים אלה, סכום
ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה,
אין לקבל את הטענה או ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה
המקרה שבפנינו, בו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכוח חוק ההטבה (ראו בנושא זה
בספרו של ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית (חיפה, התשנ"ח1997-),
בעמוד 963 והאסמכתאות שם).
8. במאמר מוסגר אוסיף, שתוצאה דומה היתה מתקבלת
גם אם התביעה של היורשים היתה נגד צד שלישי שאינו המעביד. כפי שכבר נזכר, כשהמיטיב
תובע את המגיע לו מהמזיק, סכום הפיצויים המגיע לניזוק אינו כולל את שווי ההטבה.
הזכות לתבוע את ההטבה היא בידי המיטיב (האלמנה) והמזיק אינו חייב לשלמה לניזוק.
דבר זה ראוי להדגשה, שכן במשולש היחסים המזיק-הניזוק- המיטיב, המוסד זכאי לתבוע את
הגימלאות ששילם וישלם לניזוק מהמזיק רק עד סכום השווה לגובה הפיצויים אשר מגיעים
לניזוק מהמזיק. לגבי תביעת נזיקין נגד המעביד, נאמר במפורש בסעיף 82 לפקודת
הנזיקין, כמצוטט לעיל. בתביעה נגד צד שלישי שאיננו המעביד, נלמד הדבר מהאמור בסעיף
330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995-. הדבר עולה גם מן הפסיקה.
מבין פסקי דין רבים בהם נקבע הדבר, אזכיר את ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון
(פ"ד לו(4) 273), שם אומר השופט ברק:
"הגישה
הנכונה היא, כי את תשלומי הביטוח הלאומי, אשר שולמו בעבר או שישולמו בעתיד, יש
לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק, בין אם אלה פיצויים בגין הנזק
המיוחד שהתרחש בעבר, ובין אם אלה פיצויים בגין הנזק בעתיד, בין אם אלה פיצויים
בגין אבדן ההשתכרות, ובין אם אלה פיצויים בגין נזקים אחרים. לרבות ריבית והצמדה.
הטעם לכך הוא, כי תשלומי הביטוח הלאומי (בעבר ובעתיד) מפחיתים את זכותו של
הניזוק כלפי המזיק, ומעמידים תחתיה את זכות המוסד לביטוי לאומי כלפי המזיק,
זכות המעוגנת בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), והמבוססת על הלכות
הסוברוגאציה. זכותו של המוסד כלפי המזיק מעוגנת בזכותו של הניזוק לפיצויים מאת
המזיק, זכות שבנעליה נכנס המוסד" (ההדגשות שלי - ת"א).
כאמור לעיל, סכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק
מהמזיק אינו כולל את ההטבה. לפיכך, כשיש למוסד תביעה נגד המזיק לתשלום הגימלאות
שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, ותביעה זו מוגבלת לסכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק,
אין המוסד זכאי להפרע מהסכום המגיע למיטיב מהמזיק. כמצוטט לעיל, בתביעתו מהמזיק
המוסד בא בנעליו של הניזוק, כדי שיעור הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק. כשם
שלניזוק אין תביעה נגד המיטיב, כך גם אין למוסד תביעה כזו.
לא נעלם ממני פסק דיני בע"א 2596/92,
2675/92 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן (תק-על 95(1)
576), שם היתה התוצאה שונה בכל הנוגע לגימלאות המוסד. בערעור שם לא הועלו הנימוקים
אשר ביסוד החלטתי כאן. מכל מקום, בהנמקתי לעיל אני מבקש להסתייג מהאמור שם.
9. מסקנת האמור לעיל היא, שתביעת עזבון המנוח
ויורשיו נדחית לאחר שזו נבלעת על ידי גימלאות המוסד, בעוד ותביעת המערערת השניה
(האלמנה) כמיטיבה מתקבלת. התוצאה היא, שהערעור מתקבל, איפוא, במובן זה שבמקום חיוב
המשיבים 1 ו2- כלפי המערערים, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.11.98,
מחוייבים בזה המשיבים 1 ו2- לשלם למערערת השניה סכום של 275,000 ש"ח (ליום
פסק הדין בבית המשפט המחוזי). תביעתם של העזבון והמערער השלישי נדחים. כן ישאו
המשיבים 1 ו2- בהוצאות המשפט של המערערים בבית המשפט המחוזי ובערעור זה, וכן ישלמו
למערערת השניה שכר טרחת עורך דין, בשתי הערכאות, בסך 50,000 ש"ח. חיוב זה
בשכר טרחת עורך דין בא גם במקום החיוב בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח
אותו חויבו המשיבים לשלם למערערים 2-1 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
למען מנוע ספקות, מודגש בזה שאין בפסק דין זה
להכריע במחלוקת בין המשיבות השניה והשלישית, כפי שמוצא הדבר את ביטויו בע"א
206/99 של בית משפט זה.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, טז' בכסלו התשס"א
(13.12.2000).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99001630.E06
/עכב