אימן מוחסן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1627/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1627/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: אימן מוחסן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.01.2012 בת"פ 43151-09-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' הורוביץ תאריך הישיבה: י"ב בתמוז תשע"ג (20.6.13) בשם המערער: עו"ד ג'מאל מסאלחה בשם המשיבה: עו"ד עדי צימרמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ח' הורוביץ) מיום 11.1.2012 בת"פ 43151-09-11. המערער הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בפסילה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והדחה בחקירה, כמפורט להלן. בגין עבירות אלה הושתו על המערער שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, הפעלה במצטבר של מאסר מותנה בן 12 חודשים, ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך 8 שנים. הערעור שלפנינו מכוון כנגד חומרת העונש. תמצית עובדות כתב האישום המתוקן 1. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער אוחז שני אישומים. על פי האישום הראשון, ביום 30.5.2011 בשעה 12:20 לערך נהג המערער ברכב בכפר קרע, וזאת על אף שהיה באותה העת בפסילה מנהיגה. שוטרי ניידת משטרה שהבחינו במערער החלו לדלוק אחריו תוך שהם מסמנים לו לעצור. בתגובה, ומשידע המערער כי הוא נוסע ללא רישיון רכב וללא ביטוח תקף, האיץ המערער את מהירות נסיעתו ונכנס למתחם תחנת דלק סמוכה כשהוא נוסע נגד כיוון התנועה עד לכביש הכניסה לכפר. בהמשך, נהג המערער במהירות ובפראות כשהוא עוקף רכבים, נוסע נגד כיוון התנועה, וגורם למספר רכבים לסטות מנתיב נסיעתם ולבלום, בעוד שהשוטרים בניידת ממשיכים לסמן לו לעצור. בהגיעו לקרבת מרכז הכפר, נהג המערער בפראות ובמהירות ברחוב חד-סטרי צר בניגוד לכיוון התנועה. המערער המשיך לנהוג באופן זה גם ברחובות הפנימיים של הכפר, לעיתים נגד כיוון התנועה, תוך שהוא עוקף רכבים וגורם להם לסטות מנתיב נסיעתם ולבלום. לאחר כ-10.5 ק"מ עצר המערער את הרכב באמצע הכביש ושאל את השוטרים מה הם רוצים ממנו. אחד השוטרים פנה למערער, אמר לו לא לעשות יותר טעויות ממה שכבר עשה, והורה לו לעלות לניידת. ואולם, המערער סרב לעלות לניידת ונמלט מן המקום. לפי האישום השני, באותו היום, פנה המערער לאדם בשם עודיי בן עלי מסארוה והפציר בו לפנות למשטרה ולמסור גרסה שקרית כאילו הוא זה שנהג ברכב ונמלט מהשוטרים. המערער המשיך לפנות כך לעודיי מספר פעמים, ללא הועיל. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 2. בפתח משפטו הודה המערער בעובדות כתב האישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון. בהתאם הורשע המערער ביום 10.11.2011 בביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 והדחה בחקירה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 245 לחוק העונשין. משכך, נפנה בית המשפט המחוזי לקביעת גזר דינו של המערער. 3. לפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. מן התסקיר עלה, בתמצית, כי המערער, כבן 31, תושב כפר קרע, התגורר עובר למעצרו בבית אימו והיה מובטל משך מספר חודשים. בהיות נער, עזב אביו של המערער את הבית והתנער מפרנסת המשפחה. על רקע זה, המערער נשר ממסגרת הלימודים וחבר לחברה "שולית" אשר בהשפעתה הסתבך בפלילים מגיל צעיר. שירות המבחן ציין כי המערער נטל אחריות על מעשיו אך התרשם כי ניכר פער בין דבריו לבין ההכרה הרגשית בהתנהגותו. להתרשמות שירות המבחן התייחסותו של המערער לעבירות מקלת ראש, מעט קורבנית ובעיקר מבטאת חוסר מודעות להשלכות החמורות של מעשיו. כן סבר שירות המבחן כי קיים חשש למעורבות חוזרת בפלילים. לאור האמור, ובהיעדר נזקקות טיפולית מצד המערער, המליץ שירות המבחן על הטלת עונש מרתיע שיציב למערער גבולות ברורים. 4. במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה המשיבה להשית על המערער עונש מאסר ממושך, על ידי ריצוי עונשים נפרדים בגין כל אישום וריצוי עונש המאסר המותנה במצטבר. בנוסף עתרה המשיבה להשית על המערער עונשים של פסילת רישיון, פסילה מותנית והטלת קנס כספי. המשיבה טענה כי העבירות שביצע המערער מצויות ברף החומרה הגבוה מבחינת מיקומן, משכן והסיכון לשלום הציבור הכרוך בהן ועמדה על הצורך בתגובה עונשית הולמת. המשיבה ציינה כי לאחר ביצוע עבירות אלה ביקש המערער מאדם אחר שימסור הודעה שקרית למשטרה, כאמור באישום השני. כמו כן הפנתה המשיבה לרישומו הפלילי והתעבורתי של המערער הכולל בין היתר הרשעות רבות בעבירות תעבורה ולהמלצת שירות המבחן. מנגד, ביקש המערער שלא למצות עימו את הדין, וזאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות, כמתואר בתסקיר שירות המבחן. המערער הטעים כי פעולותיו הן פרי של הפעלת שיקול דעת מוטעה וטען כי העבירות בוצעו בעת שהיה בדרכו לפגוש מעסיק פוטנציאלי לאחר זמן רב בו היה מובטל. המערער הדגיש את הודאתו, נטילת האחריות מצידו והחרטה שהביע. כן ציין המערער כי למרבה המזל האירוע לא נסתיים בפגיעה ברכוש או בגוף. המערער טען עוד כי עברו הפלילי אינו מכביד במיוחד וכי בנסיבות העניין יש ליתן משקל לשיקול השיקומי. על רקע האמור, סבר המערער כי עונש מאסר בן 12 חודשים תוך הפעלת המאסר המותנה בחופף ושילוב המערער בתכנית שיקום בכלא מהווה עונש הולם. המערער הפנה לפסיקה בה הוטלו עונשי מאסר לתקופות קצרות בעבירות דומות. המערער עצמו הביע צער על מעשיו וביקש מבית המשפט ליתן לו הזדמנות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 5. בגזר הדין הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת מעשיו של המערער בהטעימו כי הם משקפים זלזול בחוק, בהחלטת בית המשפט ובשלום הציבור. בית המשפט הטעים כי המערער נהג במכונית בעת שהיה בפסילה מנהיגה, נמלט מניידת משטרה בפראות ובמהירות ואף המשיך לנהוג כך מרחק רב (כ-10 ק"מ), כאשר לאחר מכן ניסה להניע אדם אחר למסור הודעת שקר ולקבל עליו את הדין במקומו. בית המשפט סבר כי העובדה שלמרבה המזל לא נסתיים האירוע בנפגעים בנפש אינה מפחיתה מחומרת מעשיו של המערער ועמד על הצורך בהרתעה מפני עבירות כגון דא שהגיעו לכדי "מכת מדינה". בהמשך, עמד בית המשפט על עברו הפלילי והתעבורתי של המערער. בית המשפט ציין כי לחובת למערער הרשעות עוד מגיל צעיר, לרבות בעבירות של פציעה כתוצאה מהשלכת בקבוק תבערה (משנת 1997) וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר (משנת 2007). בית המשפט הוסיף כי לחובת המערער כ-30 עבירות תעבורה ובהן עבירות חמורות וכי גם מתסקיר המבחן עולה חשש לרצדיביזם. כן צויין כי בשנת 2009 הורשע המערער בביצוע שתי עבירות נהיגה בזמן פסילה, בגינן הושתו עליו מאסר לריצוי בעבודות שירות; מאסר על תנאי בן 12 חודשים, והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך שלוש שנים וקנס (ת"פ 225-02-09). בית המשפט ייחס חומרה יתרה לעובדה שהמערער ביצע את מעשיו בעת שהיה בפסילה מנהיגה וחרף המאסר המותנה שהתנוסס מעל ראשו. הוטעם כי לא אחת נקבע בפסיקה כי העונש ההולם בגין נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, קל וחומר במקרה דנן, בו ביצע המערער עבירה זו בפעם השלישית ועל אף שהוזהר והוטל עליו מאסר על תנאי. כן נקבע כי אין בנסיבות אלה טעם המצדיק שלא להפעיל את המאסר המותנה שלא במצטבר. עם זאת, לזכות המערער, נשקלו הודאתו בשלב מקדמי, החרטה שהביע ונסיבות חייו כמפורט בתסקיר שירות המבחן. אשר על כן, הושתו על המערער עונשים כדלקמן: שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו; הפעלה במצטבר של עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים שהושת על המערער בת"פ 225-02-09; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים משחרורו עבירה מן העבירות בהן הורשע וכן פסילת רישיון נהיגה למשך 8 שנים. תסקיר שירות מבחן משלים 6. מתסקיר שירות מבחן עדכני בעניינו של המערער עולה כי המערער השתלב בבית הסוהר ומקיים קשר קונקרטי עם גורמי הטיפול. כן עולה כי ניכרת בו כיום קבלת אחריות רבה יותר והכרה במשמעות ובחומרת מעשיו. עם זאת, בדיון שנערך לפנינו הסביר שירות המבחן (הגב' ברכה וייס) כי אין מדובר במהלך משמעותי. נימוקי הערעור 7. המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד ג'מאל מסאלחה - מבקש להקל בעונשו וטוען כי לא היה מקום להשית עליו את המאסר המותנה במצטבר. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מספיק לשיקול השיקומי בעניינו של המערער בשים לב לנסיבות חייו, ובכלל זה לילדותו הקשה ולהיעדר דמות אב מכוון בחייו הבוגרים. המערער טוען עוד כי לא ניתן די משקל להודאתו, אשר הביאה לחיסכון בזמן שיפוטי יקר, לחרטה שהביע ולכך שעברו הפלילי אינו מכביד במיוחד. לאור האמור, גורס המערער כי העונש שהושת עליו לוקה בחומרה יתרה, בהסתמכו על פסיקה בה הושתו עונשים מקלים יותר בנסיבות דומות. המערער הפנה עוד לתסקיר המשלים, ממנו עולה כי ניכרת במערער נטילת אחריות רבה יותר והכרה במשמעות ובחומרת מעשיו. תגובת המשיבה 8. המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי צימרמן - סבורה כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער, אשר לדידה הולם את מדיניות הענישה בתיקים דומים. המשיבה הפנתה לעברו הפלילי והתעבורתי של המערער, אשר כולל ריצוי עונשי מאסר, בהטעימה כי העונשים שהושתו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מביצוע העבירות. המשיבה עמדה עוד על חומרתן הרבה של העבירות שביצע המערער, אשר כללו הימלטות מניידת משטרה לאורך כ-10.5 ק"מ תוך נהיגה פראית ויצירת סיכון לחיי אדם. המשיבה ציינה כי לאחר ביצוע העבירות המערער ביקש מאדם אחר שייתן את הדין במקומו וכי רק כעבור מספר חודשים שבמהלכם "ירד למחתרת" הוא הגיע לתחנת המשטרה ונעצר. המשיבה טענה עוד כי הכלל הינו ריצוי של עונש מאסר מותנה במצטבר וכי אין לסטות מכך בנסיבות העניין. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה ובהשלמת הטיעון בכתב, ולאחר שהקשבתי להשלמת טיעוני הצדדים בעל-פה ובחנתי את הפסיקה הרלבנטית, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. 10. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונשים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות כאמור נעשית רק במקרים חריגים, בהם נפלה בפסק דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית ובולטת, או כאשר העונש שנפסק חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנהוג בעניינים דומים [ראו למשל: ע"פ 9230/10 אלמוג נ' מדינת ישראל פיסקה 5 (8.2.2011); ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני פיסקה 15 (21.2.2008); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל פיסקה 7 (3.2.1998)]. אינני סבור כי המקרה דנן נופל לגדרם של המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו. אדרבא, לדידי, העונש שהושת על המערער מגלם את האיזון הראוי בין השיקולים לקולא ולחומרא בעניינו. 11. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער חמורות ביותר. המערער לא נמנע מלנהוג ברכב למרות שהיה בפסילה מנהיגה ועל אף שידע כי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בגין עבירה זו. גם לאחר ששוטרים הבחינו בו וסימנו לו לעצור, הוא לא נשמע להוראותיהם, ותחת זאת נמלט ברכבו תוך נהיגה משולחת רסן ויצירת סכנה ממשית לציבור. אם לא די בכך, המערער פנה באותו היום לאדם אחר בבקשה שימסור למשטרה הודעה שקרית ויתן במקומו את הדין על ביצוע העבירות. התנהלות זו לא ניתן להסביר אך כ"טעות בשיקול הדעת" כטענת המערער. היא מבטאת היעדר כל הפנמה של ההשלכות שעלולות להיות לנהיגה מן הסוג האמור על חיי אדם, כמו גם זלזול, או אם תרצו קלות דעת בלתי נסבלת, בהוראות החוק וברשויות האכיפה. ואכן, במקרים דומים - ואף חמורים פחות - שנדונו בבית משפט זה נפסקו לא אחת עונשי מאסר לתקופות של ארבע שנים לריצוי מאחורי סורג ובריח [ראו: ע"פ 4662/12 תעיזי נ' מדינת ישראל (6.5.2013); ע"פ 1133/07 אלדראג'ה נ' מדינת ישראל (6.11.2007); ע"פ 4200/06 אבו כף נ' מדינת ישראל פיסקה 5 (20.6.2007); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (7.6.2006). ראו והשוו גם: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.2005)]. יוער, כי פסקי הדין המקלים יותר עליהם ביקש לסמוך המערער עסקו כולם בערעורים על קולת העונש והודגש בהם כי לנוכח אופי התערבותה של ערכאת הערעור אין בעונשים שהושתו במסגרתם כדי למצות את הדין עם הנאשמים [ראו: ע"פ 5778/11 מדינת ישראל נ' ביטון פיסקה 7 (13.9.2011); ע"פ 1540/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' פיסקה 5 (7.4.2011); ע"פ 3962/10 מדינת ישראל נ' פאפיאשוילי פיסקה 4 (15.6.2011); ע"פ 1605/11 מדינת ישראל נ' לייבה (27.6.2011)]. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער; אלה לא נעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי, אשר העניק משקל לקולא לנסיבות חייו המפורטות בתסקיר שירות המבחן, כמו גם להודאתו בשלב מקדמי ולחרטה שהביע. עם זאת, למול שיקולים אלו ניצבו שיקולים רבי משקל לחומרא, ובכלל זה עברו הפלילי והתעבורתי של המערער הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות, ריצוי עונשי מאסר והרשעות חוזרות ונשנות בעבירות של נהיגה ללא רישיון תקף ונהיגה בזמן פסילה. לכך נוספה הערכת שירות המבחן כי המערער אינו מפנים את ההשלכות החמורות של מעשיו והמלצתו להשית על המערער עונש מוחשי ומרתיע שיציב לו גבולות ברורים. המלצה זו נותרה בעינה גם בתסקיר המשלים שהוגש לעיוננו על אף שניתן ללמוד ממנו על התקדמות מסוימת בנטילת האחריות מצד המערער. לאור האמור, ניתן להבין מדוע ייחס בית המשפט המחוזי משקל רב יותר לשיקולים של הרתעה, גמול והגנה על שלום הציבור, מאשר לשיקול בדבר שיקומו של המערער. אף אם עונש המאסר שהוטל על המערער מצוי ברף הגבוה לא ניתן לומר כי הוא חורג מרף הענישה הנוהג או כי נפלה בגזר הדין שגיאה המצדיקה את התערבותנו. 12. כך גם לעניין החלטת בית המשפט להפעיל את עונש המאסר המותנה במצטבר לעונש המאסר שהושת על המערער בגין העבירות מושא כתב האישום דנן. כידוע, הכלל הינו כי עונש מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת מופעל במצטבר לעונש שנגזר בשל עבירתו הנוכחית, אלא במקרים מיוחדים ומ"טעמים שיירשמו" [סעיף 58 לחוק העונשין. ראו למשל: ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני פיסקה 32 (29.10.2008) וההפניות שם]. כלל זה נגזר מתכליתו של מנגנון המאסר המותנה, אשר מטרתו הינה "הרתעת העבריין משיבה לסורו ולעבירות נוספות, וכן מתן הזדמנות לעבריין לעלות על דרך הישר כשהוא מצוי בפיקוחה של עין צופיה, תחת מיצוי הדין עמו" [דברי חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל פיסקה י"ז (23.8.2011)]. בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי כי אין טעם המצדיק לסטות מכלל זה וקביעה זו מקובלת גם עלי. כאמור, חרף גילו הצעיר יחסית הספיק המערער לצבור לחובתו עבר תעבורתי עשיר כאשר עסקינן בהרשעתו השלישית בעבירה של נהיגה בפסילה. עונשים קודמים שהושתו על המערער לא הרתיעו אותו מלשוב לסורו ואף ניכרת הסלמה במעשיו. משכך, לא נפלה שגגה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי שסבר כי הגיעה השעה למצות את הדין עם המערער למען ידע להימנע בעתיד מביצוע עבירות דומות. 13. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ו בתמוז תשע"ג (23.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12016270_W01.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il