דבורה אילן נ. מס הכנסה פקיד השומה נתניה

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 16261-10-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערערים: מנהלי העזבון הזמניים של המנוחה דבורה אילן ז"ל נגד המשיב: פקיד השומה נתניה ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 20.9.2025 בע"א 5833/24 בשם המערערים: עו"ד רנאטו יאראק; עו"ד טל פלמבאום; עו"ד אילון עישר; עו"ד צבי חמיש פסק-דין ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 20.9.2025 בע"א 5833/24 שלא לאפשר למנהלי העזבון הזמניים של הגב' דבורה אילן ז"ל (להלן: המנוחה) להגיש תגובה לתשובת המשיב על ערעור שהגישה. בתמצית, בשנת 2011 קיבלה המנוחה כ-26 מיליון ש"ח במסגרת עסקת מכר מניות. מאוחר יותר, במסגרת הסדר גישור שנחתם בשנת 2018 בעקבות סכסוך בין המנוחה לבין רוכש המניות בקשר לשווין הנכון של המניות, קיבלה המנוחה סכום נוסף של 80 מיליון ש"ח. לאחר מספר הליכים שהוסיפו להתנהל בין המנוחה למשיב, ביום 11.8.2020 המשיב הוציא למנוחה צו שומה לשנת 2011 – השנה בה התרחשה עסקת מכר המניות, הכולל גם התייחסות לתמורה שקיבלה בהסדר הגישור (להלן: הצו). המנוחה לא השלימה עם הצו, והגישה עליו ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"מ 42089-08-20). בפסק דין חלקי של בית המשפט (השופט ש' בורנשטיין) מיום 9.10.2022 נקבע כי, בניגוד לטענת המנוחה, הסכום שהיא קיבלה בשנת 2018 אכן שולם עבור המניות שנמכרו בשנת 2011, וכך יש לסווג אותו לצורכי מס. ביום 19.5.2025 נתן בית המשפט פסק דין משלים, בו נדחה הערעור. המנוחה הגישה ערעור על פסק הדין המשלים לבית משפט זה (ע"א 5833/24), והמשיב הגיש תשובה לערעור. בהמשך הגישו מנהלי העזבון הזמניים (להלן: המערערים) בקשה להגיב לתשובת המשיב, בטענה כי טענות המשיב בתשובתו לערעור מהוות שינוי חזית לעומת טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, ועל כן המנוחה לא נדרשה אליהן בכתב הערעור. המשיב התנגד לבקשה וטענתו העיקרית הייתה כי בהתאם לפסיקה, היעתרות לבקשה כגון זו נעשית במקרים חריגים בלבד, והמערערים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים. כאמור, בהחלטה מיום 20.9.2025 דחה הרשם את הבקשה. נקבע כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) אינן מקנות זכות להגשת תגובה לתשובה לערעור, ובמקרה זה לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהוראות התקנות. הרשם הבהיר בהחלטתו כי אין בכך כדי למנוע מהצדדים להעלות טענות בדיון הקבוע בהליך, כמקובל ובכפוף להוראות המותב שידון בו. מכאן הערעור שלפנַי, בו טוענים המערערים כי החלטת הרשם אינה מנומקת ולא ניתן בה משקל ראוי לטענותיה להרחבת חזית. בנוסף, ייתכן שאם לא יינתן להם להגיב לתשובה לפני הדיון, הם גם יהיו מנועים מלהעלות טענותיהם בדיון עצמו, והערעור יוכרע על בסיס טענות חדשות שלהם לא הייתה הזדמנות להתייחס אליהן. לבסוף נטען כי היעתרות לבקשתם לא רק שלא תסרבל את ההליך, אלא שהיא תביא להגשמת תכלית התקנות, קרי לגילוי האמת, ליעילות דיונית וליצירת הליך ערעורי אפקטיבי. דין הערעור להידחות. לרשם בית המשפט שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול ההליך, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו: ער"פ 50958-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (27.4.2025); ער"א 4555/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 3 (17.7.2022); ער"מ 5235/21 שנקלר נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (8.8.2021); בש"א 8167/18 ניסן נ' הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביו"ש (19.11.2018)). לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק התערבות בהחלטת הרשם. כפי שקבע הרשם, למערערים לא עומדת זכות קנויה להגשת תגובה לתשובה, ובכפוף להוראות המותב שלפניו יתברר ההליך, המערערים יוכלו להעלות את טענותיהם להרחבת חזית במסגרת הדיון בערעור לגופו (תקנה 138 לתקנות. והשוו: ער"מ 6199/21 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (14.9.2021)). הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, א' חשוון תשפ"ו (23 אוקטובר 2025). דוד מינץ שופט