צלאח ג'לבוש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1624/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1624/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: צלאח ג'לבוש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.11.2003 בת"פ 130/03 שניתן על ידי כב' השופטים מ' לינדנשטראוס, י' דר וי' עמית בשם המערער: עו"ד מרואן מויס בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט ח' מלצר: רקע 1. בשעה 2:30 לפנות בוקר ביום 26.9.01, ערב יום הכיפורים, נדקרה למוות צביה שוביה פנחס ז"ל, בת ה-64 (להלן: המנוחה). היא נדקרה במיטתה בביתה שבמושב מאור, בעת שבעלה נם את שנתו בחדר אחר. שני אנשים חדרו אל הבית דרך החלון באותו הלילה – המערער ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה. לאחר שהמנוחה נפטרה הסתלקו השניים מן המקום. על כל אלה אין חולק. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' לינדשטראוס והשופטים: י' דר ו-י' עמית) הרשיע את המערער ברצח המנוחה וגזר עליו מאסר עולם, בפסק דין שנכתב על-ידי השופט י' עמית בהסכמת חבריו. בהרשעה זו ובגזר-הדין שלצדה עוסק הערעור שלפנינו. 2. בהתאם לאמור בכתב האישום, המערער הגיע ביחד עם אדם בלתי ידוע בסמוך לבית המנוחה ובעלה. השניים היו מצוידים בסכין. הם סבבו סביב הבית, הבחינו מבעד לחלון במנוחה הישנה והחליטו להמיתה. השניים פרצו אל הבית, ודקרו את המנוחה לפחות שבע דקירות בפלג גופה העליון. כתוצאה מכך נפטרה המנוחה. 3. בבית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת על כך שהמערער פרץ לביתה של המנוחה והיה נוכח בחדר בסמוך לרצח. המערער הודה בעובדות אלו נוכח ראיות רבות הקושרות אותו אל זירת האירוע, וביניהן טביעות אצבעותיו על תריסי החלונות בבית (כשבאחת מטביעות האצבע נמצא גם דם המנוחה) וכן DNA המערער, שנתגלה על בדל סיגריה שנמצא במקום. טביעת אצבעו של המערער נתגלתה גם בנדן סכין שנמצא מחוץ לחלון הבית. הנדן הוכן מנייר מחברת שהודבק לעצמו, וטביעת אצבעו של המערער נמצאה תחת נייר הדבק, דהיינו בצד הדביק שלו. משהוסכם כי המערער נכח בבית המנוחה בעת שנרצחה, התמקדה המחלוקת העובדתית בשאלת מעורבותו של המערער ברצח עצמו. בכתב האישום נטען כי המערער ושותפו נטלו שניהם חלק ברצח כמבצעים בצוותא. המערער, לעומת זאת, טען כי הגיע אל המקום במטרה לחטוף חיילים, ואילו רצח המנוחה היה פעולה שיזם וביצע השותף, חרף ניסיון המערער למנוע זאת בעדו. המערער אף זיהה את שותפו בשם. לדבריו היה זה עלאא' סבאג (להלן – עלאא), בכיר בארגון "חללי אלאקצא", שנהרג בינתיים. יצוין כי גירסה זו לא נשמעה מפי המערער בתחילה. בחקירותיו הראשונות טען המערער כי מעולם לא היה במושב מאור ובבית המנוחה ואין הוא יודע דבר על הרצח. רק לאחר שנודע למערער על מותו של עלאא', הוא שינה את טעמו וטען כי עלאא' הוא האיש שהיה שותפו, והוא שרצח את המנוחה לבדו. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי גירסת המערער הינה גירסה כבושה, שהטעמים שהובאו לכבישתה מסופקים. כן מצא בית המשפט סתירות בין גירסה זו לבין הראיות האחרות, והצביע על סתירות ותמיהות בגירסה כשלעצמה. לפיכך נדחתה גירסת המערער כבלתי אמינה ובלתי סבירה. לאחר בחינת כלל הראיות, קבע בית המשפט כי המסקנה הסבירה היחידה העולה מהן היא כי המערער היה מעורב במעשה הרצח. המערער הורשע, איפוא, ברצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ביחד עם סעיף 29 לחוק זה. מעבר לצורך, ציין בית המשפט כי אילו נתקבלה הגירסה לפיה התכוון המערער לחטוף חייל והתוכנית השתבשה, עדיין היה מקום להרשיעו לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. יתרה מכך, גם אילו נתקבלה הגירסה לפיה נאבק המערער בשותפו כדי למנוע את הדקירה, עדיין הוא היה מורשע מכוח סעיף 34א לחוק. אשר לעונש, מצא בית המשפט כי משהורשע המערער ברצח על-פי סעיף 300(א) לחוק, אין דינו אלא עונש מאסר עולם בלבד. טענות הצדדים 5. בא-כוחו של המערער טוען כי הגירסה שהציג המערער מעלה ספק סביר באשמתו. אמנם אין לגירסה זו ראיות תומכות, אולם בעבירות מסוג זה, לאחר מות הקורבן, דבר רגיל הוא שהראיות הישירות מצומצמות, ולעיתים הן מצטמצמות לעדות הנאשם עצמו. חיזוק לגירסת המערער מבקש הוא למצוא בכך שעדות המערער הינה מפורטת וכוללת פרטים מוכמנים רבים. כן נטען כי נוכחותו של עלאא' במקום לא נשללה. אשר לנדן, הרי שלא הוכח, לשיטתו, כי טביעת האצבע שעליו שייכת למערער. לכך יש להוסיף כי שאלת מציאתו של כלי הרצח נותרה לוטה בערפל, לאחר שלא נמצאו כל סימני דם או טביעות אצבעות על סכין שנתגלה במרחק-מה מן הבית, ואף לא נערכה בדיקה האם אותו סכין מתאים במימדיו לנדן. לפיכך, אפילו אם מדובר בטביעת האצבע של המערער, עדיין אין לכך משקל רב, נוכח ההלכה לפיה יש להיזהר במיוחד בקביעת ממצאים עובדתיים בהתבסס על טביעות אצבע. לאור אלו, מבקש בא-כוח המערער כי המערער יזוכה מחמת הספק, ולחלופין כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לבחון את אחריות המערער לפי סעיפים 300(א)(3) או 34א לחוק, אשר הצדדים לא טענו בעניינם בבית המשפט המחוזי, מה גם שבהרשעה לפי סעיף 34א לחוק אין חובה לגזור עונש מאסר עולם. המדינה, מצדה, תומכת יתדותיה בפסק-דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. דיון 6. בא-כוח המערער עשה עבודתו נאמנה ונראה כי טען בפנינו כל אשר ניתן לטעון במקרה זה. עם זאת, לאחר שבחנתי בקפדנות את פסק-דינו של בית המשפט קמא, את טענות הצדדים ואת הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אביא את טעמיי למסקנה האמורה להלן. הראיות הנסיבתיות נגד המערער 7. אכן אין בפנינו עדות ישירה בנוגע למעורבותו של המערער ברצח המנוחה, למעט עדותו שלו. הרשעתו של המערער מתבססת, איפוא, על ראיות נסיבתיות. בתהליך הסקת המסקנות מסוג זה יש לבחון האם מצירוף הראיות הנסיבתיות יחדיו עולה המסקנה המפלילה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו מעבר לכל ספק סביר. מסקנה זו משמעותה היא כי אין כל היפותזה חלופית סבירה היכולה להסביר את הראיות והנסיבות העולות מהן באופן המתיישב עם חפות הנאשם. הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות נעשית בשלושה שלבים: בשלב הראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב השני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה; ובשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להסביר את הנסיבות המפלילות שהוכחו לכאורה. הסברו של הנאשם יוכל לחלצו ממסקנה מרשיעה אם הוא סביר, מתקבל על הדעת וממשי, וזאת בשונה מהסבר כושל, מפוקפק או בלתי אמין. במסגרת בחינת סבירותו של ההסבר שסיפק הנאשם יש ליתן את הדעת גם על נסיבות מתן הגירסה. כך, למשל, אין עוצמתה של גירסה כבושה, שהועלתה בעקבות העלאת ראיה מפלילה, כעוצמתה של גירסת הגנה שהועלתה בהזדמנות הראשונה (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007), פסקאות 11-5 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: פרשת קייס)). 8. על פי המתווה האמור, נפנה בשלב הראשון לבחון את הראיות הנסיבתיות העומדות כנגד הנאשם. הראיות העיקריות הינן טביעות אצבעותיו על החלונות והתריסים בבית, דם המנוחה שנתגלה באחת מטביעות אצבעותיו, טביעת אצבע נוספת בנדן הסכין המאולתר, ו-DNA של המערער שנתגלה בבדל סיגריה שהושאר במקום. מבין כל אלה חולקת ההגנה, כאמור, רק על הממצא בדבר טביעת אצבעו של הנאשם שנמצאה בנדן המאולתר, וזו השגתה: בחוות הדעת בעניין זיהוי טביעות האצבע נאמר כי אחת הטביעות אינה ניתנת להשוואה. עורך חוות-הדעת, מר דוד אטיאס, טען בחקירתו הנגדית כי הטביעה שאינה ניתנת לזיהוי היא זו שנלקחה מן הנדן, ובחקירתו החוזרת תיקן את דבריו ואמר כי מדובר בטביעה שנמצאה על גבי קופסת גפרורים שאותרה במקום. בית המשפט העדיף, אמנם, את דבריו המאוחרים של העד, אולם ההגנה סבורה כי העד התבלבל בשלב זה, ויש להעדיף את דבריו המוקדמים. טענה זו יש לדחות. מעיון בחוות הדעת ובטופס הנלווה אליה, עולה כי טביעת האצבע שזוהתה כשייכת למערער הינה הטביעה שסומנה 1, ואילו טביעת האצבע שלא ניתן היה להשוותה סימונה היה 2. בדו"ח הבדיקה שבו הופקו הטביעות –שאין כל טענה כנגד אמינותו – מובהר כי טביעה 1 הופקה מהנדן המאולתר, ואילו טביעה 2 הופקה מקופסת הגפרורים. בנוסף, על גבי תצלום טביעת האצבע שזוהתה כשייכת למערער נאמר במפורש כי היא הופקה מהנדן ולא מקופסת הגפרורים. העד הבהיר דברים אלו בחקירתו החוזרת, ובית המשפט נתן אמון בדבריו אלו – אמון שאין כל סיבה להתערב בו. מעיון בפרוטוקול אף עולה כי טעותו הראשונה של העד נבעה מהתבססותו על דברים בלתי מדויקים שהופיעו בשאלת הסנגור שניהל את החקירה הנגדית, ואילו בחקירה החוזרת התבססו הדברים על בדיקה מדויקת של המסמכים הרלבנטיים, כך שהעדפת דבריו המאוחרים של העד על-פני דבריו הקודמים הינה הגיונית ומובנת. אם כן, גם בחוות הדעת, גם במסמכים הנלווים וגם בעדות מובהר היטב כי טביעת האצבע שלא היתה ניתנת להשוואה היא זו שנלקחה מקופסת הגפרורים. אין מקום, איפוא, להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. 9. טביעות האצבע של המערער שנתגלו בזירת הרצח ובנדן הסכין (ונציין כי המערער התכחש לחלוטין לנדן), דם המנוחה שנתגלה באחת מטביעות האצבע והחומר הגנטי של המערער שזוהה בזירה, כולם יחד מבססים חזקה שבעובדה בדבר מעורבותו של המערער ברצח. בהקשר זה לא למותר להזכיר את ההלכה לפיה די במציאת טבעת אצבע של נאשם, בהיעדר הסבר הגיוני מטעמו לעובדה זו – כדי להרשיעו. עיינו: ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309, 316 (1982) (להלן – הלכת מלכה); ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785, 788 (1987) (להלן – הלכת דהן). מכאן עובר איפוא אל שכמו הנטל לספק הסבר חלופי לממצאים אלו. אין די בהפרחת השערות סתם,או הצגת הסברים דמיוניים או תיאורטיים, אלא שעל הנאשם לספק הסבר סביר לממצאים, שיש בכוחו להקים ספק סביר בדבר אחריותו (פרשת קייס, פיסקה 14 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 234 (2002)). מובן כי אין בית המשפט פטור מלבחון גם הסברים תמימים שלא הועלו על-ידי הנאשם מסיבות מיוחדות, כגון החשש מפני הפללת קרובי משפחה, אולם אין זה המקרה בענייננו (שם, בעמ' 231). נותר איפוא לבחון, האם סיפק המערער הסבר תמים, שיש בכוחו להקים ספק סביר במסקנה העולה מהראיות שלעיל. גירסת המערער 10. על פי גירסת המערער, כשבוע לפני הרצח פגש בעלאא', בן גילו שהיה בכיר בארגון "חללי אלאקצא". עלאא' הציע למערער לחטוף עמו חיילים, וזה נענה להצעתו. השניים נסעו במונית מג'נין לבאקה אלשרקיה, ומשם צעדו ברגל אל כפר מאור בדרך שאינה מוכרת לנאשם. על-פי החלטת עלאא' הגיעו השניים לבית בקצה המושב. הם הציצו דרך החלונות והבחינו בדמות הבעל הישן. עלאא' פרץ לבית דרך אחד החלונות והמערער סייע לו. לדברי המערער, הוא עצמו לא היה חמוש, בעוד שעלאא' היה חמוש באקדח ובסכין. כן טוען המערער כי לא ידע באותו השלב אודות הסכין. לאחר כניסתם חיפשו השניים ברחבי הבית מדים או נעליים צבאיות כאינדיקציה להימצאותם של חיילים בבית. במהלך החיפוש הלך המערער, לדבריו, לשתות מים במטבח, ואז שמע רעש מגיע מחדר המנוחה. כשנכנס אל החדר ראה את עלאא' דוקר את המנוחה בסכין. רק כך גילה המערער, לגירסתו, כי היה בידי עלאא' גם סכין. משראה את המעשה, תפס המערער את עלאא' מאחור ואמר לו: "מה אתה עושה?". בתגובה הדף אותו עלאא' ופגע בו באמצעות מרפקו ובקצה הסכין, וידו של המערער נחתכה. אף שהמערער גרם על פי גירסתו להפסקת מעשיו של עלאא', היה זה מאוחר מדי והמנוחה כבר נפטרה. גופתה היתה מונחת על המיטה ורגליה נפלו אל הרצפה. המערער אחז ברגליה, החזיר אותן אל המיטה וכיסה את גופה מתוך כבוד. לאחר מכן עלו הוא ועלאא' לקומה העליונה ועישנו שם סיגריה. סיגריה נוספת הם עישנו בקומה התחתונה. לאחר שניקו את ידיהם מהדם, יצאו השניים דרך החלון ושבו ברגל לבאקה אלשרקיה, משם נסעו במונית לג'נין. כשבוע לאחר מכן פגש המערער בעלאא', וזה סיפר לו כי "חללי אלאקצא" נטלו אחריות למעשה. מאז לא נפגשו יותר. 11. גירסת המערער מעלה שורה של קשיים: ראשית, גירסה זו הינה גירסה כבושה, הבאה לאחר גירסה קודמת. שנית, גירסה זו כוללת סתירות ותמיהות בלתי מוסברות. שלישית, הגירסה סותרת ממצא משמעותי העולה מן הראיות הנסיבתיות. רביעית, אין הראיות הנסיבתיות מחזקות את הגירסה בנקודות שבמחלוקת. לאור כל אלה, אין מנוס מן המסקנה כי גירסת המערער הינה גירסה מפוקפקת, כושלת ובלתי אמינה, שאינה נוטעת ספק סביר במסקנה העולה מן הראיות הנסיבתיות. כתוצאה מכך, נותרת המסקנה, העולה מן הראיות הנסיבתיות, כגירסה העובדתית המסתברת היחידה. נפרט עתה את הדברים על פי סדרם. 12. שינוי הגירסאות: בחקירותיו הראשונות הכחיש המערער כל קשר לאירוע. הוא טען כי אינו יודע מי הרוצח, כי מעולם לא היה במושב מאור ואינו יודע היכן נמצא מושב זה. כן טען כי מעולם לא ראה את בית המנוחה ומעולם לא נכנס אליו. לדבריו, היה לאחרונה בישראל בשנת 1998, או 1999, דהיינו כשלוש או ארבע שנים עובר לרצח. החקירה האחרונה בה דבק המערער בגירסה זו נערכה בתאריך 13.1.03. במהלך חקירה זו, לאחר שחזר המערער על גירסתו, נאמר לו כי טביעות אצבעותיו ומטענו הגנטי נמצאו בבית המנוחה. ההסבר שהציע המערער בשלב זה לממצאים היה שהוא, כנראה, קורבן למזימה שנרקמה להפללתו ברצח. ביום 15.1.03 הוסר צו איסור הפרסום שחל על חקירת הרצח, והופצה ידיעה לתקשורת על מעצר המערער. למחרת, במהלך דיון בבית משפט השלום בנצרת על הארכת מעצרו, הודיע המערער מיוזמתו לבית המשפט כי יש לו מידע אודות האירוע, והסביר: "אני לא זה שרצחתי, אין לי כוונה לרצוח. הכוונה שלנו לחטוף חיילים, אבל הבחור השני שהיה איתי – עלאא' סבאג – הוא זה שרצח, הואיל ולא מצא חיילים". מאז דבק המערער בגירסה זו בחקירותיו ובבית המשפט. שינוי גירסאות בעניינים מהותיים יש בו, לעתים, שילוב של הפלגות וגירסאות כבושות. לפיכך החילה הפסיקה את הכללים החלים על שקרי הנאשם ועל גירסתו הכבושה גם על יצור הכלאיים המורכב משניהם. המשמעות היא כי נאשם המשנה את גירסתו חשוד על אמיתותה, וערכה הראייתי של גירסתו הוא מועט, אלא אם כן ניתן הסבר סביר לשינוי. הסבר זה, צריך שיבהיר באופן מניח את הדעת הן את הטעמים שהובילו למתן גירסת השקר הראשונית, הן את דחיית העלאתה של גירסת האמת (פרשת קייס, פסקאות 31-29 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בענייננו הוצגו שני הסברים לדבר: כאשר נשאל המערער בחקירתו מדוע לא אמר את הדברים לפני כן, הוא הסביר כי שינה את גירסתו, שכן "נמאס לי, אין כמו האמת". לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט העלה המערער הסבר חדש, לפיו חשש שעלאא' יפגע במשפחתו, שכן האחרון היה בכיר בארגון "חללי אלאקצא", וסיפורים רבים נפוצו אודות אנשים בהם פגע בתגובה לפגיעה בו, או בכבודו. כאשר נשאל המערער מדוע לא סיפק הסבר זה כבר בתחנת המשטרה, טען כי חשש שהחוקרים יצחקו עליו. בנסיבות העניין, נראו הסברים אלו תמוהים בעיני בית המשפט המחוזי הנכבד. בית המשפט ציין, כי ההסבר שניתן לשינוי הגירסה מהווה בעצמו שינוי גירסה קודמת שניתנה באותו עניין. כן צוין כי מגירסת המערער עולה כי הוא ידע אודות מותו של עלאא' כבר בתאריך 13.1.03, ואף-על-פי-כן הוא טרם שינה אז את גירסתו בחקירתו שבאותו היום. בעניין זה טוען בא-כוח המערער, כי לבית המשפט לא הוחוור מתי במהלך אותו היום התגלה דבר מותו של עלאא' למערער. לכך ניתן להוסיף כי אף בהנחה שהמערער ידע בשעת חקירתו, ביום 13.1.03, אודות מות עלאא', אין זה מן הנמנע כי רק לאחר החקירה היה סיפק בידיו להרהר בדבר ולהגיע למסקנה שנוכח המצב החדש ניתן כבר עתה לגלות את האמת. לאור זאת, מבחינה עקרונית, מוכן אני להניח לטובת המערער כי הסברים כגון אלה של המערער, יכול שיהיה בהם די כדי לאיין את החולשה הנובעת מעצם שינוי הגירסאות. ברם, בנסיבות ענייננו, אף אם נבחן את גירסת המערער כגירסה שלא נכבשה, הרי שעדיין יש לדחות גירסה זו לגופה ודבר זה יוסבר מיד בהמשך. 13. גירסת המערער סותרת ראיה נסיבתית: על-פי גירסת המערער, הוא לא ראה את הנדן בשום שלב ולא נגע בו. ברם, טביעת האצבע של המערער נמצאה בנדן. יתרה מכך, טביעת האצבע נמצאה בתוך הנדן, על הצד הפנימי של נייר הדבק – והמסקנה העולה מכך היא כי המערער הכין נדן זה. כדי להסביר את טביעת האצבע, טען המערער בחקירותיו כי ייתכן שנגע בנדן מבלי משים, בעת שנגע בחפצים אחרים בבית המנוחה. בעדותו בבית המשפט חזר בו המערער מטענה זו, ומסר כי לא ייתכן שנגע בנדן, שהרי לא ראה אותו כלל. בין כך ובין כך, אין באף אחת מתשובות אלה הסבר למציאת טביעת האצבע במיקום שבו נתגלתה – תחת נייר הדבק. עולה, כי בניסיונו להרחיק עצמו מהסכין ומנדנה, לא אמר המערער אמת וטען כי לא ראה את הנדן ולא נגע בו. אי אמירת אמת זו מפחיתה מאוד מאמינותה של גירסתו ומצדיקה עתה את הרשעתו על פי הלכות מלכה ודהן הנ"ל. 14. תמיהות בגירסת המערער: גירסת המערער הינה גירסה מוזרה, ובמידה רבה אין היא הגיונית. בית המשפט הנכבד קמא הציג בהקשר זה מספר תמיהות רלבנטיות: האם אדם שברצונו לחטוף חיילים יתכנן לפרוץ לבית אחר בית ביישוב, בתקווה שבאחד הבתים אליהם יפרוץ יתגלה במקרה חייל ישן? האמנם יתכנן אדם כזה לצעוד עם החייל ברגל את כל הדרך הארוכה עד באקה אלשרקיה, ולחצות עמו ברגל את הקווים? האמנם יגיע אדם כזה למשימה מעין זו כאשר אינו חמוש כלל? האם אדם שכזה, שאינו חמוש, יתפצל מחברו וילך לתור לבדו אחר חייל בבית? וכיצד יעלה בידו, כאשר הוא לבדו ואין בידו כל נשק, להתגבר על החייל בו ייתקל, או על התנגדות של אחרים? המערער טוען כי לא היה חמוש, לא התכוון להרוג אף-אחד, ולו היה נתקל בהתנגדות מצד הקורבן – היה בורח. בהקשר זה הועלתה קושיה נוספת: האמנם יתכנן אדם היוצא לחטיפת חיילים – לברוח ברגע בו ייתקל בהתנגדות הראשונה והמינימאלית? על כל השאלות הרטוריות הללו לא נתן המערער כל תשובה, לא בבית המשפט הנכבד קמא ולא בערעור שנשמע בפנינו. זאת ועוד – הגירסה הנוספת שהציג המערער (לגבי הימצאותו במטבח בעת הרצח) גם היא איננה מתקבלת על הדעת, וניכר בה שהיא לא באה לעולם אלא כדי להסביר את הראיות הממקמות את המערער בזירה, באופן שירחיק אותו מביצוע הרצח. לפיכך טען שהיה במקום אחר בשעת הרצח (במטבח) והרחיק עצמו מכלי הרצח וטען כי לא ידע על קיומו ולא ראה אותו מעולם, מה שהובילוֹ לומר שלא היה חמוש כלל. לפיכך בגרסה המעודכנת שמסר טען המערער כי היה בזירה על מנת לחטוף חיילים ולא כדי לרצוח. ברם דרך הפעולה בה נקטו המערער ושותפו אינה תואמת את הנטען בגירסה זו והולמת היא הרבה יותר מטרת רצח לשמו. הכניסה אל בית באישון לילה, לאחר זיהוי קשיש ישן בתוכו, "תואמת" את נסיבות הרצח שאירע כאן. בניסיונו להסביר את התמיהות הרבות העולות מגירסתו, פנה המערער אל הטענה כי עלאא' הוא שניהל את הפעולה, ואילו הוא סמך עליו ולא שאל שאלות. טענה זו אינה סבירה, באשר היא מייחסת למערער – סטודנט למנהל עסקים – וכן לשותפו כוונה לצאת לפעולה חסרת היגיון אשר בכוחה להשיג את מטרתה אפסית, זאת בעוד שהראיות מתיישבות היטב דווקא עם המסקנה לפיה השניים שביצעו את הרצח יצאו לפעולת רצח מתוכננת. מוסיף בא-כוח המערער וטוען, כי המערער גילה אדישות לסיכון הנובע מהפעולה ולסיכוייה הנמוכים נוכח שוויון הנפש בו מוכנים מחבלים להיהרג בשעת ניסיונותיהם לבצע את שתיכנננו. דינה של טענה זו להידחות, ולו משום שהיא איננה מתיישבת אפילו עם האמור בגירסת המערער, על פי שיטתו. הרי גירסת המערער לא היתה כי תכנן למות, או כי היה מוכן להתאבד בשעת הפעולה, אלא שהיה בורח ברגע הראשון בו היה נתקל בהתנגדות – בריחה שנועדה להגן על חייו. מעבר לנדרש, וכהערת אגב בלבד, אעיר כי גם הבחירה בבית הקיצוני במושב והבריחה ממנו מתאימים יותר לניסיון לפגע ולהימלט מבלי להיתפס ומבלי להיפגע במהלך הפעולה – כפי שאכן היה במקרה זה – ופחות מתאימים הם לפעולה של מי שטוען שהוא אדיש למותו כביכול בנכונותו לפעול כמחבל-מתאבד. כאמור, דברים אלו נאמרים מעבר לצורך בלבד. 15. גירסת המערער אינה נתמכת ביתר הראיות הנסיבתיות: גירסת נאשם יכולה, לעתים, להעמיד ספק סביר באשמתו אף בהיעדר ראיות נוספות שיחזקו אותה. עם זאת, יש להיזהר מפני הסקת מסקנות פוזיטיביות על בסיס היעדר תמיכה ראייתית עצמאית לגירסת הנאשם, משהנטל עבר אליו. בהקשר זה יש להדגיש שבדיקת סבירותה של הגירסה נעשית תוך התחשבות ומתן משקל ליתר הראיות, ולמידת השתלבותה של הגירסה בראיות הקיימות. בנסיבות כגון אלו שבענייננו, כאשר הראיות הנסיבתיות מצביעות על אשמתו של המערער, וגירסתו שלו מנוגדת לראיות אחרות ואף אינה סבירה בפני עצמה, הרי שהיעדר כל חיזוק לגירסתו משתלב היטב עם המסקנה לפיה אין כל ספק סביר באשמתו, וזו נשארת עומדת על מקומה. בענייננו, גירסת המערער אינה נתמכת בשום ראיה. אין כל ראיה המעידה על הימצאותו של עלאא' בזירת הרצח. על קרסולה של המנוחה נמצאה טביעת אצבע שאינה של המערער, אולם מבדיקה עולה שטביעת האצבע גם אינה שייכת לעלאא', ולפיכך אין בממצא זה כדי לסייע למערער. במידה מסוימת, דומה כי טביעת האצבע הנ"ל אף אינה מתיישבת עם גירסת המערער, זאת, שכן ההיגיון אומר כי טביעה זו, שנשתמרה בזכות דמה של המנוחה, שייכת לאחד משני הפורצים, ואף המערער הבהיר כי היו במקום רק הוא ואדם אחד נוסף והנה הסתבר שטביעת האצבע איננה של עלאא'. בא-כוח המערער טען אמנם כי ייתכן שמקור טביעת האצבע הוא באחד מבני המשפחה, אולם בית המשפט קמא קיבל את עדויות בני המשפחה, לפיהן הם לא נגעו בגופת המנוחה כלל, ואין כל עילה להתערבות בממצא זה. לחלופין, טען בא-כוח המערער כי ייתכן שהאדם שהציג עצמו בתור עלאא' בפני המערער לא היה אלא מתחזה. מעבר לכך שלא שמענו כל סיבה וראיה להתחזות כזו, המערער עצמו טען כי הוא הכיר את עלאא' מזה זמן, וכי עלאא' היה מוכר היטב במקום מגוריו. לפיכך אין ממש בטענת ההתחזות. יש להניח, איפוא, כי טביעת האצבע שעל רגלה של המנוחה שייכת לשותפו של המערער (ויתכן איפוא שלא היה זה עלאא' כלל). נראה כי אף בכך קיימת סתירה מסוימת בין גירסת המערער לראיות הנסיבתיות. עם זאת אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. 16. בא-כוחו של המערער מצביע על החומר הגנטי שהופק מבדלי הסיגריות שנמצאו במקום. לטענתו, אילו הושוותה דגימה זו עם ה-D.N.A של עלאא', ייתכן שהיתה מתגלה זהות בין השניים, והדבר היה פועל לטובת המערער ומחזק את גירסתו. דא עקא, שהמדינה מסרה כי אין בידיה דגימת D.N.A של עלאא'. אומנם, פער ראייתי זה אינו פוגם באמינותה של גירסת המערער, אך בד בבד הוא אף אינו מחזק אותה. מול היעדר כל ראיה המצביעה על השתתפותו של עלאא' באירוע, עומד האינטרס ההגיוני של המערער לטפול על עלאא' את האחריות לרצח, משהאחרון אינו נמצא עוד בין החיים. אינטרס זה מגדיל את החשדנות שבה יש לבחון את גירסתו של המערער, בייחוד לאור העובדה שגירסה זו נולדה רק זמן קצר לאחר שנודע למערער על מותו של עלאא'. 17. גם פירוט גירסת המערער והפרטים המוכמנים המוזכרים בה אינם מצביעים על מהימנות גירסתו של המערער. בא-כוחו של המערער טוען כי המערער הזכיר בחקירותיו פרטים מוכמנים שלא נמסרו לו, ורק מי שהיה במקום יכול היה לדעת אודותם. כך, למשל, ידע המערער לספר כי הוא ושותפו עישנו סיגריות במהלך שהותם בבית. אכן, ידיעת פרטים אלה מוכיחה כי המערער היה נוכח בבית המנוחה, אלא שעל כך ממילא אין מחלוקת, ואין בפרטים מוכמנים אלה כדי לתמוך בגירסתו כאילו לא נטל חלק ברצח ואף ניסה למנעו. 18. סיכומה של נקודה זו: היעדר תמיכה ראייתית לגירסת המערער משתלב היטב בתמונה הכללית, ומשאיר על כנה את המסקנה לפיה אין בכוחה של גירסתו להקים ספק סביר באשמתו. מסקנה זו נותרה עומדת, איפוא, על מקומה. מחדלי חקירה 19. טענתו האחרונה של בא-כוח המערער נסבה על הסכין שנתגלה כ-25 מטרים מבית המנוחה. על-פי הטענה, לא נעשתה בדיקה האם סכין זה הוא הסכין שבו נרצחה המנוחה, ואף לא בוצעה התאמה פיזית בינו לבין הנדן, ויש לזקוף מחדל חקירתי זה לזכות המערער. ביחס לטיעון זה היתה דעת בית המשפט קמא כי "על הסכין לא נמצאו סימני דם או טביעות אצבע. לכן, בין אם היה מתברר ב'זמן אמת' שהסכין מתאימה לעומק הדקירות ולחתכים בגופת המנוחה, ובין אם לאו, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד מבחינת הנאשם". בא-כוח המערער אינו משלים עם קביעה זו. לטענתו, המערער טען בגירסתו כי עלאא' שטף את הסכין, דבר המסביר את היעדר הסימנים עליו, אולם היעדר הסימנים אינו מצדיק את ההימנעות מבירור גירסתו של המערער. מעבר לכך, הוא סבור כי אין מקום לראות בנדן חזות הכל, מבלי לבחון אם הנדן מתאים אל הסכין שייתכן שבו בוצע הרצח, שהרי הנדן לבדו אינו כלי הרצח. טענות אלו יש לדחות. מחדלי חקירה הינם אכן בעלי משקל מקום בו מדובר במחדלים כה חמורים עד שהם מקימים חשש לקיפוח הגנת הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, או להוכיח את גירסתו שלו (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.2006) פיסקה ז(2)). בעניינו אין מחלוקת כי לפנינו נדן סכין, ובתוכו טביעת אצבעו של הנאשם. ראיה זו קושרת את המערער לסכין כלשהו, יהא זה הסכין שנתגלה או סכין אחר. השאלה האם בוצע הרצח דווקא בסכין המסוים שנתגלה אינה מעלה ואינה מורידה במקרה מיוחד זה, שהרי ממילא אין על סכין זה כל רמז בדבר זהות האדם שהשתמש בו, ואף אין בו כדי להפחית מהמשמעות הנודעת לכך שהמערער לא אמר אמת, כאשר טען כי לא ראה את הנדן ולא נגע בו. סיכום 20. המסקנה היא, כי בדין הורשע המערער ברצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29 לחוק העונשין, ולפיכך אין מאסרו אלא עונש מאסר עולם בלבד. אין צורך, איפוא, לבחון אם המערער אחראי גם מכוח סעיפים 300(א)(3) או 34א לחוק העונשין. נוכח כל האמור לעיל הנני מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ' באייר התשס"ט (14.5.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04016240_K18.doc דנ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il