וליד סיד נ. פרקליטות מחוז תל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 1620/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1620/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותר: וליד סיד נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות מחוז תל אביב 2. בית המשפט המחוזי בתל אביב 3. אברהים בולוס 4. יעקב בולוס 5. נשאשיבי עזמי 6. אלימלך אביגוש 7. בולוס תירות ומלונאות בע"מ 8. בולוס גד בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אלי א' עבוד בשם משיבים 2-1: בשם משיבים 4-3: בשם משיב 5: בשם משיב 6: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס עו"ד אביגדור פלדמן עו"ד איתן צחור עו"ד גיל דחוח פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. (1) ביום 13.5.05 הוגש כתב אישום כנגד העותר והמשיבים 8-3 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. רובו עוסק בעבירות שונות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, ומיעוטו, בעבירות המנויות בחוק העונשין, התשל"ז-1977. הסמכות לדון בעבירות הללו נתונה לבית משפט השלום וכן לבית המשפט המחוזי בהתקיים נסיבות מסוימות (סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984). העתירה עניינה משאלת העותר כי התיק יידון בבית משפט השלום וכן במחוז חיפה בו הוא גר; קרי, מועלית שאלת הסמכות העניינית והסמכות המקומית. (2) ביום 3.7.05, בדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט שוהם), שעסק בערבויות הדרושות לשם שחרור המשיבים 5-3, הועלתה שאלת הסמכות העניינית, אולם בית המשפט הפנה את ההגנה לדון בעניין זה במסגרת התיק העיקרי. בדיון ביום 14.7.05 בפני השופט כספי, הדן בתיק העיקרי, הועלתה שוב על ידי בא כוח העותר שאלת הסמכות המקומית והעניינית. המשיבה 1 גרסה כי פרקליטת המחוז היא שהחליטה כי כתב האישום יוגש בבית המשפט המחוזי, וזאת כסמכותה בהתאם לסעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי ביקש כי החלטה זו תועלה עלי כתב. ביום 26.7.05 הודיעה פרקליטת מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) כי אכן כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי לפי הסמכות המוקנית לה כאמור, וזאת נוכח חומר הראיות הרב בתיק, היקפו, חומרתו ומורכבותו. (3) ביום 6.10.05 נדונה שאלת הסמכות בכללותה בפני השופט כספי; ביום 20.11.05 קבע בית המשפט כי בסמכותו לדון בכתב האישום. אשר לסמכות המקומית, סקר בית המשפט את העבירות המנויות בכתב האישום, שביניהן עבירות של אי הגשת דוחות מיידיים וכן מסירת פרטים מטעים או כוזבים בדוחות כספיים, הכל על מנת להטעות משקיע סביר. הדוחות הכוזבים נמסרו לידי הבורסה בתל-אביב, לשם צריכים היו להיות מוגשים הדוחות המיידיים שלא הוגשו, ולפיכך מקום ביצוע העבירות הנטענות - כנקבע - הוא בתל-אביב (או לחלופין בירושלים מקום מושבם של רשם החברות והרשות לניירות ערך). בית המשפט הוסיף, כי כתיבת דוח כוזב או מטעה ועריכתו – שמקומן היה במחוז חיפה – אינן חלק מהרכיבים העובדתיים של עבירת ה"הגשה", ולמירב ניתן לראות בהן את תחילת הביצוע בלבד. בית המשפט דחה את טענות הנאשמים כי יש לראות במעשה של משלוח הדוחות את הגשתם. אכן, נוכח מקום מגוריהם של הנאשמים ומקום "תחילת הביצוע" של העבירות נקבע כי הסמכות לדון בכתב האישום מסורה אף לבתי המשפט במחוז חיפה, אולם שיקול הדעת בדבר מקום ההגשה מסור למשיבה 1. ועוד, בחינת שיקול הדעת שהפעילה התביעה באשר לסמכות המקומית אינה יכולה - כנקבע - להיעשות במסגרת ההליך הפלילי אלא במסגרת הליך לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. אשר לסמכות העניינית, ציין בית המשפט כי העבירות של גניבה בידי מנהל לפי סעיף 392 לחוק העונשין ורישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין (באלה הואשמו אך הנאשמים 2-1) מנויות בחלק א' של התוספת השנייה לחוק העונשין, והעונש עליהן הוא חמש שנים ומעלה, כנדרש בסעיף 51(א)(1). לבסוף קבע בית המשפט כי תנאי הסעיפים 87-86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (שעניינם צירוף אישומים ונאשמים – א"ר) מתקיימים, ולפיכך קנה בית המשפט המחוזי את הסמכות העניינית לדון בכתב האישום בשלמותו. (4) עם זאת הורה בית המשפט המחוזי בסיפא של החלטתו למשיבה 1 לשקול את עמדתה בשנית. ביום 11.1.06 חזרה המשיבה 1 בפירוט על האמור בהודעה מיום 26.7.05 ועל עמדתו המשפטית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הסמכות, תוך שהיא מציינת כי החלטתה נכונה אף בגדרי השיקולים לעניין הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. ב. (1) בעתירה נטען, כי החלטת המשיבה 1 בהפעלת סמכותה לבחור את מקום פתיחתו של הליך פלילי ממושך, אינה מידתית או סבירה ואין היא משקללת את האינטרסים של הנאשמים; החלטתה תגרום כנטען עינוי דין, עוול וכן פגיעה קשה בפרנסת הנאשמים שמקום מושבם הוא עכו וחיפה. כן תוקף העותר את הפרשנות שניתנה לסעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט (סעיף הסמכות העניינית – א"ר) ולסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סעיף הסמכות המקומית – א"ר). כך נטען כי מקום הגשת הדוחות הוא פורמלי ואשר על כן הושלמו העבירות עם חתימת הדוחות; לחלופין, כי יש לראות במשלוח הדוחות בדואר את ההגשה, ולחלופי חלופין, כי חלקה הארי של העבירה נעשה באזור חיפה ועכו. נטען גם, כי יש לפסול את החלטתה של פרקליטת המחוז להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי, כיוון שלא נעשתה בכתב. (2) המשיבה 1 חזרה על עמדתה כאמור. המשיבים 6-5 הצטרפו בתגובתם לעמדת העותר, ואילו המשיבים 4-3 הצטרפו לעמדת העותר בשאלת הסמכות העניינית בלבד, בעוד שהותירו את שאלת הסמכות המקומית לשיקול דעתו של בית משפט זה. ג. (1) אין בידינו להיעתר לעתירה. אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בהחלטות ביניים בהליכים פליליים, שהדין לא קבע בהם אפשרות ערעור, אלא במקרים נדירים וחריגים בהם מועלית טענה ממשית של חוסר סמכות או במקרה של החלטה הנגועה בשרירות בתחום מינהלי (ראו בג"צ 4841/04 מחג'אנה ואח' נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פ"ד נח(6), 347 ,353 והאסמכתאות דשם) (השופט טירקל); בג"צ 2484/04 ארכדי ניסנביץ ואח' נ' הרכב בימ"ש מחוזי בראשות השופט צבי סגל (לא פורסם) (השופט גרוניס); בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו-3 אח', פ"ד מו(3), 501 ,עמ' 507-508 (השופט-כתארו אז-חשין)); זאת לאחר שהופעל שיקול דעת על-ידי התביעה והוא נבחן בבית המשפט הדיוני בהליך המשפט הפלילי. (2) לטענת העותר מקיימת עתירתו את גדרי חריג חוסר הסמכות המצדיק התערבות - ולא היא. החריג כשלעצמו אינו מתקיים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, והסמכות קיימת, אך אף בגדרי החריג יתערב בית משפט זה אך במקום בו "מדובר, על פניו, בחריגה מסמכות שהיא בוטה ובולטת" (בג"ץ 8445/02 סמיר עודה ואח' נ' בית המשפט הצבאי בשומרון (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). לא זה המקרה דנא; "חריג זה פורש מאז ומעולם באופן מצר" ( דנג"צ 779/97 סולימאן סולימאן בן עבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 306, 309 (הנשיא ברק)), וכנקבע, אין בית המשפט הגבוה לצדק חייב להתערב בכל מקרה בו עולה שאלת הסמכות של ערכאה פלילית, והדבר נתון לשיקול דעתו: "ריבוי המצבים בהם עלולה להתעורר שאלה של חוסר סמכות אינו מאפשר קביעה קטגורית, כי כל מקרה ומקרה בו מועלית טענה מעין זו יצדיק, מניה וביה, את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. סוגיית ההתערבות וצדקתה מסורה להרכב הדן בכל עתירה ועתירה" (שם; כן ראו בג"ץ 2106/02 ויטלי וישניאקוב נ' כב' השופט יהושע הלוי (לא פורסם)). מקרה זה, אף שניתן להבין את משאלתם של העותר וגם של משיבים מסוימים לנוחות "מקומית", אינו מצדיק התערבות. מדובר במדינה קטנה יחסית, והמרחק בין חיפה לתל-אביב אינו כזה שבשלו יש מקום להתערבות בגדרי שיקול הדעת של בית המשפט קמא, אף שבידי העותר לנסות את מסלול סעיף 78 לחוק בתי המשפט. גם לעניין הסמכות העניינית, מטבע הדברים מעדיף נאשם את בית משפט השלום כמקום להישפט בו, ולוא מטעמים של תחושה ואולי ערכאת ערעור שלישית (ברשות), אך גם דבר זה אינו מצדיק כשלעצמו התערבות. (3) אוסיף, כי העותר לא העלה טיעונים משפטיים היורדים לשורשה של טענת חוסר הסמכות העניינית. העותר כופר בסמכות זו אך מחמת פגם טכני בלבד, קרי, כי החלטתה של פרקליטת המחוז על הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי לא הועלתה לכתחילה על הכתב. בית המשפט המחוזי מצא פגם בכך שההחלטה לא ניתנה מתחילה בכתב, אולם בדיעבד קבע כי כשרה היא להינתן בעל-פה, ומכל מקום פגם זה תוקן לבסוף ביום 26.7.05, בטרם הוקרא כתב האישום. בית המשפט הדיוני הוא המתאים ביותר לדון בטענות בקשר לפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט גרוניס)). לא ניתן לקבל גם את שתי הטענות הנוספות לעניין הסמכות העניינית, לפיהן דיון בפני בית המשפט המחוזי יפגע בנאשמים מחמת שבתי המשפט המחוזיים נוהגים ליתן עונשים כבדים יותר מבתי משפט השלום ועקב "איבוד ערכאת ערעור". אמנם, מטבע הדברים, יתכן שמעדיף נאשם את בית משפט השלום כמקום להישפט בו, ולוא מטעמי תחושה פסיכולוגית. אין בכך כדי להטות את הכף; ויוזכר כי ערעור בגלגול שלישי טעון רשות, וזו ניתנת במשורה. (4) בעתירה משיג העותר אף על שיקול הדעת שהפעילה המשיבה 1. אין זה המקרה בו ניתן לומר שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי (ראו בג"צ 6009/94 יוכי ורן שפרן ו-3 אח' נ' תובע צבאי ראשי, פ"ד מח(5), 573 , 582 והאסמכתאות דשם (השופט -כתארו אז – אור)). ועוד, "...לעתים קיימות זיקות הקושרות את כתב האישום לבתי משפט או למחוזות שונים (ראו, למשל, בש"פ 1116/04 ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרים אלה מסור לתביעה הפלילית שיקול דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם. אין זה מתחייב כי הדיון יתנהל בקרבת מקום מגוריו של הנאשם. הדיון עשוי להתקיים בקרבת מקום ביצוע העבירה, למשל, כדי להימנע מהטרחתם של עדי התביעה לבית משפט מרוחק (ראו, לדוגמא, בש"פ 8679/03 שאוגי אבו סקיק נ' מדינת ישראל (לא פורסם))" (בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' יצחק זוזיאשווילי (טרם פורסם) (הנשיא ברק)). ואכן, המשיבה 1 הצהירה בהודעתה מיום 9.1.06, כי מקום מושבם של 69 מתוך 92 עדי התביעה הוא בירושלים או תל-אביב. העותר לא סתר טענה זו, אף אם טען כי עדי תביעה רבים מושבם באיזור חיפה. לדידי אמנם ככלל רצוי מטעמים של אנושיות והגינות לקבוע מקום דיון בקרבה ככל האפשר למקום מגוריו של נאשם, אך כאמור אין הדבר בחינת חובה שבדין, והוא תלוי במכלול הנסיבות. (5) חיצי העותר בעתירתו מכוונים בעיקרם כלפי ההחלטה המקנה סמכות מקומית לבית המשפט שבתל-אביב; מרבית הטענות בה עוסקות בנזק שנטען כי ייגרם לנאשמים אם ינוהל ההליך בתל-אביב. אף בפרק בעתירה הדן בסמכות העניינית, העלה העותר טענות נוספות הקשורות, למעשה, לפגיעה בנאשמים עקב ניהול ההליך בתל-אביב. כאמור, בידי העותר סעד חלופי להעברת הדיון לחיפה, בגדרי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. "בית משפט זה אינו נוהג לעשות שימוש בסמכותו כל עוד לא מיצה העותר סעד חלופי יעיל שעומד לו על פי דין" (בג"צ 7190/05 אריה לובל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (לא פורסם) (הנשיא ברק); כן ראו בג"צ 416/06 רז משגב נ' רב -ניצב משה קראדי, מפכ''ל משטרת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). לפי סעיף 78 יכולים נשיא בית משפט זה, או משנהו, להעביר את מקום השיפוט בין אם שני בתי המשפט מוסמכים לדון בהליך (ראו בש"א 4666/02 ד"ר איגור גוכלר נ' עזבון המנוח אזאוילוס ז'ק, פ"ד נו(6), 817 ,819 (השופט -כתארו אז - אור)), ובין אם ההליך הוגש לבית משפט המוסמך לדון בו ובעל דין מעוניין להעבירו לבית משפט שאינו מוסמך (ראו בש"פ 11637/04 הנזכר). במסגרת הליך לפי הסעיף ניתן יהיה להביא בחשבון שיקולים שמטרתם נוחות הנאשם, כגון מקום מגוריו ומענם של עדי ההגנה (בש"פ 11637/04 הנזכר; בש"פ 1116/04 בוריס ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא ברק); כן ראו בש"א 4666/02 הנזכר, עמ' 820). (6) סוף דבר: לא נוכל להיעתר לעתירה. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ד' בסיון תשס"ו (31.5.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06016200_T03.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il