עלא חבשי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1620/00 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערים: 1. עלא חבשי 2. אחמד חבשי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.9.99 בת"פ 356/98, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ס' ג'ראח תאריך הישיבה: י"ב בניסן תש"ס (17.4.00) בשם המערערים: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופטת ד' דורנר: המערערים, אב ובנו, הורשעו בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות סחיטה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות וכליאת-שווא. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא סהל ג'ראח) קבע, על-יסוד גרסתה של המתלוננת, ולאחר שמצא תימוכין לעדותה בראיות נוספות שהובאו בפניו, כי המערערים היכו את המתלוננת, שהיתה אותה העת אשתו של המערער 1 (להלן: הבן), מכות קשות בכל חלקי גופה, רדפו אחריה כאשר ניסתה להימלט, וכלאו אותה בחדרה למשך הלילה. כל זאת, כדי לכפות עליה לחתום על מסמך, לפיו מסכימה היא להתגרש מהבן, תוך ויתור על כל זכויותיה הרכושיות. על המערערים נגזרו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות-שירות, ו12- חודשי מאסר על-תנאי. כן חוייבו המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למתלוננת פיצויים בסך 10,000 ש"ח. בערעורם כנגד ההרשעה, העלו המערערים שלוש טענות עיקריות: ראשית, כי בעדות המתלוננת קיימות פרצות, ובהיותה העדה היחידה לא ניתן היה לקבוע ממצאים מרשיעים על-יסודה, וכי על-כל-פנים, בהיות המתלוננת אשתו של הבן, אין היא כשרה לעדות כנגד המערערים, ככל שהאישומים נגדם נוגעים לסחיטה בכוח ולכליאת-שווא, שאינן מהוות עבירות אלימות; שנית, טענו המערערים, כי עדות המתלוננת אינה מגלה עבירות של כליאת-שווא וסחיטה בכוח, שכן, לדבריה, היא חתמה על המסמך בשל פחד מהמערערים, אך לא בגין המכות שהוכתה, והיא אף הודתה, כי היה באפשרותה להימלט מהדירה; ושלישית, טענו המערערים, כי לא הוכחה בפני בית-המשפט כוונתם לכלוא את המתלוננת, או לסחוט ממנה בכוח את מסמך ההסכמה. טענות אלה יש לדחות. כליאת-שווא וסחיטה בכוח הן עבירות אלימות, אשר אם נעשו כלפי המתלוננת עצמה, הרי שהיא כשירה למסור עדות בנוגע להן, בהתאם לסעיף 5(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. כך גם לא מצאנו יסוד להתערב באמון המלא שנתן בית-המשפט המחוזי במתלוננת, שעדותה, כאמור, נתמכה אף בראיות נוספות. עדות המתלוננת מלמדת, שחתמה על המסמך בשל המכות שהוכתה, וכי הבן, שלקח את מפתחות החדר, מנע ממנה לצאת את הבית. בעדות זו יש די כדי לבסס את הרשעתם של המערערים בעבירות הסחיטה והכליאה. כך גם ברור, כי עצם עשיית המעשים, שהפליליות בהם גלויה וברורה, על-ידי המערערים, יש בה כדי להוכיח את מודעותם למעשיהם, שהיא היסוד הנפשי הנדרש להרשעתם בעבירות הסחיטה והכליאה. הרשעתם של המערערים, איפוא, היתה כדין, ואנו דוחים את הערעור. ניתן היום, י"ב בניסן תש"ס (17.4.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00016200.L02