ליאוניד קנייבסקי נ. טטיאנה (טניה) ויסוצקי

פסק-דין בתיק רע"פ 162/05 בבית המשפט העליון רע"פ 162/05 רע"פ 650/05 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המבקש ברע"פ 162/05 והמשיב ברע"פ 650/05: ליאוניד קנייבסקי נ ג ד המשיבה ברע"פ 162/05 והמבקשת ברע"פ 650/05: 1. טטיאנה (טניה) ויסוצקי המשיבים ברע"פ 162/05: 2. מרק קנייבסקי, פורמלי 3. אולגה קנייבסקי, פורמלית 4. טניה קנייבסקי, פורמלית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"א 103/04 מיום 1.12.2004 שניתן ע"י כב' השופטים י' גריל, מ' נאמן וי' אלרון תאריך הישיבה: ח' בחשון התשס"ז (30.10.06) בשם המבקש ברע"פ 162/05 והמשיב ברע"פ 650/05: עו"ד אורה גנות, עו"ד סורין גנות בשם המשיבה ברע"פ 162/05 והמבקשת ברע"פ 650/05: עו"ד אילן דסאו בשם המשיבה 4 ברע"פ 162/05: עו"ד רוני דובר ה ח ל ט ה השופט ד' חשין: 1. לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"א 103/04, מיום 1.12.2004. עניינן של שתי הבקשות בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן גם – פקודת הבזיון), כמו גם בהליכי הערעור שהתנהלו בגדרו. ברע"פ 162/05 טוען קנייבסקי (להלן גם – המבקש) נגד עצם הקביעה כי ביזה את צו בית המשפט. ברע"פ 650/05 טוענת ויסוצקי (להלן גם – המבקשת) נגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר תחילת המועד לחישובו של הקנס שהושת על קנייבסקי. התשתית העובדתית וההליכים המשפטיים הקודמים 2. בשנת 1998 הגישה ויסוצקי תביעת מזונות ותביעה לחלוקת רכוש נגד קנייבסקי, בטענה כי הייתה ידועה בציבור כאשתו. בגדר תביעה זו, הוציא בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ביום 29.11.1998) שני צווי עיקול על חשבונו של קנייבסקי בבנק כללי בע"מ, סניף ירושלים (להלן – הבנק). הצו האחד, בתביעת המזונות, על סך של 350,000 ₪, והצו השני, בתביעה הרכושית, על סך של 2,230,968$. בעקבות הוצאת צווי העיקול נשלח לבנק "הודעה למחזיק על הטלת עיקול" (בכל אחד מהצווים). בהודעות נאמר כי אין למסור את הנכסים המעוקלים למשיב או למישהו אחר, עד לקבלת הוראה אחרת מבית המשפט. הבנק אישר את דבר קבלתם של שני צווי העיקול ורישומם אצלו. בהמשך, חזרה בה ויסוצקי מתביעת המזונות. לבקשת קנייבסקי, שלח בית המשפט לבנק "הודעה על ביטול עיקולים" (הודעה מיום 23.9.2001). ההודעה התייחסה לביטול העיקול בתביעת המזונות. 3. המשיבה 4 הייתה נשואה לקנייבסקי בין השנים 1997-1966. בשנת 2000, לאחר שויסוצקי הגישה את תביעותיה הנזכרות לעיל, הגישה אף המשיבה 4 תביעה רכושית נגד המבקש, לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. גם בגדרה של תביעה זו ניתן צו עיקול זמני על חשבונו של המבקש בבנק. בהמשך, הגיעו הצדדים בתביעה זו להסדר – אשר קיבל תוקף של פסק דין – בו התחייב קנייבסקי להעביר למשיבה 4 סך של 4,000,000 דולר. בעקבות זאת, ביום 21.11.2001, חתם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים על פסיקתא המורה לבנק להעביר את כל הכסף שבחשבון קנייבסקי, עד לסך של 4,000,000$, לחשבון המשיבה 4. הבנק פעל בהתאם והעביר את כל הסכום שהיה באותה עת בחשבון – 2,416,000$ – לחשבון הבנק של המשיבה 4. למחרת היום העבירה המשיבה 4 את מרביתו של הסכום הזה – 2,300,000$ – לחשבונות בנק של שני ילדיה, בשוויץ ובקפריסין. העברות אלו בוצעו בעת שצו העיקול הזמני בתביעה הרכושית, שהוטל על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, עמד בעינו. משנודע דבר העברת הכסף לויסוצקי, פנתה זו לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בבקשה למתן צווים על פי פקודת בזיון בית המשפט נגד קנייבסקי, המשיבה 4 ושני ילדיהם (המשיבים 2 ו-3 שלפנינו). ויסוצקי ביקשה לכוף על הארבעה לציית לצו העיקול שהוטל בתביעה הרכושית, צו שלא בוטל. בית המשפט (כבוד השופט גלובינסקי) דחה את הבקשה, בקובעו כי העברת הכספים מחשבון הבנק של קנייבסקי אל המשיבה 4 נעשתה עקב מעשה רשלני לכאורה מצד הבנק. ויסוצקי הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 706/03). בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא יעקבי-שווילי) נעתר לבקשתה, ואף קיבל את הערעור נגד קנייבסקי והמשיבה 4. בית המשפט קבע כי לשניים הייתה "יד בהכשלת הצו, ואפילו 'יד עושה חייל', יד גיבורה, יד שהפעילה כוח של ממש", וכי הכשלה זו מהווה ביזוי בית המשפט. לאור קביעתו זו, הורה לבית המשפט לענייני משפחה לבחון את אמצעי האכיפה שיש להטיל על השניים, כדי לגרום להם להכניס סכום של 1,700,000$ לחשבונו של קנייבסקי. סכום מופחת זה נקבע לאור עיקול רכוש של קנייבסקי (בית ושתי מכוניות), שהוטל לאחר הכשלת צו העיקול, ושהוערך על ידי בית המשפט ב-600,000$ (להלן – העיקול הנוסף). על החלטה זו ביקשו השניים לערור בפני בית משפט זה (רע"פ 11352/03, רע"פ 402/04), אך הבקשות נדחו. זאת, מן הטעם שבאותה העת טרם ננקטו נגד השניים אמצעי אכיפה כל שהם, וכל עוד לא מוצו ההליכים בעניין זה בפני הערכאות הקודמות, אין מקום לבקשות רשות הערעור שהוגשו (החלטת השופטת חיות מיום 15.2.2004). משנדרש לעניין שנית, בעקבות הוראת בית המשפט המחוזי, קבע בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ביום 27.4.2004), כי הסנקציה הראויה נגד קנייבסקי והמשיבה 4 היא תשלום קנס יומי בסך 2,000 ₪ לכל יום של הפרה, החל מיום 1.5.2004. בערעורם לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, טענו השניים כי אין באפשרותם הכספית להשיב את הכסף לחשבון (עפ"א 103/04). בטרם נשמע הערעור, הורה בית המשפט המחוזי (ביום 2.9.2004) על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 15.10.2004, שאז יבוטל עיכוב הביצוע, אלא אם ימסרו כל הצדדים הודעה אחרת לבית המשפט. הגם שהודעה כאמור לא נמסרה, הורה בית המשפט המחוזי (ביום 11.11.2004) כי עד למועד הדיון בערעור, שנקבע ליום 25.11.2004, עיכוב הביצוע יימשך. 4. בפסק דינו (מיום 1.12.2004), דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים גריל, נאמן ואלרון) את ערעורו של קנייבסקי, אך קיבל את ערעורה של המשיבה 4. באשר לקנייבסקי, הורה בית המשפט כי הסנקציה שהוטלה עליו תתחיל "מיום המצאת פסק דין זה לצדדים" (סעיף 8 לפסק הדין). באשר למשיבה 4, קבע בית המשפט כי בית המשפט לענייני משפחה לא בדק את יכולתה הכספית, אף שנדרש לעשות כן בפסק דינו של השופט יעקבי-שווילי. עניינה של המשיבה 4 הוחזר אפוא לבית המשפט לענייני משפחה, לצורך בדיקת יכולתה הכלכלית. ויסוצקי (המבקשת שלפנינו) הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעות בפסק הדין, בטענה כי טעה בית המשפט עת הורה על תשלום הקנס על ידי קנייבסקי רק מיום המצאת פסק הדין בערעור, ולא מיום מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. בית המשפט דחה את הבקשה, "שכן אין המדובר ב'טעות' שניתן לתקנה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נ"מ) התשמ"ד-1984, אלא בטענה כי האמור בס' 8 שגוי. טענה זו, אם ועד כמה שהיא נכונה, יכולה להבחן רק ע"י ערכאת הערעור". כנגד פסק דין זה הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו. בטרם אציג את עיקרי טענות הצדדים בבקשות אלו, אציג בקצרה את ההליכים שהמשיכו להתנהל בעניינה של המשיבה 4. 5. לאחר שעניינה של המשיבה 4 הוחזר אליו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין ביכולתה הכספית להחזיר סך של 1,700,000$ לחשבון הבנק של קנייבסקי, ולפיכך הורה כי אין לנקוט נגדה בהליכי אכיפה לפי פקודת הבזיון (החלטה מיום 28.12.2005). על החלטה זו ביקשה ויסוצקי לערער בפני בית המשפט המחוזי (בר"ע 152/06). הבקשה התקבלה, וכך גם הערעור לגופו. בית המשפט (כבוד השופטת וילנר) קבע כי בשל הימנעותה של המשיבה 4 מלדרוש מילדיה את הכספים שהעבירה להם, יש לראותה כבעלת יכולת כלכלית להשיב את הכספים לחשבון הבנק. בית המשפט הורה כי אם לא תשיב המשיבה 4 את הסכום של 1,700,000$ לחשבון הבנק, בתוך 30 יום, יוטל עליה קנס בגובה של 2,000 ₪ לכל יום של הפרה (פסק דין מיום 6.4.2006). המשיבה 4 הגישה לבית משפט זה בקשה לערער על פסק דין זה, כמו גם על פסק הדין בבר"ע 706/03, בו נקבע, כזכור, שקנייבסקי והמשיבה 4 הכשילו את צו בית המשפט (רע"פ 4577/06). הבקשה נדחתה (החלטה מיום 6.6.2006), בנימוק שלא עלה בידי המבקשת להוכיח כי עניינה מעלה שאלה ציבורית החורגת מגדר המחלוקת שבינה למשיבים. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, ולאיחוד הדיון עם רע"פ 162/05, נדחתה אף היא. 6. עובר להצגת טענות הצדדים בבקשתו של קנייבסקי אציין, כי לדיון בפנינו קדם דיון שהתקיים כבר ביום 19.1.2006 (בפני השופטים גרוניס, ארבל וחיות). בתום דיון זה, הורה בית המשפט לצדדים להגיש לו הודעות על ההתפתחויות השונות בהליך שמתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה בתביעתה של ויסוצקי כנגד קנייבסקי, כמו גם בבקשת רשות הערעור שהייתה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בעניינה של המשיבה 4. כן הורה בית המשפט כי על קנייבסקי לשלם את הקנס החל מיום לאחר הדיון בפניו, וזאת בלא שיהיה בהוראה זו ב"כדי להשליך לגבי המחלוקת לעניין תשלום הקנס באשר לתקופת העבר". בהמשך לכך, מסרה ויסוצקי הודעת עדכון, לפיה, בפסק דין מיום 20.3.2006 הוכר מעמדה כידועה בציבור של קנייבסקי במשך 64 חודשים – החל מחודש יוני 1993 ועד חודש נובמבר 1998. רע"פ 162/05 - טענות הצדדים 7. בבקשה זו מבקש קנייבסקי כי תינתן לו רשות לערער הן על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעפ"א 103/04, בו נדחה ערעורו על חיובו לשלם קנס בסך 2,000 ₪ ליום, והן על פסק הדין בבר"ע 706/03, שקדם לעפ"א 103/04, ובו נקבע, כזכור, כי יש לנקוט נגדו בהליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן גם – הליכי בזיון). לטענתו, קביעה זו מעוררת חמש שאלות משפטיות, המצדיקות מתן רשות ערעור. להלן אציג בקצרה את טענותיו. המבקש מקדים וטוען כי לא הכשיל את צו העיקול, וכי העברת הכספים לחשבונו נעשתה עקב טעותו של גורם אחר – הבנק. טענה ראשונה בפי המבקש היא, כי אין לנקוט נגד אדם בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, לשם החזרת מצב לקדמותו, מקום שהמצב החדש נגרם עקב טעות של צד שלישי (הבנק). טענה שניה שהמבקש מעלה היא, כי אף אם הכשיל (כלשון בית המשפט המחוזי) את צו העיקול, הרי שהכשלה אינה בגדר "המריה" או "סירוב" לפי פקודת בזיון בית משפט. לטענתו, הפעלת הליך הבזיון על מנת לחייבו להכניס כסף לחשבון הבנק חוטאת למטרת פקודת הבזיון, שעניינה בכפיית מפר צו לקיים את הצו בעתיד, ולא הענשתו על מעשיו בעבר. טענה שלישית של המבקש היא, כי אין לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בית משפט, מקום בו קבוע הליך מיוחד בחוק אחר. לטענתו, המבקשת יכולה לנקוט בהליך לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל), הקובע מסגרת דיונית לבירור פעולותיו של צד שלישי אשר פעל בניגוד לצו עיקול. טענה רביעית שהמבקש מעלה היא, כי צו עיקול זמני המופנה למחזיק שהוא צד שלישי אינו בגדר צו אישי כלפי המבקש. טענה חמישית ואחרונה שבפי המבקש היא, כי אין לנקוט בהליכי בזיון מקום בו ניתן להטיל עיקול על נכסים. לטענתו, הביזיון במקרה שלפנינו נרפא בעקבות העיקול הנוסף שהטיל בית המשפט המחוזי על מכוניותיו ועל ביתו. לדידו של המבקש, טענותיו אלה מעוררות שאלות אשר "עונות על הצורך" לקיים דיון בערכאה שלישית. לשיטתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר הלכות מושרשות באשר לגבולות בנקיטת הליכי בזיון בית משפט, ובאשר לזהירות ולאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון על ידי בית המשפט. 8. ויסוצקי, מנגד, טוענת כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, בערעורו לבית המשפט המחוזי בעפ"א 103/04 לא תקף המבקש את ההחלטה לפיה מעשיו מהווים בזיון בית משפט, אלא הסתפק בטענות כלפי עצם הטלת הקנס וגובהו. משכך, מנוע הוא כעת מלערער על עצם הקביעה כי יש לנקוט נגדו בהליכי ביזיון בית המשפט, כפי שהוא מבקש בבקשתו שלפנינו – לערער (גם) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבר"ע 706/03. אף לגופה של בקשה, סבורה ויסוצקי כי דינה להידחות. בהתייחסה לטענה הראשונה, כי הכספים הועברו עקב טעות של הבנק, משיבה ויסוצקי כי זו טענה מיתממת. לטענתה, המבקש והמשיבה 4 הם שהטעו את הבנק לחשוב כי בית המשפט בירושלים, עת הורה להעביר את כספי המבקש למשיבה 4, שקל את צו העיקול שהטיל בית המשפט בחיפה. אשר לטענתו השניה של המבקש, לפיה "הכשלה" אינה בגדר הפרת צו בית משפט, טוענת ויסוצקי כי הליך הביזיון מורכב משני שלבים: תחילה ישנה הפרה או הכשלה, במעשה או במחדל. בענייננו, המבקש הכשיל את צו העיקול, בכך שגרם לבית המשפט בירושלים – ולאחריו לבנק – להעביר את הכספים המעוקלים לידי המשיבה 4. בשלב השני, לאחר ההכשלה, קיימת "המריה" או "סירוב" לתקן את המעוות. ובמקרה שלפנינו, המבקש המרה את צו בית המשפט, בסרבו לתקן את ההכשלה. בהידרשה לטענתו השלישית של המבקש, כי עומדים לרשותה הליכים חלופיים, מפנה ויסוצקי לדברי בית המשפט המחוזי (בבר"ע 706/03) שקבע כי במקרה שלפנינו, האלטרנטיבה להליך הביזיון "מפוקפקת מאוד". לצד זה, טוענת ויסוצקי כי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל אינו מעמיד חלופה מתאימה, שכן ניתן להפעילו כלפי צד שלישי רק בהגיע זמן פירעונו של הסכום המעוקל, ואף זאת רק לאחר שיינתן פסק הדין בהליך עצמו (ולאור תוצאותיו). ויסוצקי חולקת בתוקף על טענתו הרביעית של המבקש (כפי שהבינה אותה), וטוענת כי אף צו עיקול זמני נכלל בגדרה של פקודת הבזיון. אשר לטענה החמישית של המבקש, כי לא היה ראוי להמשיך בהליכי הבזיון לאחר שהוטל העיקול הנוסף, טוענת ויסוצקי כי הפחתת הסכום שנעשתה על ידי בית המשפט המחוזי, בעקבות העיקול הנוסף שהוטל, נעשתה ב"חסד", שכן אין אפשרות להמיר עיקול על כספים מזומנים בעיקול על נכסי מקרקעין ומיטלטלין. רע"פ 162/05 - דיון 9. לאחר שקילת טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת אופי כללי, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 2457/04 עזבון המנוחה חייט נגד דיק, פסק דין מיום 30.10.2006; בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123, 129). על אף מאמציו של המבקש, לא שוכנעתי כי עניין לנו בשאלה החורגת מגדר המחלוקת שבין הצדדים הספציפיים שלפנינו. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש בהתנהגותו הכשיל את צו העיקול, והורה על המשך הליכי הביזיון שויסוצקי נקטה בהם. המבקש טוען כי בנסיבות המקרה, לא ניתן היה להזדקק להליך לפי פקודת הבזיון. לא מצאתי כי טענותיו אלו מעוררות שאלה עקרונית, המצדיקה את בירורה בערכאה שלישית. בהקשר זה, רואה אני להוסיף, כי דעתי זו בעינה עומדת אף אם ננקוט גישה מרחיבה במקצת לגבי בקשות רשות ערעור במצבים דוגמת המקרה שלפנינו. בדברים אלו מכוון אני לכך שהקביעה כי המבקש הפר את צו בית המשפט נקבעה לראשונה בבית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור ובדן יחיד, בעוד הערכאה הראשונה הייתה בדעה הפוכה. בפסק דין שניתן לאחרונה ממש, ואשר עסק במקרה דומה, העלה השופט גרוניס את האפשרות כי מצבים מעין אלו יצדיקו נקיטת "גישה מרחיבה משהו" לגבי בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, מיום 6.2.2007). ברם, באותו מקרה החליט השופט גרוניס, בהסכמת חברותיו למותב, השופטות נאור וארבל, לדחות את הבקשה. דעתי היא, כאמור, כי גם במקרה שלפנינו יש לדחות את הבקשה. בשולי הדברים אעיר, כי בדחיית הבקשה איני נוקט כל עמדה בטענה שנשמעה מפי המבקשת, לפיה המבקש מנוע מלהעלות טענות הנוגעות לעצם הקביעה כי הכשיל את צו בית המשפט, באשר לא העלה אותן בערעורו בפני בית המשפט המחוזי (בעפ"א 103/04). אמנם, ככלל, מבקש אינו יכול בערעור בפני ערכאה שלישית להעלות טענות שלא העלה בערעור בפני הערכאה שקדמה לה. ברם, לאור העובדה שבמקרה שלפנינו ערכאת הערעור היא זו שקבעה לראשונה (בבר"ע 706/03) כי המבקש הפר את צו בית המשפט, ובהתחשב בעובדה כי כבר ברע"פ 11352/03 ביקש המבקש לערער בפני בית משפט זה על הקביעה כי הכשיל את צו בית המשפט – בקשה שנדחתה בשל היותה מוקדמת – איני סבור כי נכון לדחות את הבקשה מטעם זה. רע"פ 650/05 – טענות הצדדים 10. משדחיתי את הבקשה למתן רשות ערעור ברע"פ 162/05, נותרה על כנה קביעת בית המשפט לפיה קנייבסקי הכשיל את צו בית המשפט. עתה עלי להידרש לשאלה אותה מעלה ויסוצקי, המבקשת ברע"פ 650/05. וכך נוסחה השאלה בידי בית משפט זה, בהחלטה מיום 17.3.2005, בה הוחלט להעביר את הבקשה לדיון בפני מותב תלתא: "הבקשה שבפני מעוררת שאלה כללית והיא - האם מקום שבו, במסגרת ערעור, עוכב ביצועו של קנס שהטילה הערכאה הדיונית בגין כל יום של הפרה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, והערעור נדחה, תימנה תקופת תחולתו של הקנס מיום מתן פסק הדין בערכאה הדיונית או מיום מתן פסק הדין בערעור". 11. בטרם אציג את טענות הצדדים, אזכיר את התאריכים הנוגעים לחיובו של קנייבסקי בקנס. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע כי הקנס, בסך 2,000 ₪ על כל יום של הפרה, ישולם החל מיום 1.5.2004. ביום 2.9.2004 הורה בית המשפט המחוזי, אליו הוגש הערעור (עפ"א 103/04), על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 15.10.2004. עיכוב ביצוע זה לא הוארך, אולם ביום 11.11.2004 שוב הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע ההחלטה, שנמשך עד למתן פסק הדין, ביום 1.12.2004. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של קנייבסקי, וקבע כי הסנקציה שהוטלה עליו תחל מיום המצאת פסק הדין לצדדים. בהחלטה מיום 25.1.2005, במסגרת רע"פ 162/05, הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע פסק הדין בעפ"א 103/04 עד להחלטה אחרת. אזכיר עוד, כי בדיון שנערך בשתי בקשות רשות הערעור בבית משפט זה, ביום 19.1.2006, קבע בית המשפט כי הקנס ישולם החל מיום 20.1.2006, וזאת בלא שיהיה בהוראה זו כדי להשליך על המחלוקת לעניין תשלום הקנס באשר לתקופת העבר. 12. המבקשת טוענת כי בהחלטתו להחיל את הקנס רק מיום מתן פסק הדין בערכאת הערעור, מחק למעשה בית המשפט המחוזי חוב של 450,000 ₪ אותו חב קנייבסקי על חשבון הקנס שהצטבר החל מיום 1.5.2004, ועד ליום 1.12.2004. המבקשת טוענת כי עניין מחיקת החוב לא עלה ולו ברמז במהלך הדיון בערעור, וממילא לא התייחסו אליו הצדדים בטיעוניהם. כן טוענת המבקשת כי מחיקת חובו של קנייבסקי אינה עולה בקנה אחד עם דחיית הערעור על כל חלקיו. קנייבסקי טוען, לעומתה, כי מאחר שמהות הליכי הבזיון היא אכיפה, ולא ענישה, מן הדין הוא לקבוע את תחילת הסנקציה מיום מתן פסק הדין בערכאת הערעור, ולא מיום מתן ההחלטה בערכאה הדיונית. קנייבסקי אף ביקש כי גם אם נדחה את בקשת רשות הערעור שהגיש, נורה כי הסנקציה תחל רק לאחר מתן החלטתנו בבקשה, ולא "רטרואקטיבית" (כלשונו), וזאת כדי לאפשר לו לקיים אחר פסק הדין. רע"פ 650/05 - דיון 13. אף בקשה זו דינה להידחות. השאלה שהעלתה המבקשת אכן חורגת מגדר המחלוקת שבין הצדדים הספציפיים. ברם, כפי שציינה המבקשת בדיון לפנינו, השאלה כבר נידונה בעבר בבית משפט זה והוכרעה. טענתו של קנייבסקי – לפיה החלת קנס מהמועד שנקבע בהחלטתה של הערכאה הדיונית, על אף שניתן צו לעיכוב ביצוע בתקופת הערעור, הינה בעלת אופי ענישתי ואינה עולה בקנה אחד עם אופיים של הליכי הבזיון – נטענה כבר בפני בית משפט זה, ונדחתה (ע"פ 8000/98 מינא נ' ז'ובינו, פסק דין מיום 17.6.2001, פיסקה 9, מפי השופט זמיר). עיכוב ביצוע מקפיא את החובה לשלם את הקנס, אך אינו עוצר את מרוץ ההצטברות של הקנס, החל מהמועד שקבעה הערכאה הדיונית. קביעה אחרת תפתח "פתח רחב בפני כל בעל דין המבקש להתחמק מביצוע צווים שיפוטיים, בניגוד גמור למטרתה של הפקודה להגביר את הציות לצווים אלה" (שם, שם). דברים דומים נאמרו אף בהחלטה קודמת: "גם אילו נעניתי לבקשה ועיכבתי את ביצוע הקנס עד להכרעה בערעור, לא היה בכך כדי לפטור את המבקש מתשלום מלא הקנס עד ליום ההכרעה, אם יידחה ערעורו" (בש"א 214/89 גלצר נ' גלצר, החלטה מיום 12.6.1989, פיסקה 9, מפי השופט מצא). פסיקה זו חלה גם לענייננו. 14. חרף דברים אלה, דין הבקשה להידחות. בתגובתו של נציג היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה על פי החלטת בית משפט זה (מיום 17.3.2005), הביע הלה את דעתו, כי "ככלל יש למנות את תקופת תחולתו של הקנס מיום מתן פסק הדין בערכאה הדיונית [ההדגשה במקור], ולא מעת פסק הדין בערכאת הערעור". עם זאת, סייג עמדתו זו באומרו כי אין בה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לסטות מכלל זה במקרים מיוחדים, מכוח הסמכות הכללית לפי סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתתה, "לרבות מתן הוראה בדבר תחולת הקנס מיום מתן פסק הדין בערעור". דברים אלו מקובלים עלי. במקרה שלפנינו, מוסמך היה בית המשפט המחוזי להורות כי סנקציית הקנס תחל מעת מתן פסק הדין בערעור. אכן, אילו הורה כן מתוך מחשבה כי זוהי ההלכה המחייבת מקום בו ניתן עיכוב ביצוע במסגרת הליך הערעור, או אז, היה פסק דינו מוטעה, ובמקרה כזה ייתכן כי היה מקום לשקול את התערבותנו. אלא שלא נמצא לי כי כך היה במקרה שלפנינו. בית משפט קמא החליט, מסיבותיו הוא, כי הקנס יחול מעת מתן פסק הדין בערעור. החלטה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, על פי המבחנים המקובלים לעניין זה. 15. לסיכום, אציע לחברותי לדחות את שתי הבקשות, ללא צו להוצאות. ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע שניתנה בידי בית משפט זה מבוטלת בזה. הקנס שהוטל על המבקש יחל במועד שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בעפ"א 103/04, מיום 1.12.2004. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט ד' חשין. ניתנה היום, ט' באדר תשס"ז (27.2.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05001620_F08.docחכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il