דין דניס מהרטו (סבן) נ. מדינת ישראל - משרד השיכון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 1612/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערערת: דין דניס מהרטו (סבן) נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל – משרד השיכון 2. עמידר חברה ממשלתית עירונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.01.2023 בעת"ם 9799-11-22 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' עאסי; תשובה לערעור מטעם המשיב 1 מיום 24.5.2023; תשובה לערעור מטעם המשיבה 2 מיום 1.6.2023; בקשה מטעם המשיבים מיום 17.7.2023 בשם המערערת: עו"ד דוד חכמוב בשם המשיב 1: עו"ד קובי עבדי בשם המשיבה 2: עו"ד רן שדה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. הערעור שבפנינו התמקד, במידה רבה, בשאלה מצומצמת ביותר, אשר ברגיל אינה נחשבת לשאלה שבית משפט זה מתערב בה: הימנעותו של בית המשפט המחוזי מפסיקת הוצאות. יחד עם זאת, בנסיבותיו האנושיות של מקרה חריג זה, מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור בעניין זה, ולו באופן חלקי. נקדים ונאמר כי בהתאם לבקשה שהוגשה מטעמם של המשיבים, אנו דנים בערעור בתוקף סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). 2. בתמצית רבה יצוין כי המערערת היא דור שלישי למשפחה שחייה נטועים בדיור הציבורי. משפחתה היא למודת קשיים, ובעיקר של דבר ניתן לומר שקורות חייה מאופיינים במצוקה. המערערת עצמה, ילידת 1995, היא אם לארבעה קטינים. 3. ההליך המשפטי שברקע הדברים נסב על טענתה של המערערת כי היא זכאית לרכוש את דירת הדיור הציבורי שבה היא מתגוררת (להלן: הדירה), וכן על טענות נוספות הנלוות לה (למשל, בנוגע לשכר הדירה שבו תחויב ולתיקונים בדירה ובסביבתה). 4. ביום 25.1.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעניינה של המערערת (עת"ם 9799-11-22, השופט ע' עאסי). נוכח תשובת המשיבים ביחס לכלל הטענות, ובכלל זה הכרתם בזכאותה של המערערת לרכישת הדירה, בית המשפט המחוזי קבע כי בירור העתירה מוצה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "בנסיבות העניין, ובשים לב לשלב שבו טופל העניין של העותרת, לפני מועד הדיון בעתירה, אינני רואה מקום לתת צו להוצאות". 5. על רקע זה, מלכתחילה הערעור עסק בשני עניינים: אי-קציבת מועדים להשלמת התיקונים שהתבקשו, וכן אי-פסיקת הוצאות. בעניין התיקונים, נטען כי המערערת "מוצאת עצמה אל מול שוקת שבורה" מאחר שהמשיבים הכירו בליקויים המחייבים טיפול, אך אכיפת חובתם לתיקונם נותרה תלויה על בלימה. באשר לפסיקת ההוצאות, הודגש כי היה מקום לתת ביטוי לכך שהגשת העתירה תרמה לקבלת הסעד. 6. מנגד, המשיבים טענו כי דין הערעור להידחות. על-פי תשובתה של המשיבה 2, החברה המשכנת, בינתיים הליקויים תוקנו וחזקה עליה כי אלה הם פני הדברים, וכי אם יישמעו טענות בעניין זה, הרי שהן ייבחנו בתשומת לב ובמהירות ראויה. כך, בשלב זה הערעור נותר ממוקד בשאלת ההוצאות. המשיבים סברו כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו, ולחלופין כי יש לפסוק את ההוצאות לטובת המערערת על הצד הנמוך. המשיבים הוסיפו כאמור וביקשו כי נכריע בעניין בהתאם לסמכותנו מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, הנזכרת לעיל. 7. מטעמים של יעילות דיונית ומניעת השקעת משאבי התדיינות שלא לצורך ראינו להיעתר לבקשת המשיבים, ולהכריע בערעור ללא טיעון בעל-פה. לגוף הדברים, ולאחר ששקלנו כאמור את נסיבותיו של המקרה דנן ואת עמדות הצדדים, אנו סבורים כי יש מקום להתערב בסוגיית ההוצאות, הגם שברגיל אין דרכנו לעשות כן. טעמנו לכך הוא כפול. ראשית, במישור ההלכה הפסוקה, וכפי שנטען, באותם מקרים שבהם הגשת העתירה תרמה לקבלת הסעד הכף נוטה לעבר פסיקת הוצאות (ראו למשל: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994)). שנית, וזהו רובד נוסף, כאשר מביאים בחשבון את קשיי החיים של המערערת, שחיה בתנאי מצוקה וסופרת "שקל לשקל", אי-ההתחשבות בהוצאות המשפטיות שנגרמו לה מציבה בפניה קושי מיוחד שאין להתעלם ממנו. 8. אם כן, במכלול הנסיבות, אנו מורים אפוא על קבלת הערעור במובן זה שהמשיבים ישלמו למערערת הוצאות משפט בסך של 9,000 שקלים. נוכח עמדתם הדיונית הראויה של המשיבים בפנינו, איננו עושים צו להוצאות בערכאתנו. ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשפ"ג (‏18.7.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23016120_A05.docx אג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il