ולדימיר בוריסוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 1609/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1609/03 ע"פ 2260/03 ע"פ 2293/03 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 1609/03 ולדימיר בוריסוב המערער בע"פ 2260/03: סמיון דושקר המערערת בע"פ 2293/03: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 1609/03 ו-2260/03: מדינת ישראל המשיבה בע"פ 2293/03: סמיון דושקר ערעורים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 910/02 שניתנו ביום 20.1.03 ע"י כב' השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כץ בשם המערער בע"פ 1609/03: עו"ד הילה נאוי בשם המערער בע"פ 2260/03 ובשם המשיב בע"פ 2293/03: עו"ד ציון אמיר בשם המערערת בע"פ 2293/03 והמשיבה בע"פ 2260/03: עו"ד אורלי מור-אל פסק-דין המשנה לנשיא ת' אור: 1. בפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כץ). בפסק דין זה הורשע המשיב 1 בע"פ 2293/03 - סמיון דושקר (להלן: המשיב או סמיון) בשתי עבירות של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שתי עבירות של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין ושתי עבירות תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בית המשפט זיכה את סמיון משלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות (להלן גם: עבירות הסחר, וכל אחת לחוד: עבירת הסחר), עבירות לפי סעיף 203א (א) לחוק העונשין, ומשתי עבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות עבירות לפי סעיפים 202 ו-203(ב)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי השית על סמיון עונש של ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי וקנס בסך 2,000 שקלים. המערער בע"פ 1690/03, ולידימיר בוריסוב (להלן: ולדימיר) הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות לפי סעיפים 203א(א), 203א(ב) ו-31 לחוק העונשין, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין. כן הורשע בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין ובעבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין. הוא נדון, בגין מעשים אלה לשבע שנות מאסר מתוכן חמש שנים בפועל וכן לקנס בסך של 20,000 שקלים. עיקרי העובדות וההליכים 2. האישומים יוחסו לסמיון ולולדימיר, בשל מעשיהם ביחס לשתי נשים, סווטלנה סבצ'וק (להלן: סווטלנה) ואירנה אינקונה (להלן: אירנה). סווטלנה, שהיתה תושבת מולדביה, הגיעה ארצה ביום 5.4.01 בזהות בדויה של בחורה יהודיה קטינה, במטרה לעבוד בזנות. משדה התעופה היא הועברה, יחד עם אישה נוספת, שהציגה עצמה כאימה, לדירה שארגן עבורן ולדימיר בנתניה. כעבור מספר ימים הגיע ולדימיר אל הדירה ונתן להן כסף עבור מזון וצרכי מחייה. ביום 19.4.01 קיבלה סווטלנה במרמה, בסניף משרד הפנים בנתניה, תעודת זהות בדויה על שם נדאג'ה ניקולין. בהמשך אותו החודש פתח ולדימיר חשבון בנק על שם ניקולין אלכסנדרה, אליו הועברו הכספים שהגיעו לסווטלנה במירמה ממשרד הקליטה. באותה ההזדמנות משך ולדימיר מחשבון הבנק סכום כסף לא ידוע. מאותה הדירה נלקחה סווטלנה, במועד בלתי ידוע, לפאב בשם "סנצ'ינו" בתל אביב, שם קיימה יחסי מין עם אדם זר, על מנת לבחון את יכולתה לעבוד בזנות. באחד מימי חודש יוני 2001, אסף ולדימיר ברכבו את סווטלנה מהדירה ששהתה בה והודיע לה כי היא עוברת לגור באשדוד וכי הבעלים החדש שלה יקרא "סמיון". לאחר מכן פגשו סווטלנה וולדימיר את סמיון, וסווטלנה עברה לרכב של סמיון. בדרך אמר לה סמיון כי נפלה לידיו של "בעלים טובים", בהתכוונו לעצמו. סמיון כלא את סווטלנה בדירה של חבר שלו, נעל את הדירה מבלי שהשאיר לסווטלנה מפתח שלה, אסר עליה לצאת מן הדירה ולקח ממנה את הדרכון המזויף שלה. כמה ימים לאחר מכן, תקף סמיון את סווטלנה, הכה בכתפיה באמצעות אגרופיו וסובב את ידיה בכוח. 3. בתאריך בו עברה סווטלנה את גיל 18 שנים (על פי תעודת הזיהוי המזויפת), הורה לה סמיון להתחיל לעבוד בזנות בבית בושת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בהתחלה הסיע סמיון את סווטלנה מידי יום לעבודתה, ולאחר מכן עשו זאת אנשים אחרים מטעמו. בחודש הראשון העבירה סווטלנה לסמיון מידי יום, את כל הכסף שקיבלה מעבודתה בזנות, מלבד 50 שקלים שקיבלה לצורכי מחייתה. בתקופה שלאחר מכן שילמה סווטלנה לסמיון מידי יום 700 שקלים. בחודש אפריל 2001 תקף שוב סמיון את סווטלנה בכך שסתר לה, נתן לה אגרוף בבטנה וסובב את ידה. זאת, משום שלטענתו לא עבדה מספיק טוב והיתה חוצפנית. ביום 2.8.01 סווטלנה חשה ברע. סמיון לקח אותה לבדיקה אצל רופא גניקולוג ד"ר גנאדי, והתברר שהיא בהריון ועומדת ללדת. סמיון סירב לקחת את סווטלנה לבית החולים, אך ד"ר גנאדי שבדק אותה דרש ממנו לעשות כך. לבסוף לקח סמיון את סווטלנה לבית החולים "תל השומר" שם נולד לה בן פג שסובל מפגיעות ושטפי דם חמורים במוחו. שבועיים לאחר הלידה, לקח סמיון את סווטלנה לבית החולים והניע אותה לחתום על טופס וויתור על בנה. כשלושה שבועות לאחר הלידה, יצאה סווטלנה מן הדירה ללא "רשותו", של סמיון. כשחזרה נעל אותה סמיון בדירה ולקח את המפתח. לאחר מכן, הורה סמיון לסווטלנה לחזור ולעבוד בזנות (ולשלם לו 700 שקלים מידי יום) , וכך עשתה עד ליום 15.10.01 שבו מצאה אותה המשטרה. 4. אירנה אינקונה (להלן: אירנה) הגיעה לארץ בתאריך ה-9.6.01. אירינה הובאה על ידי אנשים שלא אותרו, משדה התעופה למלון בים המלח ומהמלון לפאב "סנצ'ינו" בתל אביב שם פגשה את סמיון ששאל אותה שאלות בקשר לנכונותה לעבוד בזנות וגם הורה לה לחשוף את שדיה בפניו. סמיון ואישתו לקחו את אירנה לוילה באשדוד, שם התאימה לה האישה בגדים על מנת שתעבוד בזנות. אירנה החלה לעבוד במכון ברחוב בן יהודה 38 בתל אביב. בתקופה הראשונה לעבודתה של אירנה, קיבל סמיון מידי יום, את כל רווחיה פרט ל-50 שקלים שנשארו בידיה, ובהמשך קיבל אחוזים גבוהים מרווחיה. בשלב מסוים, העביר סמיון את אירנה לאותה הדירה באשדוד שבה שהתה סווטלנה. הוא איים על שתיהן שלא תברחנה וסיפר להן על גורלן המר של בחורות שעבדו בזנות וברחו ממעסיקיהן. כשעבדה במכון הכירה אירנה את אלכסיי ליברמן, שעבד בשיפוץ המקום. השניים התאהבו ואלכסיי ביקש לשחרר את אירינה. הוא פנה לסמיון ולבסוף הוסכם ביניהם שאלכסיי "יקנה" את אירנה תמורת 7,000 דולר. בחודש אוגוסט 2001, אלכסיי שילם לסמיון 4,000 דולר וכן ויתר על התשלום בסך 14,000 ש"ח שהגיע לו בגין שיפוץ המכון. כנגד תמורה זו הסכים סמיון לשחרר את אירנה, וזו עברה להתגורר עם אלכסיי. 5. על הכרעת הדין וגזר הדין הוגשו כאמור, שלושת הערעורים שבפנינו. בע"פ 2293/03 מערערת המדינה על זיכויו של סמיון מהעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ומהעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות. לעניין עבירות הסחר, טענת המערערת היא כי יש להרשיע את סמיון בעבירות אלה, משום שמכלול הראיות הנסיבתיות בתיק מצביע על כך שסמיון רכש את כל אחת מן המתלוננות בתמורה לשם עיסוק בזנות. עוד טוענת המערערת, כי היה על בית המשפט המחוזי להרשיע את סמיון גם בעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות ביחס לכל אחת מהמתלוננות. בנוסף, קובלת המערערת על קולת העונש שהוטל על סמיון. עמדת סמיון, המשיב בערעור המדינה, היא, כי לא הוכח יסוד התמורה, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשזכהו מעבירות הסחר. עוד טוען סמיון כי משום שאירנה וסווטלנה הגיעו ארצה במטרה לעסוק בזנות, לא ניתן להרשיע אותו בעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות. סמיון גם מערער מצידו, בע"פ 2260/03, על גזר הדין שהושת עליו בבית המשפט המחוזי. לטענתו, העונש שהוטל עליו חמור ומצדיק הקלה בו. המערער בע"א 1609/03 הוא ולדימיר, אשר הורשע כאמור, בבית המשפט המחוזי על פי הודאתו. בפנינו, טוען ולדימיר כי לא היה זה מוצדק להרשיע אותו בעבירה של סיוע לסחר בנשים, בגין מכירת המתלוננות לסמיון, משום שסמיון עצמו זוכה מן העבירה של קניית המתלוננות. ולדימיר מערער בפנינו גם על חומרת העונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי. עמדת המדינה, היא כי המעשים שולדימיר הורשע בהם חמורים ועל כן העונש שהושת עליו - ראוי. סחר בבני אדם לעיסוק בזנות 6. העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הוכנסה אל ספר החוקים הישראלי בשנת תש"ס בעקבות התפשטותה של התופעה הקשה של יצירת קניין בנשים, בשר ודם, "יבואן" לארץ, וסחר בהן לעיסוק בזנות, תוך ניצול זרותן. ממדיה המדאיגים של התופעה, כמו גם כיעורה והעובדה שהיא רומסת את כבודן, את חירותן ואת אנושיותן של הנשים, הם שהביאו את המחוקק הישראלי לאסור בחקיקה תופעה זו. על אופייה ועל ממדיה של תופעה קשה זו, ניתן ללמוד מדו"ח הצוות הבין משרדי להתמודדות ומעקב עם תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות, מיום 20.11.02. בדו"ח זה, אשר הוגש כראיה בפנינו, נאמר, בין היתר, כך: "תופעת הסחר בנשים המכונה לעיתים 'עבדות לבנה' ממוקדת לצורכי תעשיית המין, כשהקורבנות מנוצלים כאמצעי להשגת רווחים כספיים. התייחסות הסוחרים והסרסורים לנשים קורבנות הסחר היא כאל סחורה המועברת מיד ליד ומכניסה לבעליה סכומי כסף גבוהים. בניגוד לסמים, כאשר הסחורה היא נשים, מתייחסים אליהן כאל "מכונות כסף" שניתן למכרן הרבה יותר מפעם אחת, ולהרוויח על חשבונן כל פעם מחדש. עיסוק זה משתלם מאוד מכיוון שהסיכונים בו נמוכים בהרבה מסחר בסמים, מסחר בנשק או הלבנת הון - והרווחים ממנו גבוהים. היות והתייחסות הסוחרים והסרסורים אל הקורבן היא כאל סחורה, כאשר על הקורבן לממן את הוצאות העברתו ממדינה למדינה ומיד ליד, התגבשה תפיסה בעולם התחתון כי רק אם יתאפשר לקורבן לפדות את עצמו - היינו לשלם את הוצאות העברתו ורכישתו - הוא ישוחרר; ולא - יהיה עליו לעבוד לאורך משך זמן משתנה, כמעט ללא שכר, כאשר שכרו עובר ישירות למעסיקו" (עמוד 6 לדו"ח). 7. לעבירת הסחר קיימת התייחסות במספר החלטות בפלילים של בית משפט זה, ולאחרונה אף בפסק דין בע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). על כיעורו וחומרתו של מעשה הסחר, עמד השופט מ' חשין בבש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל (תק-על 2000(3), 1992 ,1993). "שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה שנים. אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוא" המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שררה במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה". ובהמשך: "בימים שמכבר סחרו אנשים בבני-אנוש כצלמם ובדמותם, כמו היו חפצים דוממים; כך הוא, ככל הנראה, גם בימינו אלה במדינות מסויימות. הוראת סעיף 203א. לחוק העונשין נועדה להילחם בדמותו המודרנית והמכוערת של סחר העבדים מימים שמכבר, ואנו, בתי-המשפט, משימה הוטלה עלינו להעלות את תרומתנו למלחמה זו שמלחמת חורמה היא". ברוח זו, ציין השופט טירקל בבש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' עמי ישי (תק-על 2001(4), 57, בעמוד 58) כי: "העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות". וברוח זו ציינה השופטת ד' ביניש בע"פ 11196/02 הנ"ל: "חלפו הימים האפלים בהם ניתן היה לראות באדם כלשהו קניינו של אדם אחר. האדם באשר הוא אדם, אינו יכול לשמש כחפץ שניתן לרכוש בו זכויות קנייניות; אדם נולד בן חורין, וזכותו לחרות מוגנת ונשענת על זכויות היסוד של האדם, בין אם חקוקות הן ובין אם אינן כתובות עלי ספר. התיקון האמור לחוק העונשין מבוסס על אותם הערכים שבשיטתנו המשפטית מעוגנים כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוכח עקרונות יסוד אלה, אין לאפשר 'עריכת עסקאות' באדם גופו, והוא אינו יכול להוות נושא לקניינו של הזולת". בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי לא ניתן היה להרשיע את סמיון בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. זאת, משום שלא הוכח יסוד ה"תמורה" הקבוע בעבירה. דעתי היא, כי ממכלול הראיות שהביאה התביעה, עולה כי הוכח כי סמיון רכש את אירנה ואת סווטלנה, בתמורה. 8. סעיף 203 א לחוק העונשין קובע כך: "203א. סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. (ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים". על פי לשון הסעיף, תנאי לקיומה של עבירת הסחר הוא שהנאשם "קנה" או "מכר" אישה או גבר לשם עיסוק בזנות. המונחים "קנה" ו"מכר" שבסעיף מתארים תופעה כואבת ובזויה של התייחסות לאישה או לגבר, בני אדם, כאל חפצים אשר ניתן לעשות עסקאות בגופם. מטבע הדברים, יש לצקת למונחים אלה פירוש תכליתי אשר עולה בקנה אחד עם התופעה הקשה שאותה נועדו למגר. ודוק: מובנם של מונחים אלה בהקשר הנדון, עשוי להיות שונה מן המובן שניתן להם בחקיקה האזרחית, שכן התכליות העומדות בבסיס דברי החקיקה, שונות הן (ראו: א' ברק פרשנות תכליתית במשפט ירושלים, תשס"ג, 402). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי השופט מ' חשין בבש"פ 7542/00 הנ"ל, בעמוד 1993: "אשר לדין: ספק בליבי - שמא אומר אין ספק בליבי - אם יש לפרש את המושגים 'מוכר' ו'קונה' בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין כמשמעותם בחוק המכר האזרחי בישראל. לעניין זה אומר, תוך שאני משפיל את עיניי בבושה, כי פירוש המושגים "מוכר" ו"קונה" אדם להעסקתו בזנות - כהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין - כוללים אף 'משכיר' ו'שוכר' אדם להעסקתו בזנות. ולמדקדק בשפה אוסיף, כי בהקשר זה שלפנינו עתה, 'השכרת' אדם לזנות שקולה כנגד 'מכר לשעה' לזנות ... נדע אפוא, כי המושגים 'מוכר' ו'קונה' בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין, אינם אלא מושגים שאולים מעולם אחר; ומתוך ששאולים הם ממיסגרות ומתחומי ותחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין להבינם אלא כמטאפורה לתיאור תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי לציירן במדוייק". מלשון הסעיף, ומההיסטוריה החקיקתית שלו עולה, כי תכלית הוראת החוק היתה לאסור בחקיקה תופעות של מכירה וקניית בני אדם (לשם עיסוק בזנות) במובנן הרחב, וכפי שמצויין מפורשות בסעיף, בין אם מדובר בעסקה בכסף, בשווה כסף בשירות או בטובת הנאה כלשהי. עוד עולה מן ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, כי המונחים קניה ומכירה, נועדו לבטא את ההשפלה וביזוי האדם, הגלומים בהתייחסות אל אדם כאל חפץ שניתן לסחור בו. המעשים האסורים על פי סעיף 203א הנ"ל הינם, למעשה, וריאציה מודרנית של תופעת הסחר בעבדים. בשני המקרים הדגש הוא על מינהג הבעלות שנוהגים באדם, ועל ביזויו והשפלתו כאדם. לאור האמור, ובשים לב לייחודה של התופעה בה דן הסעיף, ונוכח התכלית למגר את התופעה הקשה והבלתי נסבלת המתפשטת של סחר בבני אדם לשם זנות, דעתי היא כי את מהות ואופי ה"תמורה" הנזכרת בסעיף יש לפרש פירוש רחב. לפיכך, גם אם התמורה בסחר היא עקיפה או מועטה, תתגבש העבירה, ובלבד שהוכחה ההסכמה על העברת הזכויות בגופו של אדם להעסקתו בזנות אל "הקונה". פרשנות זו מתיישבת עם נוסח הסעיף אשר התמורה הנדרשת בו היא בעלת אופי רחב וכוללת לא רק כסף או שווה כסף, אלא גם כל שירות או הנאה אחרת. וגם זאת, הסעיף מדבר על עסקת מכירה או קניה כנגד תמורה, מבלי שהוא מציין את המועד בו צריכה התמורה להשתלם. לפיכך, עסקה הנקשרת בין שניים למכר אדם לצורך העסקה בזנות כנגד תמורה, תחשב לעבירה, בין שהתמורה כבר שולמה או נמסרה כולה ובין אם הוסכם שהיא תינתן, כולה או חלקה, בכל דרך שהיא, בעתיד. על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את ראיות התביעה הצריכות לעניין, ותחילה לאלה המתייחסות לסווטלנה. 9. הנסיבות בהן "קיבל" סמיון את סווטלנה, מחזקות את המסקנה שסמיון קבל את סווטלנה מולדימיר בתמורה. הדבר נלמד כבר מהלשון בה התייחסו סמיון וולדימיר להעברת סווטלנה אל סמיון. לפני שסווטלנה הועברה אל סמיון, הודיע לה ולדימיר כי היא עוברת לגור באשדוד וכי הבעלים החדש שלה יקרא "סמיון". סמיון עצמו הודיע לסווטלנה כי היא "נפלה לבעלים טובים", בהתכוונו לעצמו. סמיון הסביר לה כבר בתחילת עבודתה עבורו, שכל הכסף שהיא תרוויח בחודש הראשון ישולם לו (פרט לסכום קטן לצרכי מחייתה), ורק כעבור חודש תשתנה המתכונת, שאז תקבל עבור עצמה חלק מתוך האתנן שתקבל, ובלבד שתעביר תחילה אליו סכום יומי או שבועי כפי שקבע (בעמוד 21 לפרוטוקול). הנסיבות מלמדות, שהכוונה היתה שבחודש הראשון לעבודתה היה על סווטלנה להחזיר לסמיון את העלות שהיתה לו עבור העברתה של סווטלנה ל"בעלותו" מולדימיר. התנהלות זו מתיישבת עם הפרקטיקה הנהוגה בעולם הסחר בנשים, על פיה משועבדת אישה לחוב הקניה, ורק לאחר שהיא "פורעת" אותו, היא זכאית לקבל חלק מרווחיה. את יחסו של סמיון לעובדות אצלו, בהן סווטלנה, כממכר אותו קונים ומוכרים, ניתן ללמוד גם מ"מכירתו" את אירנה לאחר תמורת סכום כסף של אלפי דולרים וויתור על חוב, כפי שיובהר בסמוך. דברים אלה, כמו עצם העובדה שסמיון קיבל את סווטלנה לידיו, מידי ולדימיר, אדם שהודה והורשע בעצמו במעשים של סיוע לסחר בנשים, מבססים את ההנחה שסמיון נתן עבור סווטלנה תמורה כלשהי לולדימיר. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, ואשר נמצאו מהימנות עליו, עולה גם כי סמיון נהג בסווטלנה בפועל מנהג בעלות, וכי היא ראתה בו את הבעלים שלה לכל דבר ועניין. הוא שלט על תנועותיה ומעשיה. בין היתר, הוא הסביר לה שהיא "כלום" והיא צריכה לעשות מה שאומרים לה (בעמוד 34). הוא הסביר לה שכשהיא שוכבת עם אחרים עליה לעשות זאת תמורת כסף, ואילו לו יש זכות לשכב עמה ללא תשלום (בעמוד 31), כפי שאכן עשה. לגבי אפשרות שתברח ממנו, הסביר לה סמיון ש"אם בחורה בורחת ומוצאים אותה, או שנועלים אותה במבנה סגור שהיא לא יכולה לצאת, בלי אוכל", וכן אמר לה, ש"עם הבחורה הזאת הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, לרצוח אותה, להרביץ לה, שאף אחד לא ימצא אותה" (בעמוד 27). סמיון כלא את סווטלנה בדירה, מבלי שהשאיר בידה מפתח שלה, והחליט מתי תצא ותבוא מהדירה ואליה. הוא היכה אותה והשפיל אותה, והיא פחדה מפניו מאוד. על הרגשתה בעת עבודתה בזנות עבור סמיון, ועל השוני בין מצבה זה לבין התקופה שקדמה לה, אומרת סווטלנה "אף פעם לא הרגשתי את עצמי כעבד, אף פעם לא הושפלתי ולא הרימו עלי יד" (בעמוד 29). זמן קצר לאחר שילדה סווטלנה את בנה, הכריח אותה סמיון לוותר עליו כדי שתוכל לשוב לעבודה עבורו. התמונה הכוללת היא, שסווטלנה היתה נתונה לשליטתו המוחלטת של סמיון, והוא התייחס אליה כאל נכס השייך לו, הכפוף לרצונו. אין ראיה ישירה על תמורה אותה נתן סמיון עבור סווטלנה. אך על רקע כלל הראיות הנסיבתיות, מתבקשת המסקנה כי ניתנה על ידי סמיון תמורה כלשהי עבור סווטלנה. על רקע זה, והואיל ועדותו של סמיון החולק על כך לא נמצאה מהימנה על בית המשפט המחוזי, הוכח מתן התמורה. לדעתי, יש לקבל את ערעור המדינה, ולהרשיע את סמיון בעבירה של סחר בבני אדם, עבירה לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין בכל הנוגע ל"רכישתו" את סווטלנה. 10. לפני שאירנה הועברה לבעלותו של סמיון, הוא בחן את נכונותה ואת התאמתה לעבוד בזנות. הוא שאל אותה מספר שאלות, ואף ביקש ממנה לחשוף את שדיה בפניו. תמונה זו של אדם הבוחן חלקים בגופה של אשה כדי להחליט אם היא מתאימה למטרה שהוא מייעד לה - עיסוק בזנות - מזכירה תמונות קשות מן העבר של בדיקת התאמת כושרם של בני אדם לעבודה קודם רכישתם לעבדות. ההתיחסות אל האדם היא כאל בעלי חיים קודם רכישתו לצורך שימוש בו. לכך יש להוסיף את עדותה המפורשת של אירנה, בהתייחסה לסמיון, כי הוא "היה כביכול הבעלים שלי, הוא היה אחראי עלי. אי אפשר לומר שסניה (הכוונה לסמיון - ת"א) הבעלים שלי, אבל הוא בן אדם ששילם עלי ובשבילו אני עובדת" (בעמוד 17). אירנה, כמו סווטלנה, ראתה בסמיון את מי שעליה לסור למרותו וחששה מפניו. סמיון שלט במעשיה כמו במעשי סווטלנה. גם אותה היכה, השפיל וכלא. עוד מסתבר, כי גם אירנה, כמו סווטלנה, לא קיבלה בחודש הראשון חלקים מרווחיה, מלבד את צורכי מחייתה הבסיסיים, וכי גם אירנה לא שילמה בעצמה את עלויות הבאתה לארץ - התנהלות אשר מתיישבת כאמור, עם הפרקטיקה של סחר בנשים. עובדה היא גם, שסמיון מכר בסופו של דבר את אירנה לידיו של אלכסיי תמורת 7000 דולר, וכנגד ויתורו של אלכסיי על חוב שחבו לו עבור עבודות שיפוץ. אדם מוכר בדרך כלל את מה ששייך לו. מכירת אירנה לאלכסיי מלמדת, על כן, לכאורה, שסמיון רכשה קודם לכן, ועל רקע זה היה זכאי לתמורה עבור מכירתה לאלכסיי. כל האמור לעיל, בצירוף שקריו של סמיון בבית המשפט, די בהם כדי לשכנע כי סמיון "קנה" גם את אירנה במובנו של סעיף 203א(א) הנ"ל. על כן, דעתי היא כי יש לקבל את ערעורה של המדינה גם לעניין אירנה, ולהרשיע את סמיון בעבירה של סחר בבני אדם גם בהקשר זה. הבאת אישה לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות 11. הסעיפים הדנים בעבירה של הבאת אישה לזנות בנסיבות מחמירות הם סעיף 202 ו-203(ב) (1) לחוק העונשין, אשר זה נוסחם: "202. הבאת אדם לידי עיסוק בזנות המביא אדם לידי עיסוק בזנות, דינו - מאסר שבע שנים. 203. נסיבות מחמירות (א) נעברה עבירה לפי סעיפים 201או 202 תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה, או תוך ניצול מצוקה כלכלית או נפשית של האדם שהובא לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות, דינו של עובר העבירה - מאסר עשר שנים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 201או 202 באחת מנסיבות אלה, דינו של עובר העבירה - מאסר שש עשרה שנים: (1) תוך שימוש בכוח, או הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או תוך איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האדם שהובא לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות, או כלפי אדם אחר; (2) תוך ניצול מצב המונע את התנגדותו של האדם שהובא לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות, או תוך ניצול היותו חולה נפש או לקוי בשכלו; (3) בהסכמה שהושגה במרמה, של האדם שהובא לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות". בית המשפט המחוזי זיכה את סמיון מהעבירות של הבאה לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, בקובעו כי "אומנם המשיב הביא את המתלוננות, מבחינה פיסית, למקומות שבהן עסקו בזנות, שכן הוא דאג להסיען יום יום למקומות העבודה שלהן אולם אין לשכוח שהן באו לישראל מרצונן החופשי במטרה מוצהרת לעסוק בזנות, אף אחד לא הכריח אותן לעסוק בכך ואין על כן לומר שהיה זה הנאשם שהביא אותן במובן הרחב של המילה לעיסוק בזנות". (עמוד 129 להכרעת הדין). מדבריו אלה של בית המשפט המחוזי עולה, כי לגישתו "הבאה" לצורך ענייננו יכולה להתבצע רק אם הדבר הוא בניגוד לרצון האישה, ולא אם היא עוסקת בזנות מרצונה. בפנינו, טוענת התביעה כי היה על בית המשפט להרשיע את סמיון גם בעבירות אלה. לטענתה, יש לפרש את סעיף 202 כך שבמסגרת המונח "המביא" לא יינתן משקל, לרצונה של האישה. לשיטתה, "הבאה" לעיסוק בזנות תתכן אף אם האשה לא הביעה התנגדות לכך. עמדת המשיב היא כי לא ניתן לומר שהוא הביא את המתלוננות לעסוק בזנות, משום שהן עשו זאת בידיעה מלאה ומרצונן החופשי. 12. סעיף 202 לחוק העונשין אינו מונה את היעדר רצונה של האישה לעסוק בזנות כיסוד מיסודות העבירה, ומבחינה לשונית "הבאה" לעיסוק בזנות אינה חייבת להתבצע בניגוד לרצון האשה. היא עשויה לכלול גם מקרים בהם הביא העבריין אדם לעסוק בזנות, אף אם אותו האדם היה מוכן ואפילו התכוון לעסוק בזנות. כך, לדוגמה, במקרה שאשה מוכנה ואף מעוניינת לעסוק בזנות, אך בפועל, מטעמים אלה ואחרים לא הגיעה לעסוק בכך בפועל. והנה, פלוני היודע על כך, מכין את הסידורים המתאימים כדי שתעסוק בכך - מביא אותה למקום בו תוכל לעסוק בזנות ודואג לצרכיה ולכל הסידורים הנדרשים המאפשרים את עיסוקה בזנות. פעולתו של פלוני מוציאה מן הכוח אל הפועל את רצון האשה. בפעולתו זו הביא פלוני את האשה לידי עיסוק בזנות, אפילו אם יתכן כי אותה אשה כעבור זמן ובנסיבות אחרות היתה מגיעה בלאו הכי לעסוק בכך. לא יכול להיות ספק, שתכליתו של הסעיף הנה להילחם בתופעה של הבאת נשים לעיסוק בזנות. אין זה משנה כלל ועיקר, לעניין הערך המוגן בסעיף החוק ולעניין פליליות מעשה ההבאה, אם הנשים התכוונו מלכתחילה לעסוק בזנות אם לאו, ודי בכך שהעבריין הוא זה שהביא אותן לעיסוק כאמור. "הביא" - במובן זה שאותם מעשי זנות של אשה פלונית (או אדם פלוני) נגרמו עקב פעולותיו של הנאשם. כשהנאשם הוא שמסדיר את מקום העיסוק בזנות של אשה, מקום המבטיח לקוחות לאשה, וזו מתחילה וממשיכה בעיסוק בזנות באותו מקום, כשלנאשם שליטה על מעשיה, והוא המאיץ בה לעסוק בזנות, אין ספק שהנאשם מביא את אותה אשה לזנות. 13. לאור האמור, דעתי היא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בשל רצונן של אירנה וסווטלנה לעסוק בזנות, לא ניתן להרשיע את סמיון בעבירה על פי סעיף 202 לחוק העונשין אינה יכולה לעמוד. כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, סמיון היה מי שהביא את אירנה וסווטלנה לעיסוק בזנות, במובן זה שסמיון היה מי שדאג לכך שהן יעסקו בזנות בארץ במקום שהוא קבע, ולהסעתן של אירנה וסווטלנה למקום עבודתן. הוא גם פיקח על עבודתן, וסיפק את צרכיהן השונים שהיו קשורים בעבודה בזנות. משאלה הם פני הדברים, יש להרשיע את סמיון בעבירות על פי סעיף 202 הנ"ל. 14. ועתה לשאלת הנסיבות המחמירות. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כך: "ב"כ המאשימה התעלמה בסיכומים מהעבירה לפי סעיף 203(א)(ב)(1) לחוק. לפיכך אני מחליט לזכות את הנאשם מביצוע עבירות לפי הסעיפים 202 ו-203(א)(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977". עיון בסיכומי המערערת (עמודים 105-96 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי) מלמד כי המערערת התייחסה בסיכומיה לנסיבות אשר מבססות את הרשעתו של המשיב בעבירה לפי סעיף 203(ב)(1) ולפי סעיף 203(ב)(2). וכך נאמר בסיכומים: "'הנסיבות המחמירות' לפי ס"ק ב(1) עולות מכך שהנאשם איים על המתלוננות לבל יעזבו אותו. לאירנה הבהיר כי את הכסף יגבה מאמה, ולסווטלנה תיאר את גורלה של בחורה שברחה. הנאשם הפעיל עליהן לחץ לעבוד בקצב ובאופן שהכתיב, ומשלא עשו כן - קילל וגידף. הנאשם נהג לגעור בסווטלנה שאינה עובדת טוב (ע' 23) ועל אירנה איים כי יפגע באלכסיי (ע' 15). בנוסף, כל אחת סיפרה על אירוע במהלכו הנאשם השתמש נגדה בכוח על רקע אי שביעות רצונו מעבודתה. די היה בכך כדי להבהיר להן מה יהיה גורלן באם לא תעבודנה בהתאם לרצונו. הנסיבות המחמירות לפי ס"ק (ב)(2) עולות מכך שהנאשם ניצל את המצוקה הכלכלית בה היו נתונות המתלוננות. הוא לקח תחילה את כל כספן ולאחמ"כ את חלקו הארי, ובדרך זו גרם להן לעבוד מידי יום על מנת שתוכלנה להשתכר ולו מעט. סווטלנה העידה כי בממוצע היו לה 11-10 לפחות 7 קליינטים, ואירה העידה כי בכל יום היו לה בממוצע שבעה או שמונה לקוחות. הנאשם, כאמור, גם איים עליהן מה יהיה גורלן באם תברחנה ולא תשלמנה לו. כן, הנאשם ניצל את מצוקתן הנפשית של המתלוננות בהיותן זרות ובודדות בארץ" (עמודים 104-103 לפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי). לאור האמור, ונוכח העובדה כי העובדות שנטענו בסיכומים גם הוכחו, אני סבור כי היה מקום להרשיע את סמיון גם בעבירות לפי סעיף 202 בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 203(ב)(1) לחוק העונשין. 15. הן המדינה והן סמיון ערערו על העונש אותו גזר בית המשפט לסמיון. עתה, משנתקבל ערעור המדינה על זיכויו של סמיון מהעבירות לפי סעיף 203א ולפי סעיפים 202 ו-203 לחוק העונשין, דין הערעור של סמיון על חומרת הדין להידחות, והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיגזור את דינו של סמיון לאור הרשעתו בעבירות הנוספות על פי פסק דין זה. 16. בע"פ 1609/03 טען ולדימיר, כי לאור זיכויו של סמיון מן העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות היה על בית המשפט, לזכות גם אותו (את ולדימיר) מן העבירה של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. כמפורט לעיל, ערעור המדינה התקבל, וסמיון הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. לפיכך, פג תקפה של טענתו האמורה של ולדימיר. ולדימיר ערער בפנינו גם על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.1.03. העונש שהוטל על ולדימיר, אשר כלל חמש שנות מאסר בפועל, אינו מצדיק התערבות. הוא הורשע בסיוע לעבירות חמורות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, וכבר עמדנו לעיל על אופיין הבזוי של עבירות אלה, וכן בעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. חומרה מיוחדת יש לזקוף לעבירה הקשורה בסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. ערעורו של ולדימיר נדחה. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יב' בתשרי תשס"ד (8.10.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ /עכב/ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03016090_E06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il