משה אלקסלסי נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 1608/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1608/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותר: משה אלקסלסי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 3. נירית אלקסלסי עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד זיוה פוקס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העתירה שלפנינו מכוונת להחלטות בית הדין הרבני האזורי בירושלים (המשיב 2; להלן: בית הדין האזורי) ובית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) בעניין חלוקת הרכוש בהליך גירושין בין העותר לבין המשיבה 3 (להלן: המשיבה). 1. העותר והמשיבה (להלן: בני הזוג) נישאו בשנת 1987. בשנת 2009 הם החלו בהליכי גירושין. בשנת 2010 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין האזורי שבה נכרכה חלוקת הרכוש. מנגד הגישה המשיבה תביעה למזונות אישה בבית הדין האזורי וכן תביעה למזונות ולמשמורת ילדים בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 19.1.2011 פסק בית הדין האזורי בתיק מזונות אישה כי "בשלב זה, כי כל החובות הרשומים ע"ש הבעל, הבעל ישלם והאשה פטורה מלשלם, וכל החובות הרשומים ע"ש שניהם כולל המשכנתא האישה תשלם רק מחצית, והבעל ישלם מחצית". 2. ביום 10.3.2011 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, שבו הסכימו בין היתר כי ענייני הרכוש והחובות יידונו בבית הדין הרבני. לאחר שהתקיימו מספר דיונים בבית הדין האזורי, הגיש העותר ביום 24.1.2012 בקשה למתן החלטה שלפיה ענייני הרכוש, ובכללם סוגיית החובות, ידונו על פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). העותר טען בבקשה ששני הצדדים הסכימו לדון על פי חוק יחסי ממון; שמעולם לא ניתנה הסכמה מפורשת לדון על פי הדין הדתי; ושההחלטה מיום 19.1.2011 הייתה החלטה זמנית אשר נגעה לסוגיית מזונות האישה בלבד. המשיבה מצידה, התנגדה לבקשה וטענה כי סוגיית הרכוש והחובות כבר הוכרעה בהחלטה מיום 19.1.2011 שעליה העותר לא ערער; כי היא לא הסכימה לכך שהעניין ידון לפי חוק יחסי ממון; וכי גם על פי חוק יחסי ממון מוסמך בית הדין בנסיבות מיוחדות לסטות מחלוקה שוויונית של המשאבים. בעקבות זאת, החליט בית הדין האזורי ביום 27.3.2012 כי "אם הסכימו הצדדים וקבלו עליהם לדון עפ"י חוק יחסי ממון, כפי שכתב ב"כ המבקש, אין מנוס אלא לדון עפ"י חוק יחסי ממון". 3. במהלך שנת 2012 המשיכו להתנהל הדיונים בסוגיית חלוקת הרכוש בבית הדין האזורי. ביום 20.11.2012 הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול נגד החלטת בית הדין האזורי מיום 19.1.2011. בבקשה נטען כי במהלך דיון בסוגיית חלוקת הרכוש שהתקיים ביום 12.11.2012 בבית הדין האזורי, הבהירו הדיינים כי ההחלטה מיום 19.1.2011 אינה החלטה זמנית ונקודתית אלא פסק דין חלוט החל גם על סוגית חלוקת הרכוש, ועל כן מבקש העותר לערער עליה. ביום 14.1.2014 דחה בית הדין הגדול את ערעורו של העותר על הסף וכן לגופו של עניין, וציין בצד האמור כי אין מקום להשית חובות על צד שהודר מכל מידע בנוגע להתנהלות העסק. 4. מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה טוען העותר לשורה ארוכה של פגמים שנפלו בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול, ומבקש לקבוע כי לבית הדין האזורי סמכות לדון בחלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון בלבד – ולא על פי דין תורה. בתמצית, טוען העותר כי אין לבית הדין האזורי סמכות לדון בחלוקת הרכוש על פי דין תורה כאשר לא ניתנה לכך הסכמה מפורשת מצד שני הצדדים, כבמקרה דנן. העותר מוסיף וטוען כי שגה בית הדין האזורי בכך שראה בהחלטה מיום 19.1.2011 כפסק דין חלוט, ולא כהחלטה זמנית שעניינה בסוגית מזונות האישה בלבד. כמו כן טוען העותר כי נפגעו זכויותיו הדיוניות הבסיסיות בהליך נוכח סירובו של בית הדין האזורי למנות רואה חשבון מומחה, וכן נוכח סירוב בית הדין האזורי לתת החלטה בבקשותיו בדיון מיום 12.11.2012. עוד טוען העותר כי קביעת בית הדין הרבני הגדול – שלפיה המשיבה הודרה ממידע על התנהלות העסק והחובות – לא נסמכה על הליך הוכחות תקין, ונעשתה מבלי שהתקיים בירור משפטי לגופו של עניין. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה "למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 5 (14.12.2011)). המקרה דנן אינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה על פי אמת המידה האמורה. עיקר טענותיו של העותר מופנות אל עבר התבטאויות של חברי המותב בבית הדין האזורי שנאמרו במהלך הדיונים בהליך חלוקת הרכוש, ולהחלטה של בית הדין הרבני הגדול. דא עקא, לפי העולה מהעתירה, הליך חלוקת הרכוש בין הצדדים טרם הגיע לסיומו ועד כה לא התקבלה החלטה אופרטיבית בסוגיה. כידוע, השגה על החלטת ביניים ניתן להעלות בהליך של ערעור על פסק דין סופי של בית הדין. העתירה שלפנינו אינה מכוונת לפסק דין סופי שעבר תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, ועל כן בנסיבות העניין היא אינה מעלה עילה להתערבות (השוו, למשל, בג"ץ 1903/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (29.5.2012); בג"ץ 5032/11 הושיאר נ' בנק ישראל (2.11.2011); בג"ץ 1891/04 אסדו נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (22.4.2004); בג"ץ 2576/08 פשין נ' בית הדין האזורי לעבודה בת"א (2.4.2008)). 6. סוף דבר, העתירה נדחית אפוא על הסף. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד באדר ב התשע"ד (‏16.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14016080_M01.doc יק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il