עו"ד אריאל שריג נ. עו"ד אורן לרר

6 1 בבית המשפט העליון ע"א 1607/17 לפני: כבוד הרשם רון גולדשטיין המערער: עו"ד אריאל שריג נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אורן לרר 2. אדם לרר 3. דין לרר 4. חברת טופ וור בקשת המשיבים למחיקת הערעור על הסף; תשובת המערער פסק-דין 1. לפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו. הבקשה הועברה לטיפולי בעת האחרונה בשל חילופים בלשכת הרשמים. 2. המערער והמשיבים 3-1 החזיקו במניותיה של המשיבה 4 (להלן: החברה) בחלקים שווים. בשנת 2014 הגיש המערער למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 (ת"א 54413-02-14) במסגרתה טען כי המשיבים 3-1 פעלו לקיפוח זכויותיו כבעל מניות על רקע פעולות שונות שנקטו בעת ניהול החברה. בכתב התביעה עתר המערער, בין היתר, לחייב את המשיבים 3-1 לרכוש את מניותיו בחברה לאחר ביצוע הערכת שווי. במהלך הדיון בהליך הושג בין הצדדים הסדר דיוני שלפיו בית המשפט ימנה מעריך אשר יקבע את שוויה של החברה ולאחר שתינתן לצדדים אפשרות לחקור את המעריך ולהפנות אליו שאלות הבהרה יכריע בית המשפט בדבר שוויה. עוד הוסכם בהסדר זה כי המשיבים 3-1 ירכשו את חלקו של המערער בחברה על פי הערכת השווי שתיקבע. בהמשך להסדר הדיוני מונה רו"ח יזהר קנה כמעריך שווי ומסר את חוות דעתו, בה הדגיש כי הוא אינו מביע עמדה בשאלה מסוימת שהונחה לפתחו ואשר הצדדים נחלקו לגביה הנוגעת לאופן סיווגה של הלוואת בעלים אשר הופיעה במאזן החברה. הצדדים הפנו אל מעריך השווי שאלות הבהרה מטעמם וביום 1.1.2017 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בהליך ובו העלו הצדדים טענות שונות לגבי הערכת השווי. בפסק-הדין שניתן בו ביום ובהיעדר הצדדים קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' רונן) את שווי החברה והורה למשיבים 3-1 לרכוש את חלקו של המערער בהתאם לחלקו היחסי בה. עוד נקבע בפסק הדין כי המשיבים 3-1 יעבירו למערער את התמורה בגין רכישת המניות בתוך שישים ימים ממועד מתן פסק הדין וכי המערער, מצידו, יפעל להעברת מניותיו בחברה למשיבים 3-1. 3. פסק הדין ניתן כאמור ביום 1.1.2017. ביום 19.2.2017 הגיש המערער לבית משפט זה את הערעור דנן המופנה כנגד פסק הדין. במסגרת הערעור טוען המערער בין היתר כי קביעת שוויה של החברה על בסיס חוות דעתו של מעריך השווי התבססה על סיווג שגוי של הלוואת הבעלים. על כן מלין המערער על שווי החברה כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. עוד טוען המערער כי פסק הדין אינו מנומק כנדרש ועל רקע זה מבקש הוא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שתינתן לו אפשרות להציג הוכחות וראיות לעניין שוויה הנכון של החברה. 4. ביום 21.11.2017 התקיים בערעור דיון מקדמי לפני כב' השופט י' עמית. במסגרת הדיון טענו באי-כוח המשיבים 3-1 והחברה כי הערעור הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתו. בתום הדיון ניתנה החלטתו של כב' השופט עמית שבה נקבע, בין היתר, כי המשיבים רשאים להגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף, בשים לב לטענתם כי הערעור הוגש באיחור. בהחלטתו הוסיף והמליץ כב' השופט עמית למערער לחזור בו מן הערעור לנוכח משוכות שונות שנזכרו בהחלטה, לרבות הטענה כי הערעור הוגש באיחור. ביום 28.11.2017 הודיע המערער כי הוא מסכים למתן פסק דין על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על רקע זה, קבע כב' השופט עמית ביום 30.11.2017 כי הערעור יועבר לדיון לפני הרכב אלא אם יודיעו המשיבים כי הם נכונים לפסיקה על דרך הפשרה. בו ביום הגישו המשיבים 3-1 והחברה (להלן ביחד: המשיבים) את הבקשה למחיקת ההליך על הסף מחמת האיחור הנטען בהגשתו (להלן: בקשת הסילוק). לטענת המשיבים, פסק-הדין ניתן ביום 1.1.2017 והומצא למערער ביום בו ניתן. על כן, כך לטענתם, הערעור שהוגש ביום 19.2.2017 הוגש ארבעה ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשתו. בבקשתם הדגישו המשיבים כי המערער לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ההליך וממילא לא הציג "טעם מיוחד" המצדיק ארכה כאמור. המשיבים 3-1 הוסיפו והדגישו כי מבחינתם התגבש עוד בטרם הגשת הערעור אינטרס הסתמכות לגיטימי באשר לסופיותו של פסק-הדין. הם ציינו בהקשר זה כי מיד לאחר חלוף המועד להגשת הערעור הועברה על ידם למערער (באמצעות העברה בנקאית) תמורה כספית המשקפת את שווי המניות בהתאם לפסק-הדין. ביום 10.12.2017 קבעה כבוד הרשמת ל' בנמלך כי על המערער להשיב לבקשת הסילוק ולפרט בתשובתו את מועד הידיעה על פסק הדין ומועד ואופן המצאתו לבא-כוחו בהליך קמא בצירוף אסמכתאות מתאימות ותצהיר. בתשובתו לבקשה (אשר חרף האמור בהחלטת כבוד הרשמת בנמלך לא נתמכה בתצהיר) התמקד המערער בעיתוי שבו הוגשה בקשת הסילוק. לשיטת המערער, משהטענה בדבר האיחור בהגשת ההליך לא הועלתה על ידי המשיבים במשך פרק זמן כה ממשי, הרי שניתן לראות בכך משום הסכמה מכללא מצד המשיבים ביחס למועד הגשת ההליך על ידו. 5. ביום 15.1.2018 ניסו המשיבים להגיש תגובה לתשובת המערער ואולם המזכירות של בית משפט זה דחתה את תגובתם מן המרשם. לא מצאתי ממש בהשגת המשיבים על החלטה זו של המזכירות ובהקשר זה יובהר כי בניגוד לטענת המשיבים, תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) אינה חלה על בקשות המוגשות בשלב הערעור (ראו למשל, בש"א 7082/18 דור נ' ציצואשוילי, פיסקה 6 (17.10.2018)). תקנה 465 לתקנות סדר הדין היא זו החלה על בקשות ביניים בשלב הערעור ובהתאם לתקנה זו לא מוקנית למשיבים זכות תגובה לתשובת המערער. 6. לצורך הכרעה בטענות הצדדים יש להידרש לשלוש סוגיות דיוניות שונות המתעוררות במקרה דנן: (1) האם הערעור אכן הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין, כפי שטוענים המשיבים? (2) האם יש לדחות את בקשת הסילוק אך בשל העיתוי בו הוגשה, כפי שטוען המערער? (3) ככל שהערעור הוגש באיחור וככל שאין לדחות את בקשת הסילוק בשל העיתוי בו הוגשה, האם יש למחוק את הערעור על הסף בנסיבות העניין? אדרש לשאלות אלה כסדרן. 7. האם הערעור הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתו? בחינת מכלול נסיבות העניין מלמדת כי הערעור שבכותרת אכן הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתו, כפי שיפורט להלן. פסק הדין מושא ההליך שבכותרת ניתן כאמור על ידי בית המשפט המחוזי ביום 1.1.2017. בהתאם לתקנה 397 לתקנות סדר הדין, המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין הוא ארבעים וחמישה ימים מן היום בו ניתן. עיון במערכת "נט המשפט" מלמד כי ביום 1.1.2017 נצפה פסק הדין על ידי בא-כוח המערער, וכי למחרת היום (2.1.2017) המציאה מזכירות בית המשפט לבא-כוח המערער את פסק-הדין באמצעות מנגנון "הודעה באתר". על פי פסיקתו של בית משפט זה, המצאה בדרך של "הודעה באתר", אשר משמעותה היא כי נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני של בעל הדין הודעה על אודות קיומה של החלטה בצירוף קישור אליה, הינה המצאה אשר עונה על הדרישות הקבועות בתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין (ראו, בש"א 8839/18 כהן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), פיסקאות 9-8 (19.12.2018) (להלן: עניין כהן); בש"א 2036/19 פלונית נ' פלוני, פיסקה 6 (24.3.2019)). אכן, באפשרותו של בעל דין להוכיח כי לא נשלחה לו הודעה במנגנון "הודעה באתר" וזאת בדרך של הגשת תצהיר (ראו תקנה 497(ג2) לתקנות סדר הדין, עניין כהן, פיסקה 10). בענייננו אף ניתנה למערער הזדמנות מפורשת להגשת תצהיר כאמור מטעמו (ראו החלטת כב' הרשמת בנמלך מיום 10.12.2017), אך המערער בחר שלא לתמוך את תשובתו לבקשת הסילוק בתצהיר או באסמכתאות מתאימות. המסקנה הנלמדת מן האמור לעיל היא כי הערעור אכן הוגש באיחור וכי בענייננו מדובר באיחור של שלושה ימים לכל הפחות: פסק הדין הומצא במנגנון "הודעה באתר" ביום 2.1.2017; המועד האחרון להגשת הערעור היה ארבעים וחמישה ימים לאחר מכן, ביום 16.2.2017; והערעור הוגש בפועל ביום 19.2.2017. עם זאת, במסקנה זו אין די ויש להידרש לטענתו המרכזית של המערער אשר לפיה נפל פגם בעיתוי הגשת הבקשה לסילוק על הסף משזו הוגשה בשיהוי, בחלוף למעלה מתשעה חודשים מעת הגשת הערעור. 8. האם יש לדחות את בקשת הסילוק אך בשל העיתוי בו הוגשה? הערעור שבכותרת הוגש כאמור ביום 19.2.2017 ואילו הבקשה לסילוק על הסף הוגשה למעלה מתשעה חודשים לאחר מכן, ביום 30.11.2017. האם נפל בכך פגם? בהחלטתי בע"א 5608/18 שרעבי נ' ברנע (30.4.2019) (להלן: עניין שרעבי) ציינתי כי ככלל מצופה מבעל דין שסבור כי נפל איחור בהגשת הליך ערעורי נגדו להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה ובסמוך להמצאת כתב הערעור אלא אם קיימים טעמים המצדיקים את העלאת טענה זו במועד מאוחר יותר (שם, פיסקה 6). כפי שציינתי שם, בפיסקאות 7-6, עיכוב לא מוצדק בהעלאה של טענה לאיחור בהגשת ההליך מעורר קושי בשני היבטים מרכזיים: הקושי האחד מתמקד בעניינם של כלל המתדיינים והקושי השני מתמקד בעניינם של הצדדים להליך המסוים. על כן ככלל יש לזקוף לחובת המשיב עיכוב בלתי מוצדק בהעלאת טענת סף בדבר איחור בהגשת ההליך. ואולם לצד זאת הובהר כי: "קיימים מקרים שבהם עשויה להיות הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה לסילוק על הסף כמו למשל מקרים שבהם כתב הערעור הומצא למשיב באיחור; במקרים שבהם העובדות העומדות בבסיס טענת האיחור נודעו למשיב בשלב דיוני מתקדם; או במקרים שבהם ערכאת הערעור קבעה סדרי טיפול מיוחדים בערעור (למשל מקום בו נקבע דיון מקדמי בערעור). ברי כי אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים וכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו." (שם, פיסקה 10). 9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן אין מקום לדחות את בקשת הסילוק אך בשל העיתוי בו הוגשה ולמסקנתי זו הגעתי בהתחשב בטעמים המצטברים הבאים: ראשית, בערעור דנן התקיים כזכור דיון מקדמי. כידוע, הדיון המקדמי נועד לייעל את הדיון בערעור, לברר את נושא המחלוקת ולבחון אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 303 (מהדורה שלישית, 2012)). במסגרת הדיון המקדמי בערעור רשאי השופט היושב בדין להכריע בטענה שלפיה הערעור הוגש באיחור (ראו רע"א 5007/92 לוין נ' ארנס, פ"ד מח(1) 653, 658 (1994)). לכן, אף שניתן היה לצפות שטענה בדבר איחור בהגשת ההליך תועלה בסמוך לאחר הגשת הערעור, הרי שבשים לב למטרותיו של הדיון המקדמי אין מקום בנסיבות העניין לדחות טענה זו אך מן הטעם שהועלתה לראשונה בשלב הדיון המקדמי. עוד חשוב להדגיש בהקשר זה כי ההודעה על עצם קיומו של דיון מקדמי בערעור דנן נמסרה לצדדים לראשונה ביום 26.3.2017 ובאותו שלב חלפו כחודשיים בלבד מעת הגשת הערעור. שנית, בהחלטה שניתנה בתום הדיון המקדמי מיום 21.11.2017 נקבע כי המשיבים רשאים להגיש בקשה לסילוק על הסף אשר תידון בפני הרשם ובהמשך להחלטה שיפוטית מפורשת זו הבקשה הוגשה ביום 30.11.2017 ובחלוף תשעה ימים בלבד מעת מתן ההחלטה הנזכרת. שלישית, וכאן עיקר: כזכור, המערער טען מלכתחילה בפתח הודעת הערעור כי פסק הדין הומצא לו ביום 4.1.2017 ולא ביום מתן פסק הדין (1.1.2017). ואולם בתשובתו לבקשת הסילוק לא חלק המערער על טענת המשיבים כי פסק-הדין לא הומצא לו ביום 4.1.2017, אלא ביום בו ניתן (וכאמור, על פי הרישומים במערכת "נט המשפט" עולה כי פסק הדין הומצא ביום 2.1.2017). המערער אף לא תמך את טענותיו בתשובה לבקשת הסילוק בתצהיר ובאסמכתאות. על רקע התנהלותו זו של המערער מתקשה אני למצוא הצדקה בקבלת הטענה כי המשיבים הם אלה שהשתהו בהעלאת טענת הסילוק. אכן וכפי שצוין לעיל, אפילו קיים קושי מסוים בעיתוי העלאת הטענה בדבר איחור בהגשת ההליך הרי שבהינתן הטעמים המצטברים המפורטים לעיל ובעיקר בשים לב להתנהלותו של המערער עצמו, מסקנתי היא כי אין לקבל את הטענה כי יש לדחות את בקשת הסילוק אך בשל העיתוי שבו הוגשה. 10. האם יש למחוק את הערעור על הסף בנסיבות העניין? משנמצא כי הערעור הוגש באיחור וכי אין מקום לדחות את בקשת הסילוק אך בשל העיתוי בו הוגשה נותר לבחון אם יש להורות על מחיקת הערעור על הסף לנוכח האיחור שנפל בהגשתו. יובהר כי לא מונחת בפניי כל בקשה להארכת מועד. אף שלא הוגשה בקשה פורמלית להארכת מועד על ידי המערער, הוספתי ובחנתי האם ניתן לראות בתשובתו לבקשת הסילוק משום בקשה להארכת מועד. לאחר בחינה זו הגעתי לכלל מסקנה כי משסעד של הארכת מועד לא נתבקש על ידי המערער ולו במשתמע, אין מקום לראות בתשובה לבקשה לסילוק על הסף משום בקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה שבהן לא נסתרה טענת המשיבים בדבר הגשת הערעור באיחור, ובהיעדר בקשה להארכת מועד – הרי שאין מנוס מלהורות על מחיקת הערעור. למעלה מן הדרוש אציין שגם אם הייתה מוגשת בקשה להארכת מועד ספק רב אם היה מקום לקבלה. ראשית, בשל טענת ההסתמכות שהעלו המשיבים הנובעת מתשלום הסכומים מושא פסק הדין למערער, ביום 16.2.2017, וזאת לאחר שנטלו לשם כך הלוואה. נכון הוא שטענה זו אינה מבססת על פני הדברים אינטרס הסתמכות איתן דיו, שהרי מדובר בסופו של דבר בביצוע החיובים שהוטלו בפסק הדין אשר אינו מותנה בשאלה אם הוגש ערעור אם לאו (בכפוף להחלטה שיפוטית המעכבת את ביצוע פסק הדין). ואולם נראה שיש ליתן לטענה זו משקל מסוים, ולו בשל התנהלותו של המערער, אשר המתין לתשלום הכספים מושא פסק הדין ורק לאחר שקיבלם לידיו (ביום 16.2.2017) פעל להגשת הערעור (ביום 19.2.2017) בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתו. עוד יוער כי בבחינת מידת הצידוק למתן הארכת מועד (בדיעבד) להגשת הערעור יש ליתן את הדעת גם לסיכויי ההליך, ובזהירות המתבקשת בהקשר זה (ואף בשים לב לעובדה שעסקינן בערעור בזכות) אין לי אלא להפנות למשוכות השונות הניצבות בפני המערער המפורטות בהחלטת כבוד השופט עמית אשר ניתנה בתום הדיון המקדמי שהתקיים לפניו ביום 22.11.2017. מכל מקום משלא מונחת לפניי כל בקשה להארכת מועד (ומשסעד זה לא נתבקש על ידי המערער ולו במשתמע), אין מקום למתן ארכה כאמור. אכן מדובר באיחור קצר יחסית של שלושה ימים. ואולם לא אחת נקבע כי גם איחור של יום אחד איחור הוא, וגם מי שאיחר בהגשת ההליך ביום אחד (וממילא בשלושה ימים) נדרש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים את מתן הארכה (ראו למשל, ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה (1) 375 (1980); ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' ויסמן, פיסקה 5 (30.7.2001)). 11. סוף דבר: הערעור שבכותרת הוגש באיחור ולא מצאתי מקום לדחות את בקשת הסילוק (שבה הועלתה הטענה בדבר האיחור בהגשת ההליך) אך בשל העיתוי שבו הוגשה. על רקע זה ומשלא מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אין מנוס מלהורות על מחיקת הערעור על הסף. הערעור נמחק, אפוא, ובנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז באייר התשע"ט (21.5.2019). רון גולדשטיין, שופט ר ש ם _________________________ 17016070_S07.docx רג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1