פסק הדין המלא
החלטה בתיק בג"ץ 1606/06
בבית המשפט העליון
בג"ץ 1606/06
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
העותרים:
1. שאדי בן סוהיל שאער
2. ויסאם בן סוהיל שאער
נ ג ד
המשיבים:
1. פרקליטות המדינה
2. פרקליטות מחוז צפון
3. תחנת המשטרה נצרת
4. חאלד עבדאלחלים חסן
5. ויסאם מוחמד מוסלח
6. עבדאלחל הישאם חסן
7. שאדי זיאד נסרה
עתירה למתן צו ביניים וצו על תנאי
בשם העותרים: עו"ד ג' סגרון
בשם המשיבים: עו"ד ה' רייכמן
פסק דין
השופט א' רובינשטיין
א. (1) שני העותרים, יחד עם אחיהם סמאר, הועמדו לדין בעבירות נסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה חבלנית והיזק לרכוש. בכתב האישום נטען כי ביום 29.5.05 תקפו הנאשמים את המשיבים 5-4. עם הגשת כתב האישום פנה בא כוח הנאשמים למשיבה 2 בבקשה להעמיד לדין את המשיבים 7-4 (ארבעתם עדי תביעה) בטענה כי במסגרת קטטה המונית שהתפתחה תקפו הם את הנאשמים וגרמו להם חבלות של ממש. נטען כי מעשיהם של הנאשמים היו בבחינת הגנה עצמית נגד המון רב של בני משפחת המשיבים, שסיכן אותם וגרם נזק לרכבם. ביום 6.02.06 הודיעה המשיבה 2 לבא כוח העותרים כי אין בכוונתה להעמיד לדין את המשיבים 7-4. נגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, בה נתבקשה העמדתם לדין. בעתירה נטען כי השיקול שהנחה את התביעה היה הרצון להעיד את המשיבים הללו נגד הנאשמים, וזאת תוך התעלמות מהאינטרס הציבורי ומעקרון השוויון, שכן המשיבים נחקרו, כנטען, כחשודים. בנוסף הוגשה בקשה למתן צו ביניים שעניינו מניעת עדותם של המשיבים נגד העותרים, הקבועה ליום 1.3.06. נטען כי הימנעות התביעה מהעמדת המשיבים לדין מהווה בפועל הענקת חסינות מהעמדה לדין תמורת מתן עדות מרשיעה. כן נטען כי יש בהתנהלות התביעה משום נסיון לעקיפת הלכת ע"פ 194/75 מנחם קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 , שכן אילו היתה התביעה מעמידה את המשיבים לדין, לא היתה נשמעת עדות המשיבים עד למתן הכרעת הדין בעניינם.
(2) המדינה, שתגובתה נתבקשה, סבורה כי יש לדחות על הסף בגין אי מיצוים של ההליכים, קרי, הליכי ערר לפי סעיפים 64 – 65 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, אף שסבורה היא כי לא נפל פגם בהחלטתה של משיבה 2. המדינה לא נדרשה בתשובתה לטענה באשר לכך שהמשיבים נחקרו כחשודים (דבר שהוכחש על-ידי משיבה 2), ואני מציין זאת מבלי שאביע עמדה. כן נטען כנגד צו הביניים, בנימוק שלא הונחה לו עילה, ואין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נדרש ככלל להליכים דיוניים בבתי המשפט.
ב. לאחר העיון בעתירה ובתגובת המדינה סבורני כי אכן דין העתירה להידחות על הסף. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא העמדת המשיבים לדין. בעניין זה היה על העותרים, כפי שטוענת המדינה, להגיש ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי למוסמכים לכך. העותרים לא עשו כן, ולפיכך לא מוצו ההליכים הקבועים בחוק טרם פניה לבית משפט זה (ראו גם בג"צ 1496/04 שמעון שיין נ' המשרד לבטחון פנים (לא פורסם)). משנדחתה העתירה לגופה אין כמובן מקום לדון בבקשה לצו הביניים, ומקובלים עלי טעמי המדינה בתגובתה; אך מעבר לצורך אציין כי בכל מקרה בנסיבות המתוארות לא חלה לעת הזאת הלכת קינזי, וממילא אין מניעה להעדת המשיבים כעדי תביעה במשפטם של העותרים רק מן הטעם שישנה טענה כי עליהם להיות נאשמים בתיק אחר.
ג. כאמור, לא נוכל להיעתר לעתירה.
ניתן היום כ"ט בשבט תשס"ו (27.2.06).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06016060_T02.docהג
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il