הצלחה - לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ. חיים חליוה

בבית המשפט העליון עע"מ 16014-10-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: הצלחה – לקידום חברה הוגנת נגד המשיבים: 1. חיים חליוה 2. ועד מקומי פוריה עילית 3. הממונה על חופש המידע במועצה אזורית עמק הירדן 4. מועצה אזורית עמק הירדן ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 16.6.2025, בעת"מ 30056-03-25, שניתן על-ידי השופטת ע' הוד בשם המערערת: עו"ד אלעד מן פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 16.6.2025, בעת"מ 30056-03-25 (השופטת ע' הוד), שבו סולקה על הסף עתירת המערערת נגד המשיב 1, מר חיים חליוה (להלן: חליוה), לשעבר יו"ר המשיב 2, ועד מקומי פוריה עילית (להלן: הוועד). ביום 31.12.2024, הגישה המערערת בקשה למשיבים לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). בתמצית, המשיבים התבקשו להעביר מידע הנוגע לתשלום חיוב אישי שהטיל משרד הפנים על חליוה בשנת 2022, לאחר שהוועד בניהולו רכש שירותי פרסום, שלא כדין, מעיתון המצוי בשליטתו. כמו כן, התבקש מידע לגבי תעריפי מים וביוב בשנת 2024; ולישיבות הוועד מאותה שנה (לרבות הקלטות של ישיבות אלו). חליוה, אשר כיהן אז כיו"ר הוועד, טען כי המידע הרלבנטי נמצא באתר האינטרנט של הוועד. לאחר שהמערערת לא מצאה את מבוקשה באתר, ומשפנייה נוספת שהגישה לא זכתה למענה, הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בשים לב לטענותיהן של המשיבות 4-3 – הממונה על חופש המידע במועצה אזורית עמק הירדן, והמועצה עצמה – כי העבירו למערערת את המידע הנמצא בידיהן, וכי ההקלטות המבוקשות מצויות בחזקת חליוה, שהקליטן במכשירו הפרטי – נמחקה ביום 1.5.2025 העתירה נגדן, בהסכמה. על טענות דומות במהותן חזרה גם המשיבה 2, אולם נוכח העיכוב בהגשת התשובה מטעמה, לא נמחקה העתירה נגדה. חליוה טען, בתמצית, כי יש לסלק על הסף את העתירה נגדו, משאינו "רשות ציבורית" כהגדרתה בחוק חופש המידע. כך, לדידו, חוק זה לא חל עליו, וכלל לא ניתן להגיש לגביו בקשות מכוחו; זאת בפרט, משאינו משמש עוד כיו"ר הוועד. לגופו של עניין, השיב חליוה, כי המידע הרלבנטי כבר מצוי באתר הוועד או באתר משרד הפנים; כי מכשירו הפרטי אינו רכוש הוועד, ולפיכך הוועד אינו רשאי לחשוף מידע שנשמר בו; וכי ממילא, ההקלטות נמחקו עם פרסום הפרוטוקולים התואמים באתר האינטרנט של הוועד. ביום 16.6.2025, קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את עמדת חליוה, והורה על סילוקה על הסף של העתירה נגדו. זאת, משאינו בא בגדרי המונח "רשות ציבורית", כהגדרתו בחוק חופש המידע. מכאן הערעור שלפנינו. ביני לביני, הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שבה נטען כי יש להשהות את ההכרעה הסופית בעתירה עד להכרעה בערעור; זאת, הגם שהמערערת עצמה לא חלקה על כך שהצד הרלבנטי היחיד שנותר, אף לשיטתה, הוא חליוה. ביום 7.12.2025, ניתן פסק הדין המשלים מאת בית המשפט לעניינים מינהליים, בו נדחתה עמדת המערערת, והובהר כי העתירה מיצתה עצמה במתכונתה הנוכחית; וכי ככל שהערעור יתקבל – יתחדש הדיון. במסגרת הערעור דנן, חוזרת המערערת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. בתמצית, נטען כי יש לצרף את חליוה כמשיב לעתירתה, בהתבסס על שני טעמים: ראשית, הוא מחזיק בחלק מן המידע המבוקש, כך שהוא רלבנטי להליך; שנית, המידע הנדרש למסירה, ולמצער חלקו, נוגע לו אישית, ומשכך, לפי מצוות סעיף 17(ג) לחוק חופש המידע, מחויב בית המשפט לשמוע את עמדתו בטרם יורה על מסירת המידע. לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין החלקי של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. כך, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כפי שצוין לעיל, הטעם העיקרי שעמד בבסיס החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לדחות את העתירה נגד חליוה, על הסף, היה שאינו בא בגדרי המונח "רשות ציבורית", כהגדרתו בחוק חופש מידע. הערעור שלפנינו אינו מתמודד עם קביעה זו; לא מבהיר מדוע היא שגויה; ולא מציע כל מענה, שיש בו כדי להבהיר כיצד ניתן לראות את חליוה כ'רשות ציבורית'. הלכה למעשה, די בכך שהמערערת לא העלתה כל טענה שיש בה כדי לאתגר את הקביעה האמורה, כדי לדחות את הערעור. אדגיש בהקשר זה, כי סעיף 17(א) לחוק חופש המידע מורה שעתירה על "החלטת רשות ציבורית לפי חוק זה" תידון בבית משפט לעניינים מינהליים. משמעות הדברים היא, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים כלל אין סמכות עניינית לדון בעתירת חופש מידע כלפי מי שאינו עונה להגדרה זו. מכיוון אחר לאותה נקודה, הזכות הבסיסית שמקנה חוק חופש המידע "לכל אזרח ישראלי או תושב", היא "הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית" (סעיף 1 לחוק). בהינתן שחליוה אינו רשות ציבורית (ועל כך, כאמור, המערערת אינה חולקת), הרי שלמערערת כלל לא עומדת הזכות שמביאה אותה בשערי חוק חופש המידע. כפי שציינתי, ניתן היה להסתפק באמור על מנת לדחות את הערעור, אולם על מנת שלא נימצא חסרים, אתייחס בקצרה גם לטענות המערערת לגופן. כאמור לעיל, טענתה העיקרית של המערערת היא, כי יש לאפשר את הגשת העתירה נגד חליוה, שכן הוא צד שלישי הדרוש להכרעה בה (זאת בהתאם לסעיפים 13 ו-17(ג) לחוק חופש המידע). לא מצאתי ממש בטענה זו. כפי שהבהיר גם בית המשפט לעניינים מינהליים, סעיפים 13 ו-17(ג) לחוק חופש המידע נועדו להגן על צד שלישי, ולמנוע מצב שבו הוא עלול להיפגע, מבלי שתינתן לו הזדמנות לטעון בעניין (ראו גם: עע"מ 49/16 רגב נ' דרוקר, פסקאות 17-15 (10.2.2016)). מובן, כי אין בסעיפים אלה כדי ליצור מסלול תקיפה עוקף, עצמאי, להגשת בקשות חופש מידע (וממילא, גם עתירות) נגד אותו צד שלישי. עוד אוסיף בהקשר זה, כי שאלות המתעוררות לגבי צד שלישי בעתירה מכוח חוק חופש המידע, חייבות מלכתחילה, מעצם הגדרתן, להיות נלוות לסוגיה העיקרית, שנוגעת לדרישת המידע מהרשות הציבורית. דא עקא, שבענייננו הבקשה המופנית לחליוה, בתור צד שלישי, היא הבקשה העיקרית שעל הפרק. כפי שציין בית המשפט בפסק הדין הסופי מיום 7.12.2025, המערערת לא חלקה על כך שלוועד – הוא ה"רשות הציבורית" – אין את המידע המבוקש. מכאן, ולאחר שהמשיבות 4-3 מסרו את כל המידע שהיה בחזקתן, והעתירה נגדן נמחקה בהסכמה, הרי שאין לפנינו עוד בקשה עיקרית, המופנית כלפי רשות ציבורית, ואשר אגב הדיון בה, ניתן להעלות טענות לגבי צד שלישי. מכאן, שהדיון בטענות המערערת כלפי חליוה, דרך מסלול זה – כלל אינו מתחיל. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ו (04 ינואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת