בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1601/99
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: נסים שהין
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.2.99 בת"פ 114/94 שניתן על-ידי
כבוד סגן-הנשיא ג' גלעדי וכבוד השופטים צ' סגל ונ' הנדל
תאריך הישיבה: ו'
באב התשנ"ט (19.7.99)
בשם
המערער: עו"ד סוזי שלו
בשם
המשיבה: עו"ד נעמי גרנות
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. מ' בן העשר, אחותו ק' בת השמונה ואחיהם א' בן
השנתיים, נהגו לבקר בדירתו של שכנם המערער בן ה24-, שהתגורר בדירה עם אחיו בן ה23-
ועם אדם שלישי כבן 20 בשם נאדר. משנודע גילו של המערער לאחותם הבכירה שהשגיחה
עליהם, סיפרה על כך לאימם, ולאחר ששוחחו השתיים עם שלושת הילדים, הגישה האם תלונה
במשטרה כנגד המערער, אחיו ונאדר, המחשידה אותם בביצוע עבירות מין ואלימות בילדים,
בעת שהותם בדירתם.
2. הילדים נלקחו לבדיקה בבית-החולים, שבמהלכה
נמצאו על גופו של מ' שריטות בחזהו ובבטנו. לאחר-מכן הובאו בפני חוקרת-נוער אשר
ניסתה לדובבם. עיקר עדותם של ק' ושל א' נמסר כשהחקירה לא הוקלטה כנדרש, ואף התנהלה
ברובה תוך הפניית שאלות מדריכות מצד חוקרת-הנוער אל שני הילדים וקבלת תשובות של
"כן". מחקירה מודרכת זו עלה, לכאורה, כי כל שלושת הנילונים אנסו והיכו
את ק' וכי המערער ביצע מעשה סדום בא'. מחקירתו של א' אף עלה, לכאורה, כי מ' עצמו
ביצע בו מעשים מיניים. חוקרת-הנוער שוחחה קצרות עם מ' בבית-החולים - שיחה שלא
הוקלטה - אולם גביית עדותו של מ' התנהלה בעיקרה ביום שלמחרת והוקלטה, ועל אף שהיתה
מודרכת על-ידי שאלות חוקרת-הנוער, נענתה בתשובות מדוייקות:
ש: ...הוא הכניס את
הבולבול שלו בתוך
הטוסיק שלך?
ת: לא....
ש: לא?
הוא שפשף את הבולבול שלו בטוסיק
שלך?
ת: לא.
ש: לא?
אז מה הוא עשה לך בטוסיק?
ת: הכניס
את האצבע שלו.
בהמשך, בתגובה לשאלת חוקרת-הנוער אם המערער
הוא שגרם לשריטות בחזהו, השיב מ' כי חלק מן השריטות נגרמו לו בבית-הספר ורק חלקן
בידי המערער.
3. כנגד המערער הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי
בבאר-שבע, שבו הואשם באינוס ובביצוע מעשה סדום ומעשים מגונים בק', בביצוע מעשה
סדום במ', ובביצוע מעשה מגונה בא'. יחד עם המערער הואשמו אחיו ונאדר בעבירה של
התעללות בקטינים. שלושתם כפרו בהאשמות שיוחסו להם, וטענו כי לא ביצעו כלפי הילדים
כל עבירה שהיא.
בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא גלעד גלעדי
והשופטים צבי סגל וניל הנדל), אשר פרוטוקול עדויות הילדים הוגש לו באמצעות
חוקרת-הנוער, קבע כי אין לתת משקל של ממש לעדותה של ק', וזאת לאור ההדרכה שניתנה
לה על-ידי חוקרת-הנוער ובהעדר הקלטה של עיקר העדות. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי
אף לעדותו של א' אין לתת כל משקל, נוכח גילו הצעיר וההדרכה שקיבל משאלות
חוקרת-הנוער. לעומת זאת, לגבי עדותו של מ' קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לייחס לה
משקל רב, שכן מתשובותיו של מ' עולה שהוא בעל רמה מנטלית שונה מזו של אחיו הצעירים,
ומשום שעדותו הפגינה כושר ביטוי והבחנה ולא נגררה אחר נסיונות חוקרת-הנוער
להדריכה. בית-המשפט המחוזי אף ציין, כי אין בשיחה הקצרה שערכה חוקרת-הנוער עם מ'
בבית-החולים כדי לפגום בעיקר עדותו שהוקלטה ביום שלאחר מכן.
סיוע לעדותו של מ', כנדרש על-פי סעיף 11 לחוק
לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו1955- (להלן: חוק הגנת ילדים), מצא
בית-המשפט המחוזי בעיקר בשריטות שנתגלו על גופו.
על-כן הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער
בביצוע מעשה מגונה ובעבירה של התעללות בקטין, אך זיכה אותו ואת שני הנאשמים האחרים
מביצוע יתר העבירות שבהן הואשמו. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים
לריצוי במאסר בפועל והיתרה על-תנאי.
4. מכאן הערעור שבפנינו, שבגידרו טען המערער כי
אין לייחס לעדותו של מ' כל משקל, באשר עדות זו נמסרה - בדומה לעדויות אחיו הצעירים
- במסגרת תשובות לשאלות מדריכות מצד חוקרת-הנוער, ובחלקה לא הוקלטה. על-כן טען
המערער, אין להבחין בין עדויותיהם של ק' וא', שלגביהן נקבע כאמור, כי אין לתת להן
כל משקל, לבין עדותו של מ'. כן טען המערער, כי אין למצוא בשריטות שנתגלו על גופו
של מ' את הסיוע הראייתי הדרוש לפי חוק הגנת ילדים, וזאת לאור האפשרות כי שריטות
אלו נגרמו לו בבית-הספר. לבסוף טען המערער, כי בית-המשפט המחוזי התעלם בהכרעת דינו
מן הראיות המלמדות על האפשרות שמ' ביצע מעשים מיניים באחיו. לחלופין טען המערער,
כי ראוי להקל בעונשו, וזאת לאור אופיו החיובי, עינוי הדין שעבר ולנוכח החשש כי
ישיבה ממושכת בכלא תגרום לו נזק נפשי.
5. דין הערעור להידחות.
כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע כמימצא עובדתי כי
שיחתו של מ' עם חוקרת-הנוער בבית-החולים היתה קצרה ולא משמעותית, ועל-כן הסיק כי
באי-הקלטתה לא היה כדי לפגום במשקל העדות המוקלטת שמסר מ' ביום שלמחרת. בקביעה זו
של בית-המשפט המחוזי לא מצאתי כל סיבה להתערב, ויש לדחות את טענת המערער בעניין
זה.
6. הרשעתו של המערער בביצוע מעשה מגונה ובעבירה של
התעללות בקטין התבססה איפוא על עדותו של מ' בפני חוקרת-הנוער, שממנה עלה כאמור כי
המערער החדיר אצבע לפי הטבעת שלו ואף שרט אותו. יחד עם זאת, כאמור, על אף ההדרכה
שסיפקו שאלותיה של חוקרת-הנוער, שלל מ' מפורשות בתשובותיו את האפשרות שהמערער ביצע
בו מעשה סדום, ואף הבחין, לגבי השריטות שבגופו, בין אלו שנגרמו על-ידי המערער לבין
אלו שנגרמו בבית-הספר. דפוסה של עדות זו של מ' שונה איפוא מהותית מדפוס עדויותיהם
של ק' ושל א', אשר השיבו בחיוב על כל שאלותיה של חוקרת-הנוער. יוצא, כי בית-המשפט
המחוזי, שהעניק משקל רב לעדותו של מ', ובכך הבדילה מעדויות אחיו הצעירים, עשה כן
בצדק.
משקל עדותו של מ' אף גובר, דווקא לנוכח ההדרכה
והסוגסטיה שסיפקו שאלותיה של חוקרת-הנוער. ניתן אף לומר כי מבחינה זו עמד מ' בפני
מעין "חקירה נגדית", שבגידרה ענה תשובות שונות מאלו שהוצעו לו על-ידי
חוקרת-הנוער.
7. המערער טען, כי אין להתעלם מן האפשרות שמ' עצמו
ביצע מעשים מיניים באחיו. טענה זו מבוססת על עדותו של א', שעליה סירב בית-המשפט
המחוזי לסמוך את ידיו. אולם אף אם נקבל טענה זו, עדיין אין בה כדי להקטין את המשקל
שיש לתת לעדותו של מ', לאור האפשרות שגם במ' בוצעו מעשים מיניים כאלו.
8. אף את טענת המערער באשר להעדרה של ראיית סיוע
יש לדחות. סעיף 11 לחוק הגנת ילדים קובע, כי אין להרשיע אדם על סמך ראיה שנגבתה
על-ידי חוקר-נוער אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. המונח "סיוע" מתאר ראיה
עצמאית, המתייחסת לענין מהותי השנוי במחלוקת בין הצדדים, וקושרת את הנאשם לביצוע
העבירה. ראו, למשל, ע"פ 1121/96, 1528 פלוני נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד נ(3) 353, בע' 368. על טבעה של ראיית הסיוע הנדרשת לפי
סעיף זה עמדתי באותה פרשה, בע' 365, 369:
לשיטתי,
עדות ילד בדבר עבירה נגד המוסר אשר לא נשמעה בבית המשפט ולא עמדה במבחן החקירה
הנגדית הינה על-פי טבעה "עדות חסרה", וניתן לבסס עליה הרשעה רק אם
"תושלם" על-ידי ראיית סיוע מהותית...
בפסיקה
נקבע כי סיוע טכני אינו מספיק לתמיכה בעדות ילד על עבירה נגד המוסר שנגבתה בידי
חוקר הנוער, אלא נדרש סיוע מהותי בעל משקל.
במקרה שבפנינו מספקות השריטות שנמצאו כאמור
בחזהו ובבטנו של מ', את ראיית הסיוע המהותית הדרושה להרשעת המערער בעבירות של מעשה
מגונה והתעללות בקטין. שכן, מדובר בראייה אובייקטיבית, אשר מעניקה אימות חיצוני
לסיפורו של מ' בדבר החדרת האצבע לפי הטבעת שלו, מחד גיסא, ומפריכה את גירסת המערער
בנקודה מהותית, מאידך גיסא.
מן המקובץ עולה איפוא, כי הרשעתו של המערער
בדין יסודה.
8. לבסוף, יש לדחות את טענותיו של המערער לעניין
העונש שהושת עליו. משקל נסיבותיו האישיות של המערער מתגמד נוכח חומרת המעשים שביצע
בקטין חסר-ישע, אשר נתן בו את אמונו. מעשים אלו מעוררים סלידה והעונש בגינם צריך
שיהא מרתיע. למרות זאת, בית-המשפט המחוזי הביא בגדר שיקוליו את התמשכות ההליכים
בעניינו של המערער ואת נסיבותיו האישיות. אין להתערב איפוא בגזר-דינו.
אשר-על-כן, אני מציעה
לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט ת
השופט י' קדמי:
לצערי לא אוכל לצרף קולי לתוצאה שאליה הגיעה
חברתי, השופטת דורנר; וזאת, משום שלשיטתי - אין בעצם קיומן של שריטות על חזהו של
המתלונן, כדי לספק אותו "סיוע מהותי ובעל משקל" הדרוש עפ"י ההלכה
הפסוקה להודעה שמסר המתלונן הקטין בפני חוקרת הנוער (ראה: פסק דינה של חברתי
בע"פ 1121/96, פ"ד נ(3) 353, 368).
חקירת המתלונן על ידי חוקרת הנוער לוקה במידה
לא מבוטלת של הדרכה. החקירה התקיימה לאחר שהחוקרת נכחה בבית החולים כאשר נתגלו
בגופו של המתלונן סימני חבלה ושריטות. החוקרת - שידעה על ידי קיומן של השריטות
ומיקומן - שאלה את המתלונן: "אחרי שהוא עשה את זה הוא הרביץ לך?"
ועל כך השיב: "שרט אותי". בהמשך, בתשובה לשאלה: "איפה בגוף"?
בגב ברגליים, בבטן?", השיב המתלונן בתחילה: "איפה שהחזה".
אך מאוחר יותר, כאשר החוקרת אומרת לו: "... גם בבטן יש לך שתי שריטות... זה
הוא שעשה לך את השריטות?", השיב המתלונן: "כל השריטות
שיש לי הוא עשה לי". קטע זה, משקף את חוסר הנסיון שעליו העידה החוקרת;
ואשר בגינו נשלל משקלן של ההודעות שרשמה החוקרת מאחיו ואחותו של המתלונן. מקובל
עלי, שלהבדיל מהודעות האח והאחות, אין בחוסר הנסיון של החוקרת כדי לשלול את
משקלה הראייתי של הודעת המתלונן. ברם, יחד עם זאת, יש בו לדעתי, כדי לכרסם במשקלה
הסגולי של ההודעה; ולחייב, בשל כך, קיומה של ראית סיוע כבדת משקל, מעבר לעצם קיומן
של שריטות.
הארוע נושא האישום וההרשעה התרחש כאשר המתלונן
נמצא בחופשה, משחק עם חבריו ומשתעשע בתרגילי לולינות, שהותירו סימני חבלה על גופו.
במצב דברים זה מן הדין היה, שראיית הסיוע תשייך את השריטות למערער, או, לפחות,
לפרק הזמן שבו התרחש המקרה נושא האישום וההרשעה. בהעדר ראייה לכך - פרט לעדותו של
המתלונן - מתכרסם, לשיטתי, כוחן הראייתי של השריטות; ואנכי לא הייתי מוצא בעצם
קיומן, אותו סיוע כבד משקל, הדרוש בנסיבות הענין, לביסוסה של הרשעה עפ"י הודעת
המתלונן.
לא נעלם ממני, כי לכאורה ניסה המערער להמעיט
ממספר הביקורים שביקר אצלו המתלונן והדבר פועל לחובתו. המערער טוען לשני ביקורים
ואילו שותפו לדירה, נאדר, מדבר ב"הרבה פעמים". ברם, בחינה מדוקדקת של
דברי העדים שהתבטאו בהקשר זה מלמדת, כי המדובר בשני ביקורים וב"נסיון"
לביקור נוסף; ומספר זה של ביקורים אינו סותר את דברי המתלונן, לפיהם נפגש עם
המערער כארבע פעמים לכל היותר. גם התרשמותו של בית המשפט המחוזי, שההסבר
שנותן המערער לביקוריו של המתלונן בדירתו "אינו סביר", אינה יכולה
להשלים את החסר לכוחן של השריטות לשמש סיוע ברמה הנדרשת כאן.
סיכומם של דברים: אף שגם תחושתי היא שהמתלונן
דובר אמת, הנני סבור שיהיה זה מסוכן להרשיע את המערער על פי ההודעה שמסר לחוקרת
הנוער, ללא סיוע ממשי וכבד משקל; ואנכי מציע לזכותו מחמת הספק.
ש
ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי:
בדמחלוקת שנפלה בין חברי, דעתי היא כדעתו של
כב' השופט קדמי, כפי שאנמק להלן, יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.
ער אני להלכה שאין בית משפט זה נוהג להתערב
בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, שכן, בדרך כלל בכל הנוגע להתרשמות מראיות
ולבחינתה של ראייה מסייעת, יש לבית המשפט יתרון על ערכאת הערעור; אולם בנסיבות מסוימות, כאשר נמנע מן השופט בבית המשפט קמא
מלהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של קטין, ניטל ממנו אותו יתרון מובהק שיש לו על
פני ערכאת הערעור.(ראה
ע"פ 1121/96, פלוני נגד מדינת ישראל, נ(3) עמ' 353, 359).
במקרה שלפנינו, בית המשפט קמא רשאי היה לפלג
את עדותם של הילדים בפני חוקרת הנוער, ולתת משקל יתר לעדותו של מ' על פני עדותם של
ק' ו-א', אולם אין בזה לבדו בכדי להפוך את עדותו של מ' לעדות מהימנה ובעלת משקל
נכבד.
אין מחלוקת שלחקירת ק' ו א' בידי חוקרת הנוער,
היו השלכות הרסניות על כשרות עדותם, ושכשרות עדותו של מ' נפגמה פחות כתוצאה מחקירה
זו; יחד עם זאת, וודאי שאין עדותו לכשעצמה, בבחינת "כליל השלמות". שכן
קשה יהיה להתעלם מאופייה הלקוי והחמור של החקירה שנוהלה בידי חוקרת נוער מתחילה.
ודוק: במקרה דנן, אין מדובר במקרה שבו עדות
הקטין, כפי שנמסרה לחוקר הנוער, אמינה על בית המשפט, וכביטחון יתר זקוקה היא
לסיוע, כדי להרשיע את הנאשם.
נקודת המוצא היא הפוכה. עדות הקטין, על כל
חלקיה, לוקה מלכתחילה בספק, והסיוע בא להסיר את הספק. במקרה אשר כזה, על ראיית
הסיוע, הדרושה להרשעת הנאשם לפי סע' 11 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים),
תשט"ו 1955 , להיות בעלת משקל יתר, והמשקל הנדרש לראיית הסיוע עומד ביחס הפוך
למשקלה של הראיה העיקרית.
כאמור, מצוות סעיף 11 לחוק תיקון דיני הראיות
(הגנת ילדים)( להלן: "החוק"), היא כי לא יורשע אדם על סמך עדות
שנגבתה בידי חוקר נוער, אלא אם יש לה סיוע בראייה אחרת, דין זה חל גם כאשר העדות
על פניה אמינה ובית המשפט מוכן לסמוך עליה, יחד עם זאת, המשקל הראיתי של ראיית
הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה של הראייה המרכזית הטעונה לכשעצמה סיוע . (ע"פ
318/79, שאול אנגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 108)(ע"פ
3900/95, פלוני נ. מדינת ישראל, נ(3), עמ' 104, 107) (ע"פ 4009/90, מדינת
ישראל נ. פלוני, פ"ד מז(1), עמ' 292, 302).
רבות נכתב בפסיקה ובספרות על הבעייתיות
המיוחדת הנובעת מהוראות החוק, אשר נועד להגן על הילד קורבן עבירת המין מפני פגיעה
נפשית הכרוכה בהעדתו ובחקירתו בבית המשפט; שכן, כנגד יתרונותיה של ההגנה על הקטין,
עומד החיסרון של היעדר התרשמות ישירה של בית המשפט מהעד ופגיעה בזכותו של הנאשם
לחקירה נגדית. זוהי ללא ספק תוצאה מכבידה וקשה. משך שנים נשקלות ונבחנות הדרכים להתגבר
על חסר זה בלי לפגוע בתכלית החשובה והראויה של ההגנה על הקטינים.(ראה
ע"פ 1121/96, פלוני נגד מדינת ישראל, נ(3) עמ' 353, דברי כב' השופטת
דורנר).
דרישת הסיוע לעדות הקטין מיועדת למתן את חומרת
הפגיעה בזכויות הנאשם הכרוכה, כאמור, בהסתמכות על עדות של ילד, בלא שלבית המשפט
ניתנת ההזדמנות להתרשם, באורח בלתי אמצעי ממנו.
אשר על כן, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין,
שהתביעה אינה יוצאת ידי חובתה של דרישת הסיוע האמורה בסעיף 11 לחוק, אלא בהבאת
ראייה שיש בה משום סיוע ענייני וממשי לעדות הקטין, ועל בית המשפט להקפיד שבעתיים,
בבוחנו ראייה זו.
בצדק נקבע, שביחס למהות הסיוע הנדרש לפי סעיף
11 לחוק נקט גם המחוקק אמת מידה של הקפדה מיוחדת; כך שביטויה הבולט ביותר של מגמה
זו מצוי בהוראת סעיף 162, סיפא, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
תשמ"ב-1982, לפיה, שתיקת הנאשם - שככלל עשויה לשמש סיוע לראיות התביעה כל
אימת שדרוש להן סיוע - אינה מהווה סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות
(הגנת ילדים).(ראה דברי כבוד השופט מצא בע"פ 4009/90, שם, עמ' 299).
ראייה יכולה להוות סיוע- לא כל שכן סיוע
ענייני וממשי- אם עומדת היא במבחן התקיימותן של שלוש תכונות מצטברות: ראשית,
היא צריכה לבוא ממקור אוטונומי; שנית, היא צריכה לסבך את הנאשם או, לפחות,
נוטה לסבך את הנאשם (אישית) באחריות לביצוע המעשה נשוא האישום, שלישית,
היא חייבת להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. (ראו בעניין זה
ע"פ 387/83, יהודאי נגד מדינת ישראל, פ"ד לט (4) עמ'
203)(ע"פ 4009/90, שם עמ' 297).
כאמור, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר
בראיית סיוע הדרושה לפי סעיף 11 לחוק, והם חשובים שבעתיים, כאשר העדות הטעונה סיוע
היא כשלעצמה מוטלת בספק.
במקרה העומד לפנינו, בית המשפט קמא, לא מצא,
ובצדק, בחלק גדול מן הראיות שהוצעו על ידי התביעה, ראיות העולות כדי סיוע לעדותו
של מ'; אולם הוא נעץ את יתדותיו בשריטות שנמצאו בחזהו של מ' ומצא בהם סיוע לעדותו.
כאמור אין בידי, לקבל מסקנה זו, אף אם נניח
לרגע קט, (הנחה שהיא לכשעצמה מוטלת בספק), שהשריטות שעל גופו של מ' מלמדות על מעשה
העבירה, בוודאי אין הם נוטות לסבך או לקשור את הנאשם באופן אישי לביצוע העבירה.
שריטות אלו, לכל היותר, יש בהם להראות שמ' אכן היה קורבן לעבירת מין, אולם
אין הן קושרות ו/או מסבכות את הנאשם עצמו -אישית- בביצוע העבירה; יפים בענין זה
דבריו של י. קדמי בספרו, (על הראיות, חלק ראשון, עמ' 136):
"כל מה שניתן לקבוע על
ראיות כאלה מצטמצם לכך, כי "אמת" בפי העד בכל הקשור למעורבותו שלו בהתרחשות
נושא האישום ; ברם אין בכך כדי לסייע לגרסת העד כי הנאשם היושב על ספסל הנאשמים,
נושא באחריות לביצועה".
הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר בנסיבות
העניין, וכפי שעולה מחומר הראיות מדובר בילד "תוסס", שנהג לבקר
"בבתים של אחרים", וכפי שעולה מעדותו יתכן והיה לו מגע עם
"אחר".
חבור לכל זה את האפשרות שמ', עצמו, נהג לבצע
מעשיים מיניים בק' ובא', ואז יישמט הבסיס מתחת למסקנתו של בית משפט קמא.
ער אני לדעת הרוב (ברע"פ 3904/96, סימן
טוב נגד מדינת ישראל, טרם פורסם) (כב' השופטת ביניש), לפיה נקבע שבנסיבות
מסוימות ניתן לוותר על דרישת הסיוע המסבך, אולם דברים אלו יפים רק בנסיבות בהם
הנאשם הוא אדם קרוב מאוד למתלונן, ולא כאשר שאלת הזיהוי היא השאלה השנויה
במחלוקת, או במקרים בהם "מכלול הנסיבות אינו מצביע באופן רציני וממשי,
שקיימת אפשרות סבירה שהמעשה אומנם נעשה, אך בוצע בידי 'אחר'". בוודאי שהלכה
זו לא ביטלה את דרישת הסיוע המסבך.
במובן מסוים, אין ראייה זו עונה על דרישת
עצמאות ראיית הסיוע, שכן בגופו של מ' נמצאו מספר שריטות ומכות, על אותם שריטות
ספציפיות שנגרמו כביכול על ידי הנאשם, אנו יודעים מעדותו של מ' בפני חוקרת הנוער.
בפועל נוצר מצב אבסורדי בו ראיית הסיוע יונקת
את קיומה מהראייה העיקרית הטעונה היא לכשעצה סיוע.
אשר על כן דעתי היא לקבל את הערעור.
ש
ו פ ט
הוחלט ברוב דעותיהם של השופטים קדמי וזועבי
וכנגד דעתה החולקת של השופטת דורנר, לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן העבירות
שבהן הורשע.
ניתן היום, י"א
באלול תשנ"ט (23.8.99).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99016010.L04