התנועה למען איכות השלטון בישראל- 89אח' נ. מבקר המדינה

2 בבית המשפט העליון דנג"ץ 1601/24 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף המבקשים: התנועה למען איכות השלטון בישראל ו-89 אח' נגד המשיבים: המבקשות להצטרף כ"ידידות בית המשפט": 1. מבקר המדינה 2. ראש הממשלה 3. היועצת המשפטית לממשלה 4. ראש המטה הכללי בצבא ההגנה לישראל 5. ראש שירות הביטחון הכללי 6. ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים 1. האגודה לזכויות האזרח בישראל 2. אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה 3. עורכי דין לקידום מנהל תקין 4. התנועה לטוהר המידות 5. משמר הדמוקרטיה הישראלית 6. הצלחה – למען חברה הוגנת 7. לשכת עורכי הדין בישראל דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון (כב' השופטים נ' סולברג, ד' מינץ וי' וילנר) בבג"ץ 1135/24 מיום 11.2.2024 תאריך הישיבה: י"ב באלול התשפ"ד (15.9.2024) בשם המבקשים: עו"ד תומר נאור; עו"ד רותם בבלי דביר; עו"ד אורי הס; עו"ד סתיו לבנה להב בשם המשיב 1: בשם המשיבים 6-2: בשם המבקשת להצטרף כ"ידידת בית המשפט" 1: בשם המבקשת להצטרף כ"ידידת בית המשפט" 2: בשם המבקשת להצטרף כ"ידידת בית המשפט" 3: בשם המבקשת להצטרף כ"ידידת בית המשפט" 4: בשם המבקשות להצטרף כ"ידידות בית המשפט" 6-5: בשם המבקשת להצטרף כ"ידידת בית המשפט" 7: עו"ד יואל הדר; עו"ד ענבל עפרון-וינשטיין עו"ד יונתן ברמן; עו"ד סיון דגן עו"ד גיל גן-מור עו"ד אלי בן ארי עו"ד נדאל חאיק עו"ד בעז ארד; עו"ד עומר מקייס עו"ד יובל יועז; עו"ד אלעד מן עו"ד עידן סגר פסק-דין ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן: דיון נוסף בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1135/24 התנועה למען איכות השלטון נ' מבקר המדינה מיום 11.2.2024 (השופטים נ' סולברג, ד' מינץ וי׳ וילנר; להלן: פסק הדין), שבו דחה בית המשפט על הסף את עתירתם של המבקשים בשל קיומה של עתירה תלויה ועומדת שעוסקת באותה סוגיה. עילת הסף שעליה הסתמך בית המשפט בפסק דינו היא עילת סף חדשה שהותוותה לראשונה בבג"ץ 5322/21 כספי נ' ממשלת ישראל (14.9.2021) (להלן: עניין כספי), והיא שעומדת במוקד ההליך דנן. רקע הדברים ראשיתה של השתלשלות העניינים הרלוונטית להליך זה היא בהערה מקדמית שניתנה בפסק הדין בעניין כספי. בפרשה זו, דחה בית המשפט (השופט נ' סולברג בהסכמת השופטים י' אלרון וע' גרוסקופף) שלוש עתירות שעסקו בהגבלות שונות שהוטלו על תושבי מדינת ישראל נוכח התפרצות נגיף הקורונה. בפתח הדברים נדרש בית המשפט למצב שבו מוגשות האחת אחרי השנייה מספר עתירות שעוסקות באותה סוגיה, וציין כי התנהלות זו מובילה לסרבול ההליך, להטרחת הצדדים ולבזבוז משאבים וזמן שיפוטי יקר. על כן, נקבע כי במקרים שבהם "הסוגיה שעל הפרק נוגעת למדיניות ציבורית-כללית; להחלטה עקרונית המשפיעה על רבים" – לאחר הגשת העתירה הראשונה לא ניתן יהיה עוד להגיש עתירות עצמאיות נוספות "באותו עניין" (עניין כספי, פסקה 2). תחת זאת, נקבע כי אדם (שלא ניתנה בעניינו "החלטה פרטנית") שיהיה מעוניין להשמיע את טענותיו באותה סוגיה יידרש להגיש בקשת הצטרפות לעתירה הראשונה, שבה יפרט את התרומה הגלומה בצירופו להליך. עוד נקבע כי הגשת עתירה עצמאית חלף האמור עשויה להוביל לדחיית העתירה על הסף ולחיוב העותר בהוצאות. עם זאת, בנסיבותיו הקונקרטיות של עניין כספי, החליט בית המשפט להותיר את עילת הסף החדשה שהתווה "בבחינת התראה לעתיד לבוא" (שם, בפסקה 4) – ודחה את שלוש העתירות לגופן. בשלוש השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין בעניין כספי שררה אי-בהירות בכל הנוגע לאופן היישום של עילת הסף שהותוותה בו. כך, בחלק מהמקרים נמנע בית המשפט מלדחות על הסף עתירות מאוחרות שעסקו על פניו בסוגיות ציבוריות-כלליות שהועלו בעתירות קודמות, והורה על שמיעתן במאוחד (בג"ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר הביטחון (החלטות מיום 4.12.2023, מיום 26.2.2024 ומיום 22.5.2024); בג"ץ 6761/23 חדו"ש – לחופש דת ושוויון נ' שר הפנים (7.9.2023); בג"ץ 5794/22 זמטב נ' הוועדה לבחינת השעיית ראשי רשויות (החלטות מיום 8.9.2022 ומיום 29.9.2022)). לעומת זאת, במקרים אחרים בית משפט זה דחה על הסף עתירות נוכח קיומן של עתירות מוקדמות בזמן באותה סוגיה, תוך שהוא נשען על הכלל שהותווה בעניין כספי (בג"ץ 4218/22 אמת ליעקב בע"מ נ' ועדת המחירים - כהגדרתה בחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996, פסקאות 5-2 (30.6.2022); בג"ץ 4031/22 ועדת הרבנים לענייני תקשורת נ' שר התקשורת, פסקאות 9-6 (22.6.2022); ליישום הכלל בערכאות נוספות ראו: ער"ם 8/26 לדרמן נ' גרינברג, פסקאות 14-8 (29.6.2023); עת"ם (מינהליים י-ם) 45670-10-21 עגלין נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (17.1.2022); עת"ם (מינהליים י-ם) 41557-09-21 תואבתה נ' שרת הפנים, סעיפים 12-7 (29.11.2021)). בנוסף, דומה כי במרוצת השנים הורחבו גבולותיו של הכלל שנקבע בעניין כספי. כך למשל, נקבע כי ניתן להחיל כלל זה גם כאשר העתירה המאוחרת אינה עתירה ״ציבורית-כללית״, אלא עתירה שהוגשה על ידי יחידים רבים שטוענים ל״פגיעה כללית״ (בג"ץ 546/22 אלימלך נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-5 (26.1.2022) (להלן: עניין אלימלך)). כמו כן, נעשה שימוש בכלל זה גם כאשר העותרים המאוחרים טענו לפגיעה אישית, אך העלו טענות חוקתיות "כלליות" שהועלו גם בעתירה המוקדמת בזמן; והובהר כי ניתן להחילו גם כאשר העתירה המאוחרת מדגישה היבטים שונים מהעתירה הראשונה, אך ״ראשן ורובן של העתירות דומה – הנושא העיקרי המובא לדיון, התשתית העובדתית והמשפטית, והסעדים המבוקשים בהן״ (בג"ץ 5278/22 סלע בינוי והשקעות מקבוצת אמנון מסילות בע"מ נ' כנסת ישראל, פסקאות 8-6 (22.1.2023) (להלן: עניין סלע בינוי)). בדומה, בהחלטה שניתנה לאחרונה הורה בית המשפט לעותרים מאוחרים, שטענו לפגיעה קונקרטית בזכויותיהם, לנמק מדוע לא תימחק עתירתם על הסף נוכח קיומה של עתירה ציבורית שהוגשה באותו עניין (בג"ץ 3749/24 AL-Jazeera Satellite Network נ' ראש הממשלה (החלטות מיום 5.5.2024 ומיום 23.5.2024) (להלן: עניין אלג'זירה); יצוין כי בהמשך הוקפא בירור העתירה, והעותרים הגישו בקשת הצטרפות לעתירה הראשונה). פסק הדין וההליך בדיון הנוסף כפי שצוין לעיל, פסק הדין שבמוקד ההליך דנן הוא מקרה נוסף שבו נעשה שימוש בכלל שנקבע בעניין כספי. בעניין זה נדחתה על הסף עתירה שהגישו המבקשים, שבה התבקש בית המשפט להורות למשיב 1 (להלן: מבקר המדינה) ליתן טעם מדוע לא יחדל מקיומו של הליך ביקורת בקשר למלחמת "חרבות ברזל", וזאת עד לסיום המלחמה ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית. בעתירה ציינו המבקשים כי בבית המשפט תלויה ועומדת עתירה נוספת באותו עניין, אולם טענו, בין היתר, כי עתירתם רחבה יותר בהיקפה, וכי מבוקשים בה צווים נוספים אשר לא התבקשו בעתירה המוקדמת בזמן. ביום 11.2.2024 בית משפט זה (השופט ד' מינץ בהסכמת השופטים נ' סולברג וי' וילנר) יישם את הכלל שהותווה בעניין כספי, ודחה את העתירה על הסף נוכח קיומה של עתירה מוקדמת בזמן באותה סוגיה, שבמסגרתה יכלו המבקשים להגיש בקשת הצטרפות. בעקבות דחיית עתירתם הגישו המבקשים בקשה להצטרף לעתירה המוקדמת, שהתקבלה ביום 14.2.2024, ובקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. בבקשה לקיום דיון נוסף העלו המבקשים, בין היתר, השגות עקרוניות המתייחסות לעילת הסף שנקבעה בעניין כספי, וטענו כי החלתה הבלתי-אחידה פוגעת בוודאות המשפטית. ביום 8.7.2024 הוריתי על קיום דיון נוסף בפסק הדין, וזאת, בין היתר, נוכח אי-הבהירות בדבר היקפה של עילה זו וחוסר האחידות בהחלתה. עוד קבעתי כי על אף שההכרעה הקונקרטית בהליך הפכה לתיאורטית עם הצטרפות המבקשים לעתירה המוקדמת, חשיבותה העקרונית של הסוגיה מצדיקה לקיים בה דיון נוסף. טענות הצדדים לעמדת המבקשים יש להורות על ביטול הכלל שהותווה בעניין כספי. לשיטתם, הכלל פוגע בזכות הגישה לערכאות ומציב לפני עותרים חסמים ניכרים. בהקשר זה נטען כי אין מרשם פומבי של העתירות אשר מתבררות בבית המשפט העליון, ועותרים עשויים להשקיע משאבים רבים בהכנת עתירות שיידחו על הסף, באופן שייצור אפקט מצנן על הגשתן. עוד נטען כי יש טעם לפגם בקביעה שעתירות מאוחרות יוגשו בדרך של הגשת בקשת הצטרפות בלבד, שכן בעוד שהסמכות לדחיית עתירה נתונה למותב של שלושה שופטים, דחיית בקשת הצטרפות נמצאת בסמכותו של דן יחיד (בהתאם לסעיף 26 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לצד זאת, המבקשים סבורים כי המסלול של הגשת בקשת הצטרפות מציב לפני עותרים מאוחרים משוכה גבוהה יותר בהשוואה לעותרים המוקדמים בזמן, שכן מסלול זה דורש לשכנע את בית המשפט בתרומתה של העתירה המאוחרת לבירור הסוגיה שלפניו. משכך, המבקשים סבורים כי הכלל שנקבע בעניין כספי עשוי ליצור "מרוץ לתחתית" בין עותרים על הגשת העתירה המוקדמת בזמן (עמ׳ 22 לבקשה לקיום דיון נוסף), ובכך לפגוע בחובה למצות הליכים וביכולת לברר עתירות ציבוריות על בסיס תשתית ראויה. עוד נטען כי הכלל אינו משיג את התכליות שלשמן הוא נקבע, שכן הוא מוביל ליצירתם של הליכים מקדמיים ולסרבול ההליך המשפטי. בדומה למבקשים, המשיבים 6-2 (להלן: משיבי הממשלה) טוענים כי הכלל שנקבע בעניין כספי עלול ליצור ״מרוץ לתחתית״ ולהוסיף נטל דיוני משמעותי על בית המשפט ועל הצדדים לעתירה המוקדמת. בהקשר זה נטען, כי המנגנון שנקבע יוביל להתדיינויות בבקשות עיון ובבקשות הצטרפות, באופן שיסיט את הדיון לסוגיות פרוצדורליות. עוד נטען כי הקושי שבהתדיינות בהליכים שאינם לגוף העניין מתעצם בהליכים דחופים, שבהם עומד לרשות המדינה זמן מוגבל לגיבוש תגובה מקדמית (סעיף 45 לתגובת משיבי הממשלה); וכי אף שניתן לסבור שההתדיינות בבקשות הביניים תחסוך במשאבים בהמשך ההליך – בחלק מהמקרים ההתמודדות עם בקשות אלו תדרוש משאבים רבים יותר מאשר מתן התייחסות מהותית לטענות שנכללו בעתירות המאוחרות (סעיף 46 לתגובת משיבי הממשלה). נוכח האמור, משיבי הממשלה סבורים כי על אף שהכלל שנקבע בעניין כספי עשוי להתאים למקרים מסוימים – החלתו הגורפת מעוררת קושי. זאת, בפרט נוכח האפשרות להגשים את תכליות הכלל באמצעות כלים דיוניים אחרים, כמו למשל איחוד הדיון בעתירות שעוסקות באותה סוגיה, או השהיית הבירור בעתירה המאוחרת עד להכרעה בעתירה המוקדמת. על כן סבורים משיבי הממשלה, כי יש להימנע מהחלתו הגורפת של הכלל, וככל שיוחלט להותירו על כנו – יש לצמצם את היקפו כך שיחול רק ביחס "לעתירות ציבוריות שאינן מחדשות דבר, כאלה שמוגשות זמן רב לאחר שהעתירה הראשונה כבר החלה להתברר ומצויה בשלב דיוני מתקדם, תוך הכבדה על בית המשפט הנכבד ויתר המתדיינים" (סעיף 64 לתגובת משיבי הממשלה). לעומתם, מבקר המדינה סבור כי יש להותיר את הכלל שנקבע בעניין כספי על כנו. בהקשר זה סמך מבקר המדינה את ידו על הטעמים שהוזכרו בעניין כספי, וציין כי שעה שקיים מסלול דיוני של הצטרפות לעתירות מוקדמות בזמן, אין הצדקה לאפשר הגשה של עתירות ציבוריות-כלליות רבות באותה סוגיה – וכי יש בתופעה זו כדי לסרבל את ההליך ולהוביל לבזבוז משאבים. במסגרת ההליך דנן הוגשו מספר בקשות הצטרפות כ״ידידות בית המשפט״, אשר הצטרפו ברובן לעמדת המבקשים שלפיה יש לבטל את הכלל שנקבע בעניין כספי. בין היתר, נטען כי המנגנון שנקבע הופך את הליך הגשת העתירות לבית המשפט מ״הגשת עתירה בזכות״ ל״הגשת עתירה ברשות״, באופן שיש בו כדי להשפיע על יכולתו של הפרט לבקש סעד מבית המשפט (סעיף 38 לבקשה מטעם המבקשות להצטרף 6-5); וכי הכלל מעורר חשש שהעותר המוקדם "יסחר" באינטרס הציבורי ויסתלק מהעתירה בשלב שבו לא ניתן יהיה לחדש את הדיון בה (סעיף 3 לבקשה מטעם המבקשת להצטרף 3). עוד הועלתה טענה כי באיזון השיקולים שעל הפרק יש לקבוע כלל מקל יותר, שלפיו עתירות שהוגשו בפרק זמן סביר זו אחר זו יידונו במאוחד; בעוד שחלק מהמבקשות להצטרף סברו כי ראוי להסדיר את הנושא כולו בחקיקה ראשית, בדומה להסדר שנקבע בחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 לעניין דיון בבקשות אישור ובתובענות ייצוגיות מתחרות. ביום 15.9.2024 קיימנו דיון במעמד הצדדים שבמהלכו הצגנו לצדדים את עמדת ההרכב שלפיה אין לאמץ את הכלל שנקבע בעניין כספי באופן גורף כך שבכל מקרה ומקרה יידרשו העותרים המאוחרים להצטרף לעתירה הראשונה; אלא יש להותיר לשיקול דעתו השיפוטי של כל מותב כיצד לטפל במקרים של ריבוי עתירות באותה סוגיה בנסיבות כל מקרה ומקרה. המבקשים ומשיבי הממשלה הביעו הסכמתם. מבקר המדינה השאיר את הנושא לשיקול דעתנו. להלן אפרט בתמצית את הטעמים שמובילים, לשיטתי, למסקנה זו. דיון והכרעה כידוע, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוסמך לדחות עתירה על הסף בשל פגם שנפל בה, וזאת מבלי לדון בטענות העולות מהעתירה לגופן (ראו: סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה; תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984; בג"ץ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 617, 621-620 (1985); בג"ץ 669/85 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מ(4) 393, 402 (1986); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג – הביקורת השיפוטית: כללי הסף 1685-1682 (2014)). לאורך השנים התגבשה שורה של עילות סף שבהתקיימן ניתן להפעיל סמכות זו – ובהן עתירה תיאורטית, היעדר בשלות, היעדר מיצוי הליכים ועוד (להרחבה ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 411-282 (2017) (להלן: ברק-ארז)). הטעמים המונחים ביסודן של עילות הסף הם רבים ומגוונים, אולם ברמת הפשטה גבוהה, השימוש בהן נועד לאפשר הקצאה מושכלת של משאביו הציבוריים של בית המשפט; לקדם שיח מבוסס אמון בין הפרט לבין הרשות; לאפשר דיון בעתירות מבוססות וממוקדות; ולשמור על מערכת היחסים שבין בית המשפט לבין הרשויות האחרות (ראו, למשל: בג"ץ 5849/19 רשימת המחנה הדמוקרטי נ' מבקר המדינה, פסקה 9 (12.9.2019); בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); בג״ץ 4415/11 שטרימר נ׳ שר התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 6 (22.2.2012) (להלן: עניין שטרימר); בג״ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ׳ בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, 232 (2011)). על אף שאין חולק כי עילות הסף הן כלי חיוני לוויסות העתירות אשר מוגשות לבית המשפט, במקרים מסוימים השימוש בהן עלול לעורר קושי. ראשית, דחייה על הסף מונעת מן העותר הזדמנות להשמיע את טענותיו בעל פה, ושוללת ממנו במובן מסוים את יומו בבית המשפט (בג"ץ 6104/94 עמותת אמיתי אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.11.1994) (להלן: עניין אמיתי)). בכך, דחייה על הסף עלולה לפגוע בזכותו החוקתית של העותר לגשת לערכאות, וכפועל יוצא מכך, לשלול ממנו אפשרות לזכות בסעד שירפא את הפגיעה שספג בזכויותיו המהותיות (בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(1) 352, 403-402 (2008); ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855, 873 (2006); ראו גם: אהרן ברק מבחר כתבים ג – עיונים חוקתיים 321-319 (2017)). לצד האמור, לדחייה על הסף מטעמים שאינם נוגעים לגוף העניין עשויות להיות השלכות שחורגות מעניינו של העותר עצמו. כך למשל, דחייה על הסף עלולה להותיר על כנן החלטות מינהליות או דברי חקיקה שנפל בהם פגם – ובכך היא עשויה לפגוע גם בעיקרון שלטון החוק ובאינטרס הציבורי בביקורת שיפוטית על רשויות השלטון (עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 לפסק דיני (28.12.2014); בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 642 (1994); בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 685-684 (1988)). נוכח האמור, בית משפט זה קבע כי דחיית עתירה על הסף היא אמצעי שיש לנקוט בו בזהירות ובאופן מושכל (עניין אמיתי; עניין שטרימר, פסקה 6), ולאחר שנשקלו חלופות שהשלכותיהן על העותר תהיינה קשות פחות (דנג"ץ 4894/96 פרבר נ' משטרת ישראל, המטה ארצי ירושלים, פ"ד נ(4) 21, 26 (1996) (להלן: עניין פרבר)). כפי שפורט לעיל, בעניין כספי נקבעה עילת סף חדשה, שלפיה יש לדחות על הסף עתירה ציבורית-כללית שקדמה לה עתירה אחרת באותה סוגיה. בהמשך הוחלה עילה זו גם על עותרים שטענו לפגיעה אישית בזכויותיהם, אך הגישו את עתירתם לאחר שכבר הוגשה עתירה אחרת באותו עניין (עניין אלימלך; עניין סלע בינוי; עניין אלג׳זירה); והובהר כי היא חלה גם כאשר העתירה המאוחרת מדגישה היבטים אחרים מהעתירה הראשונה, כל עוד העתירות דומות בעיקרן (עניין סלע בינוי). עילה זו נועדה, כאמור, לקדם תכליות חשובות – ובהן לפשט את הדיון בעתירות ציבוריות-כלליות, לחסוך במשאביו הציבוריים של בית המשפט, ולהימנע מהטרחת הצדדים לעתירה המוקדמת. עם זאת, הניסיון המצטבר ביישום עילת הסף שנקבעה בעניין כספי מעלה מספר קשיים, אשר מצדיקים בחינה מחודשת של תחולתה. ראשית, נראה כי הכלל שנקבע בעניין כספי יוצר תמריץ משמעותי להגיש עתירות מהר ככל הניתן, באופן שעשוי להשפיע על טיבן של העתירות שמוגשות לבית המשפט. אמנם, ניתן לטעון שגם במצב הדברים שקדם לעניין כספי לעותרים היה תמריץ להגיש עתירות בחופזה, למשל משיקולי מוניטין; וזאת מאחר ששמם של העותרים הראשונים נכלל ב"שמו" הרשמי של ההליך (עניין סלע בינוי, פסקה 13). ואולם, ברי כי כאשר הגשת עתירה לאחר שהוגשה עתירה באותו העניין תוביל לדחייה על הסף, להפניית העותר למסלול של בקשת הצטרפות, ובמקרים מסוימים אף לפסיקת הוצאות (וראו: עניין סלע בינוי, פסקה 10) – התמריץ להגשה מהירה של עתירות הופך לגדול ומשמעותי יותר באופן ניכר. במצב דברים זה, עותרים עלולים להסתפק בהעמדת תשתית עובדתית ומשפטית מינימלית שדי בה כדי לצלוח את מבחני הסף (אורי אהרונסון "עתירה ייצוגית? על הלכת כספי ומשמעויותיה" ICON-S-IL Blog (11.7.2022)). בכך, עלולה להיפגע יכולתו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית אפקטיבית, שכן הוא יידרש להכריע בסוגיות שמובאות לפתחו על בסיס תשתית חסרה – באופן שישליך לא רק על הפרטים שמושפעים מהכרעה בעתירה מסוימת, אלא גם על האינטרס הציבורי שבהגנה על שלטון החוק. באופן דומה, התמריץ להגיש עתירות מהר ככל הניתן עשוי לפגוע בחובה למצות הליכים עובר להגשת עתירה מינהלית. חובה זו נועדה, בין היתר, לאפשר קיומו של דיאלוג בין העותרים לבין הרשות באופן שעשוי לייתר את העתירה; ובמקרים אחרים, מיצוי הליכים מול הרשות תורם בייעול ובמיקוד הדיון שמתנהל לפני בית המשפט (ראו למשל: עע"ם 2141/09 ‏הוועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון, פסקה 11 (17.11.2010); בג"ץ 3581/07 קלו נ' הוועדה הארצית לתשתיות לאומיות, פסקה 11 (18.4.2010); ברק-ארז, בעמ׳ 351-347). תכליות חשובות אלו עלולות להיפגע כאשר נוצרת "תחרות" בין עותרים פוטנציאליים על הגשת העתירה הראשונה בזמן, שכן תחרות זו עשויה לתמרץ מיצוי הליכים מינימלי לשם צליחת מבחני הסף, חלף קיומו של דיאלוג מהותי בין הפרט לבין הרשות. לצד הקשיים שפורטו לעיל, ספק אם יישום הכלל שנקבע בעניין כספי מגשים את תכלית היעילות הדיונית שלשמה הוא נוצר. בהתאם לכלל זה, עותרים מאוחרים יידרשו להגיש בקשת הצטרפות לעתירה המוקדמת, ולהוכיח שיש ביכולתם לתרום לבירורה (לעניין אמת המידה לקבלת בקשת הצטרפות ראו: בג"ץ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 371 (1996) (להלן: עניין פנחסי); בג"ץ 5883/93 יהלום נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל (26.5.1994) (להלן: עניין יהלום); בג"ץ 852/86 אלוני‎ ‎נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 32 (1987) (להלן: עניין אלוני)). לשם ביסוס עילת ההצטרפות, במקרים רבים יידרשו העותרים המאוחרים להגיש בקשת עיון בכתבי בי-הדין שהוגשו בעתירה המוקדמת, על מנת לעמוד על התשתית העובדתית והמשפטית שכבר הונחה לפני בית המשפט (מכוח תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס״ג-2003). בקשות אלו יצריכו, לרוב, את תגובות הצדדים – ולאחר מכן את הכרעת המותב שדן בעתירה המאוחרת. כמו כן, בהיעדר מאגר מידע אשר מרכז את כלל העתירות התלויות והעומדות, ייתכן מצב שבו עותר יגיש את עתירתו מבלי לדעת על קיומה של עתירה קודמת באותה סוגיה. במקרים אלה הנטל הדיוני יועצם, שכן בית המשפט יידרש לדחות את העתירה המאוחרת על הסף על בסיס השוואה בינה לבין העתירה המוקדמת, ולאחר מכן להכריע גם בבקשות העיון וההצטרפות שיוגשו על ידי העותר המאוחר. לכך יש להוסיף גם את ניסיונם המצטבר של משיבי הממשלה – אשר מייצגים בחלק ניכר מההליכים אשר מתנהלים לפני בית משפט זה – שציינו כי הצורך להגיב לבקשות אלו עשוי להסיט את משאביהם מגיבוש תגובותיהם לגוף העניין; ושההתדיינות בהן עשויה להיות מכבידה יותר מאשר הוספת התייחסות לטענות מחדשות שהועלו בעתירה מאוחרת (סעיפים 46-45 לתגובת משיבי הממשלה). משאלה הם פני הדברים, ואף אם יהיה בבקשת ההצטרפות כדי לחדד במידת מה את הטענות המחדשות שבפי העותר המאוחר (עניין סלע בינוי, פסקה 14) – אני סבור כי קיים ספק של ממש אם החלה מנדטורית של המנגנון שנקבע בעניין כספי תוביל לייעול הדיון ולחיסכון במשאבים שיפוטיים. זאת, בפרט נוכח קיומם של כלים דיוניים אחרים שמאפשרים לבית משפט זה לייעל את הדיון במצבים של ריבוי עתירות באותה סוגיה, ובהם לדוגמה האפשרות לאחד את הדיון בעתירות תוך קציבת זמנים לטיעון בעל פה; או להקפיא את הדיון בעתירה המאוחרת עד להכרעה בעתירה המוקדמת בזמן. לבסוף, עילת הסף שהותוותה בעניין כספי מעוררת קושי נוסף אשר נוגע לזכויותיהם של העותרים. כאמור, עילה זו מגבילה את זכות הגישה לערכאות במקרים שבהם הוגשה עתירה קודמת באותו סוגיה, וזאת גם במקרים שבהם העתירה המאוחרת הוגשה על ידי עותרים שטענו לפגיעה פרטנית בזכויותיהם (עניין אלימלך; עניין סלע בינוי; עניין אלג'זירה). אף שניתן לטעון כי פגיעה זו מתרפאת נוכח האפשרות שעומדת לעותרים להגיש בקשת הצטרפות, סבורני כי פתרון זה מעורר קושי. הפניית עותרים מאוחרים למסלול של בקשת הצטרפות הופכת את זכות הגישה לערכאות מזכות שעומדת לפרט שנזקק לסעד, לזכות מותנית שכפופה להוכחת תרומה משמעותית לבירור העתירה המוקדמת ונתונה לשיקול דעת בית המשפט (עניין פנחסי; עניין יהלום; עניין אלוני). יוער כי קשיים דומים עשויים להתעורר גם במצב שבו הותר לעותר מאוחר להצטרף לעתירה קיימת. במצב זה, יכולתו של העותר המאוחר לבקש סעד שלא התבקש בעתירה המקורית מותנית אף היא בקבלת רשות מבית המשפט. זאת, בשונה מהמצב ששרר טרם עניין כספי, שבו עמדה לעותר הבחירה בין הגשת בקשת הצטרפות להליך קיים, לבין הגשת עתירה עצמאית שכוללת את מלוא הסעדים הנדרשים. נוכח המפורט לעיל, אני סבור כי החלה גורפת של הכלל שנקבע בעניין כספי יש בה כדי לעורר קשיים ניכרים. חלף האמור, אני סבור כי יש להותיר בידי המותב היושב בדין את שיקול הדעת להכריע כיצד לטפל במקרה שבו מובאות לפניו מספר עתירות באותה סוגיה. לטעמי, במרבית המקרים יהיו בנמצא כלים דיוניים אחרים שיאפשרו לייעל את הדיון במצבים של ריבוי עתירות ולמנוע הכרעות סותרות, שהשלכותיהם על מערך התמריצים של העותרים ועל זכויותיהם הן קשות פחות (השוו: עניין פרבר). אינני סבור כי מעבר לאמירתנו זו יש מקום לקביעת קטגוריות שבהן תוחל עילת הסף שנקבעה בעניין כספי. לטעמי, אין לשלול אפשרות לשקול הפעלת המנגנון, בהתקיים מספר נסיבות מצטברות: כאשר העתירה אינה כוללת טענות או סעדים חדשים ביחס לעתירה המוקדמת בזמן; היא הוגשה בשלב שבו העתירה המוקדמת בזמן מצויה בשלב דיוני מתקדם, בחלוף פרק זמן משמעותי מהמועד שבו הוגשה העתירה המקורית; והיא הוגשה על ידי עותר שלא נפגע באופן ישיר מההחלטה או מדבר החקיקה הנתקף. במצב דברים זה מצטמצם באופן ניכר משקלם של הקשיים שפורטו לעיל. כך, ההבחנה בין עתירות שהוגשו זמן קצר לאחר הגשת העתירה המוקדמת בזמן, לבין עתירות שהוגשו זמן רב לאחר הגשתה, וכשהיא נמצאת בשלב דיוני מתקדם – מאפשרת לצמצם את התמריץ להגיש עתירות בחופזה ואת השלכותיו השליליות של תמריץ זה. בנוסף, במקרים שבהם העותר המאוחר לא נפגע באופן אישי – והסוגיה כבר זוכה לבירור מעמיק במסגרת העתירה המוקדמת – נראה כי החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות מצטמצם אף הוא. בצד זאת אני מבקש להבהיר כי אין באמור משום תנאי בלעדיו אין וכי שיקול הדעת השיפוטי יהיה מסור למותב לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. סוף דבר: אציע לחבריי שחלף החלה גורפת של הכלל שנקבע בעניין כספי, נותיר בידי המותב שדן בעתירה שיקול דעת לבחור בכלי הדיוני המתאים להתמודדות עם ריבוי עתירות, וזאת בהתאם לנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים שפירטתי לעיל. בהינתן ההיבט העקרוני של הסוגיה והסכמות הצדדים, אציע לא לעשות צו להוצאות. עוזי פוגלמן ממלא מקום הנשיא (בדימ') השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. כדרכו, ובמצוינות המאפיינת אותו ואת פסיקותיו, גם הפעם כתב חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן, חוות דעת ממוקדת ומדויקת, המספקת הנחיה בהירה ונכונה לעתיד לבוא. עם פרישתו, הנחייתו ותבונתו יחסרו לנו, בה במידה שתחסר לנו חברתו. עופר גרוסקופף שופט השופט נעם סולברג: תחילה מעט 'חומר רקע' על המתרחש מאחורי הקלעים: פעמים רבות מוגשות לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כמה וכמה עתירות ציבוריות העוסקות באותה סוגיה. הטיפול בעתירות אלה מגיע, במרבית המקרים, לידי שופטים שונים. כל שופט שהובאה לטיפולו עתירה כאמור נדרש ללמוד את הסוגיה, ואחר זאת, לנהל את העתירה לפי שיקול דעתו. לעיתים, בשלב מסוים, מתקבלת החלטה על איחוד הדיון בעתירות. טרם האיחוד, קיים חשש להכרעות סותרות של שופטים שונים המנהלים במקביל עתירות לגבי אותה סוגיה. זאת ועוד, במקרים רבים אותם שופטים, אשר נדרשו ללמוד את הסוגיה על בוריה, ולנהל את העתירה למשך פרק זמן מסוים – לא יהיו חלק מההרכב שידון בעתירות בסופו של דבר. נדמה כי לא נדרש לפתח טיעון מורכב על מנת להמחיש את הקושי שמעורר מצב הדברים האמור במונחי יעילות ומשאבי זמן שיפוטי. גם לאחר שאוחד הדיון בעתירות, עדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. משנקבעת העתירה לדיון, מתכנס הרכב השופטים לדון בסוגיה שעל הפרק, כאשר לפניו כל אותן עתירות. עתירות אלה, בחלק מהמקרים – דומות למדי; מעלות טענות משפטיות קרובות עד זהות; וכוללות מספר רב, רב מאוד, של עמודים. בעודנו מתכוננים לדיון, קוראים אנו, שופטי ההרכב, את העתירות כולן 'מכריכה לכריכה'; זוהי חובתנו. לאחר מכן, במהלך הדיון, שבים העותרים, כל אחד בתורו, פעם אחר פעם, על אותן טענות דומות. לעתים זו אותה גברת בשינוי אדרת; לעתים אף האדרת זהה. בשורה התחתונה, הדיון – מתארך עד בלי די. אחר זאת, כל שופט, בבואו לכתוב את חוות דעתו, נדרש לבור את הבר מן התבן – מאות רבות של עמודי כתבי טענות – ו'לחלץ' בפינצטה את הטענה החדשה המשמעותית האחת, שאולי נֶחבֵּאת בעתירה הרביעית שהוגשה באותו עניין. זמן שיפוטי יקר – מתבזבז; הדיון בעתירות – מתפזר, חלף קיומו של דיון מדויק וממוקד. נדמה כי ברי לכל, כבר באופן אינטואיטיבי, כי אין מדובר במצב דברים אופטימלי. ודוק: אף אם עשויים להיות מקרים שבהם ישנה הצדקה לקיומו של מצב הדברים כמתואר – ולמען הסר ספק, סבורני כי אכן קיימים מקרים כאלה, למשל מקום שבו סד הזמנים דוחק במיוחד, כך שניהול הליך מקדמי אינו מתאפשר באופן מיטבי – אל לנו לשכוח כי הנוהג הרוֹוח, שלפיו 'כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול', הגם שמדובר בעותר השלישי במספר, בא על חשבון בעלי דין 'רגילים' המחכים זמן רב בציפייה לקבל את יומם בבית המשפט; אף אם מדובר ב'שטר' – שוברו בצדו. בהינתן מצב דברים זה, כל שביקש לעשות הכלל שנקבע בבג"ץ 5322/21 כספי נ' ממשלת ישראל (14.9.2021; להלן: עניין כספי), הוא לייעל ולמקד את הדיון. מתן אפשרות לבית המשפט, להתמודד באופן אפקטיבי, במקרים המתאימים, עם מצבים של ריבוי עתירות באותה סוגיה, ולהימנע מהכרעות סותרות; הא ותוּ לא. מקומנו בפרוזדור על רקע הדברים האלה, לא אכחד כי לגבי דידי, כפי שאפרט להלן, הדיון הנוסף דנן מעלה כמה קשיים. אקדים אחרית לראשית, ואבהיר כי נוכח מהלך ההתדיינות, לא היה מקום להיכנס כאן בעובי הקורה. בפתח הדיון על-פה, הודיע חברי, מ"מ הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן לצדדים על עמדת ההרכב כולו, שלפיה השימוש בכלל שנקבע בעניין כספי יהיה נתון לשיקול דעת המותב היושב לדין; "אחת האופציות בארגז הכלים השיפוטי". בכך נפתח הדיון – ובכך הסתיים; על רקע זה, ויתרו הצדדים על זכות הטיעון שלהם; טענות לגוף העניין – לא נשמעו. משאֵלו הם פני הדברים, לא היה מקום להציג עמדה לגופם של דברים; כשלעצמי, הופתעתי. מכל מקום, לטוב ולמוטב, ההסכמה האמורה תוחמת הדוקות את גדרי הדיון שלפנינו. אל לנו לחרוג ממנה. ראוי היה אפוא אילו נותרנו בפרוזדור, כשאנו נמנעים מלהוסיף ולהרחיב, בהסתמך על אותו מתווה. משנכנס לטרקלין – התייחסויות לדברי חברי כאמור, סבורני כי אין מקום להרחיב כאן לגוף העניין. משכך, אתחום את הדיון אך לכמה הערות קצרות הנוגעות לקביעות חברי, אשר לגביהן נדמה כי יש להעמיד דברים על דיוקם. תחילה אציין, כי למקרא חוות דעתו של חברי, מתרשם 'הקורא הסביר' כי הלכה למעשה, הבעיה שעִמה נועד להתמודד הכלל שנקבע בעניין כספי – לאו בעיה היא; כי חסרונותיו של הכלל מרובים, אולם תועלות – אין בנמצא; וכי לקשיים שהועלו בחוות הדעת של חברי – לא הוצע כל מענה. אותו קורא עשוי לשאול את עצמו: אם אין כל תועלת בכלל הנדון, על שום מה ראו 10 מבין 12 השופטים המכהנים היום בבית משפט זה לעשות בו שימוש בעבר? (למדגם מייצג, אך לא ממצה, ראו: עניין כספי (השופטים י' אלרון, ע' גרוסקופף והח"מ); בג"ץ 5278/22 סלע בינוי והשקעות מקבוצת אמנון מסילות בע"מ נ' כנסת ישראל (22.1.2023) (להלן: עניין סלע בינוי) (השופטים ח' כבוב, י' כשר והח"מ); בג"ץ 4218/22 אמת ליעקב בע"מ נ' ועדת המחירים – כהגדרתה בחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 (30.6.2022) (השופט י' עמית, השופטת ג' כנפי-שטייניץ והשופט ח' כבוב); בג"ץ 2542/23 ברהם נ' שר הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 11 (21.6.2023) (השופטים י' עמית, י' אלרון ו-א' שטיין); ופסק הדין מושא הדיון הנוסף: בג"ץ 1135/24 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מבקר המדינה (11.2.2024) (השופט ד' מינץ, השופטת י' וילנר והח"מ)). זאת ועוד, בדומה לכל כלל דיוני – ובפרט, עילת-סף – קיימים גם חסרונות לשימוש בכלל שנקבע בעניין כספי; על כך אין חולק. ואולם, בניגוד למשתמע מדברי חברי – שבהם עמדות אחרות היו כלא היו – אין זו הפעם הראשונה שהקשיים שמעורר הכלל נדונים על-ידי בית משפט זה. למעשה, הם אף נדונו במפורש ובהרחבה בעניין סלע בינוי, שם גם הוצעו להם מענים של ממש (פסקאות 20-9). ניתן להוסיף ולהרחיב על הנכתב שם, אולם כפי שציינתי, סבורני כי בנסיבות העניין, אין זו האכסניה ההולמת. אסתפק אפוא כאן בהפניה לדברים שנקבעו שם. על כל פנים, חברי לא התייחס בדבריו להתמודדויות קודמות של בית משפט זה עם טענות בדבר קשיים שמעורר הכלל; "וחֶסְרוֹן לא יוּכַל לְהִימָּנוֹת" (קהלת א, טו). באשר לטענת 'המירוץ לתחתית', שלפיה הכלל שנקבע בעניין כספי "יוצר תמריץ משמעותי להגיש עתירות מהר ככל הניתן, באופן שעשוי להשפיע על טיבן של העתירות שמוגשות לבית המשפט" – כמה הערות, נוסף על אלו שכבר הועלו במקרים קודמים. תחילה אציין, כי טענה זו נשענת על הנחה מוקשית לגבי האינטרס המניע את העותר הציבורי. מטרתו של מוסד העותר הציבורי, הטעם שבגינו פותחים אנו לפניו את שערי בית המשפט, הוא קידום האינטרס הציבורי; אם תרצו, כניסה בנעליו של הציבור. משכך, 'פונקציית התועלת' שאותה אמור הלה לשוות לנגד עיניו, ושֶׁלְּהַשָּׂאָתָהּ עליו לפעול, כל עניינה בשאלה מה יקדם את האינטרס הציבורי באופן מיטבי. ואולם, טענת 'המירוץ לתחתית' מניחה כי אותו עותר יפעל בניגוד ישיר לאינטרס הציבורי, ויֵחָפֵז להגיש עתירה שאינה בּשלה, ואשר אינה מציגה באופן מיטבי את עמדתו, תוך פגיעה מהותית בסיכויי ההצלחה של העתירה, ובהתאם לכך, בסיכוי לקדם את האינטרס הציבורי; זאת, אך מתוך רצון עז להיות הראשון להגיש את העתירה, חלף הגשת בקשת הצטרפות בהמשך. משמעות הדברים, היא 'הנחה סמויה' שלפיה העותר הציבורי יפעל בניגוד לאינטרס הציבורי, מתוך שיקולים זרים – ואף סותרים – לתכלית שלשמה נוצר מוסד זה, ולטעם שבגינו מתאפשרת לו הגשת העתירה מלכתחילה. טיעון המבוסס על הנחה כזו – קשה לקבל. ממה נפשך. ככל שיש בעתירתו של עותר ציבורי שאינו הראשון לחצות את קו המטרה בשערי בית המשפט, כדי להוסיף לבירור הסוגיה שעל הפרק, הרי שבקשת ההצטרפות שלו – תאושר, טענותיו תשמענה, ויתאפשר לו לתרום את חלקו לדיון בעתירה, ולקידום האינטרס הציבורי; לא יגרם כל נזק, ולוּ מינימלי (והמקרה שלנו יוכיח, שהרי המבקשת כאן, שעתירתה נדחתה על הסף בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, הגישה בקשת הצטרפות לעתירה הראשונה, וכן גם בקשה להוספת משיבים וסעדים, ובקשותיה – נענו במלואן. ראו: החלטות מיום 14.2.2024 ומיום 13.5.2024 בבג"ץ 1015/24). מן הצד השני, ככל שאין בעתירתו של העותר כדי לקדם את בירור הסוגיה ולהעשיר את הדיון לגביה, שכן הדברים מצויים זה מכבר בעתירה הקודמת שהוגשה, אין זה מובן, כיצד הוספת עתירה על עתירה תיטיב עם האינטרס הציבורי (ראו והשוו: בג"ץ 852/86 אלוני‎ ‎נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 32 (1987)). אדרבה, אם העתירה הראשונה מייצגת נאמנה את האינטרס הציבורי שאותו מבקש העותר הנוסף לקדם, עד כדי כך שאין ביכולתו של העותר השני לתרום לה, הרי שממילא לא נגרם כל נזק, שכן האינטרס הציבורי לא נפגע. נדמה אפוא, כי חלק בלתי מבוטל מן הטענות המופנות כלפי הכלל שנקבע בעניין כספי, נוגע דווקא ל'זכות' להגיש עתירות ציבוריות שאינן מקדמות את האינטרס הציבורי, או לאינטרסים שניצבים בבסיס אותה 'זכות', ויוצרים את ה'תמריץ' להגיש עתירות כאמור; זאת, שכן דווקא עתירות אלה הן שלא תִצלחנה את המשׂוּכה שמציבה בדרכן הלכת כספי. מסופקני אם על בית משפט זה – כזכור, בית המשפט הגבוה לצדק – לבסס את קביעותיו תוך התחשבות בתמריצים שיש לתהות אם בבסיסם ניצב אינטרס לגיטימי. אף אם אניח כי אותו תמריץ להגיש עתירות חפוזות מבוסס על אינטרס 'כשר למהדרין' – ולמצער אאמץ הבנה 'שוקית' של מוסד העתירה הציבורית, שלפיה כל עותר ציבורי מבקש להשיא את 'תועלתו האישית', מתוך תפיסה שכך מקוּדם באופן אופטימלי האינטרס הציבורי במובן הרחב – כך שאקבל את הטענה שלפיה עלינו להביא תמריץ זה בחשבון במסגרת קביעותינו, סבורני כי בכל הנוגע לחשש מפני אותו מירוץ לתחתית – לא כצעקתה. תחילה, נזכיר כי ישנה 'תרופה', למצער מסוימת, בדמות קביעה כי עתירה חפוזה, שהתשתית העובדתית והמשפטית שהונחה בה אינה מספקת, ואשר אינה ממלאת אחר תנאי הסף המקדמיים להגשת עתירה, כגון מיצוי הליכים – תידחה על הסף (עניין סלע בינוי, פסקה 12). לא זו אף זו. הכלל שנקבע בעניין כספי אף עשוי לצמצם במידת-מה את אותו 'מירוץ לתחתית' המתקיים ממילא, ללא קשר אליו. בתוך עמֵנו אנו יושבים, ומן המפורסמות הוא שהרצון 'להירשם' בראש העתירה ובכך לזכות בהכּרה ולצבור מוניטין, מביא לא אחת להגשת עתירות ציבוריות חפוזות, שאינן בשלות כל צרכן. נדמה כי דווקא הכוונת העותר המאוחר למסלול של בקשת הצטרפות, חלף הגשת עתירה נפרדת, עשוי להציב בלם אקס-אנטה על התמריץ להגיש אותן עתירות חפוזות. במסגרת הכלל שנקבע בעניין כספי, יכולה העתירה המאוחרת לבוא חלף העתירה הראשונה. זאת, במקרים חריגים שבהם העתירה המוקדמת בזמן לוקה בחסר, ואילו בעתירה המאוחרת יש כדי לפרושׂ את התשתית העובדתית והמשפטית הרלבנטית, ולקדם את בירור הסוגיה שעל הפרק (בג"ץ 5883/93 יהלום נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל, פסקה 6 (26.5.1994); עניין סלע בינוי, פסקה 12; ראו והשוו להסדר שנקבע בסעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; ע"א 7413/21 חפץ נ' ‏Facebook Ireland Limited, פסקה 7 (17.5.2022)). כך, הכלל יוצר לעותר הראשון תמריץ שלילי להגשת עתירה חפוזה, שכן הוא עלול 'להפסיד את הבכורה' לטובת עותר מאוחר יותר, שעתירתו מעמיקה ובשלה. למדנו אפוא, כי ככל שישנו 'מרוץ לתחתית' בין עותרים ציבוריים, הרי שהכלל שנקבע בעניין כספי יש בו כדי להוביל לבלימת המרוץ טרם ההגעה לתחתית. לבסוף, ואולי חשוב מכל לגבי טענה זו, מאז פסק הדין שניתן בעניין כספי חלפו למעלה מ-3 שנים. יתכן כי סמוך לאחר שניתן, היה מקום להעלות את החשש האמור (ראו: אורי אהרונסון "עתירה ייצוגית? על הלכת מתי כספי ומשמעויותיה" ICON-S-IL Blog‏ (11.7.2022)). אולם, נדמה כי המציאות חזקה מכול. החשש מפני 'מרוץ לתחתית', אף אם הוא שובה-לב במישור העיוני – אינו מתממש. הראיה החזקה ביותר לכך מצויה בכתבי הטענות שבהליך דנן. המבקשת, כמו גם מרבית המבקשות להצטרף, הן עותרות ציבוריות, אשר עושות לילות כימים ופועלות ללא לאות לטובת קידום האינטרס הציבורי, ומגישות עתירות לבית משפט זה דבר יום ביומו. במהלך פרק הזמן שחלף, הוגשו על-ידן עשרות רבות של עתירות. ואולם, בכל כתבי הטענות – כמו גם בחוות הדעת של חברי – לא נמצאה ולוּ דוגמה אחת לסוגיה ציבורית שאיכות הדיון בה נפגעה מחמת הכלל; לטענות מהותיות שלא נשמעו בעתירה מסוימת כתוצאה ממנו; או לעתירה שבה נפגע מיצוי ההליכים המקדים בעטיו, כפי שטוען חברי; הדבר אומר דרשני. עוד סבור חברי, כי "ספק אם הכלל שנקבע בעניין כספי מגשים את תכלית היעילות הדיונית שלשמה הוא נוצר". זאת, לנוכח העובדה שתידרש התדיינות נוספת באשר לבקשות ההצטרפות, ובהתבסס על טענת משיבי המדינה, כי לגביהם "לעיתים ההכבדה בשלב המקדמי משמעותית יותר מאשר הגשת תגובה לעתירה בעניין מסוים, ואגב זאת התייחסות למספר טענות שעלו בעתירות הנוספות שהוגשו באותו עניין". בהקשר זה אציין תחילה, כי חברי מעלה טענות אלה כלפי "החלה מנדטורית של המנגנון שנקבע בעניין כספי", אולם בהתחשב בכך שכפי שאבהיר להלן, מנגנון זה מלכתחילה היה נתון לשיקול דעת בית המשפט, נראה כי הטענה מכוונת כלפי מנגנון שונה מזה שנקבע בעניין כספי. מכל מקום, סבורני כי כלל לא ניתן להשוות בין הזמן והמשאבים המתכּלים כתוצאה ממצב הדברים שתואר בפסקאות 2-1 לעיל, לבין הזמן והמשאבים הנדרשים להתמודדות עם בקשות הצטרפות, על נגזרותיהן. ניתנת האמת להיאמר, הנטל שמטילות אלה האחרונות – אינו גבוה במיוחד, בלשון המעטה. נימוק נוסף מצוי בדברי חברי, שלפיו "עילה זו מגבילה את זכות הגישה לערכאות במקרים שבהם הוגשה עתירה קודמת באותה סוגיה, וזאת גם במקרים שבהם העתירה המאוחרת הוגשה על ידי עותרים שטענו לפגיעה פרטנית בזכויותיהם". תחילה, ישנו קושי לגבי האופן שבו מציג חברי בחוות דעתו את הדוגמאות להמחשת טענתו-זו. למען הסר ספק, אבהיר כי אמנם בעניין סלע בינוי העלו העותרות טענות לפגיעה אישית, אולם כפי שצויין בפסק הדין, היו אלה טענות כלליות בלבד, שנטענו בעלמא. הלכה למעשה, מדובר היה בעתירה ציבורית-כללית, שהטענות שהועלו בה, כמו גם הסעדים שהתבקשו בה – היו זהים לעתירה קודמת שהוגשה באותו עניין בדיוק, ולא נגעו לעניינן הפרטני של העותרות. אשר לבג"ץ 3749/24 AL-Jazeera Satellite Network נ' ראש הממשלה (להלן: עניין AL-Jazeera) – העתירה לא נדחתה על הסף, ולא נוצרה כל פגיעה בזכויותיה הדיוניות של העותרת. העותרת הגישה בקשת הצטרפות – שאושרה – לעתירה הראשונה שעסקה בסוגיה הציבורית-כללית שאותה ביקשה העותרת לתקוף (בג"ץ 2859/24 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש הממשלה (28.5.2024); להלן: בג"ץ 2859/24); בד בבד, הושהה הטיפול בעתירתה הפרטנית, עד להכרעה בסוגיה העקרונית שבה תלויה אותה עתירה (החלטה מיום 23.5.2024). אשר לבג"ץ 546/22 אלימלך נ' משטרת ישראל (26.1.2022) (להלן: עניין אלימלך), אציין כי גם לגבי דידי, מדובר בהרחבה לא בהכרח ראויה של הכלל. הלכה למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם ההבחנה שנקבעה בעניין כספי, בין "עותרים פרטניים, שבעניינו של כל אחד מהם ניתנה החלטה פרטנית, גם אם באותו עניין ממש, וכל עותר ועותר מבקש להעמיד את ההחלטה שניתנה בעניינו-שלו לביקורת שיפוטית", שלגביהם "יוכל כל אחד מהם לפנות בעתירה משלו, והוא יזכה לקבל את יומו בבית המשפט, בכפוף לכללים המשפטיים המקובלים"; לבין "מקום שבו הסוגיה שעל הפרק נוגעת למדיניות ציבורית-כללית; להחלטה עקרונית המשפיעה על רבים" (פסקה 2). על כל פנים, חלפו כמעט 3 שנים מאז ניתן אותו פסק דין; שימוש דומה בכּלל – לא נעשה; ברי אפוא, כי אין מדובר במקרה שיש בו כדי לייצג את אופן היישום המקובל של הכלל. במאמר מוסגר אציין, כי נראה שבלאו הכי, מטבע הדברים, וכפי שראוי כי יֵעשה, בית המשפט נוקט בגישה מרחיבה ביותר בכל הנוגע לבקשות הצטרפות במקרים כגון דא (ראו למשל ביחס לעניין AL-Jazeera את החלטתו של חברי, מ"מ הנשיא י' עמית בבג"ץ 2859/24; אף בעניין אלימלך, חרף יִשׂוּמו המוקשה של הכלל, נשמעו טענות העותרים במלואן, וזכו להתייחסות נרחבת בבג"ץ 5318/21 עיריית רעננה נ' משטרת ישראל, פסקאות 20-19, 27, 55, 57 לפסק דיני (18.5.2022)); מה שמפחית באופן משמעותי את הפגיעה שעשויה להיגרם לעותרים מסוג זה, אף תחת ההרחבה האמורה של הכלל – הרחבה אשר כפי שציינתי, סבורני כי יש בה כדי לעורר קושי, ואף לחרוג מן הרציונל שבבסיס הכלל שנקבע בעניין כספי. הלכה למעשה לבסוף, במישור האופרטיבי, חוששני לאי-בהירות: תחילה מציין חברי, כי לשיטתו אין מקום "לקביעת קטגוריות שבהן תוחל עילת הסף שנקבעה בעניין כספי". אף על-פי כן, מיד לאחר מכן, מציין חברי 3 תנאים מצטברים להחלת הכלל; או אז, שב חברי לדבריו הראשונים ומבקש "להבהיר כי אין באמור משום תנאי בלעדיו אין וכי שיקול הדעת השיפוטי יהיה מסור למותב"; אך בסיום חוות הדעת, מוצע על-ידו כי נותיר את אופן ההתמודדות עם ריבוי עתירות לשיקול דעת המותב היושב לדין, אך זאת רק "בשים לב" לתנאים המצטברים האמורים. נדמה כי ניתן להבין את דברי חברי ב-2 דרכים: האחת, חברי מבקש לקבוע כי ניתן יהיה ליישם את הכלל אך ורק מקום בו מתקיימים 3 התנאים. תחילה אציין באשר לכך, כי משמעותה המעשית של קביעה זו, היא שלילת שיקול הדעת השיפוטי לגבי יִשׂוּם הכלל. זאת, שכן ההסתברות לקיומה של הצטברות נסיבות כאמור – כמעט שאינה קיימת. כך, אף אם נותר כביכול שיקול דעת במישור העיוני, הרי שבמישור המעשי – הוא נשלל לחלוטין, וקביעתו של חברי כי יִשׂוּם הכלל יהיה נתון לשיקול דעת המותב – מרוּקנת מתוכן. שנית, והיא עיקר: עמדה זו אינה מתיישבת, ולוּ בדוחק, עם מהלך ההתדיינות. כפי שתואר, חברי שיקף לצדדים בדיון על-פה את עמדת ההרכב כולו, שלפיה "הנושא יושאר לשיקול דעת שיפוטי", כחלק מ"ארגז הכלים השיפוטי". לכך ניתנה הסכמתנו, כפי שתוארה בדיון; ולכך הסכימו הצדדים, תוך שהם מוותרים על זכות הטיעון שלהם. משעה שנוצר 'קיבול', באנלוגיה משפת דיני החוזים, משעה שניתנה הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, נראה כי אין הצדקה – פורמלית או מהותית – לסטות מאותה הצעה. גם אם ניתן בדוחק 'להחזיר את הגלגל לאחור', אזי עלינו לחזור ל'נקודת האפס'; לא ניתן לעשות 'קיצור דרך' ולדלג על שלבים חיוניים. ככל שיש רצון לסטות מאותה הסכמה, עלינו להתכנס שוב לדיון, שבו יוכלו הצדדים להעלות טענות לגופו של עניין, ויתאפשר לנו, השופטים, לאתגר אותן טענות. כפי שצוין, קביעה החורגת באופן משמעותי מן העמדה שהוצגה לצדדים בדיון, ואשר בהתאם לה הם ויתרו על זכות הטיעון שלהם – אינה מתקבלת על הדעת. פרשנות אפשרית אחרת לדברי חברי, היא כי לשיטתו החלת הכלל אכן תיוותר כעניין לשיקול דעת שיפוטי, ואילו אותם 3 תנאים הם בבחינת שיקולים – לא בהכרח ממצים – אשר מוטב כי יובאו בחשבון במסגרת הפעלת שיקול הדעת. פרשנות זו מתיישבת טוב יותר עם מהלך הדיון, ואף עם דבריו של חברי, שכן אינה מרוקנת מתוכן את שיקול הדעת השיפוטי שהוא סבור כי יש להותיר למותב הדן בעתירה. נדמה אפוא כי יש לבכּרה. ככל שיש לדבוק בפרשנות זו האחרונה – ונדמה כי אין מנוס מכך – אזי הלכה למעשה, אין מדובר בשינוי מהכלל שנקבע בעניין כספי; אבהיר את דברַי. כידוע, הכללים הנוגעים לעילות הסף הם "יצירה שיפוטית המונעת על-ידי רצונו של בית המשפט לווסת את זרם הפניות המוגשות אליו"; בכך הם "[מבקשים] להעניק לבית-המשפט, כל אחד מזווית ראיה אחרת, מכשירים משפטיים שבאמצעותם יוכל בית-המשפט לנעול שעריו במקום שהוא סבור כי אין זה ראוי לדון בעניין" (בג"ץ 217/80 סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד 429, 440 (1980); ההדגשות הוּספו – נ' ס'). השימוש בעילות הסף הוא, אפוא, מעצם טבעו וטיבו – עניין שבשיקול דעת; בהתקיים עילה, "רשאי בית המשפט הגבוה לצדק להימנע מהושטת סעד לעותר ולדחות את עתירתו" (דנג"ץ 4894/96 פרבר נ' משטרת ישראל, פ"ד נ 21, 25 (1996); ההדגשה הוּספה – נ' ס'); ראו גם, מִני רבים: בג"ץ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח 617, 621-620 (1984); בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת, פסקה 11 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס (17.9.2014); בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת, פסקה 3 לחוות הדעת של השופט מ' מזוז (27.5.2018); יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ג 1682-1681, 1692-1691 (2014)). ודוק: הדברים יפים לא רק לגבי עילות הסף בבג"ץ, אלא ככלל, בנוגע לדחיה או מחיקה של תביעה על הסף, שכן לגבי סוגיה זו נוהג המחוקק – או מחוקק המשנה – לנקוט לשון "רשאי" לגבי סמכות בית המשפט (ראו למשל: סעיף 24 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992; תקנות 4, 7(א)(2) ו-8 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; תקנות 41(א), 43-42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). כך בכלל, וכך בפרט בענייננו. בדומה לכל עילות הסף, גם הכלל שנקבע בעניין כספי – הוא כלל שהפעלתו נתונה, מלכתחילה, לשיקול דעת בית המשפט. לשם קביעה שלפיה הפעלת הכלל נתונה לשיקול דעת, לא היה צורך כי נתכנס, בהרכב מורחב, כדי להכריז על כך. כדברים האלו ממש, נאמרו במפורש עוד בעניין כספי עצמו, ואף חזרו-ונשנו לאחר מכן. כך, בעניין כספי נקבע כי "אם הוגשה עתירה ציבורית-כללית, בעניין החורג מדל"ת אמותיו של עותר פרטני זה או אחר", ועותר נוסף, המבקש להביא אותה סוגיה לפני בית המשפט, מגיש עתירה נוספת, חלף בקשת הצטרפות, אזי "התנהלות שכזו, עשויה להביא לדחיית העתירה הנוספת על הסף" (שם, פסקה 3; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). נדמה כי קביעה זו אינה משתמעת לשני פנים, אולם הדבר הודגש שוב בעניין סלע בינוי, שם נקבע, כי "אין באמור עד כה – הדבר גם אינו עולה מהקביעות שבעניין כספי – כדי למנוע מבית המשפט, לפי שיקול דעתו, להורות על איחוד הדיון בעתירות, או על הקפאת הדיון בעתירה הראשונה שהוגשה כ'חלוץ לפני המחנה', במקרים שיימצאו מתאימים לכך" (פסקה 18). סיכומם של דברים: אין לנו אלא להיצמד לעמדה המקורית ששוקפה לצדדים כעמדת ההרכב כולו, ואשר בהתחשב בה לא התקיים דיון לגופם של דברים, ולקבוע כי אכן, מוטב להותיר את הפעלת הכלל שנקבע בעניין כספי לשיקול הדעת השיפוטי של המותב הדן בעתירה. כך, כחלק מסל הכלים השיפוטי, יתפתח הכלל עקב בצד אגודל, יעבור טיוב ודיוק, וישורטטו כללי-משנה ושיקולים שיבהירו את תוכנו וגדריו ביחס לנסיבות עובדתיות קונקרטיות, כדרכו של המשפט המקובל. אמנם, לא מן הנמנע כי מוטב היה לעשות כן, למצער באופן חלקי, בנדון דידן, משכבר באנו עד הלום. ואולם, בהינתן שההליך התפתח כפי שהתפתח, בשלב זה – ידינו כבולות; 'מה שלא התאפשר לצדדים לדבר עליו, על אודותיו נדרשים אנו לשתוק' (בפרפרזה על דבריו הידועים של לודוויג ויטגנשטיין מאמר לוגי פילוסופי 81 (עדי צמח מתרגם, 1984)). הערה לסיום: ככל שאכן מדובר ב"סוגיה שרלוונטית לעתירות רבות אשר מוגשות חדשות לבקרים לבית המשפט הגבוה לצדק", כפי שציין חברי בהחלטה על קיום הדיון הנוסף, חזקה כי הסוגיה היתה צפה ועולה בתיקים אחרים בזמן הקרוב. בנסיבות אלה, לא ברור מה אצה לנו הדרך לקיים את הדיון הנוסף בהרכב מורחב דווקא בעתירה שהפכה תיאורטית – חלף המתנה למקרה מתאים יותר, שבו נדחתה בקשת הצטרפות שהגיש עותר ציבורי, או למצער נדחתה בקשתו להוספת טענות או סעדים, כך שניתן לטעון כי מתקיימת פגיעה כלשהי – תחת סד זמנים דוחק, שלא כדרכו המקובלת של בית משפט זה בדיונים נוספים. הדעת נותנת, כי הטעם שבגינו התכנסנו לדיון נוסף הוא ה'חשש' המרחף מעל העתירות – לעתים במשתמע, לעתים במפורש – כמו גם מעל חוות דעתו של חברי. חשש כי הכלל שנקבע בעניין כספי עשוי, במתכוון או שלא, להצר את צעדיהם של עותרים ציבוריים; ולא היא. אדגיש: תכליתו של הכלל, היא לייעל ולמקד את הדיון באותן סוגיות ציבוריות, שמבקשים העותרים הציבוריים להביא לפני בית המשפט. תכלית חשובה זו – אינה שנויה במחלוקת; הכול שותפים לה. רק כך ניתן להסביר את העובדה, שעליה עמדתי לעיל, שלפיה 10 מתוך 12 השופטים המכהנים כיום, מצאו לנכון להצטרף לפסקי הדין שבהם הוצג או יושׂם הכלל שנקבע בעניין כספי, מבלי להביע הסתייגות; ולוּ ברמז. אכן, תכלית זו לא נותרה כתובה עלי-ספר, 'דה-יורה', כי אם מתממשת ב'שטח'; זאת, ביודענו כי על בקשות ההצטרפות להיבחן באופן ליברלי. כך, מקום שבו יש בטענותיו של מבקש ההצטרפות כדי להעשיר את הדיון, או שעסקינן במי שיש לו נגיעה ישירה להחלטה או לדבר החקיקה הנתקף בעתירה, בקשת ההצטרפות, ככלל, תתקבל. וכאמור, זהו מצב הדברים כבר היום, למעלה מ-3 שנים מאז בא הכלל לעולם. מובן כי ככל שישתנה מצב הדברים, ואם תיווצר פגיעה ביכולתם של עותרים ציבוריים להביא לפנינו סוגיות חשובות – דלתות בית המשפט פתוחות, ואוזניו קשובות. בשורה התחתונה, המציאות מלמדת כי הלכה למעשה, 'דה-פקטו', יכולתו של בית המשפט לברר עתירות בסוגיות ציבוריות, כמו גם האפשרות של עותרים ציבוריים להביא לפניו סוגיות אלו – לא נפגעה במאומה; רוב מהומה על לא מאומה. אדרבה, יִשׂוּם נכון של הכלל, עשוי לשפר את מצבם של עותרים ציבוריים, ככל שהללו מבקשים לתרום לדיון דבר-מה נוסף. הוא אמור להביא לכך שכל טענה טובה של עותר ציבורי, שיש בה כדי להוסיף לדיון, תישמע ותובא בחשבון במסגרת בירור הסוגיה; לא תיפול בתהום הנשייה, ותיעלם בתוך ים המלל שנשפך. דומני, כי לוּ היינו נמנעים מלייחס לכלל תכליות 'זרות', שכלל לא ניצבות בבסיסו, או תוצאות שאליהן אין בו כדי להוביל – היה בכך כדי להפיס את דעתן של המבקשת והמבקשות להצטרף, וכדי לייתר את הדיון הנוסף שלשמו נתכנסנו. נעם סולברג שופט השופט דוד מינץ: כפי שהצביע חברי השופט נ' סולברג בחוות דעתו, ההסכמה שניתנה על ידי כל חברי ההרכב, התבססה על ההנחה כי "הנושא יושאר לשיקול דעת שיפוטי", כחלק מ"ארגז הכלים השיפוטי" (פסקה 19 לחוות דעתו). לפיכך יש לאמץ את דברי חברי השופט סולברג על ראשם, קרבם וכרעם, ובמיוחד אלה המפורטים בפסקאות 23-20 לחוות דעתו. שאם לא כן, הדברים דומים למה שנקבע בדברי חז"ל כי: "הא מילתא הואי בידן, ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא" (ראש השנה, י"ג ע"א). ובלשוננו – הדבר היה בבחינת הלכה מובנת בידינו, ובא רבי חנינא והשליך בו גזרן והפריכו. דוד מינץ שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו המקיף והמשכנע של חברי מ"מ הנשיא (בדימ') ע' פוגלמן, על כל טעמיו. כמו חברי השופט ע' גרוסקופף אני סבורה שפסק דין זה מבטא את דרכו השיפוטית של מ"מ הנשיא (בדימ') – שהתאפיינה תמיד במקצועיות, במתינות ובפרספקטיבה רחבה. אכן, שיקול הדעת השיפוטי לעולם עומד. לא ניתן ולא צריך לחלוק על כך. אולם, אף לשיטתי, הגישה המוכרת כ"הלכת כספי" אינה משקפת את "דרך המלך" או עמדה שיש לתת לה העדפה מוקדמת במצב המורכב של ריבוי עתירות, בהשוואה לפתרונות אחרים. דפנה ברק-ארז שופטת ממלא מקום הנשיא יצחק עמית: אני מצטרף לפסק דינו המקיף של חברי, ממלא מקום הנשיא (בדימ') השופט ע' פוגלמן, ומצטרף להערתם של חבריי, השופטים ע' גרוסקופף ו-ד' ברק-ארז, כי יש בפסק דין זה כדי לשקף את דרכו השיפוטית של מ"מ הנשיא (בדימ') השופט ע' פוגלמן. "הלכת כספי" זכתה על לא עוול בכפה לתואר הלכה, אך למעשה, המדובר בהחלטה דיונית שניתנה בתקופת הקורונה, שהלכה ותפחה מעבר למידותיה הראויות ובמקום להישאר כאחת האפשרויות בארגז הכלים הדיוני, הפכה למעין הלכה מחייבת. הגיעו הדברים כדי אבסורד בעתירה בבג"ץ 3749/24 AL-Jazeera Satellite Network נ' ראש הממשלה (להלן: עניין אלג'זירה). דרכה של אלג'זירה, שהיא הנפגעת העיקרית והישירה, נחסמה מכוח "הלכת כספי", והיא נאלצה לבקש להצטרף לעתירה קודמת שהוגשה (בג"ץ 2859/24 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש הממשלה). חברי השופט סולברג ציין כי עתירתה של אלג'זירה הושהתה עד להכרעה בסוגיה העקרונית שבה תלויה אותה עתירה, אך הנכון הוא, שכאשר הגיע התיק לשולחני, נוכחתי באבסורד והוריתי על צירוף אלג'זירה כעותרת, בהיותה בעלת נגיעה ישירה לעתירה (החלטה מיום 28.5.2024). סוף דבר, הגיעה העת להשתחרר מ"הלכת כספי" כהלכה מחייבת או כהלכה בעלת עדיפות על פני כלים אחרים במצב של ריבוי עתירות, מבלי לגרוע כמובן מהאפשרות לעשות בה שימוש במקרים המתאימים. יצחק עמית ממלא מקום הנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של ממלא מקום הנשיא (בדימ') עוזי פוגלמן. ניתן היום, ‏א' בטבת התשפ"ה (‏1.1.2025). עוזי פוגלמן ממלא מקום הנשיא (בדימ') יצחק עמית ממלא מקום הנשיא נעם סולברג שופט דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט