בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 16/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: אברהם
מאיר
נגד
המשיבים: 1.
אורי מאיר
2.
שחר מאיר
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע
מיום 21.12.97 בתיק מ.א. 428/95
שניתן
על ידי כבוד השופט י' טמור
בשם
המערער: עו"ד מאיר כהן
בשם המשיבים: עו"ד אלי חביב
פסק-דין
השופט מ' אילן:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע (כב' השופט י' טימור) מיום 21.12.97, אשר קבע כי לבית המשפט המחוזי
הסמכות לדון ולפסוק בתביעת המשיבים להגדלת דמי מזונותיהם.
העובדות
המשיבים הם ילדיו הקטינים של המערער. המערער
ואימם של המשיבים התגרשו ב1.11.89-. הילדים טוענים באמצעות האם.
ב22.3.89- ערכו בני הזוג הסכם ביניהם,
שבמסגרתו התחייב המערער בתשלום דמי מזונות לילדיו בגובה 1,000 ש"ח לחודש
(צמוד למדד). הסכם זה אושר על ידי בית הדין הרבני ברחובות (להלן: "בית
הדין") ב16.7.89-.
ב6.2.95- הגיש המערער תביעה לבית הדין להפחתת
דמי המזונות, ואילו הקטינים הגישו ב8.6.95- תביעה לבית המשפט המחוזי (להלן: "בית
המשפט") להגדלת דמי המזונות. הם כפרו בסמכות בית הדין לדון בתביעה להפחתת
דמי המזונות, ואילו המערער כפר בסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה להגדלת המזונות.
הוא טען, שעל פי כלל ההמשכיות, סמכות הדיון מסורה לבית הדין, אשר אישר את הסכם
הגירושין. במקביל, הגיש גם תביעה נגדית בבית המשפט להפחתת דמי המזונות שנקבעו
בהסכם, כטיעון חלופי.
ההליכים בבית הדין הרבני
בית הדין החליט, ב18.9.95-, שלו הסמכות לדון
בתביעה למזונות, וערעורה של האם על ההחלטה בבית הדין הרבני הגדול נדחה ב7.1.96-.
ב25.3.96- חזר בית הדין האזורי על החלטתו. לאור התנגדות האם לסמכותו, הקפיא את פסק
הדין שנתן בשעתו לאישור הסכם הגירושין, ככל שנגע למזונות הילדים.
בעקבות ערעורו של האב על פסק הדין, ממנו
השתמעה, לדעתו, בעיה בעניין הסמכות, החליט שוב בית הדין הרבני הגדול, ב17.2.97-,
כי הסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית הדין האזורי. בעקבות פסק דינו של בית
המשפט מיום 28.5.96, שקבע מזונות זמניים לקטינים, נמנע בית הדין הגדול מלהתערב
בעניין המזונות, כל עוד לא בוטל פסק הדין המחוזי. לשם מניעת כפל תשלום קבע רק,
שאין לגבות מזונות לפי פסק הדין הרבני החל מיום 6.4.95 (יום תחילת גביית המזונות
לפי פסק הדין המחוזי).
ההליכים בבית המשפט המחוזי
כאמור, הגישו הקטינים לבית המשפט המחוזי
בבאר-שבע, ב8.6.95-, תביעה להגדלת המזונות שניתנים להם מאת אביהם. בעקבות כפירתו
של האב בסמכותו של זה, דן בית המשפט בשאלת הסמכות ב24.12.95-. הוא נתן החלטת
ביניים, בה קבע כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט. ב28.5.96- נתן בית המשפט
צו למזונות זמניים .
המערער סירב להשלים עם החלטת הביניים בדבר
סמכותו של בית המשפט. הוא לא שילם את דמי המזונות לילדיו, בטענו שנקבעו על ידי
ערכאה מחוסרת סמכות, שהחלטותיה בעניין מבוטלות משום כך, והגיש בקשות חוזרות ונשנות
לדון בעניין. בשל החוב שצבר אף נאסר על פי צו של לשכת ההוצאה לפועל. ב2.3.97-,
בעקבות בקשה נוספת של המערער לדון בשאלת הסמכות, קבע בית המשפט כי:
"...לאחר
שכבר ניתן לצדדים יומם בביהמ"ש באותו נושא (הסמכות - מ.א) לא יחזור וידון
ביהמ"ש באותה שאלה שנדונה כבר אלא בנסיבות חריגות. תיק זה קבוע להוכחות בחודש
יוני, אז פתוחה הדרך לצדדים להביא את כל הראיות שבידיהם וביהמ"ש יתן דעתו אז
לשאלה אם יש מקום ליתן החלטה שונה מזו שניתנה בהחלטת הביניים. אינני סבור שמדובר
בנסיבות המחייבות עיון מחדש בסוגיה קודם שינתן פס"ד בעניין".
ביום שנקבע להוכחות, ב25.6.97-, הודיעו הצדדים
לבית המשפט על הסכם דיוני בן מספר סעיפים, שבית המשפט נתן לו תוקף של החלטה. נקבע
בהסכם, שבית המשפט ייתן תוקף של פסק דין לצו בית המשפט בדבר המזונות הזמניים מיום
28.5.96. זאת, בכפוף להחלטה שייתן בית המשפט בדבר סמכותו, לפי סיכומים שיגישו
הצדדים בכתב. היה ובית המשפט יפסוק כי הוא נעדר סמכות, יתבטלו מאליהם צווי הביניים
שניתנו. כן הובהר, כי אין מחלוקת על העובדה, שהאם התנגדה מלכתחילה לקיום דיון
בנושא בבית הדין, וטענה שם לחוסר סמכות בכל הזדמנות שהיתה לה.
ב21.12.97- ניתן פסק הדין נשוא ערעור זה, ובו
נקבע:
"חזרתי
ועיינתי בסיכומי הצדדים, לעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה הנדונה, ואין
לי אלא לחזור ולאמץ ההחלטה שניתנה ביום 24.12.95, בה פורטה הפסיקה לעניין זה...
...12.
סיכומו של דבר הנני פוסק כדלקמן:
12.1
על הנתבע לשלם דמי מזונות לתובעים, כפי שהוסכם בין הצדדים ביום 25.6.97, כאמור
לעיל.
12.2
הנני קובע כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה הנדונה ובתביעה שכנגד.
12.3
על יסוד הסכמת הצדדים מיום 25.6.97, כאמור, הנני מורה על דחייתה של התביעה הנגדית
שהוגשה ע"י הנתבע"
על קביעות אלה חולק המערער לפנינו.
השאלות שבערעור
סמכויותיו של בית הדין הרבני כערכאת שיפוט
הפועלת מטעם המדינה כתובות בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין),
התשי"ג1953- (להלן: "חוק השיפוט"). סמכויות אלה, בחלקן
סמכויות "יחודיות" הן ובחלקן הן "מקבילות" לאלה
של בית המשפט האזרחי. סעיף 9 לחוק השיפוט קובע:
"בענייני
המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו... או בפקודת
הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני
שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".
הערעור סובב סביב השאלה, האם קנה לו בית הדין סמכות מכח
הסכמה לדון בתביעת הקטינים להגדלת מזונותיהם.
מוקד הבעיה הוא הסכם הגירושין בין הורי
המשיבים, שקבע בשעתו הסדר מוסכם למזונות הילדים, הסדר אשר ממנו מבקשים הן האב והן
הילדים לסטות בשלב מאוחר יותר. נשאלת השאלה: האם תביעה לשינוי גובה המזונות כלולה
בסמכותו של בית הדין הרבני שאישר את ההסדר המקורי? האם הסכמת ההורים לסמכות בית
הדין בעת הדיון בהסכם ביניהם, שכולל גם את עניין מזונות הילדים, קושרת את הילדים
בהסכם ומעניקה לבית הדין סמכות יחודית לדון במזונותיהם גם בהמשך?
אם נשיב בשלילה ונאמר, שהילדים אינם כבולים
בהסכמת ההורים, ורשאים לתבוע בשמם הם בבית המשפט, נשאלת שאלה שניה והיא: האם צריך
בית המשפט - למרות היותו בעל סמכות מקבילה לזו של בית הדין - להימנע מלדון בשאלת
המזונות, לאחר שזו כבר הועלתה על ידי האב בתביעתו בבית הדין?
לדעתי, יש לדחות את הערעור, ולהשאיר את פסק
דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. קודם שאביא את נימוקי לקביעה זו, ראוי שנבהיר את
טענות הצדדים.
טענות הצדדים
מרבית טענותיו של המערער מצטמצמות לכדי טענה
עיקרית אחת והיא, שלבית הדין סמכות להמשיך לדון ולפסוק בעניין מזונותיהם של
המשיבים הקטינים מכח הסכמתם של אלה, שלאורה חל על המקרה סעיף 9 לחוק השיפוט.
את הסכמתם של המשיבים לסמכותו של בית הדין
תולה המערער בהסכמתם של הוריהם לסמכותו בהסכם הגירושין שביניהם. הוא טוען, כי אין
זה הכרחי שהקטינים יהיו צד פורמלי להסכם הגירושין, שבו נכללו גם משמורתם
ומזונותיהם, וסבור, שמכיוון שההורים חתמו על ההסכם הן בשמם והן בשם הקטינים,
בהיותם האפוטרופסים שלהם, מחויבים הקטינים להסכמה זו. יתרה מזאת: העובדה שההסכם
כלל גם התניה מפורשת, שלפיה: "...כל תנאי שיותנה בהסכם זה הנוגע בעניין
החזקתם - ומזונותיהם מחייב גם את הילדים", מעניקה, לדעת המערער, משנה
תוקף להסכמה זו.
המערער טוען, שפסק דינו של בית הדין, המאשר את
הסכם הגירושין, הוא בבחינת מעשה בית-דין, ומהווה פסק ההולך ומתמשך לביצוע בעתיד,
לפי כלל ההמשכיות. לפי טיעון זה, בית המשפט לא צריך היה לפסוק אפילו במזונות
הביניים.
לדעת המערער, פסק דינו של בית המשפט שגוי גם
מן הטעם, שמזונות המשיבים נדונו ונפסקו על ידי בית הדין בנפרד ולגופו של עניין.
המערער סבור, כי בית הדין נתן את פסקו לאחר ששמע את דברי הצדדים ולאחר שעִיין
עַיין היטב בהסכם הגירושין ובתסקיר הסעד, שהמליץ לקבל את ההסכם כלשונו, כולל הסעיף
שדן במזונות המשיבים. על עומק העיון בהסכם מעיד באופן ברור, לדעתו, ציון מספר
העמודים שבהסכם (2) ומספר סעיפיו (13) על ידי הדיינים. וזו לשון פסק הדין של בית
הדין הרבני:
"...מאשרים
את ההסכם שנערך ונחתם בין הצדדים ביום ט"ו אדר ב' תשמ"ט המשתרע על שני
עמודים והמכיל שלשה עשר (י"ג) סעיפים ונותנים לו תקף של פס"ד לאחר
שנוכחנו לדעת כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי לאחר שהבינו משמעותו
ותוצאותיו"
המערער דבק בעמדה, שסמכותו של בית הדין הרבני
היא סמכות יחודית. בכל זאת הוא מקפיד וטוען בנוסף, כי גם אם נתונה לו אך סמכות
מקבילה לזו של בית המשפט, הלכה היא שבית המשפט לא ידון בעניין שמצוי כבר בהליך
לפני בית הדין, מפאת כבודו של האחרון. וכלל הוא, לדבריו, שיש למנוע
"התרוצצות" של בעלי דין מערכאה לערכאה.
המערער טוען גם לגופו של עניין. הוא סבור, כי
הסכום שנפסק למזונותיהם של המשיבים הוא מעל ומעבר לסביר. כיום מגיע הסכום של 1,000
ש"ח, כשהוא צמוד למדד, לכ1,400- ש"ח לחודש לכל ילד. הוא טוען, כי לא זו
בלבד שאין בסכום זה משום קיפוח המשיבים - נהפוך הוא: הסיכום שבין ההורים נוטה
לטובתם.
לעומת המערער, טענו המשיבים בקצרה, שסעיף 9
לחוק השיפוט אינו חל בענייננו, מאחר שלא ניתנה הסכמת הצדדים לסמכותו של בית הדין,
ומשום שבהיעדרה, לא יכול היה לקנות לו סמכות לדון בעניין המזונות. הטענה מתמקדת
בנימוק, שהסכמת ההורים לסמכותו של בית הדין אינה כובלת את הילדים לסמכות זו. עליו
נוספת העובדה, שהמשיבים הודיעו בכל שלב אפשרי, שהם אינם מעונינים להתדיין בבית
הדין. והם מפרטים:
לטענת המשיבים, דרכו של קטין לתבוע את
מזונותיו אינה חסומה על אף פסק הדין שניתן בהתדיינות בין ההורים, גם אם ההורים
טוענים כי פעלו כאפוטרופסים שלהם, ועל כן בשמם. רק כאשר מופרד עניינם של הקטינים
לחלוטין מעניינם של ההורים ונדון בתביעה נפרדת בשמם של הילדים, יתכן שיראו את
התחייבות ההורים כאפוטרופסים כמחייבת. לכל הפחות יש להוכיח, לדעתם, כי נתקיים דיון
של ממש בעניינם של הקטינים במסגרת הדיון בעניינם של ההורים. לטענת המשיבים, המערער
לא הוכיח את היות הקטינים צד לדיון או כי נתקיים דיון בפועל בעניינם.
המשיבים מזכירים, כי בהסכם הגירושין אין
התחייבות של ההורים להכפיף עצמם בעניין המזונות דווקא לסמכות בית הדין. לא רק
שהגבלה או התניה כזו אינה מצויה בהסכם, הם אומרים, אלא שגם לו היתה מצויה, לא היתה
מחייבת את המשיבים. לדעתם, העובדה, שההורים חתמו על ההסכם בהיותם אפוטרופסים של
המשיבים, אינה משנה לעניין זה.
עוד הם מדגישים, ועל כך אין חולק, שמאז
הגירושין לא התנהל בבית הדין הרבני דיון כלשהו במזונות המשיבים, וכי המשיבים כפרו
בסמכותו של בית הדין, בכל פעם שהמערער ניסה לקיים בו דיון בעניין המזונות.
דיון
אני סבור, שהשופט הנכבד בבית המשפט המחוזי צדק
בהחלטתו מיום 24.12.95, אותה אימץ לאחר מכן בפסק הדין, הן מבחינת לשון החוק והן
מבחינת אזכורי הפסיקה.
הלכה פסוקה היא, כי כוחו של הסכם בין הורים
יפה במערכת היחסים שביניהם, אך אינו מחייב את ילדיהם הקטינים, שלא היו צד לאותו
הסכם. משום כך, אין לראות את תביעתם של קטינים למזונות כעניין שהיה כרוך בהליכי
הגירושין שבין הוריהם, ושערי בית המשפט המחוזי פתוחים בפניהם לתבוע את הוריהם
בעניין המזונות באופן עצמאי. ראו לעניין זה דברי מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בעניין
שרגאי:
"הסכם
בין ההורים שעניינו מזונות הילד, אינו מחייב אלא את ההורים עצמם שהתקשרו באותו
הסכם, וההסכם אינו מעכב בעד הילד מלהגיש, בשמו הוא, תביעת מזונות נגד אביו שלא
על-פי תנאי ההסכם. כיוצא בזה, אף פסק דין שיצא במשפט שבין ההורים אינו גורע מזכות
הילד לתבוע את מזונותיו בשמו שלו" (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד
כג(2) 171, 176; ההדגשות אינן במקור - מ.א.)
כך פסק בית המשפט גם במקרים רבים נוספים
[ראה, למשל, ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם, פ"ד כט(2) 690; ע"א
84/81 גולדפרב נ' גולדפרב, פ"ד לו(3) 253; ד"נ 4/82 קוט נ'
קוט, פ"ד לח(3) 197, 203; רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד
מא(4) 518, 521; ע"א 6763/93 סורק נ' סורק (לא פורסם); ע"א
174/83 סוחר נ' סוחר, פ"ד לח(2) 77 והמובאות הנוספות שם; בג"צ
4435/94 טל נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד מט(2), 630. כן ראה
לעניין זה פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב', תשמ"ט) 257
והאסמכתאות המובאות שם; א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול
(תש"ן) 380 ואילך; ב' שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה ד', תשנ"ג),
378-381].
הסכם הגירושין שבין ההורים בענייננו אמנם נעשה
ביניהם בלבד, אך הוא קובע, בסעיף ב' לו, כי:
"ב.
הצדדים משמשים לצורך כל התנאים שנתנו בהסכם כאפוטרופסים טבעיים של ילדיהם שלהם...
וכל תנאי שיותנא (צ"ל "יותנה" - מ.א.) בהסכם זה הנוגע בעניין
החזקתם - ומזונותיהם מחייב גם את הילדים"
על ההסכם חתמו ההורים הן בשמם והן בשם ילדיהם,
כאפוטרופסים שלהם. בשני דברים אלה יכול ויש משום ביטוי לכוונתם של ההורים להסדיר
לא רק את יחסיהם ההדדיים, אלא גם את יחסיהם עם המשיבים, כשהם מתיימרים לייצגם,
בפועלם כאפוטרופסים שלהם.
האם יש בכוחה של תניה שבהסכם שבין ההורים,
שממנה משתמעת כוונת ההורים להסכים בשם ילדיהם לסמכות בית הדין הרבני, כדי לקשור את
הילדים לסיכום שביניהם? האם יש בדבר כדי להבחין מקרה זה שלפנינו ממקרה שרגאי
ודומיו, ולחייב את המשיבים שבפנינו להתדיין בעניין המזונות בבית הדין; או שמא
הכוונה היא, שאין בכוחם של ההורים לקשור את ילדיהם, אלא אם נערך דיון ענייני -
ונפרד - במזונות הילדים? לדעתי, יש לנקוט לשון אחרונה.
אני סבור, כי הילדים אינם מנועים מלתבוע את
מזונותיהם בבית המשפט המחוזי. זאת, משום שהרציונאל שעמד ביסוד ההלכה, שהורים אינם
יכולים להפוך את ילדיהם הקטינים לצד להסכם ביניהם, היה מניעת פגיעה בילדים מפאת
ניגוד האינטרסים שבין רצונם של ההורים להסדיר את ענייניהם האישיים לבין הצורך
בדאגה לילדים [ראה סיכום הסוגיה בע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד
כה(1) 373; ע"א 756/77 חטב נ' חטב, פ"ד לב(2) 470. כן ראה בספרו
של המלומד שיפמן שלעיל]. רציונאל זה אינו מתפוגג עם הכללתה בהסכם של תניה,
הקושרת את הילדים לסיכום שבין הוריהם.
אמנם, במקרה שלפנינו נראה, לכאורה, שנעשה
איזון נאות בין האינטרס של הילדים לבין האינטרס של ההורים. סכום המזונות שנקבע הוא
סכום לא מבוטל. הוא גם מתאים להמלצת רשויות הסעד. אולם, קביעה זאת היא נכונה תמיד
לשעתה, ואין זה אומר, שהנסיבות ישארו תמיד אותן הנסיבות. כשאנחנו דנים בשאלה של
אינטרס הילדים, השאלה איננה רק אם סכום המזונות מתאים לזמן נתון, אלא האם אינטרס
הילדים מיוצג בצורה נכונה כאשר נמנעת מהם האפשרות לתבוע שינוי בעתיד, אם יווצרו
תנאים שיחייבו זאת. לנגד עינינו צריך לעמוד העקרון הכללי של טובת הילדים, וזו
מחייבת הפרדה של ממש של עניינם מעניין הוריהם.
בהתאם למחשבה זו, התנתה הפסיקה את תוקפו של
ייצוג הילדים הקטינים על ידי הוריהם בכך, שעניינם של הקטינים הופרד דיונית מהליכי
הגירושין, ובכך, שטובתם לא נפגעה מבחינה מהותית. אומר השופט ברנזון בעניין
עברון הנ"ל (בדעת הרוב):
"...כדי
שהסכם הנעשה על ידי הורים בעניין מזונות ילדם וכדי שפסק דין הנותן תוקף להסכם כזה
יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים. עניין המזונות
חייב להיות נושא בפני עצמו הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור
כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר." (עמ'
378 לפסק הדין)
אינני מטיל ספק ביושרו של בית הדין הרבני
ובכוונתו הכנה לדאוג, בראש ובראשונה, לטובת הילדים. אף-על-פי-כן, לא זה השיקול
שצריך להנחותני בקביעה, מיהו בעל סמכות הדיון בעניינם של המשיבים. במערבולת הליכי
הגירושין עלולים להישמט מעם ההורים נתונים חשובים הקשורים לאינטרסים של ילדיהם,
ועלולה להיטשטש יכולתם לצפות את צרכי ילדיהם בעתיד. כבילת הילדים בהסכם שבין
ההורים עלולה לפגוע בהם בהמשך. בתביעה נפרדת בשם הילדים יש יותר סיכוי, שעניין
המזונות לא יידחק לקרן זווית כטפל לעניין הגירושין, אלא שבהיותו נושא ועיקר, יידון
במלוא תשומת הלב הראויה. אין לי אלא להביא עוד מדבריו של השופט ברנזון בעניין
עברון, בעמ' 380:
"הסכמה
כביכול בשם הילדים אינה משנה את האפשרות הסבירה, שההורים יהיו מונעים על ידי
האינטרס שלהם יותר מאשר על ידי החובה כלפי הילדים, ונוצר חשש רציני לקיפוח האינטרס
של הילדים"
המקרה שלפנינו הוא דוגמא מובהקת לכך. בסרבו לשלם את המזונות
לילדיו פעל המערער שלא כשורה, מונע בכח האינטרסים הצרים שלו, ומבלי שראה את טובת
הילדים לנגד עיניו. גם אם סבור היה שהמזונות נפסקו על ידי ערכאה מחוסרת סמכות, אל
לו לפקוד עוון הטעות על הילדים, הזקוקים למזונותיהם לצרכי מחייתם. והרי גם בית
הדין הרבני הגדול, בהקפיאו את תשלום המזונות לפי פסק דינו של בית הדין האזורי, עשה
זאת רק כדי להבהיר שאין להטיל על המערער כפל תשלום, ולא מתוך המחשבה שהמערער לא
ישלם דבר, באופן הפוגע בילדיו.
מקשה המערער ואומר, שעניין המזונות, במקרה
הספציפי שלפנינו, נדון בבית הדין, באופן מובהק וברור, בנפרד מעניין ההורים. אני
סבור, שגם טענתו בדבר דיון נפרד כזה אין בה ממש. דיון נפרד, לגופו של עניין ותוך
הסבת מלוא תשומת הלב הראויה לו, לא הוכח כאן. מפסק דינו של בית הדין ומהחלטותיו
המאוחרות לו לא עולה, אף לא במעט, כי העניין נדון בנפרד וכנושא בפני עצמו.
ב"כ המערער סבור, שיש ראיה לכך, שבית הדין נתן את דעתו באופן נפרד לנושא של
מזונות הקטינים, מפני שבפסק הדין, המאשר את הסכם הגירושין, הוא מונה את מספר עמודי
הסכם הגירושין ואת מספר הסעיפים בו. לדעתי, אין מכך ראיה כלל. קשירת הילדים על ידי
ההורים, מבלי שניתן להם יומם בבית המשפט באופן עצמאי, היא, אם כן, בלתי אפשרית.
באופן עקרוני, המשיבים זכאים לתבוע מזונותיהם
בבית המשפט בשמם הם, ומשהתנגדו בכל הזדמנות לסמכות בית הדין לדון בעניינם, באמצעות
אימם, קנה לו בית המשפט סמכות דיון.
נותרה בפנינו עוד הטענה, כי מפאת כבודו של בית
הדין או מן הטעם שהדבר תלוי ועומד בערכאה אחרת, ראוי היה שבית המשפט ימשוך ידיו
מלדון בבקשת המשיבים. לדעתי, אין לטענה זו מקום בערעור זה. המשיבים התנגדו בכל
הזדמנות לקיום ההליכים בבית הדין, ומשום כך הליכים כאלה לא נתקיימו, להוציא דיונים
בעניין הסמכות. בקשת הפחתת המזונות - כמו גם בקשת הגדלתם - לא נדונו לגופן בבית
הדין או בכל ערכאה אחרת, ובית המשפט אינו מנוע, על כן, מלדון בתיק. להיפך - חובתו
של בית המשפט לדון ולחרוץ משפט.
לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו
של בית המשפט קמא לעניין גובה המזונות עצמם. אין בפנינו די ראיות, המצדיקות סטיה
כלפי מטה מסכום המזונות שהוסכם בין ההורים. גם מהסכם הגירושין עצמו לא משתמעת
כוונה של הצדדים, ששינוי נסיבות, כזה שהציג האב, יביא לשינוי התחייבויותיו בעתיד
[ראה לעניין זה הלכת שטראוס (ע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס,
פ"ד ל(2) 358, 362-363. מתאימים לענייננו דבריו של השופט לנדוי שם, בעמוד
364: "שיטת ההצמדה של המזונות למדד יוקר המחיה היא שיטה טובה, כדי למנוע
פניות חוזרות אל בית המשפט, ומשנקטו בני הזוג שיטה זו בהסכם שביניהם, הביעו את
רצונם מראש שכך ולא אחרת יותאם סכום המזונות לשינויים ביוקר המחיה. נישואיו השניים
של המשיב והחובות החמריות הנוספות שהמשיב קיבל על עצמו בעקבות נישואיו אלה היו
בגדר הצפוי מראש". ראה לעניין זה גם בספרו הנ"ל של רוזן-צבי
בעמודים 390-394 ובספרו של שרשבסקי, שם).
סיכומו של דבר, אני מציע לחברי המכובדים לדחות
את הערעור ולחייב את המערער בערכאתנו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח בתוספת
מע"מ.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
ניתן היום, כ"ו בניסן תשנ"ט
(12.4.99).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98000160.T05