פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 16/22 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ח' כבוב המערערת והמשיבה שכנגד: פלונית נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: מדינת ישראל – משרד הבריאות ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופט א' בולוס) שניתן ביום 1.11.2021 בת"א 8929-12-16 תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשפ"ג (9.1.2023) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד מיכל פוירשטיין-ריינפלד; עו"ד יצחק ריינפלד בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד דב לוין; עו"ד אושרית סנאנס פסק-דין השופט י' עמית: ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' בולוס) בת"א 8929-12-16 מיום 1.11.2021, במסגרתו נפסקו למערערת פיצויים בתביעה בגין רשלנות רפואית. רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. המערערת, ילידת 1983, סבלה מכאבים ומהגבלות בתנועות הגב המותני. המערערת טופלה, בין היתר, במרכז הרפואי בני ציון (להלן: בית החולים) שבבעלות המשיבה (השניים יכונו יחד לשם הנוחות: המשיבה), ואצל אורתופד מומחה עמוד שדרה (להלן: ד"ר רז). לאחר בדיקתה ביום 2.8.2015, אבחן ד"ר רז אצל המערערת היצרות ספינאלית קשה בין חוליות L4-L5 והיצרות ספינאלית בין חוליות L1-S1. לאור ממצאים אלו, ד"ר רז סבר כי המערערת סובלת מתסמונת זנב סוס כרונית (Cauda Equine Syndrom, תסמונת נוירולוגית שנובעת מלחץ המופעל לרוב על ידי דיסק בין חולייתי על צמת עצבים הנמצאת בחלקו התחתון של עמוד השדרה, ועלולה לגרום להפרעות נוירולוגיות קשות לרבות פגיעה בשליטה על הסוגרים ושיתוק ברגליים). לאור מצבה של המערערת, ד"ר רז המליץ על ביצוע ניתוח דחוף מסוג למינקטומיה (כריתת הקשת האחורית של החוליה לצורך הפחתת הלחץ על חוט השדרה) ודיסקטומיה (שאיבה וכריתה חלקית או מלאה של הדיסק שפרץ לתעלה). ביום 3.8.2015 אושפזה המערערת במחלקה האורתופדית בבית החולים ולמחרת נותחה על ידי ד"ר רז, בניתוח שבו נעשתה כריתה חלקית של הדיסק בגובה L4-L5 (להלן: הניתוח הראשון). לאחר הניתוח דווח על שיפור ניכר בכאבים ובהפרעות הנוירולוגיות שמהן סבלה המערערת, והיא שוחררה לביתה ביום 6.8.2015. ביום 17.8.2015 המערערת ביקרה במרפאת עמוד השדרה בבית החולים ונרשם שיפור משמעותי במצבה. עם זאת, בשעות הלילה חלה הידרדרות במצבה, וביום 18.8.2015 המערערת הובלה לבית החולים, שם נותחה בשנית על ידי ד"ר רז (להלן: הניתוח השני). בניתוח זה נעשתה הרחבה של הלמינקטומיה, בוצעה כריתה נוספת של חלק מהדיסק בגובה L4-L5, וחוליות אלה קובעו באמצעות מקבע דינמי מסוג COFLEX (להלן: המקבע הדינמי). גם לאחר הניתוח השני נרשם שיפור במצבה של המערערת, הן בשחרורה ביום 26.8.2015 הן בביקורת ביום 2.9.2015. ביום 17.9.2015 חלה הידרדרות נוספת במצבה של המערערת, והיא אושפזה בבית החולים. בדיקת MRI לימדה כי המקבע הדינמי קרס וגרם לשבר באחד הזיזים של חוליה L4, וביום 22.9.2015 ביצע ד"ר רז במערערת ניתוח שלישי במספר, שבו הוסר המקבע הדינמי, בוצעה הרחבה נוספת של הלמינקטומיה, נכרת הדיסק הבין חולייתי בגובה L4-L5 וחוליות אלה קובעו באמצעות מקבע קשיח מסוג TLIF (להלן ובהתאמה: הניתוח השלישי ו-המקבע הקשיח). ביום 27.9.2015 שוחררה המערערת מבית החולים. 2. זוהי תמצית השתלשלות העניינים המוסכמת על הצדדים, ובגינה הוגשה תביעת המערערת לבית משפט קמא בטענה לרשלנות רפואית בטיפול שניתן לה בבית החולים. 3. בפסק דינו, בית המשפט קיבל באופן חלקי את התביעה וחייב את המשיבה בתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ כמפורט להלן. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהתנהלות בית החולים בקשר לניתוח הראשון, וכי החלטתו של המנתח ד"ר רז להסתפק בכריתה חלקית של הדיסק וכן החלטתו לגבי היקף כריתת הדיסק שבוצעה אינן עולות כדי רשלנות. בתוך כך, נדחתה טענת המערערת כי נגרם לה נזק ראייתי מאחר שלפני הניתוח הראשון והשני לא בוצעו בדיקות MRI שיכלו להבהיר את מצבה של המערערת לאשורו וכן בשל תיעוד חסר של מהלך הניתוח הראשון, ובפרט העדר תיעוד לכמות החומר שנכרתה והוצאה מהדיסק. בית המשפט עמד על כך, שגם לפי מומחה התביעה ד"ר גורן, הבחירה לבצע כריתה חלקית בניתוח הראשון היתה חלופה טיפולית סבירה, וכי מדברי מומחה ההגנה פרופ' מירובסקי עולה כי אין חשיבות לתיעוד מדויק של כמות החומר שהוצאה, שכן המדד להצלחת הניתוח הוא הסרת הלחץ על העצב והשיפור הניכר שחל במצבה של המערערת לאחר מכן. נקבע כי פריצת דיסק חוזרת היתה סיכון ידוע ובלתי נמנע של האפיק הטיפולי שנבחר, וגם אם התברר כי לנוכח פריצת הדיסק החוזרת היה עדיף לפעול להסרה שלמה של הדיסק כבר בניתוח הראשון, הרי שלא כל טעות בשיקול הדעת, שמתגלה בדיעבד, מגיעה לכדי רשלנות. בית המשפט קבע כי בעצם השימוש במקבע הדינמי במהלך הניתוח השני – שלדברי ד"ר רז נעשה כמעין "פשרה" בשל העובדה שבבית החולים לא נמצא מקבע קשיח – המשיבה הפרה את חובתה לספק את הציוד הנדרש והמתאים לביצוע הניתוח. בית המשפט התרשם כי אמנם ד"ר רז סבר כי היה עליו לנתח באופן מיידי, אולם לא הוכח כי היה נדרש להתחיל בניתוח ללא כל דיחוי, וניתן היה לבקש מקבע קשיח ממוסד רפואי אחר או להעביר את המערערת לניתוח בהול באחד מבתי החולים האחרים בעיר. נקבע כי הניתוח השני היה מיותר וכי היה נכון לעשות שימוש במקבע הקשיח כפי שנעשה לבסוף בניתוח השלישי, ובכך התרשלה המשיבה כלפי המערערת. 4. במישור הנזק, בית המשפט עמד על חווֹת הדעת של מומחי הצדדים (ד"ר גורן ופרופ' מירובסקי בתחום האורתופדי, וד"ר שינקן ופרופ' טיאנו בתחום הנפשי), ומינה מומחה מטעמו (פרופ' בלייך) לצורך הערכת מצבה הנפשי של המערערת. בית המשפט אימץ את עמדתו של פרופ' בלייך, שקבע כי המערערת סובלת מנכות נפשית בשל הפרעת דיכאון וחרדה בשיעור 40%, ש-15% ממנה מיוחסת לניתוחים ולהשלכותיהם הנמשכות. הוסבר כי הנכות הנפשית מבוססת על הנחה כי המערערת סובלת מהפרעה הסתגלותית למצבה הרפואי האורתופדי, כך שהנכות האורתופדית היא העיקרית והנכות הנפשית משנית לה, בבחינת תגובה נפשית קשה להחמרה שחלה במצבה. בתחום האורתופדי, בית המשפט קבע כי הן ד"ר גורן הן פרופ' מירובסקי סברו כי קיימת נכות בשיעור 20% בשל הגבלה בתנועות הנובעת מקיבוע החוליות, אשר בנסיבות המקרה היה בלתי נמנע, בין אם הייתה התרשלות בניתוח השני בין אם לאו. על בסיס עמדתו של פרופ' מירובסקי, בית המשפט קבע גם כי למערערת נכות אורתופדית בגין נויריטיס (פגיעה עצבית) בשיעור 20%, תוצאה של הידבקויות והצטלקויות בעקבות הניתוחים שעברה. בהעדר התייחסות של מי מהמומחים לתרומתו המדויקת של הניתוח השני לנויריטיס, בית המשפט ייחס לכל אחד מהניתוחים שליש מנכות זו. על כן נקבע כי שיעור הנכות האורתופדית שמקורה בניתוח השני לבדו עומד על 7% ושיעור הנכות הנפשית מניתוח זה עומד על 2.91% (זאת, לפי החישוב הבא: הנכות המשוקללת היא 36%, כך ש-7% מתוך נכות זו 7/36 = 19%, זהו שיעור תרומת הנכות האורתופדית לנכות הנפשית, ולכן 15% מתוך 19% = 2.91%). 5. על רקע כל האמור נקבע כי הנכות הרפואית הכוללת של המערערת שנגרמה בעקבות הניתוח השני עומדת על 10% במעוגל. בהתחשב במחלות ובמגבלות מהן סבלה המערערת עובר לניתוחים ובגינם אף קיבלה קצבת נכות כללית בשל אובדן כושר עבודה מלא, בית המשפט מצא לפסוק למערערת פיצוי גלובאלי בסך של 100,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, עזרת צד ג' והוצאות. בגין נזק לא ממוני נפסק סך של 200,000 ₪ בשל הפגיעה באוטונומיה ואי מסירת מידע בדבר אי התאמת המקבע לניתוח. בית המשפט דחה את טענות המשיבה כי יש לנכות מסכום הנזק חלק מתשלומי המל"ל שקיבלה המערערת, ובשורה התחתונה פסק לזכותה סך של 300,000 ₪ ושכ"ט בשיעור 20%. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור המערערת וערעור מטעם המשיבה לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). עיקרי טענות הצדדים 6. בתמצית, טענת המערערת היא כי היה מקום לקבוע שבית החולים התרשל כלפיה כבר בביצוע הניתוח הראשון; כי יש לייחס את כלל נזקיה לניתוחים שעברה; ובהתאם, להגדיל את סך הפיצוי שנפסק לזכותה. נטען כי היה מקום להעביר את נטל ההוכחה ביחס להתרשלות בית החולים בניתוח הראשון מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), זאת, בהתחשב בכך שמומחה המשיבה פרופ' מירובסקי חלק על האבחנה שביצע המנתח ד"ר רז בקשר לתסמונת ממנה סבלה המערערת ומידת הדחיפות שהייתה בניתוחים; מכיוון שלא נרשמו מדדים מדויקים לגבי היקף פריצת הדיסק וכמות החומר שהוצאה במהלך הניתוח, ולא נעשתה בדיקת MRI לפני או אחרי הניתוח הראשון; ומכיוון שמדדי ההצלחה של הניתוח התבססו על הערכתו הסובייקטיבית של ד"ר רז, ולכן קיימת הטיה נשנית לטובת המשיבה בהחלת כלל מאזן ההסתברויות. לשיטתה של המערערת, מתקיימים כלל התנאים הנדרשים להעברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודה, ופרק הזמן הקצר שחלף בין הניתוח הראשון להידרדרות במצבה של המערערת מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיבה התרשלה מאשר שלא התרשלה. בנוסף נטען כי השימוש במקבע הדינמי עקב חוסר במקבע קשיח וקריסת המקבע הדינמי לאחר מכן, חייבו דיווח למחלקת ניהול סיכונים של בית החולים וביצוע חקירה פנימית, ואי הדיווח הסב למערערת נזק ראייתי. המערערת הלינה על קביעתו של בית משפט קמא לפיה קיבוע החוליות היה בלתי נמנע ועל ניכוי הנכות בגין הגבלות התנועה בגב כפועל יוצא. נטען כי מומחה המשיבה העיד כי ניתן היה להימנע מקיבוע החוליות, וכי השימוש במקבע דינמי הוא שהביא לניתוח שלישי ולהתקנת קיבוע קשיח, ולמעשה גרם למלוא הנכות בגין הגבלות התנועה. למצער נטען כי קיימת עמימות עובדתית באשר לסיכויי המערערת להחלים מבלי שתזדקק לקיבוע, המצדיקה להעביר את הנטל למשיבה להוכיח את שיעור הנזק שגרמה. לשיטתה של המערערת, יש לייחס למשיבה אף את מלוא הנכות בגין הנויריטיס (20%) ולא רק שליש מנכות זו כקביעתו של בית משפט קמא (7%), זאת לנוכח הסיכון החריג שהמשיבה העמידה בפני המערערת ולפי העיקרון של "גולגולת דקה". אשר לגובה הפיצוי, המערערת טענה כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בין היתר בנוגע לקיומה של התרשלות לא מתיישבות עם שיעור הנזק שנפסק; כי יש להניח שהמערערת היתה חוזרת למעגל העבודה ועל כן יש לחשב את הפסדי השכר לכל הפחות לפי שכר מינימום; וכי גם אם בסופו של יום נכותה של המערערת הקשורה בהתרשלות המשיבה עומדת על 10% בלבד, חישוב נזקי המערערת צריך להביא לפיצוי בסכום גבוה יותר. 7. בתגובת לערעור טענה המשיבה, בין היתר, כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים ועל העדפת חוות דעתו של מומחה המשיבה על פני זו של מומחה המערערת, כשמומחיותו של האחרון כלל אינה בניתוחי עמוד שדרה; כי אין הצדקה להעברת נטל ההוכחה בקשר לניתוח הראשון לכתפי המשיבה; כי הנכות בשיעור 10% שנקבעה למערערת אינה נובעת מאירועי התביעה וממילא אין לפסוק את הסכומים להם טוענת המערערת; וכי הערעור הוגש בחוסר תום לב, בין היתר, בהתחשב בהתחזותה של המערערת בפני ועדות המל"ל כמי שמרותקת לכסא גלגלים והתעלמותה במסגרת הערעור מחוות דעתו של המומחה מטעמה ד"ר גורן, שנדחתה על ידי בית משפט קמא. 8. בערעור מטעמה, המשיבה טענה כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי הניתוח השני היה מיותר, ולמעשה הניתוח השלישי הוא שהיה מיותר, ברם, לא נגרם בגינו כל נזק. לשיטתה, הנכות מסוג נויריטיס בשיעור 20% מקורה במחלתה המקורית של המערערת ולא בניתוחים שעברה, ולא ניתן היה למנוע את ההחמרה במצבה ואת נכותה. סכום הפיצוי בגין הניתוח המיותר כשלעצמו הוערך על ידי המשיבה בסך של 75,000 ₪, אך נטען כי היה על בית המשפט לנכות מסכום זה תגמולי מל"ל יחסיים בסך 41,358 ₪ אותם קיבלה המערערת לאחר הניתוחים במשך קרוב לשנתיים שבהן התחזתה והעצימה את נכותה בפני המל"ל (נטען כי שיעור נכותה הכללית המשוקללת עלה מ-70% ל-88%, עד אשר התברר כי לא היה לכך בסיס רפואי, אז שיעור הנכות הורד ל-65%, כמפורט בסיכומי התשובה מטעמה). בשורה התחתונה, המשיבה סבורה כי יש לדחות את ערעור המערערת ולקבל את ערעורה תוך חיוב המערערת בהוצאות. 9. המערערת הגישה סיכומי תשובה מטעמה, והצביעה על כך שהמשיבה מודה בכך שהניתוח השלישי היה מיותר; כי הנכויות שנפסקו לה על ידי המל"ל לא יוחסו לאירועים מושא תביעתה; כי לא נקבע בפסק הדין שהמערערת התחזתה בקשר לנכותה; וכי ניכוי גמלאות המל"ל יביא לעיוות דין. דיון והכרעה 10. לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אמליץ לחבריי לדחות את שני הערעורים, ולאשר את פסק דינו של בית משפט קמא מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. למעלה מן הצורך, אוסיף מספר הערות לגופם של ערעורים. 11. לא אכחד כי התרשמותי הראשונית הייתה כי יש ממש בערעורה של המערערת, ברם, לאחר שבחנתי לעומק את חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, מצאתי כי אין מקום להתערבותנו. המומחה מטעם המערערת, ד"ר גורן, נסוג במהלך חקירתו מטענתו המקורית לפיה היה על המשיבה לבצע כריתה מלאה וקיבוע החוליות כבר בניתוח הראשון. מנגד, עלה בידי המשיבה להוכיח באמצעות פרופ' מירובסקי, המומחה מטעמה, כי לא התרשלה בביצוע הניתוח הראשון, ובית המשפט ביכר את חוות דעתו על פני חוות דעתו של מומחה התביעה. מדברי המומחים עולה כי במצבה של המערערת היה נדרש לפעול בזהירות יתרה, שכן נדרש היה לשחרר את הלחץ על העצב באמצעות כריתת הדיסק הלוחץ. אלא שכריתה שלמה של הדיסק גורמת לאי יציבות עמוד השדרה ומחייבת קיבוע של החוליות, מה שמוביל בתורו להגבלה משמעותית בתנועות הגב (עדות פרופ' מירובסקי, עמ' 202 לפרוטוקול; חוות דעת ד"ר גורן, עמ' 279 לתיק המוצגים). הבחירה בכריתה חלקית שיקפה אפוא גישה ניתוחית זהירה, שנועדה למנוע בשלב הראשון את הפגיעה שנובעת מכריתה מלאה, גם במחיר של סיכון ידוע לפריצת דיסק חוזרת. גישה זו כשלעצמה היתה מקובלת גם על מומחה התביעה ד"ר גורן (עמ' 74 לפרוטוקול). המסקנה היא כי המשיבה לא התרשלה אפוא בביצוע הניתוח הראשון כשלעצמו. 12. בכל הנוגע לאירועי הניתוח השני מתחייבת מסקנה אחרת. אין למעשה מחלוקת של ממש על כך שלאחר פריצת הדיסק החוזרת נעשה שימוש במקבע דינמי לצורך קיבוע החוליות בניתוח השני, משלא היה מקבע קשיח זמין בבית החולים. לאחר שהמקבע הדינמי כשל, היה על המערערת לעבור ניתוח נוסף ושלישי במספר, שבו הותקן המקבע הקשיח. למעשה, מוסכם על הצדדים כי הניתוח השלישי הוא שהיה מתייתר אילו נעשה שימוש במקבע קשיח כבר בניתוח השני, ודומה כי לכך התכוון בית משפט קמא, חרף קביעתו כי הניתוח השני היה מיותר ("הניתוח השני היה מיותר, ולו נמצא מקבע קשיח היה נכון להסיר את הדיסק ולקבע את המרווח שבין החוליות L4-L5 באמצעות מקבע קשיח, כפי שנעשה בניתוח השלישי..."; פסקה 27 לפסק הדין, הדגשה הוספה). בניגוד למשתמע מטענת המערערת, המשיבה לא התרשלה בעצם התקנת קיבוע בניתוח השני, וקיבוע החוליות במצבה של המערערת היה מחויב המציאות. התרשלות המשיבה נעוצה בכך שבמהלך הניתוח השני נעשה שימוש במקבע דינמי חלף מקבע קשיח – המקבע שהיה מקובל ומתאים למצבה של המערערת, והמקבע אשר היה עדיף גם על המנתח ד"ר רז, אך לא היה זמין בבית החולים בזמן אמת. הן ד"ר רז הן פרופ' מירובסקי הסבירו כי כישלונו של המקבע הדינמי והשבר בזיז כשלעצמו לא יצרו נזק משמעותי או החמירו את מצבה של המערערת, פרט לכך שבעקבות זאת נדרש לערוך ניתוח נוסף ולהתקין קיבוע קשיח (עמ' 181-177, 237-233 לפרוטוקול), בבחינת השלמה של מה שלא נעשה בניתוח השני (ס' 28 לתצהיר ד"ר רז, עמ' 293 לתיק המוצגים). 13. שני המומחים מטעם הצדדים הסכימו כי למערערת נכות בגין הגבלות תנועה בשיעור 20%, כפועל יוצא של קיבוע החוליות בגבה, אך בית משפט קמא נמנע מלקשור בין נכות זו להתרשלות המשיבה, משסבר שלדעת שני המומחים, ההגבלה בתנועות והנכות בגינה נגרמו בגין הקיבוע "שלא היה מנוס ממנו במקרה זה, בין אם ארעה ההתרשלות בניתוח השני ובין אם לאו" (פסקה 32 לפסק הדין). ואכן, פרופ' מירובסקי הבהיר כי המערערת היתה צריכה לעבור קיבוע, וכך או אחרת היא היתה נותרת עם הנכות בגינו (וראו עמ' 212-210 לפרוטוקול), וגישה זו נתמכת גם בדברי מומחה המערערת ד"ר גורן, שסבר כי אם הייתה מתבצעת כריתה רחבה יותר בניתוח הראשון ייתכן שהיה צורך בקיבוע כבר במועד זה. 14. פרופ' מירובסקי, המומחה מטעם המשיבה, חלק על אבחנתו של ד"ר רז בזמן אמת, והטיל ספק בכך שהמערערת לקתה בתסמונת זנב סוס (לשיטתו של פרופ' מירובסקי, המערערת אף לא סבלה מספונדילולזיס). פרופ' מירובסקי הבהיר כי גם לשיטתו היה נדרש לנתח את המערערת, אם כי לא בטוח שבאותה דחיפות (עמ' 164-162 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי לפני הניתוח הראשון והשני לא בוצעו בדיקות MRI שיכלו להבהיר את מצבה של המערערת לאשורו, וייתכן כי מכאן נובע הספק לגבי האבחנה הנכונה. כל אלה מחדלים של המשיבה, אך בשורה התחתונה, התרשלות המשיבה כלפי המערערת מתבטאת בביצוע ניתוח באמצעות מקבע שאינו מתאים בנסיבותיה ובמצבה של המערערת, חלף מקבע קשיח, מצב אשר תוקן בניתוח השלישי, שהיה מתייתר אילו הניתוח השני היה מבוצע מלכתחילה עם מקבע קשיח. 15. לא נעלמה מעיני טענת המשיבה כי על פי חוות דעתו ועדותו של פרופ' מירובסקי, הנויריטיס ממנה סובלת המערערת (ואשר בגינה נקבעה לה נכות של 20% מעבר ל-20% בגין הקיבוע) אינה קשורה לביצוע הניתוחים. כאמור, בית המשפט קמא, העמיד את נכותה הכוללת של המערערת (אורתופדי ונפשי) על 10% בלבד, ככל הנראה מבלי שנעלמה מעיניו טענה זו של המשיבה, ואיני רואה להתערב בכך. 16. לסיכום, המשיבה התרשלה באי אספקת המקבע המתאים (מקבע קשיח) במהלך הניתוח השני, ובשל כך המערערת נאלצה לעבור כחודש לאחר מכן ניתוח נוסף שבו הותקן המקבע המתאים. הניתוח השלישי היה נחסך אפוא, אלמלא התרשלות המשיבה. בית המשפט קבע כי בין תיאור מצבה של המערערת כמשותקת ומרותקת לכיסא גלגלים לבין מצבה הרפואי האמיתי אין כל קשר, וכי ד"ר גורן נסוג מהערכתו זו במסגרת החקירה הנגדית, לאחר שעומת עם העובדה שקיים סרטון שבו המערערת מתועדת כשהיא הולכת ללא אמצעי תמיכה. בית המשפט העריך את נזקי המערערת בעקבות הניתוח המיותר, ואיני רואה להתערב בסכום הנזק הכולל שנקבע על ידו. הסכום שנפסק בגין פגיעה באוטונומיה הוא גבוה לטעמי, אך מנגד, דומה כי ניתן היה לפסוק למערערת סכום גבוה יותר בכל ראשי הנזק האחרים, הגם שלנוכח היעדר עבר תעסוקתי של ממש והבעיות מהן סבלה המערערת עוד קודם לניתוח, אכן לא היה מקום לחישוב אקטוארי על בסיס שכר מינימום כנטען על ידה. לא מצאתי ממש בערעור המשיבה על גובה הנזק וניכויי המל"ל, ועל כן, דין שני הערעורים להידחות. לנוכח תוצאה זו אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ' באדר התשפ"ג (‏13.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22000160_E08.docxעב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1