קנה היילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1598/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1598/07 ע"פ 2997/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער בע"פ 1598/07 והמשיב בע"פ 2997/07: קנה היילי נ ג ד המשיבה בע"פ 1598/07 והמערערת בע"פ 2997/07: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40157/06 שניתנו ביום 15.2.07 על ידי כבוד השופטת ע' קפלן-הגלר תאריך הישיבה: ו' בחשון התשס"ח (18.10.07) בשם המערער בע"פ 1598/07 והמשיב בע"פ 2997/07: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה בע"פ 1598/07 והמערערת בע"פ 2997/07: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ובעבירת הפרת הוראה חוקית – ודינו נגזר לשנתיים מאסר בפועל אותן ירצה במצטבר לעונש מאסר של 10 חודשים אותו ריצה בשל הרשעה קודמת. כמו כן הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי של שנה אחת – וזאת בחופף לעונש המאסר האמור. בפנינו ערעורו של המערער על הרשעתו וערעורה של המדינה על גזר הדין. המעשים בהם הורשע המערער התרחשו בליל שבת 27.5.06 סמוך ל-04:00 לפנות ב וקר באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. אותה שעה עבר שם המתלונן בדרכו לתחנת מוניות שירות משם ביקש לחזור לביתו מבילוייו. בדרכו לתחנת המוניות ניגשו אליו המערער ואדם נוסף ("האחר") וביקשו ממנו כסף לצורך נסיעה. המתלונן אמר להם שאין לו כסף והשניים החלו מסתובבים סביבו באופן מאיים. בשלב מסוים שלף האחר סכין מתוך נעלו, הצמיד אותה לבטנו של המתלונן ואיים עליו כי אם לא יתן להם את הכסף הוא ידקור אותו. המתלונן אחוז הפחד מהאחר ומחברו – שלף מכיסו שטר של 100 ש"ח, זרק אותו לכוונם ונס על נפשו. אותו הלילה אמור היה המערער להמצא בתנאי מעצר בית מלא בבית אביו בנתניה – בהתאם לתנאי שחרור בערובה שנקבעו לו על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב בהליכים אחרים בהם עמד לדין. 2. המערער כפר בתחילת משפטו בכל המיוחס לו בכתב האישום – למעט עבירת הפרת ההוראה החוקית. על פי טענתו, הוא אכן בילה כל אותו הלילה בתל-אביב (לשם הגיע ממקום מעצר הבית בנתניה – תוך הפרת תנאי השחרור) במקומות שונים באזור התחנה המרכזית ובילה זמנו בשתיה ובשוטטות ברחובות. בשלב מסוים, באשמורת הבוקר, חלפה לידו ניידת. לדבריו, עקב היותו בהפרת תנאי השחרור של מעצר בית – הוא נמלט מפני הניידת והשוטרים, אולם אלה תפסו אותו, עצרוהו והטיחו בו כי זה עתה שדד עם אחר את המתלונן. לטענתו – לא היו דברים מעולם הוא לא שדד אדם כלשהו – וזיהויו על-ידי המתלונן כאחד משני השודדים ששדדו אותו מוטעה ושגוי מן היסוד. 3. המתלונן לעומת זאת זיהה את המערער בוודאות – דקות ספורות לאחר השוד ובמרחק קצר ביותר ממקום ביצועו. וכך היו הדברים. מיד לאחר השוד נס המתלונן משני השודדים. לאחר ריצה של כ-50 מטרים הביט לאחוריו וראה את השניים "הולכים ישר שמאלה לכיוון רחוב הרכבת". שניות לאחר מכן עברה לצידו ניידת ובה שוטר ושוטרת. המתלונן סימן להם בבהילות שיעצרו – וסיפר באזני השוטרים את השוד שנשדד זה עתה, הצביע לכיוון הליכת השניים ותיאר בפניהם את מראה החשודים ולבושם. השוטרים הכניסוהו לניידת ויחד עימו החלו בנסיעה לכיוון אליו ראה את השניים הולכים – לאמור, "שמאלה לרחוב הרכבת". ואמנם, מיד כשפנתה הניידת שמאלה לרחוב הרכבת ראו השוטרים והמתלונן את שני האנשים הולכים יחדיו. המתלונן זיהה אותם בפני השוטרים כשניים שזה עתה שדדוהו. שני השוטרים יצאו לעבר שני ההולכים ברחוב. האחד חמק עבר לו והשני – הלא הוא המערער – נתפס בכף. כנקבע בהכרעת הדין, השעה היתה סמוך ל-04:00, במסלול מנוסת המתלונן מהשודדים ונסיעת הניידת לכוון הליכתם לא היה כל אדם אחר, ולא צמד הולכים. המערער והשני שהיה עימו היו היחידים שנמצאו שם. המתלונן העיד כי אירוע השוד נמשך כדקה וחצי במהלכם פנו אליו השניים בבקשה שיתן להם כסף. משסירב, סובבו אותו במעגלים ואז שלף האחר את הסכין כשהמערער ניצב כל אותה העת לצידו. הוא מעיד כי הבחין והתבונן בפניו של המערער (והאחר) בכל מהלך האירוע האמור, כי ראה את השניים הולכים משם לכיוון רחוב הרכבת, כעבור עשרים שניות חלפה הניידת הוא נכנס לתוכה והצביע לכיוון הליכת השניים וכעבור שניות נוספות הבחין בשניים הולכים להם ברחוב הרכבת, ומשנתפס המערער (והאחר נמלט) זיהה אותו בוודאות כמי ששדד אותו (יחד עם האחר). 4. בית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של המתלונן – ובזיהויו את המערער כאחד מהשניים ששדדו אותו – ומתוך כך מסכם בית המשפט קמא את קביעתו כדלהלן: "קשר רציף נשמר בין המתלונן ובין השניים מיד לאחר אירוע. זאת – כאשר רואה המתלונן לאן השניים הולכים, לאיזה כיוון, וממשיך הוא אחריהם בעצמו ועם הניידת, במרחק של כלום ובזמן של כלום. לאחר אשר מסר תיאורם לשוטרים בניידת – נראים לו השניים כאשר פניהם לכיוון נסיעת הניידת, בהצבעתו עליהם למרות חששו. במנוסתם ובמעצר הנאשם (המערער) כאשר האחר נמלט. אותו אירוע, כתיאורו, ברצף דברים – הוא אשר מקנה אותו בטחון משפטי כפול: האחד, במבחן הסובייקטיבי, באמון במתלונן, בבחינתו בדרך עדותו, בתשובותיו הבוטחות, הבלתי מתחמקות. בזיהויו הוודאי בעת אירוע. בתשובותיו המסבירות והמרחיבות לכל שאלה אשר נשאל כמפורט לעיל. ובנוסף וכאמור, באותו מבחן אובייקטיבי של דברים בשטח; באותו רצף אירוע, מעקב מיידי לגבי השניים ותפיסתם בכף מיד כסמוך לאירוע אך בהימלטות האחר, כאשר תיאורם נמסר עובר לכך (על-ידי המתלונן – י"א) בניידת לשוטרים". אשר למערער, בית המשפט קמא מצא את עדותו בלתי מהימנה בעליל ומלאת סתירות ופירכות אותן מנה אחת לאחת עד בלי הותיר שריד. מתוך ממצאי העובדה והמהימנות שקבע – מצא בית המשפט כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר והרשיעו במיוחס לו. 5. בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה מפרט סנגורו של המערער את השגותיו על הכרעת הדין וממצאיה. עיקר טענותיו מכוונות להליך הזיהוי בו זוהה המערער על-ידי המתלונן ולכך שהמתלונן לא ידע למסור במערער פרטי זיהוי של סימני קעקוע בידיו "קפוצ'ון" שהיה על חולצתו, עגיל באוזנו ואי דיוק בציון גובהו. עוד טוען הסנגור כי בשני מסדרי זיהוי תמונות שנערכו למתלונן לעניין השודד השני (שנמלט) הצביע המתלונן על שתי תמונות שונות. לכן, לטענתו אין לסמוך על יכולת האבחנה והזיהוי של המתלונן גם ביחס למערער דנן. לא מצאנו ממש בטענה, שכן אין היא ממין העניין לנסיבות בהן זוהה המערער על-ידי המתלונן. המדובר כאמור בהתרחשות רצופה ואינטנסיבית הנמשכת דקות בודדות והמתרחשת לאורך מסלול קצר – הכל בשעה 04:00 כשהרחובות ריקים מאדם. אירוע השוד עצמו ארך כדקה וחצי במהלכם היתה למתלונן שהות די והותר להתבונן בשודדים אותו, להביט בפנים ולזהותם. לאחר מנוסה של כחמישים מטרים (פחות מדקה) במהלכה הוא עוקב אחר כיוון הליכתם של השודדים, ברחוב הרכבת, מגיעה הניידת. המתלונן מצביע לעבר הרחוב אליו פנו זה עתה השניים ששדדו אותו (ואין כאמור איש אחר ברחוב) וסמוך לאותה הפינה נתפסים השניים כשהם צועדים יחדיו. האחר נמלט והמערער נתפס. המתלונן מזהה אותו בוודאות כמי ששדד אותו לפני כשתי דקות וכמי שראה אותו במו עיניו הולך ממקום השוד לקרן הרחוב שבה נתפס. אין המדובר כל עיקר בהליך זיהוי "וירטואלי" המתרחש זמן ניכר לאחר התרחשות האירוע בתנאי מסדר זיהוי תמונות בתחנת משטרה – שבעניינו עומדים פסקי הדין השונים שהביא הסנגור לעיוננו. מדובר למעשה בקשר עין כמעט רצוף שבין המתלונן שזה עתה נשדד לבין השודד העוזב את המקום ונתפס בכף תוך כדי יציאתו מזירת השוד. העובדה שהמתלונן לא נתן ליבו – תוך כדי שדידתו באיומי סכין – לעגיל שהיה (אם היה) באזנו של השודד ולקעקוע (שלא ידענו טיבו גודלו וצורתו) על ידו – אין בה בנסיבות העניין לגרוע כי הוא זה מתוקפו הראייתי של זיהוי המערער על-ידי המתלונן בנסיבות הדברים שבעניין זה. אדרבא התאור הכללי של המערער, הבגדים שלבש בעת שנתפס תאמו את התיאור שמסר המתלונן לשוטרים בניידת, בדקה הקצרה שבין ביצוע השוד לבין תפיסת המערער. טענות הסנגור לעיין טיב הזיהוי ומסדרי הזיהוי בתמונות של השודד השני (שלא נתפס) אינן מעלות ואינן מורידות מאומה לעניין זיהויו של המערער שבפנינו. בית המשפט נתן כאמור אימון מלא בעדותו של המתלונן – הן לעניין מהלך ההתרחשויות והן לעניין זיהויו הודאי את המערער כאחד משני השודדים. נסיבות הזמן והמקום בהן נתפס וזוהה המערער – שוללות כל ספק סביר מתוקפו של הזיהוי. לכך מתוסף חוסר האמון המוחלט שמצא בית המשפט בגרסאותיו של המערער ובעדותו. נוכח כל זאת לא מצאנו עילה או טעם להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא ובמסקנה המרשיעה המתבקשת מהם. 6. טענה נוספת של הסנגור הינה כי מדו"חות השוטרים שנרשמו סמוך למעצרו של המערער עולה כי הוא הדיף ריח אלכוהול ונראה כמי שזה עתה התבסם. המערער עצמו העיד – באופן הדרגתי ומתפתח משלב לשלב – כי שתה אותו הלילה משקאות חריפים. על כן – כך הטענה – עומדת לזכותו ההשערה שמא "אי הדיוקים" שנמצאו בגרסאותיו מקורם בשיכרות שהיה בה ואין לדקדק עימו בכך. לא ירדנו לפשרה של הטענה. גירסתו של המערער היתה והינה כי לא היה כלל באירוע השוד, כי לא חבר לאדם אחר בביצוע שוד כלשהו, כי לא ראה בכלל את המתלונן אותו הלילה (בטרם נעצר) וכי לא היו דברים מעולם. בית המשפט אימץ את עדות המתלונן לגבי כל הקורות אותו הלילה והיותו של המערער אחד משני השודדים. בד בבד דחה כבלתי אמינה לחלוטין את גירסת המערער ועדותו. לאור זאת – אין ממש בטענת העובדה ה"חלופית" של הסנגור לפיה אמנם ביצע המערער את השוד אולם עשה כך כשהוא במצב של שכרות ברמה הקבועה בסעיף 34ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נוסיף ונציין כי בהכרעת הדין מפרט בית המשפט קמא את מלוא הממצא הראייתי לעניין טענת השכרות שהעלה הסנגור וקובע מתוך ניתוח הראיות – ובעיקר גרסאותיו השונות של המערער – כי לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי שעשויה היתה לעורר ספק סביר לזכות המערער בעניין זה. 7. לסיכום, לא מצאנו מקום להתערב בממצאי בית המשפט קמא ובמסקנותיו או לשנות מהם – ועל כן אנו דוחים את ערעור המערער על הרשעתו. 8. המערער איננו מערער על גזר דינו – שכן על פני הדברים, נוכח חומרת המעשים ובהתחשב בעברו הפלילי של המערער נוטה גזר הדין בעניינו לקולא. לעומת זאת מערערת המדינה בפנינו על גזר הדין הנמצא בעיניה מופרז בקולתו ברמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. עיקר טענותיה של המדינה מתייחסות לעברו המכביד בפלילים הכולל הרשעות קודמות בעבירות איומים ותקיפת שוטר, פציעה בנסיבות מחמירות, התפרצויות והסגת גבול. ב-7.8.05, בעת היותו אסיר ברישיון, תקף המערער עובר אורח בתחנה המרכזית. בית משפט השלום שיחררו למעצר בית לצורך בחינת שילובו בתוכנית שיקום. את עבירת השוד בה הורשע עתה ביצע המערער תוך הפרת תנאי מעצר הבית האמור, והכל שעה שמאסר על תנאי של 12 חודשים מרחף מעליו. אכן, הצדק עם המדינה כי בית המשפט נהג במערער גם בזו הפעם – במידת הרחמים ולא מיצה עימו את חומרת הדין. עם זאת, לא מצאנו כי מידת עונשו חורגת לרמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. בקביעתנו זאת לוקחים אנו בחשבון את העובדה כי חלקו של המערער בשוד המתלונן היה משני בחומרתו לחלקו של השודד האחר שלא נתפס. האחר הוא זה ששלף את הסכין ואיים בה על המתלונן בעוד המערער הסתפק בחבירתו אליו בעת ביצוע השוד. 9. סוף דבר – אנו דוחים את ערעור המערער על הרשעתו ואת ערעור המדינה על גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ד בחשון התשס"ח (5.11.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07015980_A05.doc/עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il