ישראל אלגרבלי נ. דימיטרי רינדזיונסקי

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 15965-03-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין המבקש: ישראל אלגרבלי נגד המשיב: דימיטרי רינדזיונסקי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 6.2.2025 בע"א 31498-10-24 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא א' ואגו בשם המבקש: עו"ד יאיר דינוב בשם המשיב: עו"ד מוטי לוי פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. למי מסורה הסמכות להכריע בסכסוך בין בעל דירה לבין מי שמספק שירותי החזקה לבית משותף, בנסיבות שבהן ההתקשרות עמו לא נעשתה ברוב הדרוש על-פי הדין כדי שייחשב כ"מתחזק"? זו השאלה העומדת במרכזו של ההליך דנן. רקע והליכים קודמים 2. מקורו של ההליך שבפני בסירובו של המשיב לשלם עבור שירותי החזקה וניקיון המסופקים לדיירי הבית המשותף שבו מצויה דירתו (להלן: הבית המשותף). המבקש הוא הוא מי שמספק שירותים אלה. הבקשה שבפני נסבה בעיקרה על השאלה למי נתונה הסמכות העניינית לדון בטענותיהם של הצדדים – האם לבית משפט השלום, כטענת המבקש, או שמא למפקח על רישום המקרקעין (להלן גם: המפקח), כטענת המשיב. 3. ביום 16.11.2022 המבקש הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה בסדר דין מהיר לחיובו של המשיב בתשלום עבור שירותי ההחזקה והניקיון בבית המשותף (תאד"ם 35757-11-22). המבקש הטעים כי נציגות הדיירים של הבית המשותף שכרה את שירותיה של חברת ההחזקה שבבעלותו (להלן: חברת ההחזקה) במסגרת הסכם שנערך ביום 25.11.2021 (להלן: ההסכם). המבקש הוסיף וטען כי המשיב נהנה באופן שוטף משירותיה של חברת ההחזקה הכוללים, בין היתר, החזקה של המעלית והחשמל בבניין, ניקיון של המבנה, תיקונים שוטפים ונשיאה בהוצאות שונות וכן עבודות גינון. אף צוין כי המשיב נוהג לפנות לחברת ההחזקה לצורך טיפול בתקלות שונות. כל זאת, כך נטען, תוך שהוא מסרב לשלם תמורת שירותים אלה. עוד טען המבקש כי כלל דיירי הבניין, למעט המשיב, משלמים לו עבור השירותים האמורים בהתאם להוראות ההסכם. המשיב מצדו טען כי נציגות הדיירים לא נבחרה כחוק, כך שלשיטתו אין כל תוקף להחלטותיה המשיתות עליו חיובים כספיים בניגוד לרצונו. בהתאם, המשיב טען כי גם להתקשרותה של נציגות הדיירים עם המבקש אין תוקף. 4. בשלב מאוחר יותר של ההתדיינויות בבית משפט השלום, הוסיף המשיב וטען כי לבית משפט השלום כלל אין סמכות עניינית לדון בתביעה, אלא למפקח על רישום המקרקעין, המוסמך לדון בסכסוכים שבין בעלי דירות בבית משותף לבין "מתחזק". זאת, כפי שעולה מההסדר הקבוע בסעיפים 72(א) ו-72(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק). מנגד, המבקש טען כי ההתקשרות עמו לא אושרה ברוב של שני שלישים מבעלי הדירות, כנדרש לפי סעיף 71(ב)(1) לחוק המקרקעין, ולכן הוא אינו נחשב ל"מתחזק" כהגדרתו של מונח זה בחוק. בהתאם לכך, המבקש טען כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום. המבקש הטעים כי חיובו הנטען של המשיב, שעליו נסבה התביעה, נשען על עילות של "עשיית עושר ולא במשפט" ו"חוזה מכללא" הקשורות בכך שהמשיב נהנה משירותי ההחזקה שסופקו. 5. ביום 13.9.2024 בית משפט השלום קיבל את התביעה (הרשמת הבכירה מ' גולדנר). בשלב ראשון קבע בית משפט השלום כי המבקש איננו "מתחזק" כהגדרתו בחוק המקרקעין, ולכן הסמכות העניינית לדון בתביעה אינה מסורה למפקח כי אם לו. לגוף הדברים קבע בית משפט השלום כי קיים בין הצדדים הסכם מכללא המחייב את המשיב לשלם למבקש בעבור שירותי ההחזקה, וכי חובה זו קמה לו אף מכוח דיני "עשיית עושר ולא במשפט". 6. ביום 15.10.2024 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על פסק הדין (ע"א 31498-10-24). הערעור כוון הן כנגד הכרעתו של בית משפט השלום בנוגע לסמכות העניינית, והן כנגד הכרעותיו המהותיות ביחס לתביעה עצמה. באשר לסוגיית הסמכות העניינית, המשיב טען כי בית משפט השלום שגה בקביעתו כי המבקש אינו "מתחזק", וזאת משום שלשיטתו המונח "מתחזק" בחוק המקרקעין מתייחס לכל מי שבעלי הדירות התקשרו עמו למטרה של ניהול והחזקה של הרכוש המשותף, גם אם ההתקשרות עמו נעשתה שלא כדין. המשיב הוסיף כי פרשנות זו מתיישבת עם מגמתו הכללית של המחוקק שלפיה כל הסכסוכים הקשורים להשתתפות בתחזוקת הרכוש המשותף יידונו בפני המפקח, בשים לב למומחיותו הייחודית ביחס לעניינים אלו. מנגד, המבקש סמך את ידו על קביעתו של בית משפט השלום, וטען כי הכרעתו ביחס לכך שהוא אינו "מתחזק" (כהגדרתו של מונח זה בחוק המקרקעין) היא הכרעה עובדתית, שנסמכה על הראיות שהובאו בפניו. 7. ביום 6.2.2025 בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור (סגן הנשיא א' ואגו). בית המשפט המחוזי מצא כי מבחינת אופיים של השירותים המסופקים על-ידו, המבקש הוא "מתחזק", וכי מכל מקום טענותיו של המבקש בכתב התביעה שהגיש לבית משפט השלום מתבססות על כך שהוא ראה בעצמו "מתחזק" כדין. בנוסף, נקבע כי ממילא הסמכות העניינית לדון בשאלה המקדמית האם המבקש הוא "מתחזק" אם לאו נתונה למפקח, ולכן היה על בית משפט השלום להימנע מהכרעה בה. בהמשך לאמור הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום מבלי לדון בטענותיהם של הצדדים לגופן. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הטיל על המבקש הוצאות משפט בסך של 10,000 שקלים. ההליך הנוכחי 8. בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש עניינו מעלה שאלה עקרונית הנוגעת לאופן הגדרתו של "מתחזק" ולדרכי גביית התשלום עבור השירותים המסופקים על-ידו, כאשר ההחלטה הראשונית על ההתקשרות עמו נעשתה ללא הרוב הדרוש לצורך כך בחוק. בבקשה נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שביסס את קביעותיו על טענתו של המבקש בכתב התביעה כי הוא "מתחזק". בהקשר זה טוען המבקש כי הגם שמבחינה מהותית הוא מתפקד כמתחזק, הוא אינו עונה על הגדרתו של חוק המקרקעין ל"מתחזק", מאחר שבעת ההתקשרות עמו לא התגבש הרוב הדרוש לכך בחוק. המבקש מטעים בעניין זה, כי אם היה מגיש את תביעתו למפקח, היה על האחרון לדחותה מחמת היעדר סמכות עניינית. המבקש מוסיף וטוען כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי מביאה לתוצאה שלפיה "החוטא יוצא נשכר". לצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהתמקדה בחיוב בהוצאות שהוטלו על המבקש. 9. ביום 13.3.2025 הוריתי למשיב להגיש תשובה מטעמו, ותשובתו הוגשה ביום 16.3.2025. בעיקרו של דבר, נטען מטעם המשיב כי אין מקום לתת רשות ערעור בעניין זה, שלשיטתו אינו מעלה כל שאלה עקרונית. אף לגופו של עניין, המשיב סבור כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקר, המשיב טוען כי מאחר שהמבקש התייחס לעצמו בכתב התביעה כ"מתחזק", הרי שהוא מושתק מלטעון אחרת ביחס לכך. 10. בשולי הדברים יצוין כי ביום 17.4.2025 הוריתי למשיב להגיש תשובה משלימה גם ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע, וזו הוגשה ביום 20.4.2025. המשיב התנגד לעיכוב הביצוע, וטען כי מדובר בחיוב כספי שלא ייגרם כל נזק בלתי הפיך מביצועו. בהמשך לכך, במכלול הנסיבות, ביום 7.5.2025 הוריתי למבקש להפקיד בקופת בית המשפט המחוזי את סכום ההוצאות שהושת עליו, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור או עד למתן החלטה אחרת. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, כמו גם בתשובה שהוגשה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בה כאילו ניתנה לגביה רשות ערעור והערעור הוגש. זאת, משום שמצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית הנוגעת לאופן הגדרתו של "מתחזק" לשם הכרעה בשאלת הסמכות העניינית לדון בהליך מסוג זה. להכרעה בשאלה עשויה להיות השפעה על ניהול הליכים בעניינם של בתים משותפים רבים אחרים. בהתאם, מעתה ואילך המבקש יכונה המערער. 12. סעיף 72 לחוק המקרקעין קובע את סמכותו של המפקח להכריע בסכסוכים. ביחס לכך כבר נקבע כי כדי שתקום סמכות ייחודית למפקח צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון עניינו ב"זהות הצדדים" – המפקח מוסמך לדון בסכסוך שהתגלע בין בעלי הדירות בבית משותף (לרבות ההרחבות לעניין זה, המנויות בסעיף 72(ג)) וכן בסכסוך שבינם לבין "מתחזק". התנאי השני עניינו ב"מהות הסכסוך" –"המפקח מוסמך לדון בסכסוכים שעניינם זכויותיהם או חובותיהם של בעלי הדירות בבית המשותף (ובכלל זה מתחזק) לפי התקנון, וכן בסכסוכים לפי סעיפי החוק הספציפיים המנויים" בסעיף 72 (ראו: רע"א 6394/15 נציגות הבית המשותף קניון לב כרמיאל נ' חנית ניהול קניון כרמיאל בע"מ, פסקאות 23-20 לפסק דיני (17.3.2016) (להלן: עניין קניון לב כרמיאל)). 13. הגדרתו של "מתחזק" נקבעה בסעיף 71 (ב) לחוק המקרקעין. סעיף זה קובע כי בעלי הדירות בבית משותף רשאים להפקיד את הניהול של הרכוש המשותף בידי גורם חיצוני. לצורך כך דורש הסעיף קיומו של הליך דו-שלבי. בשלב ראשון על בעלי הדירות לקבוע באופן עקרוני "בתקנון או בהחלטה שהתקבלה ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם" כי ניהול הרכוש המשותף יתבצע על-ידי גורם שבעלי הדירות יתקשרו עמו (ראו סעיף 71(ב)(1) לחוק). בשלב שני, נדרשים בעלי הדירות להתקשר עם "מתחזק" מסוים. לצורך כך נדרשת הסכמתם של "בעלי הדירות שיותר ממחצית הרכוש המשותף צמוד לדירותיהם" (ראו סעיף 71(ב)(2) לחוק). 14. בהתבסס על האמור, עולה השאלה האם מי שמספק בפועל שירותי החזקה לבית משותף, לאחר שההחלטה להתקשר עמו נעשתה שלא בהתאם לפרוצדורה הנדרשת בסעיף 71(ב)(1) לחוק, נחשב ל"מתחזק". שאלה זו נשאלת לצורך החלת הסמכות העניינית לדון בסכסוך שהוא צד לו לפי סעיף 72(ג). 15. כפי שאסביר להלן, התשובה המתבקשת לשיטתי היא כי בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית "מתחזק" הוא רק מי שמינויו נעשה בהתאם לתנאים הפרוצדורליים שנקבעו במפורש בחוק. בפרט, נדרש כי ההחלטה ביחס להתקשרות עמו התקבלה ברוב הנדרש של בעלי הדירות. 16. מסקנה זו מתחייבת קודם כול מלשון החוק: סעיף 71(ב) לחוק המקרקעין מבהיר כי "מתחזק" לפי חוק זה הוא רק מי שבעלי הדירות בבית המשותף התקשרו עמו בהתאם לפרוצדורה הדו-שלבית המפורטת לעיל. 17. מעבר לכך, המסקנה האמורה נובעת גם מניתוח תכליתו של ההסדר שנקבע בחוק ביחס ל"מתחזק". סעיף 71(ב) לחוק, שבו עוגן אופן המינוי של ה"מתחזק", נוסף לחוק המקרקעין בשנת 2002 (במסגרת חוק המקרקעין (תיקון מס' 24), התשס"ב-2002). מטרתו המרכזית של תיקון זה, בהקשר הנדון, הייתה להסדיר לראשונה באופן מקיף ומפורש את מנגנון ההתקשרות עם מתחזק לניהול הרכוש המשותף, סוגיה שלא הוסדרה קודם לכן בחקיקה. כפי שנכתב בדברי ההסבר לתיקון, המחוקק ביקש ליצור איזון ראוי בין הצורך להבטיח ניהול יעיל של הבית המשותף לבין ההגנה על זכויות הקניין של בעלי הדירות. לשם כך נקבע כי ההחלטה העקרונית בדבר מסירת ניהולו של הרכוש המשותף לידי גורם חיצוני תתקבל ברוב מיוחס של שני שלישים, ולא ברוב רגיל. זאת, מאחר שלהחלטה על התקשרות עם "מתחזק" יש השלכות מרחיקות לכת על זכויות הקניין של בעלי הדירות, בכך שהיא מעבירה את השליטה ברכוש המשותף לידי גורם חיצוני (ראו: דברי הסבר להצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 23) (אחזקת בתים משותפים), התשס"ב-2002). 18. בשים לב לתכלית החקיקה כפי שפורטה לעיל, אני סבורה שלא ניתן לקבל את הפרשנות שלפיה די באספקת שירותי החזקה בפועל כדי לזכות בסמכותו הייחודית של המפקח. פרשנות שכזו עלולה לרוקן מתוכן את דרישת הרוב המיוחס הקבועה בסעיף 71(ב)(1) לחוק. למעשה, היא הייתה אף מאפשרת לעקוף את ההגנה שנקבעה בחוק ולהתקשר עם גורם שיספק שירותי החזקה גם ללא ההסכמה הנדרשת, ומבלי שתהיה לכך כל השלכה מעשית. 19. העמידה על תנאי המינוי הפורמליים כדי לזכות בסמכותו הייחודית של המפקח מתיישבת גם עם העיקרון שלפיו יש לפרש בצמצום הוראות המעניקות סמכות ייחודית לטריבונלים מיוחדים, על חשבון סמכותם של בתי המשפט הרגילים, בעלי הסמכויות הכלליות. כפי שציין השופט צ' זילברטל בבע"ם 164/11 פלונית נ' פלוני (29.4.2012): "הלכה היא, כי יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית לרשות שיפוטית שמחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים, וכי בהינתן שני פירושים אפשריים, יועדף הפירוש המצמצם את הסמכות ולא המרחיב אותה (ראו: ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' מואב, פ"ד כז(1) 260, 265 (1973); בג"צ 3/73 כהנוף נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד כט(1) 449, 453 (1974)). ... כאמור לעיל, דברים אלה כוונו כלפי הזהירות שיש לנקוט במתן פירוש מרחיב לסמכויות בתי דין או רשויות שיפוטיות אחרות שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הכלליים. יחד עם זאת, ההיגיון המונח ביסודם נכון במידה רבה גם לעניין פגיעה בסמכות שיפוט של כל בית משפט בעל סמכות כללית "לטובת" בית משפט העוסק בתחום מוגדר (ראו: פרשנות החקיקה, בעמ' 531)" (שם, בפסקה 17). 20. כך גם בענייננו. סמכות השיפוט של המפקח היא סמכות ייחודית וחריגה, שניתנה לו מכוח חוק המקרקעין ביחס לעניינים ספציפיים ומוגדרים. כך יש להתייחס אליה. לפיכך, כאשר קיים ספק בשאלה האם גורם מסוים נכנס לגדרו של "מתחזק" לצורך הכרעה אם למפקח סמכות עניינית לדון בתביעה שהוא צד לה, יש להעדיף פרשנות הדורשת עמידה בתנאים הפורמליים שנקבעו בחוק. 21. משהובהרה המסגרת הנורמטיבית, יש לפנות ליישומה בנסיבות העניין. במקרה דנן, בית משפט השלום קבע כעניין עובדתי כי ההתקשרות עם המערער לא נעשתה בהתאם לדרישותיו של חוק המקרקעין, ועל כן הוא אינו "מתחזק" כהגדרתו בחוק. זאת, אף אם מבחינת השירותים שהוא מספק לבית המשותף הוא למעשה משמש כ"מתחזק". לפיכך, הסמכות העניינית לדון בתביעתו אכן אינה נתונה למפקח אלא לבית משפט השלום. אין בעובדה שהמערער התייחס לעצמו בכתב התביעה כאל מתחזק או ביסס את תביעתו על עילות הקשורות גם לשירותי ההחזקה שסיפק כדי לשנות את המסקנה המשפטית בדבר הסמכות העניינית. 22. יודגש: איננו נדרשים כאן לשאלת זכויותיו המהותיות של מי שסיפק שירותי החזקה, אלא אך ורק לקביעת הפורום המוסמך לדון בטענותיו. כדי שגורם מסוים יזכה במלוא הזכויות השמורות ל"מתחזק" ודאי שמינויו נדרש לעמוד במלוא הכללים הפרוצדורליים שנקבעו למינויו – שאם לא כן, איזו משמעות יכולה להיות לכללים אלו? מנגד, גם הקביעה שגורם מסוים אינו עונה על הגדרה של "מתחזק", אינה מביאה למסקנה כי אין לו זכויות כלל. ככל שאכן סופקו על-ידו שירותי החזקה לבית המשותף, עומדת לו האפשרות לתבוע את המגיע לו בבית המשפט המוסמך מבחינה עניינית. זאת, על בסיס עילות תביעה מתאימות כדוגמת עשיית עושר ולא במשפט, לפי נסיבות העניין. מדובר אפוא בשאלה של "היכן" ולא של "האם" – שאלה שעניינה בפן הדיוני, ולא בזכויות המהותיות עצמן. 23. בשלב זה נדרשת התייחסות לנקודה נוספת: בית המשפט המחוזי קבע כי למפקח על רישום המקרקעין מסורה הסמכות הייחודית להכריע בשאלה האם צד לסכסוך הוא "מתחזק" וכי על כן היה על בית משפט השלום להימנע מלהכריע בשאלה זו. בכך הוא לא דק פורתא. בעניין זה ראוי לחזור למושכלות ראשונים לפיהם ככלל בית המשפט שאליו מוגשת התביעה תחילה מוסמך להכריע בשאלה האם מתקיימים התנאים להפעלת סמכותו (ראו: ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עירית נתניה, פ"ד כ(2) 234, 247-246 (1966)). זאת, למעט מקרים מיוחדים שביחס אליהם קבע המחוקק במפורש כי לטריבונל הייחודי מסורה גם הסמכות להכריע אם מתקיימים התנאים שמקנים לו סמכות לדון בסכסוך מסוים (כך למשל נקבע בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 כי הסמכות הייחודית להכריע בשאלה בדבר קיומם של יחסי "עובד-מעסיק" מסורה לבית הדין לעבודה). בכל הנוגע להכרעה בשאלה האם צד לסכסוך מסוים הוא "מתחזק" כהגדרתו בחוק המקרקעין, המחוקק לא קבע סמכות ייחודית למפקח, כך שביחס לשאלה זו חל הכלל. על כן, בכל מקרה שבו נטען שהסכסוך הוא עם "מתחזק", על הערכאה שאליה הוגשה התביעה (בין אם מדובר בבית משפט השלום ובין אם מדובר במפקח) לבחון תחילה האם אכן מדובר ב"מתחזק" כהגדרתו בחוק, ובהתאם לכך לקבוע למי נתונה הסמכות העניינית להכריע במחלוקת לגופה (ראו: עניין קניון לב כרמיאל, בפסקה 21). במקרה שבפני, בית משפט השלום דן, כפי שהיה עליו לעשות, בשאלת הסמכות העניינית והגיע למסקנה כי המערער אינו "מתחזק" כהגדרתו בחוק, כך שקיימת לו סמכות העניינית לדון בתביעה לגופה. גישה אחרת, לפיה על בית המשפט שלו הוגשה התביעה להעביר את הדיון למפקח ללא בחינה מקדימה של השאלה האם מדובר בעניינו של "מתחזק" תוביל לתוצאה אבסורדית שבגדרה כל טענה כי צד לסכסוך הוא "מתחזק", גם אם היא חסרת בסיס, תכפה פנייה מיותרת למפקח. 24. נוכח כל האמור, יש מקום לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במובן זה שייקבע כי בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, הסמכות העניינית לדון בתביעה הייתה מסורה לו. מכיוון שבית המשפט המחוזי לא דן בטענותיהם המהותיות של הצדדים לגופן, אני מורה על החזרת התיק אליו להמשך הדיון וההכרעה בו. 25. טרם סיום יש להדגיש כי כל האמור אינו עוסק כלל בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, אלא בשאלה העקרונית ביחס לאופן הגדרתו של "מתחזק" ולהשלכות שיש לדבר על הסמכות העניינית. ככל שבמסגרת ההליך בפני בית המשפט המחוזי תועלה טענה ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ביחס לטענות לגופן – יכריע בה בית המשפט המחוזי כחוכמתו ובהתאם לכללים הנוהגים. 26. סוף דבר: הערעור מתקבל בהתאם לאמור בפסקה 24 לעיל. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שסוגיית הסמכות העניינית שנדונה בהליך זה טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בהליך זה. אולם, נוכח תוצאותיו של ההליך אני מורה על ביטול חיובו של המערער בהוצאות שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי, ועל השבת הכספים שהפקיד בקופת בית המשפט המחוזי. ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ה (29 יוני 2025). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט