פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1591/19
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופט א' שטיין
המערערת:
Taiming Enterprise Holding co.
נ ג ד
המשיבות:
1. יעד פירזול 1984 בע"מ
2. יעד פירזול צפון (1989) בע"מ
3. דסקו מוצרי עץ (1987) בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שוורץ) מיום 16.12.2018 בת"א 42076-05-14
תאריך הישיבה:
י' באייר התשפ"א
(22.4.2021)
בשם המערערת:
עו"ד גונן קסטנבאום; עו"ד מני חי
בשם המשיבות:
עו"ד ניר מילשטיין; עו"ד ירון אליאסי
פסק-דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' שוורץ) מיום 16.12.2018 בת"א 42076-05-14.
המערערת היא חברה הרשומה בהונג קונג ועוסקת בייצור ושיווק של מוצרי פרזול. המשיבות הן חברות העוסקות במכירה, שיווק והפצה של מוצרי פרזול בישראל בתחום הריהוט. ביום 31.1.2000 התקשרה המערערת עם המשיבות 1-3 בהסכם הפצה בלעדי, לפיו המשיבות הללו ישמשו כמפיצות בלעדיות של מוצרי המערערת בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית (להלן: ההסכם). תקופת ההסכם נקבעה לשנה אחת וסוכם כי תוקפו יוארך לשנה נוספת, ככל שהמשיבות הללו ירכשו היקף מוצרים מוסכם מהמערערת.
בחלוף השנים, מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים הביאה לכך שהמשיבות הגישו תביעה נגד המערערת בשל הפרת ההסכם וביטולו ללא הודעה מוקדמת. המערערת מצידה הגישה תביעה שכנגד בגין מוצרים שסיפקה למשיבות אשר לא קיבלה תמורה עליהם.
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי ההסכם הפך ל"חוזה יחס" שהוארך לתקופה בלתי קצובה בזמן; כי לא ניתנה הסכמה מראש מצידה של המערערת למשיבות למכור מוצרים של חברה מתחרה (להלן: מוצרי המתחרה); כי המערערת הייתה מודעת למכירת מוצרי המתחרה על ידי המשיבות וחלף ביטולו של ההסכם או שלילת הבלעדיות מהמשיבות, היא נתנה אישור בדיעבד להמשך מכירת המוצרים הללו.
כן נקבע כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שמכרה את מוצריה לגורמים בשטחי הרשות הפלסטינית ולחברה ישראלית אחרת טרם ביטול ההסכם; למשיבות אשם תורם להפרת ההסכם על ידי המערערת, בכך שמכרו את מוצרי המתחרה, דבר שהיווה הפרת הסכם על ידן; כי לא ניתנה על ידי המערערת הודעה זמן סביר מראש על ביטול ההסכם; כי בהינתן מערכת היחסים הארוכה בין הצדדים, היה על המערערת להודיע 12 חודשים מראש על ביטול ההסכם; כי אם בשל האשם התורם ואם בשל חוסר תום לב של המשיבות יש להפחית את הפיצוי חלף ההודעה המוקדמת, ולהעמידו על הרווח משמונה חודשי התקשרות.
לאור האמור נקבע כי על המערערת לשלם למשיבות פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת שנקבע בדרך של אומדנה בסך של 835,403 ש"ח. נוסף לכך, בגין המכירה שנעשתה על ידי המערערת לחברה הישראלית, חויבה המערערת בתשלום פיצוי, שהועמד על מלוא הסכום שנתבע בעניין זה בסך של 500,000 ש"ח. לצד זאת, נדחו תביעות המשיבות לקבלת פיצוי בגין אי אספקת מוצרים; מכירת מוצרים במחירים נמוכים מהצפוי; פיצוי בגין פרסום ושיווק מוצרי המערערת לאחר ביטול ההסכם; יצירה, בנייה ופיתוח של מוניטין ושוק מסחרי בישראל. תביעתה של משיבה 2 נדחתה בהיעדר יריבות משפטית.
באשר לתביעה שכנגד, נקבע כי המשיבות חייבות למערערת סכום, שמועד היווצרותו נקבע גם כן על דרך האומדנה, בסך של 284,495 ש"ח, וכי סכום זה יקוזז מהסכום אותו המערערת צריכה לשלם למשיבות.
המערערת הלינה על פסק הדין ופיה מלא כרימון בטענות נגדו. מדרך הטבע המשיבות, שלא הגישו ערעור מטעמן, תמכו את יתדותיהן בפסק הדין, הגם שהדגישו כי לשיטתן הפיצוי שנפסק מקפח אותן.
לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת מכוח הסמכות הנתונה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, שכן פסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה שאין מקום לדחותם; הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית; לא נמצאה כל טעות שבחוק או ביישומו.
הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 20,000 ש"ח.
ניתן היום, י' באייר התשפ"א (22.4.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
19015910_N19.docx יר
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il