בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1581/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
המערערת: חברת נתיבי אילון בע"מ
נגד
המשיבה: בשורה ייזום וקידום פרוייקטים בע"מ
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל
אביב-יפו בתיק ה"פ 214/97 שניתן
ביום
25.1.98 על ידי כבוד השופט
ד"ר
ג' קלינג
תאריך
הישיבה: כ"ו באייר תשנ"ט (12.5.99)
בשם
המערערת: עו"ד אלון המר
בשם
המשיבה: עו"ד יצחק וסטמן, עו"ד דוד
קרטיס
פסק-דין
השופט י' טירקל:
תמצית העובדות וההליכים
1. המערערת, חברת נתיבי אילון בע"מ (להלן -
"המערערת"), פירסמה בחודש נובמבר 1995 מכרז "למכירת מגרש ברח'
המסגר 51, תל אביב. חלק מחלקה 57 בגוש 7104" (להלן - "הנכס").
המשיבה, בשׁורה ייזום וקידום פרוייקטים בע"מ (להלן - "המשיבה")
הגישה הצעה לרכישת הנכס בסכום של 2,222,222 ש"ח, וזכתה במכרז. בעקבות הזכייה
נכרת ביום 3.1.96 חוזה, לפיו תמכור המערערת את זכויותיה בנכס למשיבה (להלן -
"החוזה"). בחוזה הצהירה המערערת, כי היא בעלת "הזכות להרשם כבעלים
בנכס" וזאת "בהתאם להתחייבות עיריית תל-אביב-יפו [להלן -
"העיריה" - י' ט'] מ16.8.93-". בנספח שצורף לחוזה נכללה התחייבות
העיריה לפיה "חלקה 57 [שהנכס הוא חלק ממנה - י' ט'] הופקעה בשלמות והפיצויים
שולמו על ידי נתיבי איילון [המערערת - י' ט'] ... לאור הנ"ל ובהתאם לסיכומים
קודמים אנו [העיריה - י' ט'] נהיה מוכנים לרשום זכויות נתיבי איילון [בנכס - י'
ט']". הואיל ובעת כריתת החוזה היתה הבעלות בנכס רשומה על שם העיריה, התחייבה
המערערת לטפל בכל הכרוך ברישום הזכויות בנכס על שמה, לרבות טיפול בהליכי פיצול
החלקה ("פרצלציה") (סעיף 7.1 לחוזה). כן התחייבה המערערת לחתום על כל
מסמך שיידרש לשם רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה (סעיף 7.2 לחוזה). המשיבה שילמה
את התמורה המוסכמת בתחילת חודש ינואר 1996.
2. סעיף 188(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן
- "הפקודה") מורה, כי "עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם
או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר [שר הפנים - י' ט'] או
מי שהוא הסמיך לכך". אין חולק, כי עד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא
ניתן אישורו של שר הפנים, או של מי שהסמיך לכך, לרישום הזכויות בנכס על שם המערערת
(להלן יכונה האישור: "אישור השר"). מטעם זה, הודיעה העיריה למשיבה,
במכתב מיום 29.4.96, כי אין ביכולתה לאשר לה לרשום משכנתא על הנכס. כמו כן הודיע
מנהל אגף הנכסים למנהל אגף רישוי ופיקוח בניה, במכתב מיום 6.6.96, כי אין להוציא
היתר בניה, אלא "לאחר אישור ביצוע הפרצלציה ואישור משרד הפנים להעברת
הזכויות". יצוין, כי בטיעוניהם לפנינו ולפני בית המשפט המחוזי לא עמדו בעלות
הדין על השאלה אם התקבלה החלטה של מועצת העיריה ברוב חבריה כמצוות סעיף 188(א)
לפקודה.
3. אחרי שחלפה תקופה של כשנה מיום שנכרת החוזה
ואישור השר טרם ניתן - וממילא, טרם נרשמו הזכויות בנכס על שם המערערת וכל שכן על
שם המשיבה - הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, תובענה על דרך של המרצת
פתיחה נגד המערערת. בהמרצת הפתיחה ביקשה "להצהיר ולקבוע כי החוזה אשר נערך
בין הצדדים... בטל" ו"כי ההסכם בוטל עקב פעולות ומחדלי המשיבה [המערערת
כאן - י' ט'], המהווים הפרת ההסכם וחובותיה על פי דין". את התובענה השתיתה על
שתי טענות: האחת, כי המערערת הטעתה אותה על ידי מצג שווא לפיו התיימרה להיות בעלת
הזכות למכור את הנכס, אף על פי שאישור השר טרם ניתן; השניה, כי המערערת הפרה את
התחייבויותיה כלפיה בכך שהבעלות בנכס לא הועברה על שם המערערת ובשל כך לא הועברה על
שם המשיבה. כמו כן טענה, כי המערערת לא פעלה לביצוע הפרצלציה וגם בכך הפרה את
התחייבויותיה.
עם המרצת הפתיחה, הגישה המשיבה בקשה לפיצול
סעדים, בה עתרה להתיר לה לתבוע בנפרד את השבת הסכומים ששילמה למערערת וכן פיצויים
עבור נזקיה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט ג'
קלינג), בפסק דין מיום 25.1.98, הצהיר כי החוזה בין המערערת לבין המשיבה
"בטל". בית המשפט סבר, כי קבלת אישור השר היא תנאי מתלה לפי החזקה
שבסעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973- (להלן - "חוק
החוזים"). לפיכך, משלא נתקבל אישור השר אחרי שחלפה תקופה של יותר משנתיים
מיום שנכרת החוזה, קבע בית המשפט כי המשיבה זכאית "לבטל את החוזה מאחר שהתנאי
המתלה לא התקיים תוך זמן סביר", לפי הוראת סעיף 29 לחוק החוזים. עוד קבע, כי
המשיבה טעתה לחשוב שהמערערת היא בעלת הזכויות בנכס וכי אין מניעה להעברת הבעלות
בנכס על שמה; גם בשל "טעות מהותית" זאת היתה המשיבה זכאית לבטל את
החוזה. בית המשפט הוסיף, כי בנסיבות הענין אין לתת למערערת שהות לתקן את הטעות.
המערערת ערערה על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי.
עיקר ההשגות בערעור
5. המערערת טוענת, כי לא היה מקום לקבוע שהמשיבה
זכאית לבטל את החוזה מחמת טעות. לטענתה גילתה למשיבה באופן מלא את כל מה שהיה ידוע
לה בזמן שנכרת החוזה; היא לא הצהירה שהיא בעלת הנכס או שיש בידה את הזכות למכור
אותו וכן הבהירה במפורש שכל שיש לה היא "הזכות להירשם כבעלים" וזאת בהתאם
להתחייבות העיריה; באותו זמן גם לא ידעה המערערת כי טרם ניתן אישור השר. עוד טוענת
המערערת כי כוונת בעלות הדין היתה להעביר את הזכויות בנכס, כפי שהן, "על כל
הספקולטיביות שבענין" וכי החובה לבדוק את מצב הזכויות בנכס היתה מוטלת על
המשיבה. המשיבה היתה יכולה לברר את מצב הזכויות בנכס - בעיקר לאור העובדה כי מנהלה
שימש בעבר ראש אגף נכסי העיריה - והמשיבה אף הצהירה בחוזה שכך עשתה. עוד טוענת
המערערת, כי אפילו טעתה המשיבה, לא מדובר בטעות יסודית היורדת לשורש העיסקה, וכי
אין קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה; מכל מקום, המערערת לא ידעה ולא היה
עליה לדעת על טעותה של המשיבה. לפיכך, לא קמה למשיבה הזכות לבטל את החוזה מחמת
טעות, לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים. כמו כן לא הוכח שמן הצדק לבטל את החוזה לפי
סעיף 14(ב) לחוק החוזים.
המערערת מוסיפה וטוענת, כי החוזה איננו חוזה
על תנאי מתלה. החוזה נועד להסדיר את העברת "הזכות להירשם כבעלים בהתאם
להתחייבות העיריה". אישור השר, אינו תנאי לשכלולו, אלא תנאי למימוש הזכות
להירשם, ולכל היותר הוא תנאי לביצועו. לחלופין טוענת המערערת, כי אפילו מדובר
בתנאי מתלה, לא חלף הזמן הסביר לשם קיומו ולפיכך, לא היה מקום להצהיר שהחוזה בטל.
עוד טוענת המערערת, כי פעלה בשקידה סבירה כדי לקיים את התחייבויותיה; כי המשיבה
המשיכה לפעול על פי החוזה גם אחרי שנודע לה שאישור השר טרם ניתן ואף אחרי שהגישה
את התובענה ובכך יש לראות מחילה על טענותיה; וכי המניע האמיתי של המשיבה הוא רצונה
להתנער מן החוזה בשל ירידת ערכו של הנכס.
6. טענות המשיבה בתמצית הן: כי ההתחייבות הנזכרת
של העיריה, כאמור בנספח לחוזה, ניתנה ללא אישור השר ולפיכך היא בטלה מעיקרה ולא
היה בכוחה להקנות למערערת זכויות כלשהן; כי המערערת הטעתה את המשיבה על ידי מצג שווא
לפיו היא בעלת הזכות להירשם כבעלים ולמכור את הנכס ומכאן שבידיה כל האישורים
הדרושים לשם כך; כי המערערת - כגוף ציבורי המפרסם מכרז - היתה צריכה לבדוק את
זכויותיה בנכס; כי אילו ידעה המשיבה את העובדות לאשורן, לא היתה מתקשרת בחוזה
ולפיכך היתה זכאית לבטלו לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים; כי אפילו לא ידעה המערערת
שלא ניתן אישור השר ולפיכך בטעות משותפת עסקינן, רשאי היה בית המשפט לבטל את החוזה
לפי הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים; כי המערערת הפרה את ההתחייבות לרשום את הזכויות
בנכס על שמה של המערערת; כי החוזה איננו חוזה על תנאי מתלה שכן בלי אישור השר אין
בידי המערערת זכות כלשהי שבכוחה למכור. מכל מקום, אפילו מדובר בתנאי מתלה, הרי
שהתנאי לא נתקיים תוך זמן סביר ולפיכך דינו של החוזה להתבטל.
בקשה להתיר הבאת ראיה נוספת
7. המערערת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיה נוספת
בערעור, שהיא אישור השר, שניתן במכתב מיום 5.4.98, כחודשיים אחרי פסק דינו של בית
המשפט המחוזי. לטענתה לא הוגשה הראיה בעת הדיון בבית המשפט המחוזי מחמת סיבות
שאינן תלויות במערערת ויש בראיה כדי להשפיע באופן ממשי על תוצאות הדיון.
הדיון בהשגות
תכלית החוזה
8. השאלה הראשונה העומדת להכרעה היא האם בא החוזה
למכור למשיבה את הבעלות השלֵמה בנכס, ללא סייג, כטענת המשיבה, או שהוא בא להקנות
לה זכויות "ספקולטיביות" שספק יתממשו, ספק לא יתממשו, כטענת המערערת.
במילים אחרות, האם קיבלה המשיבה על עצמה את הסיכון שאישור השר לא יינתן, וכתוצאה
מכך לא תוכל לרשום את הנכס על שמה. אקדים ואומר כי במחלוקת זאת דעתי כדעתה של
המשיבה.
ראינו כי החוזה בא לעולם בעקבות מכרז שפירסמה
המערערת. בכותרת המכרז נכתב "מכרז למכירת מגרש ברח' המסגר 51..."
(ההדגשה שלי - י' ט'). גם הצעתה של המשיבה היתה "הצעה לרכישת מגרש..."
(ההדגשה שלי - י' ט'). מסמכים אלה קדמו לכריתת החוזה, ויש בהם כדי לסייע בפירושו,
וכן ללמד על כוונתן של בעלות הדין ועל תחומי אחריותה החוזית של המערערת (ראו, ג'
שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס) בעמ' 148 וכן ג' שלו דיני
חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) בעמ' 106 (להלן - "שלו")).
גם בחוזה, שהוא תולדה של זכייתה של המשיבה במכרז, נאמר, כי נועד "להסדיר [את]
מערך זכויותיהם וחובותיהם [של הצדדים] בקשר עם מכירת הנכס" (ההדגשה
שלי - י' ט'). יודגש, כי המערערת הצהירה בחוזה, שהיא בעלת הזכויות להירשם כבעלים
והתחייבה לטפל ברישום הזכויות בנכס על שמה, "על כל הכרוך בכך", בלי
לסייג את התחייבותה בקבלת אישור השר או בסייג אחר כלשהו. כמו כן התחייבה המערערת
בפירוש לחתום על כל מסמך שידרש לשם רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה ואף זאת מבלי
לסייג את ההתחייבות. לא נאמר בחוזה דבר וחצי דבר על כך שיתכן ולא יהיה בידי
המערערת לקיים התחייבויות אלה. גם התחייבותה של העיריה לרשום את הזכויות בנכס על
שם המערערת - שנכללה בנספח שצורף לחוזה - לא סויגה בסייג כלשהו. מדברים אלה עולה
בבירור תכליתו של החוזה: להעביר למשיבה את הבעלות השלֵמה בנכס, ללא כל סייג. אין
כאן, לא במפורש ולא מכללא, כוונה להעביר זכות "ספקולטיבית" שספק תתממש
ספק לא תתממש. אעיר לענין זה כי לא נטען שהתמורה עבור הנכס - שאותה שילמה המשיבה
סמוך אחרי שנכרת החוזה - לא שיקפה את שווי השוק של הבעלות השלֵמה בנכס, אלא שווי
של זכות "ספקולטיבית".
אישור השר
9. ראינו, כי דבר הצורך לקבל את אישור השר לא בא
זכרו בחוזה ובנספח לו. בזמן שנכרת החוזה לא ידעה המשיבה שאישור השר לא ניתן וממילא
לא ידעה כי אין בכוחה של העיריה לרשום את הזכויות בנכס על שם המערערת. בענין זה
קבע בית המשפט המחוזי כממצא שבעובדה, כי:
"אין
ספק שהמבקשת [המשיבה - י' ט'] טעתה לחשוב שהמשיבה [המערערת - י' ט'] הינה בעלת
הזכויות בנכס וכי אין מניעה לא מצידה ולא מצד עירית ת"א, הבעלים הקודם של
הנכס, להעביר את הבעלות למבקשת".
יצוין, לענין ידיעתה של המערערת, כי
בית המשפט המחוזי לא קבע אם ידעה שאישור השר לא ניתן. לפנינו טוענת היא כי בזמן
שנכרת החוזה לא ידעה על כך. כך גם הצהיר ראש אגף הנכסים של המערערת בבית המשפט
המחוזי.
10. כיצד יש לסווג, מן הבחינה המשפטית, את אישור
השר - שבלעדיו לא היתה העיריה רשאית להעביר את הנכס למערערת - ומה התוצאות המשפטיות
הנובעות מאי נתינתו במישור היחסים בין בעלות הדין ?
ניתן להשקיף על כך משלוש זוויות ראיה: האחת,
לראות את קבלת אישור השר, כהתחייבות הגלומה בהתחייבות הכללית של המערערת, לטפל בכל
הכרוך ברישום הזכויות בנכס על שמה. השניה, לראות את קבלת אישור השר כתנאי מתלה שבו
מותנה החוזה. השלישית, לראות את אישור השר כאחד מיסודות ההתקשרות, לאמור: שאילו
ידעה המשיבה כי אישור השר לא ניתן לא היתה מתקשרת בחוזה ומכאן שלידתו של החוזה
היתה בטעות.
11. מתוך העיון בחוזה ובמכרז שקדם לו, וכן מתוך
התנהגותן של בעלות הדין אחרי שנכרת החוזה, עולה המסקנה, שיש לראות את קבלת אישור
השר, כהתחייבות שהמערערת קיבלה על עצמה, כאמור בחלופה הראשונה דלעיל.
כאמור, הציעה המערערת למכור את הנכס. בחוזה
הצהירה המערערת שהיא בעלת הזכויות להירשם כבעלים של הנכס, והתחייבה להעביר למשיבה
את הבעלות השלֵמה בו. בלי אישור השר הדרוש לפי סעיף 188(א) לפקודה לא היתה העיריה
רשאית להעביר את הבעלות למערערת, וממילא לא היתה המערערת יכולה להעביר את הבעלות
בו למשיבה. כאן יש להדגיש - וזה העיקר - כי המערערת קיבלה על עצמה את ההתחייבות
האמורה בסעיף 7.1 לחוזה, לפיה:
"המוכר
[המערערת - י' ט'] יטפל, על חשבונו, ברישום הזכויות בנכס על שמו, על כל הכרוך
בכך, לרבות פרצלציה, אגרות רישום וכד'" (ההדגשה שלי - י' ט').
בהתחייבות מפורשת
ובלתי מסויגת זאת של המערערת, לטפל בכל הכרוך ברישום הנכס על שמה, על רקע
יתר תנאי החוזה, שעליהם עמדנו, גלומה ההתחייבות לקבל את אישור השר, משום שבלי
אישור זה אין בכוחה של המערערת לעמוד בהתחייבותה לרשום את הזכויות בנכס על שמה, על
מנת לאפשר למשיבה לרשום, לאחר מכן, את הזכויות על שמה שלה. פרשנות זו עולה בקנה
אחד גם עם התנהגותן של בעלות הדין לאחר כריתת החוזה. מן הראיות עולה, כי בתחילת
חודש מאי 1996, הודיעה המשיבה למערערת ששר הפנים טרם אישר את העברת הבעלות בנכס על
שם המערערת. בעקבות ההודעה ביררה המערערת - ולא המשיבה - מדוע טרם ניתן
אישור השר, וקיימה מגעים עם העיריה על מנת לזרז את קבלתו. בכך יש כדי לחזק את
המסקנה, שהמערערת ראתה בקבלתו של אישור השר חיוב המוטל עליה.
12. אישור השר לא נתקבל גם אחרי שחלפה תקופה של
שנתיים מיום שנכרת החוזה. בשל כך לא נרשם הנכס על שמה של המערערת וממילא לא העבירה
המערערת את הבעלות בנכס על שם המשיבה. יש לראות, אפוא, את המערערת כמי שהפרה את
החוזה. בנסיבות הענין אין צורך לדון בשאלה - שלא הועמדה להכרעה - אם מדובר בהפרה
יסודית או שאינה יסודית (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)
תשל"א1970-), שכן המשיבה מימשה את זכות הביטול שקמה לה רק אחרי שנתנה למערערת
ארכה לקיום החוזה, שגם בתקופתה וגם אחריה, לא נרשמו הזכויות בנכס על שם המערערת
(ראו המכתב מיום 26.12.96). בדין ביטלה, אפוא, המשיבה את החוזה.
13. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי דינו של החוזה היה
להתבטל אפילו סברתי, כי המערערת לא התחייבה לקבל את אישור השר.
החובה לקבל את אישור השר אין לה זכר בחוזה
ומקורה בסעיף 188(א) לפקודה. לפיכך, ניתן לראות אותה כתנאי מתלה מכוח החזקה שבסעיף
27(ב) לחוק החוזים לפיו, "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי
חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרישיון היא תנאי מתלה". (ראו, בין היתר,
ע"א 62/77 סוכנות מכוניות לים התיכון נ' קראוס פ"ד לא(3) 695,
697-696, ע"א 53/80 קיבוץ שניר נ' שרייטר פ"ד לז(3) 189,
194-193). כפי שאמרתי למעלה, יש לראות את המערערת כמי שהתחייבה לקבל את אישור השר
ולפיכך אין נפקות לחזקה שבסעיף 27(ב) (ראו, שלו, 338). אולם, בהנחה שאישור
השר הוא תנאי מתלה בחוזה, יש מקום לקבוע - כפי שקבע בית המשפט המחוזי - כי חלף
הזמן הסביר להתקיימותו של התנאי, ולפיכך דין החוזה להתבטל, בהתאם לסעיף 29 לחוק
החוזים. כידוע, נלמד, הזמן הסביר מתוכן החוזה, מתוך כוונת הצדדים המשתמעת מתנאיו,
וכן מתוך הנסיבות והתנהגות הצדדים אחרי שנכרת (עיינו, בין היתר, ע"א 464/81 מפעלי
ברוך שמיר נ' הוך פ"ד לז(3) 393, 401, שלו, 345-344). בפרשה
שלפנינו חלפו שנתיים מיום שנכרת החוזה ועד שנתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו
ועדיין לא הועברו למשיבה הזכויות בנכס והיא לא היתה רשאית לבנות בו, ולא לשעבדו
במשכנתא על מנת לקבל הלוואה. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי
התנאי המתלה - קבלת אישור השר - לא נתקיים תוך זמן סביר ולפיכך התבטל החוזה.
14. לחלופין, היתה המשיבה זכאית לבטל את החוזה מן
הטעם שהתקשרה בו עקב טעות, כמשמעה בסעיף 14 לחוק החוזים. בזמן שנכרת החוזה לא ידעה
המשיבה כי אישור השר טרם ניתן. המשיבה הצהירה שהיא מעונינת בנכס על מנת להקים עליו
בית משרדים (סעיף 4 לתצהיר שהגישה לבית המשפט המחוזי); ואכן, מיד אחרי שזכתה במכרז
התחילה לתכנן את הבניה על הנכס, ולשם כך התקשרה בחוזה עם משרד אדריכלים. כמו כן
התקשרה המשיבה, ימים ספורים לאחר שנכרת החוזה, בהסכם עם בנק לשם מימון פרויקט
הבניה (ראו התצהיר המשלים שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי). מכל אלה, ניתן להסיק
אילו ידעה המשיבה שאישור השר לא ניתן לא היתה מתקשרת בחוזה. טעותה של המשיבה בדבר
מצב זכויותיה של המערערת בנכס ובדבר העובדה שאישור השר טרם ניתן, היא טעות יסודית,
היורדת "לשורש העיסקה שנעשתה ולעצם מהותה" (ראו, בין היתר, דברי השופט
(כתארו אז) לנדוי בע"א 626/68 חג' מורשד נ' חג' אחמד פ"ד כג(1)
573, 576). למסקנה זאת חיזוק בדברי ראש אגף הנכסים של המערערת בעדותו בבית המשפט
המחוזי, כי אילו ידע שאישור השר טרם ניתן "בוודאי" שהיה מציין זאת
במסמכי המכרז (עמ' 4 לפרוטוקול). בנסיבות הענין, אין צורך לקבוע אם ידעה המערערת,
או אם היה עליה לדעת, על טעותה של המשיבה או על יסודיות הטעות - קביעה שיש לה
נפקות לשאלה אם היתה המשיבה זכאית לבטל את החוזה בעצמה או שהביטול נתון לשיקול
דעתו של בית המשפט (סעיפים 14(א) ו14-(ב) לחוק החוזים) - שכן ממילא עתרה המשיבה
לבית המשפט על מנת לבטל את החוזה. כך או כך, היה בית המשפט המחוזי רשאי להצהיר כי
החוזה התבטל.
סוף דבר
15. המערערת הפרה את החוזה בכך שלא קיימה את
התחייבותה לרשום את הזכויות בנכס על שמה וכתוצאה מכך לא הועברו הזכויות בנכס על שם
המשיבה. במצב דברים זה, אין בראיה הנוספת, לפיה בסופו של דבר ואחרי שבוטל החוזה
ניתן אישור השר, כדי להשפיע על התוצאה. לפיכך יש לדחות את בקשתה של המערערת להתיר
לה להביא את הראיה. (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית,
תשנ"ה, ש' לוין עורך) בעמ' 853).
החוזה בוטל, אפוא, כדין והתוצאה היא שהערעור
נדחה. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
1. אני מסכים לאמור בפסק דינו של חברי, השופט י'
טירקל, ולפיו יש לדחות את הערעור. אכן, מן החומר שבפנינו ברור כי במסגרת חיוביה של
המערערת על פי החוזה, אמורה היתה המערערת להעביר למשיבה את כל הזכויות שבנכס,
ולהביא לרישום הבעלות על שמה של המשיבה על כל הכרוך בכך. התחיבות זו של המערערת
הופרה על ידה, שעה שלא פעלה כנדרש לקבלת אישור השר. כחלוף שנתיים מעת כריתת החוזה,
טרם נרשם הנכס על שמה של המערערת וממילא לא הועברה הבעלות למשיבה. לאחר מתן ארכה,
ביטלה המשיבה כדין את החוזה, לאחר שהופר על ידי המערערת.
2. בה בעת, גם אני איני סבור כי יש לראות את
החוזה שבפנינו כחוזה מותנה. נכון הדבר, כי על פי סעיף 188 (א) לפקודת העיריות
[נוסח חדש], נדרש במקרה דנן אישור שר הפנים לרישום הזכויות בנכס על שם המערערת.
אולם מעובדה זו אין נדרשת מאליה בכל מקרה המסקנה כי אישור זה הינו תנאי לקיומו של
החוזה. קבלת הסכמתו של השר במקרה זה היתה חיוב המוטל על המערערת ולא תנאי לחוזה.
החזקה האמורה בסעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, אינה
מתקיימת בנסיבות מעין אלו. הסכמתו של שר הפנים נדרשה במקרה זה על מנת לאפשר
למערערת עצמה להירשם כבעלת הנכס. מכאן, שעיקרה ביחסיה של המערערת עם העירייה ושר הפנים,
ואין בחיוב חוזי זה שלה משום תנאי לחוזה בין המערערת ובין המשיבה.
3. נוכח מסקנותי אלה, והקביעה לפיה הפרה המערערת
את החוזה, אין אני נדרש ממילא להכריע בשאלה, אם יש מקום לראות בנסיבות המקרה
כמקימות עילה לביטול החוזה בשל טעות בכריתתו.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
משנמצא, כעניין שבעובדה, כי על המערערת הוטלה
חובה חוזית להשיג את האישורים הנדרשים להעברת הבעלות על-שם המשיבה, שוב לא ניתן
לטעון כי השגת אישורים אלה היוותה תנאי מתלה לכניסת החוזה לתוקף ולביצועו. גם לא
ניתן לטעון, כי העובדה שצד אחד לחוזה לא צפה כי הצד האחר יפר את החוזה, מהווה
"טעות" כמשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-.
אני מסכימה איפוא, כחברי, הנשיא ברק, לדחיית
הערעור על-סמך טעמו הראשון של חברי, השופט טירקל.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
טירקל.
ניתן היום, כ"ג באב תש"ס (24.8.00).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98015810.M05