פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 158/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 158/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.12.10 בתה"ג 42399-05-10 שניתן על ידי כבוד השופט אמנון כהן תאריך הישיבה: ו' באלול התשע"א (5.9.2011) בשם המערער: עו"ד גלית פז; עו"ד מיכאל עירוני בשם המשיב: עו"ד טליה עטר; עו"ד יעל ביטון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) הכריז על המערער כבר-הסגרה לרוסיה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו. רקע עובדתי ודיוני 1. ביום 26.5.2010 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים שבמסגרתה ביקש להכריז על המערער כבר-הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ממשלת רוסיה למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערער בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם ברוסיה וזאת בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה (כתבי אמנה 647, כרך 17, 87; להלן: האמנה). 2. בעתירה נטען כי המערער מבוקש ברוסיה במטרה להעמידו לדין בגין עבירות בעלות אופי מיני תוך שימוש בכוח ו/או שימוש באיומים כלפי הנפגע, תוך ניצול מצבו כחסר ישע, במי שטרם מלאו לו 14 שנה. מדובר בעבירה שדינה לפי חוק העונשין הרוסי עד 15 שנות מאסר. כפי שנטען בעתירה, מבקשת ההסגרה עולה כי המערער ביצע לכאורה עבירות מין חמורות ביותר בבתו החורגת, קטינה ילדת שנת 1993 (להלן: הקטינה) בין השנים 2004-1999. בעתירה מתואר כי המערער התעלל בקטינה מינית באופן מתמשך בין השנים 2001-1999 כאשר התגוררה המשפחה ברוסיה. עוד נטען כי המערער איים על הקטינה בפגיעה פיזית באם תספר על האירועים. בין השנים 2001-2003 גרה המשפחה בישראל ואף בחלק מתקופה זו ביצע המערער בקטינה עבירות מין. לאחר שהמשפחה שבה לרוסיה, המשיך המערער, כך לטענת הקטינה, לבצע בה את המעשים עד לחודש יולי 2004 שאז התגרשו בני הזוג והמערער עזב את הבית. כאשר חזר המערער לגור עם אמה של הקטינה, עברה זו להתגורר עם סבתה וסירבה לחזור לבית אמה. באותו מועד גם סיפרה לראשונה לסבתה על המעשים שביצע בה לכאורה המערער. בעתירה נכתב כי בקשת ההסגרה מתייחסת רק לעבירות שביצע המערער ברוסיה. 3. לעתירה שהגיש המשיב צורפו הראיות הבאות: שתי הודעות של הקטינה, שתי הודעות של סבתה של הקטינה, הודעתו של בן זוגה של הסבתא, הודעת המערער, הודעת שוטר, תוצאות בדיקה פסיכולוגית שנערכה לקטינה ואישור ועדת מומחים על מצבה הפסיכיאטרי-פסיכולוגי של הקטינה וכשרותה להעיד. ביחס להודעתו של בן זוגה של הסבתא נכתב בעתירה כי המשיב ער לכך שמדובר בהודעתו של אדם שנפטר ולפיכך מדובר בהודעה שאינה קבילה כראיה בישראל ולכן היא לא הוצגה כתמיכה ראייתית לעתירה. לאור כל הראיות הנ"ל טען המשיב בעתירתו כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות להעמיד את המערער לדין בישראל בגין עבירות של מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14 שהוא בן משפחה, לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14 שהוא בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין. לעניין שאלת ריצוי עונשו של המערער, נכתב בעתירה כי המערער היה אזרח ותושב רוסיה בעת ביצוע העבירות ברוסיה בשנים 2001-1999. אמנם, המערער קיבל אזרחות ישראלית לאחר שעלה לארץ בשנת 2001, אך משחזר לרוסיה בשנת 2003 חדל להיות תושב ישראלי. לפיכך, נטען בעתירה כי המערער אינו זכאי לחזור לישראל לריצוי עונשו במידה שיוסגר לרוסיה ויוטל עליו עונש מאסר בפועל. 4. ביום 7.12.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן) את העתירה וקבע כי מתקיימים בענייננו כל התנאים הקבועים בחוק ההסגרה. בית המשפט דחה את כל הטענות שהעלה המערער, כפי שיפורט להלן. 5. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה לא הניח המשיב תשתית ראייתית מספקת המקיימת את דרישת סעיף 9 לחוק ההסגרה. לאחר שעיין בראיות שהובאו בפניו קבע בית המשפט כי די בהן כדי להוות אחיזה לאישום. במסגרת הדיון בסוגיה זו נדחתה טענת המערער שלפיה אין לקבל את ההודעות שמסרה הקטינה שכן הן לא נגבו בהתאם לדיני הראיות בישראל. בהקשר זה קבע בית המשפט כי מעיון בחקירתה של הקטינה עולה כי היא נחקרה בחקירה מיוחדת לקטינים בהתאם לכללים הקיימים בהקשר זה ברוסיה. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי ניתן במקרים מסוימים לקבל לצורך הליך הסגרה חומר ראייתי גם אם אינו עומד בדיני הראיות הישראליים וכי במקרה זה הודעתה של הקטינה שניתנה בשבועה היא ראיה קבילה לצורך הליך ההסגרה. כך נקבע גם לגבי הדו"ח הפסיכולוגי שהוכן בנוגע לקטינה ומסקנת ועדת המומחים הפסיכיאטריים בעניינה. בית המשפט התייחס לטענותיו של המערער בכל הנוגע למשקלן של עדויות הקטינה ולסתירות שנפלו כביכול בהודעות אלה, אך קבע כי לא מצא ממש בטענות אלה וכי לא שוכנע כי קיימים פגמים בראיות אשר מאיינים את משקלן. עוד קבע בית המשפט כי אין זה מתפקידו, במסגרת הליך ההסגרה, לקבוע קביעות בנוגע למהימנות גרסתה של הקטינה ומקומן של טענות אלה בפני בית המשפט המוסמך ברוסיה. בית המשפט דחה גם את טענות המערער בכל הנוגע לכך שהמשיב צירף לעתירתו ראיות שאינן קבילות בהתאם לדין הישראלי. בהקשר זה קבע בית המשפט כי תקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה) מורות לצרף אל העתירה את כל המסמכים שהוגשו בתמיכה לבקשת ההסגרה מטעם המדינה המבקשת. לפיכך, נקבע כי צירוף המסמכים נעשה בהתאם לחוק וממילא לא היה בו כדי להשפיע על עמדתו של בית המשפט. המערער ביקש לצרף לחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט המחוזי ראיות מטעמו הכוללות ראיונות שקיימה עובדת ממשרדו עם עדים שונים ברוסיה. בית המשפט הסכים לקבל ראיות אלה על אף התנגדותו של המשיב. לגופם של דברים קבע בית המשפט בהקשר זה כי אמנם הראיות שהציג המערער מחלישות לכאורה את הראיות שהובאו בתמיכה לבקשת ההסגרה, אך אין בהן כדי לערער את התשתית הראייתית שעליה היא מבוססת. עוד קבע בית המשפט כי המקום המתאים לבחון את מהימנותן של העדויות השונות הוא בית המשפט ברוסיה. באותו הקשר, קבע בית המשפט כי ראיות אלה אינן מחייבות את המשיב לפנות לרשויות ברוסיה ולבקש מהן להשלים את החקירה. זאת, שכן אין זו חובתה של המדינה המבקשת לצרף לבקשת ההסגרה את כל הראיות שברשותה. עוד קבע בית המשפט כי העובדה שהתביעה הרוסית לא צירפה לבקשת ההסגרה את כל ההודעות הרלבנטיות אינה מעידה על התנהלות שאינה תקינה. 6. שנית, דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה הסגרתו תפגע בתקנת הציבור. בעניין זה קבע בית המשפט כי מוטל על המערער נטל להוכיח כי במידה ויוסגר הוא יהיה חשוף לפגיעה ממשית. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא עמד בנטל זה וכי לא די בדיווחים הכלליים שהציג בדבר תנאי הכליאה ברוסיה והפגיעה בזכות להליך הוגן שכן לא הוכיח כי לו עצמו נשקפת סכנה של ממש. עוד ציין בית המשפט כי הסגרה של אזרחי ישראל לרוסיה אושרה כבר מספר פעמים על ידי בית משפט זה וכי טענות דוגמת אלה שטען המערער בהקשר זה נדחו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של המערער שלפיה הסגרתו לרוסיה תפגע בזכותו שלא להיות מוסגר באופן שאינו מידתי. 7. שלישית, דחה בית המשפט את טענתו של המערער בכל הנוגע לדרישת ההדדיות וקבע כי לפי הפסיקה תנאי ההדדיות מתקיים גם במקרים שבהם המדינה המבקשת אינה מסגירה את אזרחיה אך שופטת אותם בעצמה על אותם מעשים. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המערער הנוגעות להגנה מן הצדק. כך, דחה בית המשפט את טענת המערער בדבר שיהוי שנפל לכאורה בהגשת בקשת ההסגרה וקבע כי הליכי ההסגרה לא לקו בשיהוי חריג ויוצא דופן. בנוסף, קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית שהעבירו הרשויות הרוסיות היא מהימנה ולא מעוותת או מגמתית כפי שטען המערער. בכל הנוגע למקום ריצוי העונש קבע בית המשפט כי אין הצדקה להתנות את הסגרת המערער בריצוי עונשו בישראל שכן חמש השנים בהם הוא מתגורר בארץ לאחר שהגיע לכאן בעקבות הגשת כתב האישום נגדו ברוסיה, לא יצרו זיקה עמוקה לישראל. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי לא קמה חובה מוסרית לאפשר למערער להישפט בישראל שכן הוא חי ברוסיה את מרבית חייו ודובר את השפה. בנוסף, שם נמצאים העדים ושם בוצעו המעשים המיוחסים לו. טענות הצדדים 8. המערער חוזר על הטענות המרכזיות אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, חוזר וטוען המערער כי לא מתקיימת בעניינו הדרישה הראייתית הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה. לטענתו, החומר שהוגש כתמיכה לבקשת ההסגרה הוא חומר חלקי וסלקטיבי ולפיכך אינו מקים תשתית ראייתית מספיקה להסגרתו. עוד חוזר וטוען המערער בהקשר לצירופן של שתי ראיות שאינן קבילות לעתירה להסגרתו. לעניין הראיות הקיימות ובראשן עדויותיה של הקטינה, טוען המערער כי ראיות אלה מעלות ספק באשר למהימנותן ותוכנן. כמו כן, טוען המערער כי הודעותיה של הקטינה לא נגבו על ידי חוקר ילדים מוסמך, לא תועדו בוידיאו ולא ברור האם נכח אדם נוסף בחקירתה. לפיכך, טוען המערער כי הודעות אלה אינן קבילות בהתאם לדיני הראיות בישראל. המערער מתייחס לתצהירים ולראיונות שהגיש מטעמו לבית המשפט המחוזי וטוען כי מדובר בעדים רלבנטיים ושלמדינה חובה פוזיטיבית לבקש את השלמתו של חומר הראיות מרוסיה. זאת, שכן עדים אלה הודו כי הקטינה התוודתה בפניהם כי המעשים המתוארים בכתב האישום שהוגש נגדו כלל לא התרחשו. שנית, טוען המערער כי הסגרתו תפגע בתקנת הציבור וזאת מכמה סיבות. כך, טוען המערער כי הוא לא יזכה למשפט הוגן ברוסיה וכי הוא יהיה חשוף להתעללות ועינויים קשים בכל שלביו של ההליך הפלילי שם, זאת בייחוד על רקע יהדותו. טענה זו מבוססת על דו"חות של ארגונים בינלאומיים שמהם עולה כי רוסיה מפרה זכויות אדם. עוד טוען המערער בהקשר זה, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה הנטל להוכיח כי מתקיים הסייג בעניין תקנת הציבור מוטל עליו ולא על המשיב. לבסוף, טוען המערער כי לנוכח השתקעותו בארץ וזיקותיו המשפחתיות והחברותיות, יהיה זה מנוגד לתקנת הציבור להסגירו לרוסיה. לאור כל זאת טוען המערער כי הסגרתו פוגעת בזכותו שלא להיות מוסגר באופן לא מידתי. שלישית, טוען המערער כי כיוון שרוסיה אינה מסגירה את אזרחיה לא מתקיימת דרישת ההדדיות הקבועה בחוק ההסגרה. ולבסוף, טוען המערער כי אין להסגירו מטעמים של הגנה מן הצדק. זאת, הן לנוכח השיהוי הרב בו לקתה בקשת ההסגרה, הן לנוכח המחדלים שנפלו בהתנהלות הרשויות הרוסיות והן לנוכח השתקעותו בארץ. 9. מנגד, סומך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה, היא קביעה מבוססת אשר מתיישבת עם פסיקתו של בית משפט זה. עוד טוען המשיב כי חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה אינו סלקטיבי וכי לא מוטלת על רוסיה חובה לצרף את כל החומר שנמצא ברשותה. לעניין טענת המערער בדבר צירוף של ראיות שאינן קבילות לעתירה, טוען המשיב כי היה מחויב לעשות כן לפי סעיף 5 לתקנות ההסגרה. באשר לראיות שהוגשו מטעמו של המערער, טוען המשיב כי מלכתחילה לא היה מקום לקבלן שכן בהליך הסגרה אין להתיר למבוקש להציג ראיות מטעמו. כמו כן, סומך המשיב את ידיו על קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה שלפיה מדובר בראיות המשליכות על אמינות גרסתה של הקטינה בלבד. בנוסף, טוען המשיב כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הודעת הקטינה קבילה לצורך הליך ההסגרה למרות שאינה בהכרח קבילה לפי הדין הישראלי. בעניין טענותיו של המערער העוסקות בסייג תקנת הציבור, טוען המשיב כי הנטל להוכיח סייג זה מוטל על המערער. עוד טוען המשיב כי המערער לא הצליח להוכיח כי הסגרתו תביא לפגיעה בו או שזכותו להליך הוגן תיפגע. קבלת טענת המערער, כך לטענת המשיב, תסכל את יחסי ההסגרה של ישראל עם רוסיה ותהפוך את המדינה למדינת מקלט לעבריינים מרוסיה. המשיב טוען עוד כי יש לדחות אף את טענות המערער הנוגעות להשתקעותו בישראל. זאת, שכן הוא עלה לישראל רק בשנת 2001 ולמעשה עבר להתגורר בה באופן קבוע רק לאחר שנמלט מרוסיה בשנת 2005. בכל הנוגע לדרישת ההדדיות טוען המשיב כי דרישה זו מתקיימת, כפי שנקבע בפסיקה, גם כאשר המדינה המבקשת מעמידה לדין את אזרחיה חלף הסגרתם. לבסוף, טוען המשיב כי יש לדחות את טענות המערער הנוגעות להגנה מן הצדק ולפגיעה בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. דיון והכרעה 10. מספר סוגיות מרכזיות דורשות הכרעה במקרה שלפנינו. הראשונה עניינה בשאלת דיות הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה וקבילותן; השנייה, האם יש בהסגרתו של המערער לרוסיה בכדי לפגוע בעקרון תקנת הציבור; השלישית, האם הסגרתו מקיימת את דרישת ההדדיות; והרביעית, האם אין להסגירו מטעמים של הגנה מן הצדק. אקדים ואומר כי בכל הסוגיות הללו מקובלות עלי המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי טענותיו של המערער מגלות עילה המצדיקה התערבות בפסק דינו. דיות הראיות 11. סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". אין חולק כי בענייננו מתקיימים התנאים המקדמיים להסגרה המנויים בסעיף 2 לחוק. אלא, שבסעיף 9 לחוק ההסגרה קבוע תנאי נוסף להסגרתו של אדם והוא כי יש להוכיח את קיומו של בסיס ראייתי אשר על פיו ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין אותה עבירה: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה... . סעיף זה פורש בפסיקה כדורש מבית המשפט לבדוק האם חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה עולה עד כדי "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)) והאם הוא מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת (ראו למשל: ע"פ 6717/09 אוזיפה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 6.12.2010, בפסקה 9 לפסק הדין וההפניות המובאות שם; להלן: עניין אוזיפה)). אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשת הסגרה לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. לכן נקבע כי "... אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן" (שם). 12. על פניו נראה כי הראיות שצורפו לבקשת הסגרתו של המערער לרוסיה מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק. קביעתי זו מבוססת בעיקר על שתי הודעותיה של הקטינה, שבהן היא מפרטת את המעשים שביצע בה כביכול המערער. אלא, שלטענת המערער לא ניתן להסתמך על הודעות אלה כראיה קבילה בהליך זה כיוון שלא נגבו על ידי חוקר ילדים בהתאם לאמור בחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. עוד טוען המערער כי חקירתה של הקטינה לא תועדה בוידיאו, אף זאת בניגוד לדרישת החוק. אין בידי לקבל טענה זו. 13. כפי שקבעתי לאחרונה באותו נושא בעניין אחר בו הועלתה טענה זהה, קבלת טענתו זו של המערער עלולה לרוקן מתוכן את חוק ההסגרה ואף לפגוע בתכליות לשמן התקשרה ישראל עם מדינות בהסכמי הסגרה, ובראשן המטרה של שיתוף פעולה בינלאומי במיגור הפשיעה והעמדתם של פושעים לדין בפורום הראוי לשפיטתם (ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטית לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 16.1.2011) (להלן: עניין פלוני). ההגמשה הנדרשת בעניין זה במסגרת בחינתה של בקשת הסגרה נלמדת אף מדיני ההסגרה עצמם. כך, בסעיף 12 לחוק ההסגרה נקבע כי בית משפט הדן בעתירה שהוגשה לפי החוק לא יפסול כראיה "עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה". גם תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה מלמדת על מגמה זו של גמישות בכך שהיא קובעת כי ניתן יהיה לקבל כראיה הודעת אדם שניתנה בשבועה לפני רשות המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת כשהיא חתומה ומאומתת כנדרש. אף בהצהרה שהוסיפה ישראל לאמנה נקבע כי: כי "הראיות שבכתב, או ההצהרות שניתנו בשבועה או לא, או העתקים מאושרים של מסמכים אלה... יתקבלו כראיות כשרות בבדיקת הבקשה להסגרה אם הם חתומים בידי שופט או פקיד של המדינה המבקשת, או אם הם מלווים באישור שניתן על ידיהם, או הם מאומתים בחותם משרד המשפטים". 14. אף בפסיקה הרלבנטית נקבע כי על בית המשפט לגלות גמישות בבוחנו את שאלת קבילות הראיות בהליך ההסגרה וכי "יש להתחשב בכך שלמדינות אחרות יש דרכים שונות לגביית ראיות אשר לא בהכרח תואמות במאת האחוזים את דיני הראיות הישראלים" (עניין פלוני, בפסקה 14; ראו גם: ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.2010, בפסקה 5) (להלן: עניין שובייב); בש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.8.2010)). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2009; בפסקאות 27-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה): "הגמשה זו היא חיונית לצורך הגשמת האפקטיביות בהליכי ההסגרה, שכן סדרי הדין והראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה, וטיבו הראייתי של חומר חקירה במדינה אחת עשוי להיות שונה מזה המיוחס לו במדינה אחרת. הוראות ההגמשה האמורות נועדו לגשר על פני הפער העשוי להתקיים בדיני הראיות בין שיטות משפט שונות, ולמנוע מצב שבו החלה דווקנית של כללי הראיות של המשפט הפנימי תחסום אפשרות להסתמך על חלק ניכר מן החומר המוגש בהליך הסגרה, ותסכן בכך את הגשמת תכלית ההסגרה... על רקע הוראות הגמשה אלה של כללי קבילות ראיות לצורך הליך הסגרה, על בית המשפט בהליך ההסגרה לבחון את ערכו הפנימי של החומר המוגש לפניו, ולהעריך את מידת רצינותו" (ראו גם עניין אוזיפה, בפסקה 12; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 508-507 (2003) (להלן: עניין הקש); ש.ז. פלר דיני הסגרה 362 (1980)). 15. בענייננו, לנוכח החקיקה והפסיקה שנסקרו לעיל, יש לקבל את הודעותיה של הקטינה כראיה קבילה לצורך הליך הסגרתו של המערער. ראשית, בחקירתה של הקטינה נכח נציג של המחלקה האחראית על חקירת ילדים (“A legal representative of senior specialist on questions of children’s rights protection of Yagodnoye Department of Education”). משמע, לא מדובר בחקירה משטרתית רגילה אלא כזו המותאמת לחקירתם של קטינים, על כל הכרוך בכך. וודאי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהודעה חסרת ערך לחלוטין שאין לתת לה כל משקל במסגרת הליך ההסגרה. שנית, אף אם החקירה לא נוהלה לפי הליך התואם באופן דווקני להליך הקבוע בחוק הישראלי, אין בכך, לאור האמור לעיל, כדי לפסול אותה מלשמש כראיה קבילה בהליך ההסגרה. זאת, אף אם ייתכן ולא הייתה קבילה כראיה בהליך ישראלי. מסקנתי זו מתחזקת לנוכח העובדה שהקטינה כבר הגיעה לגיל 18 וככל הנראה לא תהיה מניעה לשמוע את גרסתה במשפט שיתקיים ברוסיה. 16. מעבר לטענותיו בדבר קבילות הודעותיה של הקטינה, טוען המערער טענות שונות באשר לתוכנן של הודעות אלה. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בסוגיית הסגרתו של אדם להכריע בשאלות של מהימנות וסתירות בראיות. טענותיו אלה של המערער יתבררו בפני בית המשפט המוסמך ברוסיה. בדומה, אין בידי לקבל את טענות המערער בכל הנוגע לראיות הנוספות שהגיש מטעמו. לטענתו, כאמור, יש בראיות אלה כדי לפגום באמינותה של הקטינה וכדי לחייב את המדינה לבקש מהרשויות ברוסיה להשלים את חקירת הפרשה. אלא, שעיון בראיות הנוספות, שצורפו להודעת הערעור, מלמד כי אין בהן כדי לשנות מהמסקנה שלפיה ישנן די ראיות התומכות בבקשת ההסגרה. אף בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ייתכן ויש בראיות אלה כדי להחליש את הראיות הקיימות, אך אין בהן כדי לרוקנן מתוכן. אף טענותיו אלה של המערער, הנוגעות למהימנות גרסתה של הקטינה, יתבררו בפני בית המשפט המוסמך ברוסיה. כך, נקבע לעניין זה בע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(3)98, 105 (2000) כי "טענתה של ב"כ המערער בדבר קיומן של ראיות נוספות, הסותרות את גרסתם של שלושת עדי הראייה... אינה נטולת משקל; אך זה נושא שאינו דורש את הכרעתו של בית המשפט כאן, בעת שהוא דן בבקשת הסגרה, אלא מסור לבית המשפט בקנדה, אשר יצטרך להעריך את העדויות שיונחו על שולחנו, ולהכריע בשאלת אשמו או חפותו של המערער". כך גם בענייננו. 17. לפיכך, מסקנתי היא שישנן די ראיות כדי לספק את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה. מסקנה זו מבוססת בעיקרה על הודעותיה של הקטינה, אך גם על ראיות נוספות כגון הודעתה של סבתה של הקטינה. לאחר שעיינתי בראיות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה מדובר בראיות אשר משקלן הכולל מטה את הכף לטובת המשך בירור אשמתו של המערער בפני בית המשפט המוסמך ברוסיה. תקנת הציבור 18. כאמור, אחת מטענותיו של המערער היא כי הסגרתו תפגע בתקנת הציבור ולכן מתקיים אחד הסייגים להסגרה הקבועים בחוק (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה). אף טענה זו דינה להדחות. כפי שנקבע לא אחת, עניינה של תקנת הציבור הנבחנת במסגרת הליכי ההסגרה הוא "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)). כמו כן, נפסק כי יש לקבל טענה שעניינה פגיעה בתקנת הציבור רק במצבים קיצוניים בהם הפגיעה בנאשם היא "בעלת עוצמה וכוח מיוחדים" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2010, בפסקה 114) (להלן: עניין מונדרוביץ)). 19. לאורן של הלכות אלה, נראה כי אין מקום במקרה זה למנוע את הסגרת המערער מטעמים של פגיעה בתקנת הציבור. זאת, שכן הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח פגיעה אפשרית בו עקב הסגרתו לרוסיה ולא ביסס את טענותיו בהקשר זה. אכן, "אמירות וטענות אין די בהן... טענה הנזרקת לחלל בית-המשפט, כשהיא לעצמה, אין בה ולא כלום" (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 586 (2002) (להלן: עניין יגודייב); ראו גם ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 58-59 (2005) (להלן: עניין פיינברג); בג"ץ 852/06 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 48, 57-56 (1987)). לפיכך, מקובלת עלי בעניין זה מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המערער לא הוכיח כי הסגרתו מקימה חשש ממשי לפגיעה פיזית או להתעמרות בו. בנוסף, בדיון שהתקיים בפנינו, ציינה באת-כוח המשיב כי במידה והמערער יוסגר הוא יזכה לביקורים מטעם הנציגים הקונסולריים של ישראל ברוסיה. אוסיף, כי מקובלת עלי אף עמדתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ללמוד לעניין זה מכך שבית משפט זה אישר בעבר הסגרתם של מבוקשים לרוסיה. כך בעניין שובייב, טען המערער כי הסגרתו לרוסיה תחשוף אותו לעינויים, להתעללות ולרדיפה על בסיס יהדותו וכן כי לא יזכה שם למשפט הוגן. בית משפט זה דחה טענות אלה בקבעו כי "לא עלה בידי המערער לשכנע בטיעוניו, כי מערכת המשפט של הפדרציה הרוסית אינה מקיימת משפט צדק... השגותיו הנדרשות למצב ברוסיה שקולות, למעשה, לבקשה כי בית-משפט זה יפסול מניה-וביה את הסדרי ההסגרה עם מדינה זו, הנשענים על הוראותיה של האמנה האירופית בדבר הסגרה, ושום אדם שוב לא יוסגר על-פיהם..." (טענה דומה בנוגע להסגרה לרוסיה נדחתה בעניין פיינברג, בעמוד 59). דברים אלה יפים אף לענייננו. בנוסף, טוען המערער כי הסגרתו תפגע באופן בלתי מידתי בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. בעניין אחר הבעתי את עמדתי כי על סוגיה זו להיבחן במסגרת בחינת הסייג העוסק בתקנת הציבור (ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 21.9.2010, בפסקה 12 (להלן: עניין מאיו)). באותו עניין נקבע גם כי ההסדר הקבוע בחוק ההסגרה הוא אמצעי מידתי להשגת תכליותיו הראויות של מוסד ההסגרה. לא מצאתי בטענותיו של המערער בעניין זה טעם אשר יצדיק סטייה מקביעה זו במקרה פרטני זה. כמו כן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה לא ניתן להסתפק במקרה זה בסיוע לגורמי החקירה ברוסיה לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998. זאת, שכן תכליתו של חוק זה שונה מתכליתם של דיני ההסגרה ואין הוא נועד להגשים את מטרת חוק ההסגרה – הסגרתו של המערער לרוסיה על מנת שיעמוד שם לדין בגין העבירות המיוחסות לו. אשר על כן, אין בהסגרתו של המערער כדי לפגוע פגיעה קשה בעקרונות יסוד של החברה הישראלית ואין היא בגדר מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל. לכן אין כל הצדקה שלא להסגירו לרוסיה מהטעם של פגיעה בתקנת הציבור הישראלית. הדדיות 20. המערער טוען כי הסגרתו לרוסיה מנוגדת לעיקרון ההדדיות המעוגן בסעיף 2א(א) לחוק ההסגרה שכן רוסיה אינה מסגירה את אזרחיה. טענה זו הועלתה מספר פעמים בפני בית משפט זה ונדחתה. כך, נפסק כי "די בכך שהמדינה המבקשת מעמידה לדין את אזרחיה אשר ביצעו עבירות מחוץ לשטחה חלף הסגרתם בכדי לקיים את דרישת ההדדיות וזאת מכוח העיקרון של "או הסגרה או שפיטה"" (עניין פלונית, בפסקה 19; ראו גם: עניין יגודייב, בעמוד 567 ובעמודים 571-570; ע"פ 250/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2009); עניין אוזיפה, בפסקה 77). לפיכך, אף בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בה. בנוסף, ביקש המערער כי נורה על שפיטתו בארץ חלף הסגרתו לרוסיה. אף טענה זו דינה להידחות שכן "האפשרות של שפיטת אדם בישראל חלף הסגרתו מכוח התחולה הפרסונאלית האקטיבית הקבועה בדיני העונשין הינה אפשרות השמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן, למשל כאשר אין הסכם הסגרה בין ישראל לבין המדינה בה בוצעה העבירה" (עניין פלוני, בפסקה 21; ראו גם: עניין הקש, בעמוד 502). בענייננו אין כל מניעה בדין הישראלי להסגרת המערער ואין כל עילה המצדיקה את שפיטתו בארץ, כאשר הפורום הראוי לשפיטתו הוא בית המשפט המוסמך ברוסיה, שם נמצאת הקטינה ושם נמצאים רוב העדים הרלבנטיים. הגנה מן הצדק 21. המערער טוען שלוש טענות מרכזיות בהקשר זה. ראשית, כי נפלו מחדלים רבים בחקירת הפרשה, הן על ידי הרשויות ברוסיה, הן על ידי הפרקליטות. שנית, כי בקשת ההסגרה הוגשה בשיהוי ניכר. שלישית, כי אין להסגירו לנוכח השתקעותו בארץ. לטעמי, דינן של כל הטענות שהועלו בהקשר זה להידחות. אמנם, עקרון ה"הגנה מן הצדק" אכן הוכר כטענה אשר ניתן להעלותה במסגרת הליכי ההסגרה, בדומה לכל הליך פלילי אחר (עניין מונדרוביץ, בפסקה 117), אך מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לעשות שימוש בדוקטרינה זו. בדומה להליכים פליליים, יש להידרש לדוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד בהם רשויות התביעה התנהלו באופן שרירותי ובלתי צודק בעליל. על מנת לבטל הליך פלילי, או הליך הסגרה, מכוח דוקטרינה זו יש להוכיח, כשלב ראשון מבין שלושה, כי הפגם שנפל בהליך הוא כה חמור עד כי "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)). לא זה המקרה שלפנינו. ראשית, בכל הנוגע להתנהלות הפרקליטות בעניין זה, לא מצאתי כי נפל בה כל פגם. המשיב היה מחויב, בהתאם להוראות חוק ההסגרה לצרף לעתירתו את כל המסמכים שהוגשו בתמיכה לבקשת ההסגרה מטעם המדינה המבקשת. כך עשה המשיב ואף ציין במפורש אלו מהראיות שצורפו אינן קבילות לפי דיני הראיות הישראלים. בהתנהלות זו לא נפל כל דופי. המערער טוען כי על המשיב היה לחשוף ראיות אלה רק בפניו ולא בפני בית המשפט, אך אימוץ טענתו זו יחיה מנוגד לקביעה המפורשת הקבועה בעניין זה בתקנות ההסגרה. אף בטענות המערער בכל הנוגע לצורך בהשלמת החקירה לא מצאתי ממש. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, השאלה העומדת לפתחנו היא האם די בחומר הראיות שצורף על מנת לשמש תשתית ראייתית מספקת. אין זה מחובתה של המדינה המבקשת לצרף את כלל החומר הראייתי העומד לרשותה. כמובן, כי במידה ואין בחומר שהוגש די על מנת למלא אחר הדרישה הראייתית הקבועה בחוק ההסגרה, כי אז לא יוכל בית המשפט להיענות לבקשת ההסגרה. כמו כן, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הראיות שצירף המערער עניינן, כאמור, אך בשאלת מהימנותה של הקטינה ואין בעובדה כי ראיות אלה לא צורפו לבקשת ההסגרה שהגישו הרשויות הרוסיות כדי ללמד על כך שאלה ניהלו את חקירתם באופן מניפולטיבי או שרירותי. שנית, אין ממש בטענותיו של המערער הנוגעות לשיהוי בהגשת בקשת ההסגרה, אשר הוגשה מספר חודשים מועט לאחר חידוש ההליכים הפליליים נגדו ברוסיה. לא מדובר בנסיבות חריגות של שיהוי אשר יצדיקו הימנעות מהסגרה מטעמים של הגנה מן הצדק. שלישית, טענתו של המערער שלפיה אין להסגירו לנוכח השתקעותו בארץ, לא רק שאין בה ממש אלא מדובר בטענה מקוממת שמוטב היה לולא נטענה. העובדות מלמדות, כי המערער ומשפחתו התגוררו בארץ במשך שלוש שנים לאחר עלייתם לארץ בשנת 2001. לאחר שלוש שנים אלה החליטו לשוב לרוסיה ולא להשתקע כאן. בשנת 2005, שבועיים לאחר הגשת כתב האישום נגדו, חזר המערער לארץ. קשה שלא להגיע למסקנה כי המערער חזר לישראל רק על מנת להימלט מהדין ולא מסיבות אחרות הקשורות לרצונו לקשור את גורלו בגורל המדינה. המערער חי את מרבית חייו ברוסיה, משפחתו נמצאת ברוסיה הוא דובר את שפתה ומכיר את מנהגיה וחוקיה. לא שוכנעתי כי בנסיבות אלה הסגרתו לרוסיה תהיה בגדר התנהגות שערורייתית ובלתי צודקת בעליל. כאמור, אף אין בה כדי לפגוע בתקנת הציבור. סוף דבר 22. לסיכום, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להכריז על המערער כבר הסגרה בגין העבירות אותן ביצע כביכול ברוסיה. הפורום המתאים והראוי לשפיטתו הוא בתי המשפט ברוסיה והוא לא העלה כל טעם אשר יש בו בכדי להצדיק סירוב לבקשת ההסגרה. טענותיו בכל הנוגע לראיות אשר יש בהן כדי לסתור את גרסת הקטינה ולפגום באמינותה יתבררו בפני בית המשפט המוסמך ברוסיה. ויודגש, המערער אינו מוסגר על מנת לעמוד לדין בגין העבירות אותן ביצע כביכול בישראל, זאת אף בהתאם לכתב התחייבות שהעבירה ממשלת רוסיה למשיב וצורף כנספח ו' לעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. אשר על כן, לו תשמע דעתי דינו של הערעור להידחות. ככל הנראה הדיון בבית המשפט המחוזי התקיים בדלתיים סגורות. לפיכך, נכון לעת הזו פסק הדין לא יפורסם ועל הצדדים להודיע תוך 10 ימים מהי עמדתם בנוגע לפרסומו במתכונתו הנוכחית. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. 2. אוסיף רק כי לדידי לא היה מקום לקבל במסגרת הליך ההסגרה ראיות הגנה שתכליתן לחתור תחת מהימנות גירסת הקטינה. שוב ושוב נעשה, במסגרת הליכי הסגרה, נסיון לגרור את בתי המשפט, בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה, לשאלת החפות או האשמה של מי שמבקשים להכריז עליו כעל בר-הסגרה (ראו: ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל, פסקה 136 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.12.2010)). נחזור ונדגיש כי הכרזה על אדם כבר הסגרה אין משמעתה הכרעה בשאלת חפות או אשמה. בית המשפט אינו שוקל במסגרת זו את ראיות ההגנה מול ראיות התביעה בשאלת אמינות הגרסאות. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן ולהערותיה של חברתי השופטת מ' נאור. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ג בטבת התשע"ב (18.1.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11001580_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il