יבגני דובגילנוק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1568/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1568/14 ע"פ 1760/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 1568/14 והמשיב בע"פ 1760/14: יבגני דובגילנוק נ ג ד המשיבה בע"פ 1568/14 והמערערת בע"פ 1760/14: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתפ"ח 3310-11-12 שניתן ביום 20.1.2014 על ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ור' אמיר תאריך הישיבה: כ' בשבט התשע"ה (9.2.2015) בשם המערער בע"פ 1568/14 והמשיב בע"פ 1760/14: עו"ד אריאל טוקוב בשם המשיבה בע"פ 1568/14 והמערערת בע"פ 1760/14: עו"ד עדי צימרמן קצינת המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: שני ערעורים על גזר דינו מיום 21.1.2014 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתפ"ח 3310-11-12 (כב' סגן הנשיא מ' פינקלשטיין והשופטים ל' ברודי ור' אמיר), בגדרו הושת על המערער בע"פ 1568/14 (להלן: המערער; המשיבה בערעור זה והמערערת בע"פ 1760/14 תכונה להלן: המדינה) עונש של שבע וחצי שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע או עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וזאת תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר; שישה חודשי מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא עוון או עבירת איומים תוך שלוש שנים מיום שחרורו מאסר; ופיצוי בסך 70,000 ש"ח למתלוננת. רקע 1. המערער הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שהושג לאחר שמיעת פרשת התביעה, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק ובעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 337 לחוק. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, בעת הרלוונטית לכתב האישום היו המערער והמתלוננת בני-זוג מזה כחודש, והתגוררו באותה דירה. ביום 22.10.2012 בשעה 21:30, התלוותה המתלוננת למערער בעבודתו כשומר לילה במתחם באזור התעשייה בראשון לציון, כאשר עובר להגעתם למקום סיפרה המתלוננת למערער כי היא בהריון. במהלך הלילה, התגלע ויכוח בין השניים, בין היתר, משום שהתחוור למערער המאוכזב כי המתלוננת אינה בהריון ועל רקע קנאתו של המערער שהתעוררה כיוון שהמתלוננת התקשרה לבעלה בנפרד. במהלך הוויכוח האמור, ולאחר שהמערער שתה אלכוהול, החל האחרון להכות את המתלוננת באגרופים בפניה ובחזה עד שנפלה, כאשר גם בהיותה שכובה על הרצפה המשיך המערער לבעוט בה בחוזקה בכל חלקי גופה. בהמשך, ניפץ המערער שני בקבוקי בירה על ראשה של המתלוננת בזה אחר זה, וכתוצאה מכך איבדה המתלוננת את הכרתה. בהיותה חסרת הכרה נטל המערער חפץ חד וחתך את לחיה השמאלית. לאחר שהתעוררה מעלפונה, הציב המערער מראה מול פניה של המתלוננת, הראה לה את החתכים שגרם לה ואמר לה שעשה כן כדי שאיש לא ירצה להסתכל עליה. לאחר מכן המשיך המערער לשתות וודקה שרכש עבורו עובד אחר במתחם, ותוך כדי כך הכה את המתלוננת בכל חלקי גופה באגרופים ובבעיטות במשך שעות ארוכות כשהיא שרועה חסרת אונים וחבולה על הרצפה, וזאת עד לערב יום 23.10.2012, כשכל אותה העת שהו המערער והמתלוננת בחדר השומרים כשהחדר נעול והמערער מונע מהמתלוננת לצאת. בסמוך לשעה 19:00 ביום 23.10.2012, התקשר המערער לאביו וביקש ממנו לרכוש עבורו כרטיס טיסה לרוסיה שכן הוא הרג את המתלוננת. בסמוך לכך, הגיע האב לחדר בו שהו השניים ואמר למערער שיש לקחת את המתלוננת לבית החולים. המערער ניסה להניאו מכך בשל חששו מהמשטרה, אך האב עמד על כך, והשניים לקחו את המתלוננת לבית החולים. המתלוננת נזקקה לטיפול אינטנסיבי ואושפזה במצב חמור במשך כחודש וחצי, לאחר שכתוצאה ממעשי המערער נגרמו לה, בין היתר, שברים בצלעות, ביד ובאף וקרע בכבד. 2. יצוין, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, והצדדים טענו לכך באופן חופשי. יחד עם זאת, כתנאי לקיום ההסדר הפקיד המערער 20,000 ש"ח לפיצוי המתלוננת, כשהמדינה הבהירה שתבקש כי המערער יחויב בפיצויים בסכום גבוה יותר. 3. עובר למתן גזר הדין הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המערער. בתסקיר דווח כי המערער עלה ארצה בגפו בגיל 20, ובסמוך לכך התחתן והתגרש על רקע אלימות שנקט כלפי אשתו, שבגינה אף הורשע וריצה עונש מאסר. לחובתו שלוש הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, רכוש וסמים, כשבמקביל להליך הנוכחי התנהל נגדו הליך נוסף בגין עבירת אלימות משנת 2010. המערער מסר כי הכיר את המתלוננת באמצעות האינטרנט, ותלה ציפיות גבוהות להקמת משפחה עמה, אך משהבין כי קיים פער בין עמדות השניים חש פגוע, פנה לשתיית אלכוהול וביצע את המעשים בהם הואשם. המערער נטל אחריות והביע חרטה על מעשיו, אך יחד עם זאת התרשמה קצינת המבחן כי הוא מתקשה לגלות אמפטיה כלפי המתלוננת ומשליך על כתפיה את הבעייתיות בקשר הזוגי ביניהם. המערער דיווח כי הוא סובל מהתמכרות לאלכוהול מגיל ההתבגרות, וכי ערך מספר ניסיונות גמילה אשר לא צלחו. קצינת המבחן התרשמה כי המערער הוא בחור ילדותי ותלותי, המגלה קשיים משמעותיים בקיום יחסים זוגיים. בשקלול הנתונים הוערך, כי קיים סיכון להישנות עבירות אלימות מצדו, אך טיפול בבעיות האלימות והאלכוהול עשוי לצמצם סיכון זה בטווח הארוך. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן על בדיקת התאמת המערער לטיפול במסגרת מאסר. 4. ביום 21.1.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט ציין, כי מעשי המערער גרמו לפגיעה חמורה בערך החברתי בדבר שלמות הגוף, תוך שעמד על האכזריות והאלימות הקשה שהיו במעשיו ועל תוצאותיהם הקשות. צוין, כי אמנם המערער הורשע בעבירת אלימות שהיסוד הנפשי בה הוא פזיזות, נוכח הקושי שבהוכחת יסוד הכוונה בשל שכרותו, ואולם השכרות שליוותה את מעשיו מהווה נסיבה לחומרה, במיוחד כאשר מדובר במעשים שנפרשו לאורך יממה שלמה. בעת קביעת מתחם העונש, עמד בית המשפט על הפערים הבולטים בעונשי המאסר שנגזרו במקרים בהם עסקה הפסיקה שהוצגה על-ידי כל אחד הצדדים, אך ציין כי כל מקרה ונסיבותיו. יחד עם זאת נקבע, כי ניתן להקיש לעניין העונש הראוי במקרה דנא מהפרשה שנדונה בע"פ 2672/08 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2008) (להלן: עניין פלוני), על אף שצוין כי מדובר באחד מהתקדימים המחמירים ביותר, אם לא המחמיר ביותר שבנמצא, למי שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בנסיבות העניין נקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין חמש לעשר שנות מאסר. בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוככי המתחם ציין בית המשפט כנסיבה לקולה את הודייתו של המערער והבעת החרטה מצדו, ואילו כנסיבות לחומרה מנה בית המשפט את עברו הפלילי ונתוני התסקיר השליליים בעניינו. בשקלול הנתונים, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים לעיל. כלפי גזר הדין הוגשו שני הערעורים שבפנינו. יצוין, כי במועד הדיון בערעורים התברר כי לא הובאה לידיעת המערער ובא-כוחו העובדה כי המדינה ערערה על גזר הדין גם היא. על כן, בהחלטתנו מיום 9.2.2015 אפשרנו למערער להגיש השלמת טיעון בכתב בה יתייחס לטיעוני המדינה בערעורה, כאשר המדינה הגיבה בכתב להשלמת הטיעון האמורה. הערעורים דנא 5. לטענת המערער העונש שנגזר עליו על-ידי בית המשפט המחוזי חמור יתר-על-המידה, וזאת בין היתר, כתוצאה מכך שכתב האישום המקורי ייחס לו עבירה של ניסיון לרצח, עובדה אשר הותירה חותם בלב השופטים והשפיעה על קביעת המותב, כאשר מלכתחילה היה ברור למדינה כי אין בידה להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש בעבירה זו. בתוך כך, הפנה המערער לפסיקה אשר מלמדת, לטענתו, כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו סוטה באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מחלקה של המתלוננת בהתפתחות האירוע ותוצאותיו, ומצפיית המערער כי כתוצאה מהסדר הטיעון לא ימוצה עמו הדין. המערער הוסיף וטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט עת זקף לחובתו את שכרותו במהלך האירוע, שכן המערער לא היה מודע למעשיו בשל כך, ויתכן כי לו היה מנהל משפטו עד תום הייתה עומדת לו הגנת השכרות. בצד זאת, טוען המערער כי בהתחשב בנסיבות המקרה, יש להפחית מסכום הפיצוי שהושת עליו, בשל תרומת המערערת לאירוע, כאשר לטענתו "היא שהכניסה עצמה אל המצב אליו היא נקלעה"; העובדה כי ידו אינה משגת לשלם סכום מעין זה; והחלמתה המלאה של המתלוננת מן האירוע. יצוין, כי המתלוננת לא צורפה כצד לערעור על אף הערעור בעניין שיעור הפיצויים. 6. המדינה מצידה מערערת על קולת העונש, אשר לגישתה אינו הולם את מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומידת אשמו של המערער, תוך שהיא מדגישה את נסיבותיו החמורות של האירוע, את התנהגותו האכזרית של המערער ואת הנזקים הרבים שנגרמו למתלוננת הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. לטענתה, אכן היה מקום להקיש מעניין פלוני, אך שגה בית המשפט עת אימץ את העונש שהוטל בפסק דין זה – עשר שנות מאסר – כרף העליון של המתחם בעניינו של המערער. הודגש, כי נסיבות המקרה שבפנינו, כל אחת כשלעצמה וכולן יחד, חמורות יותר מהנסיבות בעניין פלוני, ועל כן היה מקום לגזור על המערער עונש חמור יותר, ומכל מקום לא עונש קל באופן ניכר מזה שנגזר בעניין פלוני. כמו כן נטען, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לייחס משקל של ממש להודאת המערער, וכי עברו הפלילי של המערער בצירוף תסקיר המבחן השלילי בעניינו היו צריכים להוביל לגזירת העונש קרוב לרף העליון של המתחם, בעיקר בשל הצורך להגן על הציבור מפניו. 7. בתמצית ייאמר כי בהשלמת טיעונו חזר המערער על טענותיו, בהפנותו לפסיקה נוספת ממנה עולה, לגישתו, כי העונש שהוטל עליו חורג מהמקובל במקרים דומים. כמו כן טען, כי יש להפחית מעונשו גם כדי לעודד את התמדתו בטיפול בו הוא מצוי, כפי שדווח בתסקיר המשלים שהוגש בעניינו, לגביו יפורט להלן. המערערת בתגובה ביקשה לדחות את טענות המערער בעניין ניסיונה להעצים את חומרת האירוע על-ידי הגשת כתב אישום בעבירת ניסיון הרצח, ומדגישה כי הסכמתה לתיקון העבירות בהן הואשם המשיב נבעה רק מעדותה של המתלוננת בבית המשפט כי המערער שתה אלכוהול עוד בטרם הגיעה היא למקום. עוד נטען, כי יש לדחות את טענות המערער ביחס לאשמה של המתלוננת בקרות האירוע, אשר עומדות בסתירה גמורה לכתב האישום המתוקן בו הודה המערער. 8. להשלמת התמונה יצוין, כי עובר לדיון בערעורים הוגש על-ידי שירות המבחן תסקיר משלים. מהתסקיר עלה, כי מזה כשמונה חודשים שוהה המערער במחלקה לטיפול אינטנסיבי שבמקום מאסרו, תוך התמקדות בהתמכרותו לאלכוהול. כמו כן, שולב המערער בתעסוקה ובקבוצות תמיכה למכורים, לא נרשמו לחובתו בעיות משמעת והוא מנהל סדר יום קבוע ויציב. גורמי הטיפול התרשמו כי המערער מודה בעבירות באופן חלקי, כשהוא מדגיש את העובדה שהיה נתון תחת השפעת אלכוהול בעת האירוע ואינו זוכר את פרטיו. גורמי הטיפול העריכו כי המערער נמצא בשלב ראשוני בטיפול, כששליטתו המוגבלת בשפה העברית מקשה עליו להעמיק בו. יחד עם זאת צוין, כי המערער מתאמץ לשתף במצבו ובעולמו הפנימי, הן בשיחות הקבוצתיות והן בפרטניות. דיון והכרעה 9. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה חריגה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 5564/12 מסארוה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.3.2015); ע"פ 8238/12 טלקר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (20.1.2015); ע"פ 122/14 שוורצפל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (7.7.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם). דומה כי המקרה שבפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים הדורשים התערבותנו. לאחר שנשקל מכלול הנתונים והטיעונים, לרבות התיעוד הנוגע לנזקים הפיזיים שנגרמו למתלוננת עקב מעשיו של המערער, המסקנה היא כי דין ערעורה של המדינה להתקבל וממילא יידחה ערעור המערער. העונש שנגזר על המערער אינו משקף כדבעי את חומרת מעשיו, ומהווה סטייה מן הענישה הראויה באופן המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור. 10. מעשי המערער ייחודיים בחומרתם ומעוררים שאט נפש. המערער נקט באלימות קשה כלפי המתלוננת, בת-זוגו, בכלאו אותה בחדר בו היה אמור לבצע תפקידו במסגרת עבודתו וכילה בה את זעמו במשך כיממה שלמה. אכזריותו של המערער באה לידי ביטוי באופן בולט בחיתוך פניה באמצעות חפץ חד כשהיא מחוסרת הכרה, תוך הבהרה כי המעשה נועד להשחית לעד את המראה החיצוני שלה, ובעובדה כי המערער המשיך להלום ולהתעלל במערערת זמן רב כאשר היא שוכבת חסרת אונים ללא כל אפשרות להימלט על נפשה. חומרת מעשיו מתעצמת נוכח התנהלותו של המערער אף בתום מסכת ההתעללות במתלוננת, עת ניסה למלט עצמו, נותר אדיש למצבה החמור של המתלוננת שנגרם עקב מעשיו ואף ניסה לשכנע את אביו שלא להבהילה לבית החולים על-מנת שהאירוע לא ייוודע למשטרה. הפגיעות והנזקים הפיזיים שנגרמו למתלוננת עקב מעשי המערער חמורים ביותר, וזו שהתה באשפוז במשך חודש וחצי, שבועיים וחצי מהם בטיפול נמרץ. בנוסף לכך, אין כל ספק כי האירוע המתואר הותיר חותם בנפשה של המתלוננת, כפי שעולה מעיון בעדותה בבית המשפט המחוזי, אליה אף לא התייצבה בתחילה מתוך חששה מפני פגישה עם המערער והצפת החוויה שעברה (עמ' 166 לפרוטוקול). 11. בצד נסיבותיו החמורות של המקרה, התסקיר השלילי שניתן בעניינו של המערער ובייחוד עברו הפלילי, כאשר הלה כבר ריצה בעבר מאסר בגין עבירות אלימות כלפי בת-זוג אחרת, מהווים אף הם נסיבות כבדות משקל להחמרת עונשו. אמנם, יש בתסקיר המשלים שהוגש במסגרת הערעור כדי להצביע על התקדמות ושיפור בנכונותו וגישתו להשתלב בהליך טיפולי, ואולם מדובר בטיפול ראשוני ודומה כי התהליך שעל המערער לעבור מצוי רק בחיתוליו. כמו כן, יוטעם, כי אין לקבל את טענות המערער כי שכרותו מהווה נסיבה שיש בה כדי להפחית מחומרתם של מעשיו, ויש לאמץ את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי השכרות מהווה דווקא נסיבה לחומרה (ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (17.11.2008); ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 17 (21.2.2008)), זאת בייחוד נוכח העובדה שהמעשים בוצעו במשך שעות רבות במהלכן המשיך המערער לשתות לשוכרה כשהוא מתעלל באכזריות במתלוננת, ואין מדובר בהתפרצות רגעית של אבדן עשתונות, וכאשר גם משהתעשת כביכול והתקשר לאביו על-מנת שיסייע לו להימלט, לא מצא המערער לנכון לסייע למתלוננת על אף המצב החמור בו הייתה שרויה. מכל מקום, נוכח האמור, דומה כי אין ממש בטענת המערער כי הוא היה על-סף הגנת השכרות. על עונשו של המערער אם כן, לשקף את חומרת מעשיו, הנסיבות לחומרה בעניינו והצורך להגן על הציבור מפניו על-ידי הרחקתו. אמנם, יש להתחשב בהודאתו של המערער כנסיבה לקולה, אך בנסיבות המקרה נסוג המשקל המיוחס לנסיבה זו בפני שיקולי הגמול וההרתעה. 12. כפי שנטען בפנינו מטעם המדינה, העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי מקל ביחס לעונש שנגזר בעניין פלוני – 10 שנות מאסר, כאשר נסיבות המקרה והאלימות שננקטה במקרה שבפנינו חמורות יותר באופן יחסי, ולכך אף נלווית הרשעתו של המערער בעבירה של כליאת שווא, אשר דומה כי לא ניתן לה משקל מספק בגזר דינו של המערער. יתרה מזאת, עיון במקרים נוספים בפסיקה בהם הופעלה אלימות כלפי אישה על-ידי בן-זוגה מעלה, כי במקרים שחומרתם פחותה או דומה למקרה שבפנינו, נגזרו על הנאשמים עונשים חמורים יותר, לעיתים באופן משמעותי. כך, למשל, בפסק דין שיצא תחת ידו של בית משפט זה אך בימים האחרונים, ע"פ 4221/13 ואנונו נ' מדינת ישראל (26.3.2015), אושר עונש של 10 שנות מאסר שהושת על הנאשם לאחר שהטיח אבן בראשה של גרושתו ודקר אותה במברג מספר פעמים, כאשר תוצאות המקרה, בלי להפחית מחומרתן, אינן חמורות כבמקרה שבפנינו. באותה פרשה היה אף מדובר באירוע שנמשך פרק זמן קצר, בוודאי ביחס למשך הזמן בו מדובר במקרה דנא. בע"פ 7100/13 סגלטיצי נ' מדינת ישראל (29.1.2015) נגזר על המערער עונש של 13 שנות מאסר בפועל לאחר שדקר את בת-זוגו בבית החזה ובבטנה. אמנם, במקרים אלו הורשעו הנאשמים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, עבירה הדורשת קיומו של יסוד נפשי חמור יותר מזה שיוחס למערער בהרשעתו. ואולם, יש לזכור כי במקרה שבפנינו אין מדובר באירוע קצר או חד-פעמי, אלא במסכת התעללויות אלימה ואכזרית שנמשכה כיממה שלמה, שהסתיימה בתוצאות קשות ביותר. דומה שיש בכך, לצד העובדה כי המערער אף הורשע בכליאת שווא, כדי למתן את הפער בענישה בין המקרים שהוצגו לעיל לבין המקרה דנא הנובע מהשוני ביסוד הנפשי. מנגד, מרבית המקרים עליהם הצביע המערער כמקרים שיש בהם כדי ללמד על מדיניות ענישה מקילה יותר מזו שנקט בית המשפט המחוזי, אינם דומים למקרה שבפנינו והם נבדלים ממנו בהיבטים רבים, בין היתר, במשך הזמן שבמהלכו התרחש המקרה, בתוצאותיו ולעיתים אף ברקע שהוביל להתרחשותו (ראו לדוגמא: 391/14 פלוני נ' מדינת ישראל (19.3.2014), במסגרתו נגזרו על המשיבים 15 חודשי מאסר לאחר שתקפו שני צעירים נוספים בשל סכסוך ביניהם; ע"פ 6873/13 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2014), בגדרו נגזרו על המערער 24 חודשי מאסר לאחר שהטיח פעמיים חפץ בראשה של אשתו ונמלט, ובעקבות כך אושפזה היא למשך יום). 13. אכן, אין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את מידת ההחמרה הראויה בענישה, אך יחד עם זאת חובה עלינו לתת ביטוי להוקעתם של מעשי אלימות כה חמורים כלפי נשים מצד בני-זוגן על-ידי השתת עונשים הולמים שיבטאו את סלידתה של החברה מהמעשים האמורים ושירתיעו מפני הישנותם (ע"פ 305/12 מדינת ישראל נ' צוובנר, פסקה 9 (24.6.2013); ע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008)), ובפרט כאשר מדובר במעשה כה חמור כבענייננו. נוכח האמור, ראוי יהיה להעמיד את מאסרו בפועל של המערער על תקופה של שמונה וחצי שנות מאסר. 14. באשר לטענת המערער בכל הנוגע לפיצוי שהוטל עליו לטובת המתלוננת – יש לדחות טענה זו על הסף, שכן המתלוננת כלל לא צורפה כצד לערעור (ע"פ 3079/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.9.2012)). למעלה מן הדרוש אציין, כי דומה שמדובר בפיצוי סביר ומידתי בנסיבות העניין ובהינתן הנזק החמור שנגרם למתלוננת. מכל מקום, ודאי שלא ניתן לקבל את טענות המערער כי זו החלימה לחלוטין מהאירוע, שכן דומה כי הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית המתלוננת עודנה מתמודדת עם הנזקים שנגרמו לה, ומבחינה מסוימת תתמודד עמם לאורך כל חייה. סוף דבר – הערעור בע"פ 1568/14 נדחה. הערעור בע"פ 1760/14 מתקבל. עונשו של המערער יוחמר לשמונה וחצי שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, כאשר יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יוותרו בעינם. ניתן היום, י' בניסן התשע"ה (31.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14015680_L03.docעכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il