פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1565/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1565/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה מיום 25.02.2014 בת"פ 25222-03-10 שניתן על ידי כבוד השופט כמאל סעב תאריך הישיבה: כ"ג בשבט תשע"ה (12.2.15) בשם המערער: עו"ד תמי אולמן; עו"ד שחף אולמן בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר בשם משפחת הקורבן: עו"ד פאידה אנדראוס פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. בהכרעת דין מיום 17.9.2013 קבע בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה (השופט כ' סעב) כי המערער, שהיה קטין בעת ביצוע המיוחס לו, ביצע עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי התקיימו הדרישות העובדתיות והמשפטיות להוכחת יסודות העבירות שיוחסו למערער מעבר לכל ספק סביר, וכי לא עומדת לו טענת ההגנה העצמית. בגזר דין מיום 25.2.2014 הרשיע בית המשפט את המערער וגזר עליו שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו), מאסר מותנה ופיצויים בסך 30,000 ש"ח למשפחת המנוח. 2. לפי כתב האישום מצא המנוח את מותו ביום 28.2.2010 מדקירה בעומק של 11 ס"מ לפחות שדקר אותו המערער בבית החזה מימין באמצעות סכין מטבח גדולה, בה הצטייד בדירת מגוריו, לאחר שהבחין בכך שהמנוח וחברו ר', שהתגורר בשכנות למשפחת המערער, תוקפים באגרופים ובעיטות את אביו החורג, א'. בעקבות הדקירה נפל המנוח, ובעודו שוכב על הרצפה ניסה המערער לדקור אותו ברגל והוא ו-א' בעטו בו. מיד לאחר מכן זרק המערער את הסכין לפח אשפה סמוך ועלה יחד עם א' לדירה. קָדם לאירוע זה אירוע נוסף שהתרחש יום קודם לכן, ב-27.2.2010, שבמהלכו נפגע ר' מכך שבהמשך לעימות שהתפתח בבית הכנסת בינו לבין א' – לאחר שר' היכה בידו את אחותו הקטינה של המערער, ילידת שנת 2001 – התבקש ר' לעזוב את בית הכנסת, והוא והמנוח החליטו להכות את א' ומימשו את החלטתם ביום שלמחרת האירוע שהתרחש בבית הכנסת. 3. יצויין כי ביום 25.3.2010 נמחקה העבירה לפי סעיף 29 לחוק העונשין מהוראות החיקוק לפיהן הואשם המערער. עבירה זו עוסקת, בין היתר, בביצוע בצוותא של עבירה. 4. לפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר שירות המבחן לנוער ממנו עלה: שהמערער עבר בחייו משברים וטראומות משמעותיות; גדל ללא דמות אב משמעותית וחיובית; חווה אלימות קשה מצד בן זוגה של האם; נקלע לאירוע ללא מעורבות ישירה עם קורבן העבירה, בהשפעת הדינאמיקה המשפחתית ונסיבות חייו; לקח אחריות על המעשה, הבין את חומרתו והביע חרטה כנה. להערכת השירות זקוק המערער לטיפול משמעותי. לאור חומרת העבירה נמנע השירות ממתן המלצה טיפולית. 5. בטיעוני הצדדים לעונש הדגישה המאשימה: את חומרת העבירה; את התכנון וההכנה שקדמו לה; את הנסיון לדקור את המנוח לאחר הדקירה הקטלנית ואת הבעיטות שבעטו הוא ו-א' במנוח; את היות המנוח אדם נורמטיבי שכל עתידו לפניו; את הסבל הרב והצער שעוברת משפחת המנוח; ואת העובדה שהמערער ניהל את משפטו עד תום, לא לקח אחריות על מעשיו ולא חסך זמן שיפוטי. המאשימה עתרה להשית על המערער תקופת מאסר משמעותית ומרתיעה, לצד מאסר על תנאי ופיצוי הולם למשפחת המנוח. הסניגור עמד על כך שהמערער יצא להגנת בני משפחתו שבפועל הותקפו על ידי המנוח וחברו. עוד הודגשו: גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירה; עברו הנקי; נסיבותיו האישיות; העובדה שלקח אחריות בכך שהזמין אמבולנס ושיתף פעולה עם החוקרים; והעובדה שהיה במעצר כחודש וחצי ולאחר מכן הושם במעצר בית של כמעט ארבע שנים. הסניגור עתר להשית על המערער עונש מאסר שלא יעלה על שנתיים, תוך מתן עדיפות לשיקולי שיקום. המערער הביע צער וחרטה, ציין כי לא התכוון לתוצאה הטראגית וביקש שלא למצות איתו את מלוא חומרת העונש. 6. לאחר שבחן את מכלול שיקולי הענישה הראויים ועמד על פסיקת בית משפט זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה הראוי נע בין 5 ל-12 שנות מאסר. כן עמד בית המשפט על מדיניות הענישה ביחס לקטינים כפי שנקבעה בפסק הדין בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (8.3.2009). לבסוף עמד בית המשפט הן על השיקולים לחומרה והן על השיקולים לקולא והשית על המערער את העונשים דנן. 7. בנימוקי הערעור טוען המערער – באמצעות באת כוחו, עו"ד תמי אולמן - בראש ובראשונה כי טעה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי המערער ביצע עבירה של הריגה על פי סעיף 298 לחוק העונשין יחד עם סעיף 29 לחוק (סעיף שנמחק כאמור מכתב האישום), ושגיאה זו הובילה אותו להחמיר בעונש שגזר על המערער. כן טוען המערער כי טעה בית המשפט כשלא נתן משקל ראוי: לכך שהיה בן 16 ו-9 חודשים בעת ביצוע העבירה; כי הוא זה שהזמין אמבולנס לאחר דקירת המנוח (דבר שיש בו כדי להעיד על נטילת אחריות); כי שיתף פעולה עם חוקרי המשטרה; כי טעה בית המשפט כשלא נתן משקל ראוי לכך שהאירוע החל כאשר המנוח ואחר תקפו בצוותא ובאכזריות את אביו החורג של המערער באישון ליל מול עיני שני ילדיו הקטינים ורעייתו. כן נטען שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לשיקולי השיקום ולנסיבות חייו הקשות כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן. המערער טוען כי הוא ניהל את משפטו עקב מחלוקות משפטיות, בעיקרן סביב טענת "הגנה עצמית". לבסוף טוען המערער כי הפיצוי הכספי שהושת עליו כמוהו כ"מכת מוות בעבורו ובעבור בני משפחתו" שמצבם הכלכלי אינו שפיר, והוא עותר שלא להטיל על כתפיו פיצוי כספי או לחלופין להקטין את סכום הפיצוי שהושת עליו. 8. מתסקיר עדכני של שירות המבחן לנוער עולה כי: המערער שוהה בכלא "צלמון" באגף התורני; משולב בכיתת לימוד במרכז החינוכי; מוסר בדיקות שתן נקיות; תיפקודו בכלא תקין, ללא עבירות משמעת; השתתף בצורה פעילה בקבוצות טיפוליות במסגרת פרוייקט "דתו'ן" ואף החל לאחרונה, לפי בקשתו, בטיפול פרטני עם סטודנטית לעו"ס. עוד צויין כי המערער מודה במיוחס לו ולוקח אחריות על ביצוע המעשה; מביע חרטה כנה, אך מציין כי ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית, ללא שיקול דעת וללא כוונה להרוג את המנוח. השירות ממליץ על הקלה מסויימת בעונשו. בדיון לפנינו שבה נציגת השירות, גב' ש' מרדר, והמליצה על הקלה מסויימת בעונשו של המערער. 9. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרית משגב – מאשרת כי אכן נפלה שגגה בהכרעת הדין ובגזר הדין עת התייחס בית המשפט המחוזי לסעיף 29 לחוק העונשין, שנמחק מכתב האישום ביוזמת המשיבה (ביום 25.3.2010 – י.ד.). יחד עם זאת, נטען כי המערער הוא המבצע העיקרי של העבירה, ובמקרים שנסיבותיהם דומות הוטלו על העבריין עונשי מאסר גבוהים מזה שהושת על המערער. עוד נטען כי המערער הוא זה שיזם את האירוע כאשר לא היה לו סכסוך אישי עם הקורבן או עם חברו. לבסוף נטען כי המערער חושב גם כיום שהתנהגותו הייתה נכונה, מה שמעיד שההליך הטיפולי שאותו הוא עובר לא גרם להתקדמות משמעותית בנושא זה. 10. באת כוח משפחת הקורבן – עו"ד פאדיה אנדראוס – טענה לפנינו כי יש לדחות את ערעורו של המערער בעניין הפיצוי שהושת עליו, והצביעה על הנזקים הנפשיים והכלכליים הקשים שנגרמו למשפחה בשל מעשהו של המערער. 11. לאחר התייעצות החלטנו לדחות את ההכרעה בערעור במטרה לאפשר למערער לשלם בהקדם האפשרי לכל הפחות חלק מסכום הפיצוי שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי, כאשר רשמנו לפנינו את הצהרת באת כוח המערער לפיה ביכולת משפחת המערער לגייס סכום של 10,000 ש"ח בתוך ימים מספר, על חשבון סכום הפיצוי שהוטל עליו. 12. ביום 16.2.2015 עודכנו על ידי באת כוח המערער כי סך של 10,000 ש"ח הופקד בבנק הדואר, בתאום עם "המרכז לגביית קנסות", על חשבון הפיצוי שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי. 13. לא בלי התלבטות הגעתי לכלל מסקנה כי יש להקל הקלת מה בעונש המאסר שהושת על המערער ולהעמידו על שבע שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) במקום שמונה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מאסרו). יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון להתערב ביתר רכיבי העונש, ובפרט בסכום הפיצוי שהוטל על המערער. הנזקים שהסב המערער למשפחת המנוח קשים ביותר, ובפיצוי שהושת עליו יש כדי להקל ולוּ במעט, ודי בכך כדי להצדיק דחיית הערעור בנושא זה. השיקול המרכזי שהובילני למסקנה כי יש להקל הקלת מה בעונשו של המערער הינו העובדה שהיה קטין (בן 16 ו-9 חודשים) בעת ביצוע העבירה. בהלכה שנקבעה בע"פ מדינת ישראל נ' פלוני (8.3.2009) עמדתי על השיקולים הבאים שאותם על בית המשפט לבחון טרם יכריע בעניין העונש שיוטל על קטין: גילו של העבריין הקטין בעת ביצוע העבירה; האם מביע העבריין הקטין חרטה כנה על ביצוע העבירה והאם נוטל הוא אחריות למעשיו; עברו הפלילי של העבריין הקטין; סיכויי השיקום של העבריין הקטין וחומרת מעשיו של העבריין הקטין (שם, פיסקה 13). באותו עניין אף עמדתי על חשיבות תרומתו של שירות המבחן בגזירת דינו של נאשם בהליכים שבהם מעורבים קטינים (שם, בפיסקאות 28-26). בענייננו מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוע העבירה (כאמור, בן 16 ו-9 חודשים), בעל עבר נקי ונסיבות חיים מורכבות בלשון המעטה. מתסקירו העדכני של שירות המבחן ומדבריה של נציגת השירות לפנינו עולה כי הוא לוקח אחריות על ביצוע העבירה ומביע חרטה כנה על תוצאות מעשיו. המערער נוטל חלק פעיל בקבוצות טיפוליות ואף החל לאחרונה, לפי בקשתו, בטיפול פרטני. שירות המבחן ממליץ לפנינו על הקלה מסויימת בעונשו של המערער. על אף חומרתו הרבה של המעשה שבביצועו הורשע המערער והתוצאה המזעזעת של קיפוח חיי אדם בעטיו של המעשה, אני סבור כי הצטברותם של שאר השיקולים דנן, בנסיבות המקרה שלפנינו – לרבות העובדה שהמערער היה נתון במעצר בית במשך כארבע שנים – את הכף להקלה מסויימת בעונש. אשר על כן אמליץ לחבריי להקל בעונשו של המערער כמפורט לעיל. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט י' דנציגר. הסכמתי ניתנה לא בלי התלבטות, לאור העבירה ותוצאתה הקטלנית, והשיקולים לחומרה שפרט בית המשפט המחוזי בגזר הדין. הסכמתי נובעת מרוב המשברים שחווה המערער עוד מנערותו, אורח חיים קשה ומעיק שנכפה עליו שלא בטובתו, חסכים הוריים, כלכליים וחינוכיים, וכיוצא במצוקות הללו שפורטו בתסקיר שירות המבחן, ולא אתן להם פומבי; תנאי-חיים שקשה לעמוד בהם. גם את האופן שבו נקלע המערער, קטין, כזכור, אל האירוע, מן הראוי להביא במניין השיקולים, גם את החרטה הכנה ותהליך השיקום. הקלה של שנת מאסר אחת (7 שנים במקום 8) נועדה לבטא פתח של תקווה למערער, מבלי לגרוע מחומרת מעשיו ומן התוצאה הנוראה מכל, שבעטיים יוסיף המערער לשהות עוד שנים ארוכות בבית הסוהר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ו' באדר תשע"ה (25.2.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14015650_W09.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il