מיס אל אופנה עילית לנשים (1992) בע"מ נ. PMN Verwaltungs-und

פסק-דין בתיק ע"א 1562/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1562/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. מיס אל אופנה עילית לנשים (1992) בע"מ 2. אורי רביבי נ ג ד המשיבים: 1. PMN Verwaltungs-und Beteiligungs GmbH OUI KG 2. Ouiset Textilhandel GmbH 3. Yaya Textilvertriebs GmbH 4. Lagotte Bekleidungsf Paula Gottesdiener GmbH&Co 5. נתן גוטסדינר 6. Fountain Ltd משיבה פורמלית: 7. זהבה לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בת"א 2369/99, ת"א 1920/00, ת"א 2109/00 ות"א 2467/00 מיום 26.1.09 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו תשע"א (29.11.10) בשם המערערים: עו"ד י' בנקל; עו"ד א' כהן בשם המשיבים 1-6: עו"ד ד' עופר בשם המשיבה 7: עו"ד ש' צוקרמן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' גדות) בת"א 2369/99, ת"א 1920/00, ת"א 2109/00 ו-ת"א 2467/00 מיום 26.1.2009, במסגרתו נתקבלה תביעה כספית שהגישו המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) נגד המערערים ונגד המשיבה 7 שהינה משיבה פורמאלית (להלן: זהבה), כך שהמערערים וזהבה חויבו ביחד ולחוד לשלם למשיבות סכום בשקלים השווה לסך של 5,606,906 מארקים גרמניים (מ"ג), כשסכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה כדין. העובדות על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. התביעה הראשונה העומדת במוקד הערעור נסבה על החוב הכספי הנטען של המערערת 1 (להלן: מיס אל) למשיבות (להלן: התביעה הכספית). מקורו של חוב זה הוא בסחורה אותה סיפקו המשיבות – שהינן חברות (יחד עם משיבות 4-3) בקונצרן אירופי העוסק בעיצוב, ייצור ושיווק של אופנת נשים – בשנים 1999-1998 למערערת 1, שהייתה זכיינית של הקונצרן והפיצה את מוצרי הקונצרן בחנויותיה. המערער 2 (להלן: אורי) וזהבה הם בעלי המניות של המערערת 1 והם ערבים לחובותיה למשיבות. תביעתן של המשיבות נגד המערערים ונגד זהבה הוגשה ביום 28.8.1999 בהליך סדר דין מקוצר, כאשר טענת ההגנה של המערערים ושל זהבה הייתה כי חובם למשיבות נפרע, כיוון שהסכומים ששולמו על ידם למשיבות בתקופה הרלוונטית עלו על גובה החוב. טענת המשיבות בהקשר זה הייתה כי אותם סכומים נזקפו על חשבון חובות עבר, ואין הם נוגעים לסכום הנתבע על ידן. הצדדים הגישו מטעמם חוות דעת חשבונאיות ערוכות על ידי רואי חשבון. 2. ביום 1.3.2000 הגישו המשיבות 4-1 תביעה כנגד המערערים לצו מניעה קבוע ולפיצוי, בגין שימוש לא מותר בסימני המסחר של הקונצרן (להלן: תביעת סימני המסחר). 3. ביום 26.6.2000 הגישה מיס אל תביעה כספית על סך 1,031,599 ש"ח כנגד המשיבים 6-5, להשבת הכספים אותם שילמה מיס אל למשיבה 6 (להלן: חברת פאונטיין) ו/או למשיב 5, הבעלים והמנהל של הקונצרן ובעל השליטה בחברת פאונטיין (להלן: נתן), על בסיס התחייבותו כי חשבונה של מיס אל אצל רשם החברות יזוכה בגין סכומים אלו, התחייבות אשר לטענתה לא קוימה (להלן: תביעת פאונטיין). 4. ביום 6.9.2000 הגישה מיס אל תביעה כספית נוספת, על סך 10 מיליון ש"ח כנגד נתן והמשיבות בגין הנזקים שנגרמו ו/או ייגרמו לה כתוצאה מאי אספקת הסחורה במועדה (להלן: תביעת הפיצויים). 5. הדיון בכל התביעות הנ"ל אוחד בבית המשפט המחוזי וכן מונה רו"ח יחזקאל פלומין כמומחה מטעם בית המשפט, לבירור המחלוקות הכספיות והחשבונאיות שבין הצדדים (להלן: המומחה). 6. זהבה הינה בעלת מניות במיס אל ובשנותיו הראשונות של ההליך הייתה בחזית אחת עם מיס אל ועם אורי וטענה, יחד עמם, כי החוב למשיבות נפרע. בתחילת שנת 2006 שינתה זהבה את עמדתה והודתה בחוב, בטענה כי הולכה שולל על ידי אורי (שהיה בן זוגה), אשר גרם לה להאמין כי החוב נפרע. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 7. בכל הנוגע לתביעה הכספית קבע בית המשפט המחוזי כי העיקרון של זקיפת תשלומים על חשבון חשבונות קודמים חל ביחסים בין הצדדים ודחה את טענת המערערים כי החוב למשיבות נפרע מהטעם שבשנים 1999-1998 שולם למשיבות סכום העולה על סכום החוב. משכך, ערך בית המשפט המחוזי, על סמך חוות דעת המומחה שמונה מטעמו ועל סמך העדויות השונות שנשמעו בפניו, בירור מקיף של ההתחשבנות הכספית בין הצדדים, והגיע בסופו של יום למסקנה כי חובם של המערערים ושל זהבה למשיבות עומד על סכום השווה ל-5,606,906 מ"ג (שישולם בשקלים), בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 8. נקודת המוצא להתחשבנות שבין הצדדים בחוות דעתו של המומחה הייתה, בהסכמת הצדדים, תמצית התנועה הכספית לתקופה שבין חודש נובמבר 1994 לבין חודש יולי 1999. המומחה לא הכריע בשאלת חובם של המערערים למשיבות נכון ליום 15.11.1004 (להלן: יתרת הפתיחה), הגם שציין כי זו מסתכמת לכל הפחות בסך 1,694,434 מ"ג. המומחה הותיר את ההכרעה בדבר גובה יתרת הפתיחה להכרעתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את טענת המערערים כי הדיון ביתרת הפתיחה מהווה הרחבת חזית, קיבל את טענת המשיבות כי שיעור יתרת הפתיחה הוא 4,331,671 מ"ג ודחה את הטענה כי זו נפרעה. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המערערים לפיה יש להפחית מיתרת הפתיחה הלוואה (בצירוף ריבית) בסך 1,849,000 מ"ג ואת טענתם לפיה סכומי כסף ששולמו על ידם במזומן למשיבות לא נוכו מן החוב ולא נרשמו. 9. המומחה קבע בחוות דעתו כי החוב המצטבר החל מיום 15.11.1994 ועד לסוף חודש יולי 1999 עומד על סך 958,468 מ"ג לטובת המשיבות. מסכום זה הופחת, בזיכוי על תנאי, הסכום שנתבע על ידי המערערים בתביעת פאונטיין (316,766 ש"ח), אך לאחר שנדחתה תביעת פאונטיין (כאמור להלן), בוטל הזיכוי האמור. 10. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים בתביעת פאונטיין, בקובעו כי מיס אל לא הוכיחה את טענתה לפיה ניתנה התחייבות מצד נתן כי חלקה של חברת פאונטיין ברווחי מכירת מניות חברת דרעד בע"מ על ידי מיס אל יקוזז מחובה של מיס אל למשיבות. 11. בית המשפט המחוזי דחה גם את תביעת הפיצויים שהוגשה על ידי מיס אל וקיבל את תביעתן של המשיבות 4-1 בתביעת סימני המסחר למתן צו מניעה קבוע, אך דחה את התביעה לפיצוי בגין הפרת סימני המסחר. 12. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה יש להורות למשיבות להחזיר להם סך של מיליון מ"ג (בצירוף ריבית והצמדה), שהועברו להן על ידי המערערים במסגרת הסכם סעדים זמניים, לפיו התחייבו הצדדים שלא לעתור במסגרת ההליכים המתנהלים ביניהם לבקשות למתן סעדים זמניים (להלן: הסכם הסעדים הזמניים). בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי התביעות נשוא פסק דינו אינן כוללות תביעה להשבת כספים מכוח הסכם הסעדים הזמניים, ולפיכך אין מקום להיעתר לסעד זה בשלב הסיכומים. 13. יצוין, כי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישו המערערים לבית המשפט זה (אשר נגעה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בתביעה הכספית) נדחתה ביום 15.6.2009 (הנשיאה ד' ביניש). הטענות בערעור 14. המערערים – באמצעות באי כוחם, עו"ד יוסף בנקל ועו"ד אלי כהן – תוקפים, לדבריהם, אך ורק את אופן הניתוח של העדויות והראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי ואת הסקת המסקנות מאותן עדויות וראיות, להבדיל מקביעות הנובעות מהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי, או ממצאי מהימנות. 15. לטענת המערערים, במסגרת הסכם הסעדים הזמניים שנחתם בין הצדדים שילמו המערערים למשיבות מיליון מ"ג, ולפיכך יש לנכות סכום זה, אף לשיטת המשיבות בתגובתן לבקשת המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין, מן הסכום שנפסק לטובתן. 16. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא קיבל את חוות דעתו המוסכמת של המומחה מטעמו, לפיה חובם של המערערים למשיבות מסתכם ב-641,702 מ"ג בלבד (958,468 מ"ג פחות 316,766 מ"ג), ממנו יש להפחית את הסכום ששולם למשיבות במסגרת הסכם הסעדים הזמניים, כך שהמשיבות הן אלה שחייבות למערערים סכום של 358,298 מ"ג. לחלופין טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה כשסטה מחוות דעתו של המומחה בכל הנוגע לשיעורה של יתרת הפתיחה, מבלי שהציג לכך נימוקים כבדי משקל כמתחייב. 17. המערערים טוענים כי לא היה מקום לדחות את תביעת פאונטיין, בניגוד לאמור בחוות דעתו המוסכמת של המומחה מטעם בית המשפט וכאמור בכתב ההגנה, מבלי שהדברים גובו בתצהיר. כן טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה משדחה את טענתם כי יש להפחית מיתרת הפתיחה את ההלוואה (בצירוף הריבית). 18. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל את גרסת המשיבות על סמך עדות יחידה של נתן, שלו עניין אישי בתוצאת המשפט, בלא שעדות זו נתמכה בראיות חיצוניות כלשהן כנדרש על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). המערערים טוענים כי בנסיבות אלה היה על בית המשפט המחוזי להטיל על המשיבות נטל מוגבר להוכחת טענותיהן. 19. המערערים טוענים כי לא היה מקום, במסגרת תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר והתייחסה לחובם של המערערים וזהבה ביחס לשנים 1999-1994 בלבד, לפרוץ את גדר המחלוקת ולהתייחס להתחשבנות הכוללת בין הצדדים. מדובר, לטענת המערערים, בהרחבת חזית. כן טוענים המערערים כי המשיבות לא הציגו תשתית חשבונאית כלשהי להוכחת תביעתן. 20. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את טענתם באשר לפירעון יתרת הפתיחה על ידם, בנימוק שהערבויות והשיעבוד שניתנו על ידי המערערים לשם פירעונה של יתרת הפתיחה הוחלפו בערבויות חדשות. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי שגה גם משדחה את טענתם כי מעדותו של נתן עלה ששיעורה של יתרת הפתיחה מסתכם, לכל היותר, בכ-3 מיליון מ"ג. 21. לבסוף טוענים המערערים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה סכומי הכסף ששולמו על ידם במזומן נוכו מחובם כלפי המשיבות, הנסמכת על עדותו של נתן בלבד, אינה יכולה לעמוד. תגובת המשיבים 6-1 (להלן: המשיבים) 22. המשיבים – באמצעות בא כוחם, עו"ד דן עופר – דוחים את טענת המערערים בעניין הימנעותו, כביכול, של בית המשפט המחוזי מקבלת חוות דעת המומחה מטעמו. המשיבים מדגישים כי המומחה כלל לא עסק במסגרת חוות דעתו ביתרת הפתיחה וטוענים כי המערערים התעלמו במפגיע מן הממצא העובדתי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי לעניין יתרת הפתיחה. לדבריהם, הסכום שפסק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבות הינו הסכום שקבע המומחה, לאחר ביטול ההפחתה על תנאי בגין תביעת פאונטיין שנדחתה, בצירוף יתרת הפתיחה. 23. המשיבים דוחים את טענת המערערים לעניין הסכם הסעדים הזמניים. לטענתם, אין בין הסכם זה לבין פסק הדין כל קשר והסכום ששולם על ידי המערערים לא אמור להיות מופחת מן הסכום שנפסק בפסק הדין, אלא רק להיחשב כתשלום על חשבון פירעונו. 24. המשיבים דוחים גם את טענתם החלופית של המערערים לעניין יתרת הפתיחה, לפיה היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את הערכתו של המומחה לעניין זה ומדגישים כי המומחה קבע שיתרת הפתיחה עומדת על 1,669,434 מ"ג לכל הפחות, והותיר את קביעת הסכום המדוייק לבית המשפט. 25. המשיבים טוענים כי בית המשפט המחוזי כבר הכריע באופן פוזיטיבי בטענת המערערים לפיה עצם העיסוק ביתרת הפתיחה מהווה הרחבת חזית. כן דוחים המשיבים את טענת המערערים לפיה המשיבות לא ביססו את טענותיהן לעניין שיעור יתרת הפתיחה. 26. המשיבים דוחים את טענת המערערים לעניין פירעון יתרת הפתיחה וטוענים כי בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו לעניין זה על עדותו של נתן, ואין מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידו. כן טוענים המשיבים כי אין ללמוד מקיומן של הערבויות על פירעון יתרת הפתיחה. 27. כמו כן, דוחים המשיבים את טענות המערערים לעניין שיעורה של יתרת הפתיחה, לעניין הפחתת ההלוואה מיתרת הפתיחה ולעניין התשלומים במזומן. המשיבים טוענים כי מדובר בטענות שכבר הוכרעו בבית המשפט המחוזי והמכוונות נגד ממצאי המהימנות וממצאי העובדה שנקבעו על ידו. 28. המשיבים טוענים כי הצגת הדברים על ידי המערערים כאילו נתן לא מסר כל גרסה ביחס לתביעת פאונטיין איננה אמת וכן דוחים הם את הטענה כי דחיית התביעה עומדת בסתירה לאמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט המחוזי. 29. המשיבים טוענים כי אין כל ממש בטענת המערערים לפיה בית המשפט המחוזי הסתמך על עדותו היחידה של נתן מבלי שהובאו ראיות מסייעות התומכות בה. לטענתם, הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת הן על עדותו של נתן; הן על מסמכים רבים התומכים בה והן על חוסר האמון של בית המשפט המחוזי בעדותו של אורי. דיון והכרעה 30. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובת המשיבים על נספחיהן ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, סבורני כי דין הערעור להידחות. 31. בניגוד לאופן בו מציגים זאת המערערים, הערעור אכן מופנה, רובו ככולו, נגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה, ככלל, להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית והיא תעשה כן רק אם נפלה בהם טעות בולטת, כגון שהממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר [ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, סעיף ד(4) לפסק הדין (לא פורסם, 9.8.2006); ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2008); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל, פסקה 35 לחוות דעתי (לא פורסם, 20.1.2009)]. לאחר שעיינתי בהנמקתו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי כי נפלה בממצאיו של בית המשפט המחוזי טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהכרעתו. להלן יובאו הטעמים שהובילוני למסקנה זו. יתרת הפתיחה 32. הרחבת חזית: המערערים טוענים כי בחישוב יתרת הפתיחה על ידי בית המשפט המחוזי חרג הוא מגדר הפלוגתאות אותן הגדירו הצדדים בכתבי טענותיהם, אך איני סבור כי יש לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהתביעה הכספית הוגשה בגין מוצרים שסופקו למיס אל בשנים 1999-1998 וקבע כי לנוכח עיקרון זקיפת התשלומים אשר רווח בין הצדדים, היה צורך לקבוע מועד אשר בו תחושב יתרת הפתיחה בין הצדדים ולבחון את ההתחשבנות ביניהם החל ממועד זה. זאת, על מנת לברר את טענת המערערים, אשר הועלתה בכתב ההגנה לתביעה הכספית, ולפיה החוב שנטען על ידי המשיבות נפרע וכן לברר את טענת המשיבות בתשובתן לכתב ההגנה, לפיה הסכומים שהועברו להן על ידי המערערים בשנים 1999-1998 שולמו עבור חובות קודמים שלהם למשיבות, ולפיכך החוב נשוא התביעה הכספית לא נפרע. בית המשפט המחוזי אף הטעים בהקשר זה: "בחינת ההתחשבנות החל ממועד זה, אין משמעותה כי החוב נכון ליום 15.11.94 הוא חלק מהתביעה. החוב נכון ליום זה מהווה רק בסיס לבחינת ההתחשבנות בין הצדדים ולבחינת טענות הצדדים לחוב ולפרעון החוב, לאור העקרון האמור של זקיפת תשלומים." (סעיף 19 לפסק הדין). הנמקתו בית המשפט המחוזי מקובלת עליי ואני סבור כי בנסיבות העניין אכן לא היה מנוס מלברר את נושא יתרת הפתיחה, וזאת כדי שניתן יהיה לברר את טענות הצדדים ביחס לחוב שנטען על ידי המשיבות בתביעה הכספית, הגם שהחוב עצמו מתייחס לשנים 1999-1998. בנסיבות העניין שלפנינו איני סבור כי המשיבות הרחיבו את יריעת המחלוקת שבין הצדדים בכך שהגיבו לטענת המערערים בדבר פירעון החוב שנתבע על ידן. 33. לא זו אף זו, בהחלטתו מיום 16.11.2003 דחה השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים (רע"א 6260/03) ושהופנתה, בין היתר, נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתם למחוק את כתב התשובה שהגישו המשיבות, תוך שהוא דוחה את טענתם בדבר היות הטענות באשר ליתרת הפתיחה שבכתב התשובה הרחבת חזית אסורה. בין היתר נקבע בהחלטה זו כי: "המקום בו נדרש התובע לטעון כי התשלום ששילם הנתבע שולם בגין חוב אחר הינו כתב התשובה (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995), בעריכת ש' לוין, 321, ה"ש 74), טענה זו אינה מהווה תביעה חדשה בגין חובות אחרים אלא מענה בלבד לטענה שהעלו המבקשים עצמם." דברים אלו מקובלים אף עלי ויש בהם כדי לדחות את טענת המערערים בעניין חריגת בית המשפט מגדר הפלוגתאות שתחמו הצדדים. 34. חוות דעת המומחה: אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה בית המשפט המחוזי לא אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו בכל הנוגע לגובה יתרת הפתיחה. ראשית, סוגיית יתרת הפתיחה הושארה להכרעת בית המשפט המחוזי ואילו המומחה הופקד על בחינת ההתחשבנות בין הצדדים החל מיום 15.11.1999. המומחה אכן התייחס ליתרת הפתיחה בסעיף 5 לחוות דעתו, שכותרתו "הערות לגבי יתרה ל-15.11.94". אלא שהמומחה שב והדגיש כי ממצאיו בסוגיית יתרת הפתיחה הינם בבחינת הערת אגב וכי ההכרעה בנושא זה נתונה בידי בית המשפט המחוזי: "ואולם, כאמור, לא התייחסתי בכלל ליתרת הפתיחה ולגובהה, וההכרעה בנדון הועברה לכב' ביהמ"ש, ויש לראות באמור בסעיף זה כהערת אגב בלבד." (סעיף 5.6 לחוות הדעת). יתר על כן, גם לגופם של דברים קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן עומדות בסתירה להערותיו של המומחה בדבר גובה יתרת הפתיחה. בסעיף 5.5 לחוות דעתו ראה המומחה לנכון לציין כי יתרת הפתיחה אינה יכולה להיות נמוכה מסך של 1,649,434 מ"ג. המומחה ביקש, אם כן, לקבוע "גבול תחתון" ליתרת הפתיחה ואין בעובדה שבית המשפט המחוזי קבע בסופו של יום כי יתרת הפתיחה גבוהה מסכום זה כדי לסתור את דברי המומחה. 35. פירעון יתרת הפתיחה: בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הוכיחו כי חובה של מיס אל למשיבות נפרע. בעניין זה אימץ בית המשפט המחוזי את גרסתו של נתן, וזאת על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו, ובנסיבות אלה איני מוצא מקום להתערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי. הלכה ידועה היא כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי הערכאה הדיונית, המבוססים על הערכת מהימנותם של עדים. זאת, לנוכח יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית בהערכת העדויות הנשמעות לפניה, הנובע מיכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים, שפת גופם והתנהגותם בבית המשפט [ראו למשל: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 לפסק הדין (לא פורסם, 23.6.2005); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, פסקה 34 לחוות דעתי (לא פורסם, 1.2.2009)]. התערבות כאמור תיעשה במקרים חריגים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה [ראו: ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב (2) 661, 665 (1978); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2005)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו, בו בחר בית המשפט המחוזי לאמץ את גרסתו של נתן, נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. 36. תשלומים במזומן: גם טענותיהם של המערערים ביחס לתשלומים שאותם שילמו במזומן ואשר יש בהם כדי להשפיע על שיעור יתרת הפתיחה, מכוונים כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי: "בידי הנתבעים לא עלה לסתור את טענת התובעות ואת עדותו של נתן, לפיה כל התשלומים אשר נעשו במזומן זוכו בחשבונה של מיס אל. הנתבעים לא הצביעו גם על אף תשלום מסוים, אשר לא נכלל בכרטסת מיס אל ו/או במסמכי דרישות התשלום... ולא הצביעו גם על כל תשלום ספציפי אשר לטענתם בוצע ולא נעשה זיכוי בגינו. אשר על כן, ולאור עדותו הברורה והמפורטת של נתן באשר לזיכוי חשבונה של מיס אל, ולאור העובדה כי בכרטסת מיס אל מופיעים זיכויים בגין תשלומי מזומן, וכן לאור האסמכתאות השונות אליהן הפנה נתן במהלך עדותו, ניתן לקבוע כי מיס אל זוכתה בגין תשלומים שנעשו במזומן לידיו של נתן או עבורו, במסגרת ביקוריו בארץ." (סעיפים 33-32 לפסק הדין). בנסיבות אלה איני סבור כי נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי וכי קיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בממצאיו. 37. מרבית הטענות שמעלים המערערים אף זכו להתייחסות מפורשת מצד בית המשפט המחוזי, כגון הטענה בדבר העובדה שתשלומים ששולמו במזומן על ידי המערערים למשיבות לא הופיעו בנספחי כתב התביעה; הטענה על כך שבחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבות הופיעו שלוש אסמכתאות בלבד בדבר תשלומים במזומן והטענה בדבר אי תקינותן של המערכות החשבונאיות שהוצגו על ידי המשיבות. אין בכוונתי למנות את כלל נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהקשר לטענות אלה, ודי אם יצויין כי הטענות נדחו על ידי בית המשפט המחוזי באופן מפורט ומנומק, כך שאיני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו בנושאים אלו. עם זאת, ראיתי לנכון לציין כי איני סבור כי יש לקבל את טענת המערערים לפיה "בית המשפט קמא לא נתן דעתו וממילא התעלם ממחדלן של הצגת ספריהן של המשיבות בפניו הגם שכאמור לעיל פלומין קבע בחוות דעתו כי התשתית החשבונאית שהוצגה על ידן לא הייתה תקינה, לשון המעטה..." (סעיף 65 לסיכומי המערערים). בית המשפט המחוזי עמד על כך שתיעוד הזיכויים בחשבונה של מיס אל, אשר צורפו לחוות הדעת שהוגשה על ידי המשיבות, הובא בחשבון במסגרת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר הייתה מוסכמת על הצדדים. המומחה התייחס בחוות דעתו לאי תקינות המערכות החשבונאיות, אך הוא ציין כי התקיימה הסכמה בין הצדדים לגבי רוב הנתונים החשבונאיים, כך שהדבר לא מנע מן המומחה לערוך את חוות דעתו: "למרבית ההפתעה, ויש לזקוף זאת להגינותם המקצועית של המומחים, הסכימו הצדדים ביניהם לגבי רוב רובם של הנתונים החשבונאיים, אפילו שלא התבססו על חשבונאות קונבנציונלית, ורק מספר מועט יחסי של מחלוקות הובאו לבירור בפני, תוך בדיקה לגופם של הנתונים שבמחלוקת, כך שהעדרה של מערכת ספרים כדת וכדין לא מנע ממני את עריכת ההתחשבנות כפי שהיא מוצגת בחוות דעת זו." (סעיף 7.3 לחוות הדעת). לנוכח האמור, איני סבור כי קיימת הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה, מכוח הטענה בדבר אי תקינות המערכות החשבונאיות שהוצגו על ידי המשיבות. 38. המערערים טוענים כי היה על בית המשפט המחוזי לזקוף לחובת המשיבות את הימנעותן מלהעיד את מנהל החשבונות הגרמני מר קלאוס רוסנר. ואולם, בהחלטתו בבש"א 11660/07 מיום 5.9.2007, במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להזמין את מר רוסנר לצורך מתן עדות, ציין בית המשפט המחוזי כי "המבקשים (המערערים – י.ד.) יכלו לשאול את מרבית השאלות, אם לא את כולן, את מר גוטסדינר בחקירה נגדית והם אכן עשו כן..." (סעיף 5 להחלטה). בית המשפט המחוזי קבע עוד כי "המבקשות לא הוכיחו כי לאחר שמיעת הראיות בתיק, עדותו של מר רוסנר, בנסיבות העניין, דרושה וחיונית כדי להגיע לחקר האמת בנושאים הרלוואנטים שבין הצדדים, והחשובים לגרסת המבקשים." (סעיף 8 להחלטה). יצויין, כי בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 8019/07) נדחתה על ידי בית משפט זה (השופט א' גרוניס) ביום 7.10.2007, תוך שצויין בהחלטה: "כמובן, שאיני מביע כל עמדה בשאלה מהי ההשלכה של אי העדתו של העד המסוים, אם בכלל, ולגבי מי מבעלי הדין." ביטוי לכך שבית המשפט המחוזי סבר שעדותו של נתן מספיקה לצורך בירור המחלוקות שבין הצדדים, גם ככל שנוגע הדבר להוכחת גרסתן של המשיבות, ניתן למצוא בפסק דינו. במסגרת פסק הדין, ניתח בית המשפט המחוזי את גרסתו של נתן בהקשר לתשלומים במזומן והזיכויים ואימץ אותה. לפיכך, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטתו שלא לזקוף את אי העדתו של מר רוסנר לחובת המשיבות. 39. ההלוואה: בהקשר זה טוענים המערערים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לנכות את סכום ההלוואה מיתרת הפתיחה מנוגדת לאמור בחוות דעתו של המומחה ואף לעדותו של נתן. ואולם, טענות אלה עמדו לפני בית המשפט המחוזי בבואו להכריע בהליך והוא הסיק מעדותו של נתן כי סכום ההלוואה נכלל ביתרת הפתיחה כחוב בגין הסחורה ולא כהלוואה וכי החוב הפך להלוואה רק בשנת 1995. בית המשפט המחוזי אף קבע כי חוות דעת המומחה אינה סותרת מסקנה זו. איני סבור כי בממצאיו של בית המשפט המחוזי נפלה טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. 40. זאת ועוד, המערערים עצמם טוענים כי לא ניתן להבחין בין חוב בגין סחורה לבין חוב בגין הלוואה שעה שהמקור לאותו חוב הינו זהה. אם כך הוא הדבר, לכאורה לא קיימת מניעה, אף לשיטתם של המערערים, לאמץ את עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה דובר (במועד הרלוונטי) בחוב ואת החלטתו שלא לנכות את הסכום מיתרת הפתיחה. 41. בשולי הדברים יצויין כי אין בידי לקבל את החישובים שמוצגים על ידי המערערים, לפיהם לכאורה ניכוי סכום ההלוואה נדרש לנוכח סכום יתרת הפתיחה המינימלית המוזכר על ידי בית המשפט המחוזי. עיון בחישובי המומחה, עליהם ביסס את קביעתו לעניין יתרת הפתיחה המינימלית (המופיעים בסעיפים 5.3-5.2 לחוות הדעת), מעלה כי סכום ההלוואה לא נכלל בחישובים אלו וכי סכום ההלוואה לא נוכה על מנת לקבל את התוצאה לפיה "יתרת הפתיחה ל-15.11.94 לא יכולה להיות נמוכה מסך של 1,649,434 מר"ג, שהוא הסכום המצטבר של האמור ב-5.2 ו-5.3 לעיל." (סעיף 5.5 לחוות הדעת). הסכם הסעדים הזמניים 42. המערערים טענו בבית המשפט המחוזי כי הואיל והם שילמו למשיבות סך של מיליון מ"ג במסגרת הסכם הסעדים הזמניים, על בית המשפט להורות להן להשיב את הסכום בצירוף ריבית והצמדה. המשיבים מצידם טוענים כי הפקדת מיליון מ"ג צריכה להיחשב כתשלום על חשבון פרעון החוב ואין מקום להפחתתו מסכום התביעה. 43. אני סבור כי יש לדחות גם את טענת המערערים בעניין הסכם הסעדים הזמניים שכן איני סבור כי היה על בית המשפט המחוזי להפחית מסכום התביעה את הסכום שהופקד על ידי המערערים מכוח הסכם זה באמצעות העברה בנקאית, בסך מיליון מ"ג (להלן: סכום ההעברה). 44. מנוסח הסכם הסעדים הזמניים עולה כי מטרת ההסכם הייתה, בראש ובראשונה, להביא לביטול העיקול הזמני שהוטל על המלאי והמוצרים של מיס אל מכוח החלטתו של בית המשפט המחוזי בבש"א 56208/99. כנגד התחייבותן של המשיבות לפעול לביטול העיקול, התחייבו המערערים להפקיד את סכום ההעברה וכן למשכן את זכויותיו של אורי במגרש מסויים. וכך נכתב בהסכם: "מוסכם בזאת כי, כנגד ביצוע מלא ומדויק של התחייבויות מיס אל כאמור בהסכם להלן, תוגש בקשה משותפת לביטול העיקול אשר הוטל על חלק מנכסי מיס אל במסגרת בש"א 56208/99, ותוגש על ידי ויסט בקשה למחיקת בש"א 57757/99 (בקשה למכירת מעוקלים) ומי מהצדדים לא יבקש סעדים זמניים ו/או צווים זמניים כלשהם נגד משנהו בהליך כלשהו אשר מתנהל ו/או אשר יתנהל בין הצדדים." (סעיף 1 להסכם). מן הנוסח האמור ניתן ללמוד כי העיקול הזמני למעשה הומר על ידי הצדדים בבטוחות אחרות – הפקדת סכום ההעברה ומשכון זכויותיו של אורי במגרש מסויים (כמפורט בסעיף 2 להסכם). דהיינו, סכום ההעברה שימש כפיקדון שנועד להבטיח את קיומו של פסק הדין, ככל שהמשיבות יזכו בתביעתן. אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה הסכום האמור שימש כפירעון חלק מחובם של המערערים כלפי המשיבות. ראשית, הסכם הסעדים הזמניים נערך לאחר הגשת התביעה על ידי המשיבות ולא היה בו כדי לשנות את התביעה שהוגשה על ידי המשיבות, ובפרט כאשר מדובר בהסדר הסכמי ופרטי בין הצדדים, שאין כל אינדיקציה לכך שאישורו בידי בית המשפט נתבקש על ידי הצדדים. שנית, אף מנוסח ההסכם ניתן ללמוד כי המערערים כפרו בעצם קיומו של כל חוב כלפי המשיבות וכי הצדדים סיכמו על קיזוז סכום ההעברה "כנגד כל סכום שיפסק לטובת וי סט כנגד מיס אל" (סעיף 3.3. להסכם). דהיינו, הסכום שעתיד היה להיפסק על ידי בית המשפט המחוזי נלקח בחזקת נתון על ידי הצדדים ונקבע כי מאותו סכום שייקבע, ככל שיהא גבוה מסכום ההעברה, יקוזז סכום ההעברה. 45. למקרא ההסכם מתעוררת השאלה מהם הכללים שאמורים לחול על סכום ההעברה שהופקד מכוח הסכם הסעדים הזמניים. במקרה רגיל של המרת עיקול בערובה חלות על הערובה אותן הוראות החלות על עיקול זמני, דהיינו 383-374א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). זאת, מכוח הוראת תקנה 374(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "הומר נכס שעוקל בערובה של המשיב, יחולו על הערובה הוראות סימן זה". בהתאם להוראת תקנה 381 לתקנות, מקום בו התובע זכה בתביעתו ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד לביצוע פסק הדין והוא הדין גם באשר לערובה שהופקדה לצורך המרת העיקול הזמני [ראו גם: ע"א 2453/97 שחר נ' אזמור חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד נא(5) 637 (1997); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 573-572 (מהדורה עשירית, 2009); דוד בר אופיר הוצאה לפועל: הליכים והלכות 570(2)-570(3) (מהדורה שביעית – עדכון מס' 1, 2010)]. אלא שבמקרה שלפנינו לא הופקד סכום ההעברה, שבו הומרה הערובה, בקופת בית המשפט. כמו כן, כאמור לעיל, לא קיימת אינדיקציה לכך שהסכם הסעדים הזמניים אושר על ידי בית המשפט המחוזי. יתר על כן, הסכם הסעדים הזמניים יוצר הסדר מיוחד לעניין הריבית. כך, בסעיף 3.3 להסכם נקבע כי סכום ההעברה יישא ריבית כהגדרתה בסעיף 3.4 מיום החתימה על ההסכם ועד ליום קיזוזו כנגד כל סכום שייפסק על ידי בית המשפט המחוזי לטובת המשיבות. יצויין כי שיעור הריבית האמורה אינו מצויין בסעיף 3.4 בעותקים של ההסכם שהוגשו על ידי שני הצדדים לעיונו של בית משפט זה. כמו כן, באותם עותקים נרשם תאריך ההסכם כיום 1.12.1999 ולא יום 31.12.1999, כפי שנכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובחלק מכתבי הטענות של הצדדים. אלא שאני סבור כי הדיון בסוגיות חשובות אלה כלל לא אמור היה להיערך על ידי בית המשפט המחוזי בנסיבות המקרה שלפנינו. 46. טענותיהם של המערערים בעניין הסכם הסעדים הזמניים הועלו לראשונה בבית המשפט המחוזי בשלב הסיכומים. כך קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי והמערערים לא טענו אחרת (ואף מן החומר שהוגש לעיונו של בית משפט זה לא עולה רושם שונה). יוצא אפוא כי במשך כתשע שנים (מאז החתימה על הסכם הסעדים הזמניים ועד למתן פסק הדין) המערערים לא טענו לפירעון חלק מן החוב שנטען על ידי המשיבות ואף לא ברור האם הם יידעו את בית המשפט אודות קיומו של הסכם זה. בנסיבות אלה, אני סבור כי מדובר בהסכם חיצוני להליך המשפטי שהתנהל בבית המשפט המחוזי והנוגע למימוש פסק הדין ואכיפתו ולפיכך בית המשפט המחוזי לא שגה משלא נדרש לטענות שהעלו המערערים מכוחו. טענות אלה, הנוגעות בראש ובראשונה לעניינים שבעובדה, לא רק שלא הועלו בהזדמנות הראשונה אלא הועלו בסופו של הליך משפטי ממושך ביותר, בשלב הסיכומים שבו לא ניתנה לצד השני ההזדמנות להגיב לטענות אלה. במובן זה יש בטענות אלה משום שינוי חזית [השוו: ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 578-577 (1985); ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117-116 (2004)]. יתר על כן, בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי ביקשו המערערים סעד של השבת סכום ההעברה (סעיף 11 לסיכומים), סעד שלא נתבע על ידם במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי. בערעורם אמנם התמקדו המערערים בטענה כי סכום ההעברה מהווה פירעון של חלק מחובם כלפי המשיבות, אך גם בהעלאת טענה זו, כשלעצמה, בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי יש בעייתיות כאמור. 47. על אף כל האמור לעיל, אין בקביעותיי האמורות ואף אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי לחסום את דרכם של המערערים לפתיחת הליך משפטי נפרד ככל שלדעתם קיומו של הסכם הסעדים, ובפרט ההסדר הנוגע לריבית, מביא לכך שבסופו של יום ישולם למשיבות סכום הגבוה מזה שנתבע על ידן ושנפסק לטובתן בבית המשפט המחוזי. הסתמכות על עדות יחידה של בעל דין מעוניין 48. אני סבור כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה בית המשפט המחוזי לא פעל בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. עיון בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי מעלה כי הגם שנתן היה העד היחיד מטעם המשיבות, בית המשפט המחוזי לא התבסס על עדות זו בלבד אלא גם על מסמכים רבים שהונחו לפניו. כך, בעניין יתרת הפתיחה הסתמך בית המשפט המחוזי על המסמכים שהוצגו על ידי המשיבות מיום 15.11.1994, בהם אישר אורי את יתרת הפתיחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערערים לא התייחסות לאישורים אלו ולא התכחשו לאמור בהם וקבע כי די בהם כדי להוכיח את טענת המשיבות בדבר יתרת הפתיחה. בית המשפט המחוזי הסתמך גם על הבטוחות שניתנו על ידי המערערים למשיבות במהלך חודש נובמבר 1994. ככל שנוגע הדבר לחובם של המערערים בין השנים 1999-1994, הרי שקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין חוב זה התבססו על חוות דעת המומחה, אשר ממילא הייתה מוסכמת על הצדדים. לפיכך, איני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהתייחס לסעיף 54 לפקודת הראיות [ראו גם, למשל: ע"א 62/79 יעקב פור בנימין נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(1) 547, 550-549 (1980); ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נט(3) 266, 276-275 (2004)]. 49. המערערים משיגים גם על מהימנותו של נתן, אך כפי שציינתי לעיל, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על סמך הערכת מהימנותם של העדים שהופיעו לפניה. במקרה שלפנינו לא נפלה בממצאיו של בית המשפט המחוזי, הנוגעים למהימנותו של נתן, שגגה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. תביעת פאונטיין 50. טענתם העיקרית של המערערים היא כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את התביעה על סמך כתב ההגנה בלבד שכן זה לא נתמך בתצהיר, היות שתצהירו של עו"ד עופר נמשך ולא ניתנה כל גרסה לעניין התביעה מטעמו של נתן. בהקשר זה יצויין כי בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו (מש/17) טען אמנם נתן כי עו"ד עופר הוא שטיפל בעסקת פאונטיין (סעיף 48 לתצהיר), אך הוא התייחס לתביעת פאונטיין וכפר בטענות המערערים: "יודגש כי מעולם לא סוכם ביני לבין מר רביבי ו/או מי מטעמו כי רווחים כלשהם שיצמחו מעסקה כלשהי הקשורה בפאונטיין ו/או דרעד בע"מ יקוזזו מחובות מיס-אל ובעליה לתובעות בת.א. 2369/99." (סעיף 49 לתצהיר). יתר על כן, טענת המערערים בדבר נפקות העדר התצהיר מטעם עו"ד עופר סותרת לכאורה את טענתם בהקשר זה בבית המשפט המחוזי. זאת, לנוכח טענתו של אורי בתצהיר מטעמו (מע/10): "קראתי את תצהירו של נתן בקשר עם עסקת פאונטיין, כאמור לעיל, ואבקש לציין כי בניגוד לאמור בו עו"ד עופר לא היה שותף לפרטי העסקה כפי שסוכמו בין הצדדים ואשר נסגרה, כבכל התחשבנות אחרת בין הצדדים בארבע או בשש עיניים קרי בין נתן לביני או בין נתן ביני וזהבה." (סעיף 45 לתצהיר). 51. אין בידי גם לקבל את טענת המערערים לפיה דחיית תביעת פאונטיין על ידי בית המשפט המחוזי נעשתה בניגוד לחוות דעתו של המומחה. אני סבור כי לא קיימת סתירה בין קביעותיו של בית המשפט המחוזי לבין חוות דעת המומחה שכן המומחה לא קבע כל ממצא בעניין זה. בסעיף 3.1.1 לחוות דעתו ציין המומחה לעניין תביעת פאונטיין: "אני סברתי כי בנסיבות העניין, ובהעדר מחלוקת של ממש לגבי גובה הסכום, יש לזכות את הנתבעות (המערערים – י.ד.) בהתאם, בכפוף לכך שגורלו הסופי של סכום זה יקבע בהתאם להכרעה לגבי מהותו של סכום זה." (ההדגשה לא במקור – י.ד). גם בנייר עבודה 3 (המצורף לחוות הדעת) ציין המומחה: "... סברתי, כאמור לעיל, כי מן הראוי כי ההחלטה הסופית בנדון תקבע על ידי כב' ביהמ"ש ועל כן אמנם זיכיתי את הנתבעות בסכום זה, אך זהו זיכוי על תנאי הכפוף הכרעת ביהמ"ש בנושא." (ההדגשה לא במקור – י.ד.) יוצא אפוא כי התייחסותו של המומחה לעניין זיכוי המערערים במסגרת תביעת פאונטיין הייתה מותנית בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בתביעה זו. בסופו של יום קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הוכיחו את טענותיהם, ודחה את תביעתם ולפיכך לא בוצע אותו זיכוי מותנה שצויין בחוות דעת המומחה. אין בכך כדי לסתור את חוות דעת המומחה, שכן הוא עצמו ציין כי יש לזכות את המערערים בגובה הסכום שננקב על ידו בכפוף להכרעתו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר 52. ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי עסק ברובו בהתחשבנות שבין הצדדים. הכרעתו המנומקת של בית המשפט המחוזי התבססה הן על הראיות שהוצגו על ידי הצדדים והן על עדויותיהם של העדים השונים שהופיעו לפניו ואיני סבור כי נפלה בה שגגה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. 53. לנוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 6-1 בסך 100,000 ש"ח, וכך אמליץ לחבריי לעשות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ד בניסן תשע"א (28.4.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09015620_W11.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il