יואל הגין נ. הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל

פסק-דין בתיק בג"ץ 156/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 156/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. יואל הגין 2. אסתר הגין 3. אורי סיימון נ ג ד המשיבים: 1. הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל 2. עו"ד יצחק מולכו- נאמן בפש"ר לאלון מוסאיוף 3. אלון ישראל מוסאיוף 4. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 5. בית הדין הרבני הגדול עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד שחר הררי ועו"ד עודד פלג בשם המשיבים: עו"ד עפר יעקב פסק-דין השופט י' עמית: עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 7.12.2017, אשר הותיר על כנה את החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) מיום 6.11.2016, בגדרה נדחתה בקשת העותרים לפסילת הרכב דיינים שדן בהליך משפטי המתנהל בינם לבין המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים). 1. ההליך המשפטי המתנהל מזה תקופה ארוכה בין העותרים לבין המשיבים עניינו במחלוקת על זכויות בנכסי הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל בירושלים (להלן: ההקדש). במסגרת ההליך העיקרי, העותרים טוענים כי הם בעלי זכויות בחלק מנכסי ההקדש, בעוד המשיב 3 טוען כי הוא הנהנה ובעל הזכויות העיקרי בנכסים. ביום 7.1.2016, הרכב הדיינים סייר במתחם אחר הנוגע להליך אחר שהתברר בפניו. בתום הסיור, השעה הייתה שעת מנחה, הדיינים הלכו להתפלל בבית הכנסת מוסאיוף בשכונת הבוכרים בירושלים. לאחר התפילה, הציע אחד הדיינים להראות את מקום ההקדש לחבריו בהרכב. יצוין כי המשיב 3 ובנו שהו בכניסה למתחם בית הכנסת מוסאיוף עת בואם של הדיינים, וליוו אותם במהלך התפילה וגם לאחריה למתחם ההקדש. 2. בעקבות זאת, הוגשה בקשת פסלות על-ידי העותרים לבית הדין האזורי בירושלים. בבקשה נטען כי קיום הסיור בנוכחות אחד מבעלי הדין בלבד, וללא רישום פרוטוקול, מקים חשש ממשי למשוא פנים. העותרים, על בסיס מידע שהגיע אליהם, טענו כי הדיינים קיבלו 'תדרוך' מהמשיב 3 ובנו ושמעו את עמדתם על ההליך העומד ותלוי. על כן, העותרים סברו כי יש להורות על פסילת הרכב הדיינים. בקשת העותרים נדחתה, ובית הדין האזורי קבע כי מדובר בבקשה חסרת יסוד שאינה נתמכת בתשתית עובדתית ואינה מגובה בתצהיר. עוד ציין בית הדין כי "בקשת הפסילה אינה אלא מהלך פסול ונפסד – מרכיב נוסף במארג שלם של מהלכים טקטיים נפתלים המאפיינים את ההליך המשפטי המורכב של 'הקדש מוסיוף' [...] הטלת דופי בדיינים פסולה ונפסדת וחובתם של הדיינים לעמוד בפרץ ולדחות בקשות חסרות בסיס כעין אלו בתוקף". העותרים הגישו ערעור על החלטה זו לבית הדין הגדול, אשר בהחלטה מפורטת ומנומקת, הותירה את קביעת בית הדין האזורי על כנה. נקבע כי טענות העותרים אינן מבוססות ונעדרות אחיזה במציאות וכי "עצם הניסיון לכונן ערעור על סמך עובדות בלתי נכונות הינו למעשה מעיד בצורה חדה על חוסר תום הלב שבהגשת הערעור וזאת בלשון המעטה". מכאן העתירה שבפנינו. 3. העותרים טוענים כי עריכת הסיור בהקדש, יהיה היקפו אשר יהיה, בליווי המשיב 3 ובנו, מקימה חשש למשוא פנים. נאמני ההקדש לא נכחו בסיור ולא הודע לבעלי הדין האחרים מראש או בדיעבד על עריכת הסיור. לגישת העותרים, החשש למשוא פנים גובר מאחר שהדיינים לא עזבו את המקום עת הבחינו במשיב 3 ובנו במקום. עוד טענו העותרים כי עיון בהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול מעלה כי בחינת נסיבותיו של המקרה נעשתה בראייה סובייקטיבית, אף שהמבחן הנוהג לעניין פסלות שופט הוא מבחן אובייקטיבי. 4. המשיבים סומכים את ידם על החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול והצביעו על כך שהעותרים לא הניחו תשתית עובדתית שיש בה כדי לתמוך בטענתם לחשש ממשי למשוא פנים בהתנהלות הרכב הדיינים. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיש תגובתו לעתירה. לגישתו, דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. זאת, משום שהטענות המועלות בעתירה זכו לבירור משפטי בשתי ערכאות, ומהות הטענות היא "ערעורית". נטען כי העותרים לא עמדו בנטל ולא הצליחו להראות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים המבוסס על עובדות מוכחות. 5. דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו תיעשה אך בנסיבות חריגות של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין או בעניינים שבהם נדרש סעד מן הצדק שאינם בסמכות בית משפט או בית דין אחר (ראו: בג"ץ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה ו' (6.4.2006); בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 11 (21.1.2008); בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א, פסקה 8 (8.7.2009); בג"ץ 6205/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פסקה 5 (30.8.2017)). 6. ברמת העיקרון, משוא פנים הוא מקרה פרטי של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, פגיעה שעשויה להצדיק התערבותו של בית משפט זה. מידע שנמסר לשופט או לדיין במעמד צד אחד עלול לעורר חשש למשוא פנים ולבסס טענה של פגיעה במראית פני הצדק. כך, לדוגמה, מצב בו שופט ביקר בדירה בעקבות סכסוך בין המשכיר לשוכר והתכבד בכיבוד שניתן לו על ידי השוכר, או מקרה בו השופט נסע ברכב עם אחד מבעלי הדין (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 189-184 (2006)). השאלה אם יש מקום לפסילה של שופט או דיין במצבים מעין אלה היא תלוית נסיבות, ולאור העובדות כפי שפורטו בהחלטות בתי הדין, שוכנעתי כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצריכים התערבותו של בית משפט זה. 7. כפי שעולה מהחלטת בית הדין האזורי, הסיור תואם מראש עם נאמני ההקדש, שביקשו ברגע האחרון לבטל את הסיור, כך שלא היה מדובר מלכתחילה בסיור "במעמד צד אחד", והמפגש עם המשיב 3 ובנו נוצר באקראי. כפי שהובהר על ידי בית הדין, אין זה נכון כי המשיב 3 ובנו הציגו את עמדתם לדיינים, אלא שהשניים הצטרפו לתפילת המנחה ועמדו במהלכה בסמיכות לדייני ההרכב. 8. עיון בטענות העותרים מעלה כי הן מופנות, בין היתר, כלפי התיאור העובדתי של בית הדין האזורי. בית משפט זה אינו נוטה לעסוק בשאלות שבעובדה שנתבררו בערכאה הדיונית ואף זכו לאישור ערכאת הערעור. מקל וחומר, התערבות זו מוגבלת עוד יותר מקום בו עסקינן בעתירה המכוונת כנגד עניינים שבעובדה, שנקבעו בהחלטות בתי דין לגביהן בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור (ראו והשוו: בג"ץ 4477/14 זמירו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (22.12.2015)). במקרה דנן, וכפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, העותרים העלו טענותיהם "מפי השמועה" ועל סמך תחושותיהם, כך שהלכה למעשה, לא הונחה תשתית עובדתית של ממש לטענה בדבר חשש ממשי למשוא פנים בהתנהלות הדיינים. 9. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית. העותרים ישאו בשכר טרחת נאמני ההקדש (המשיב 1) בסך 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ז' בניסן התשע"ח (‏23.3.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18001560_E03.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il