מושב נוה ימין - ארגון פועלים להתישבות שיתופית נ. מר חיים רמו

פסק-דין בתיק בג"ץ 156/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 156/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי העותר: מושב נוה ימין - ארגון פועלים להתישבות שיתופית נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה 3. חברת החשמל לישראל 4. מרכז השלטון המקומי בישראל התנגדות למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בטבת התשס"ג (2.1.2003) בשם העותר: עו"ד דן ליברטי; עו"ד אשר דל בשם המשיב 1: עו"ד אורית קורן בשם המשיבה 2: עו"ד שלמה ולדמן בשם המשיבה 3: עו"ד יהושע חורש; עו"ד בני שפר; עו"ד יאיר ארז בשם המשיב 4: עו"ד צחי פלדמן פסק-דין השופטת ד' ביניש: העתירה שלפנינו מופנית כנגד החלטת שר הפנים לדחות את בקשת מושב נווה ימין - ארגון פועלים להתיישבות שיתופית (להלן: העותר או המושב העותר) להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים בגין פגיעה על ידי תוכנית בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. התוכנית הפוגעת, תמ"א 10, היא תוכנית מיתאר ארצית (חלקית) לתחנות כוח ורשת החשמל הראשית (להלן: תמ"א 10) שפורסמה למתן תוקף ביום 27.1.94. עיקרי העובדות 1. ביום 15.12.98 פנה המושב העותר לראשונה לשר הפנים, המשיב 1, בבקשה כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) ויורה על הארכת המועד להגשת תביעת פיצויים על ידי המושב העותר בגין תוכנית תמ"א 10. ביום 20.6.99 דחה מנכ"ל משרד הפנים את הבקשה וקבע כי לא נמצא צידוק סביר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, אשר הוגשה למעלה מארבע שנים מיום פרסום התוכנית. העותר הגיש ערר לשר הפנים על החלטה זו ביום 3.11.99. חרף פניות חוזרות ונשנות של העותר, לא נענה הערר גם בחלוף כשנה לאחר הגשתו; ועל כן, ביום 8.1.2001 הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, אשר כוונה נגד השיהוי במתן החלטת שר הפנים. עם הגשת העתירה, ובמסגרת המועד שנקצב לתשובת שר הפנים, נתן שר הפנים תשובתו לבקשת הארכת המועד לגופה ודחה אותה. שר הפנים קבע כי נוכח השיהוי הרב בבקשה להארכת המועד אין צידוק סביר להיעתר לבקשה. כן קבע שר הפנים כי יש לדחות את הטענה שהועלתה על ידי העותר ולפיה אי היענות לבקשתו מפלה בין העותר ובין מושבים סמוכים לו, להם אושרה הארכת מועד כאמור. שר הפנים קבע כי אין מדובר בהפליה בין המושבים אלא באבחנה מותרת הנובעת מהשוני בין ההליכים שקדמו להגשת הבקשות ומידת האיחור בכל אחת מהן. 2. בעקבות דחיית הערר הגיש העותר את העתירה המתוקנת שלפנינו, אשר כוונה נגד החלטתו של שר הפנים שלא להאריך את פרק הזמן להגשת תביעת הפיצויים. לעתירה המתוקנת צורפו כמשיבים נוספים הוועדה המקומית לתכנון ובניה- דרום השרון; וחברת החשמל לישראל בע"מ - אשר ביצעה את עבודות החשמל לפי תמ"א 10 וחתמה על הסכם שיפוי עם הוועדה המקומית, לפיו חברת החשמל תפצה את הוועדה המקומית בגין תביעות הפיצויים שיוגשו לה בגין התוכנית. העתירה המתוקנת התמקדה בשתי טענות מרכזיות. לפי הטענה הראשונה, פרק הזמן להגשת תביעות לפיצויים על פי סעיף 197(ב) לחוק הינו שלוש שנים ולכן, אין לומר כי המושב העותר הגיש את הבקשה להארכת מועד באיחור של חמש שנים מיום פרסום תמ"א 10, אלא באיחור של שנתיים בלבד. טענה זו התבססה על תיקון לסעיף 197(ב) לחוק אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.96. נזכיר כי סעיף 197(ב), כפי שחל בעת פרסום תמ"א 10, קבע כי פרק הזמן להגשת תביעות הוא שנה, אולם, לשר הפנים ניתנה סמכות להאריך פרק זמן זה "אם היתה סיבה סבירה לכך". בתיקון 43 משנת תשנ"ה (להלן: תיקון 43) הוארכה התקופה להגשת תביעות פיצויים לשלוש שנים; ובמקביל, צומצמה סמכותו של שר הפנים להאריך מועד זה רק למקרים בהם ישנם "טעמים מיוחדים שיירשמו". המושב העותר סבר כי לתיקון 43 תחולה רטרואקטיבית ועל כן, הוא חל גם על תביעות הפיצויים בגין אישורה של תמ"א 10. הטענה השנייה שהעלה העותר בעתירתו התבססה על הארכות המועד שניתנו למושבים הסמוכים לעותר, אף על פי שבקשותיהם הוגשו אף הן באיחור. המושב העותר סבר כי דחיית בקשתו על רקע אישור הבקשות של מושבים אחרים מפלה אותו לרעה. 3. ביום 15.4.02 התקיים דיון בעתירה. בהחלטה מיום 6.5.02 (השופטים א' מצא, ד' ביניש, א' גרוניס) קבענו כי בהחלטת שר הפנים לדחות את הבקשה להארכת מועד מחמת שיהוי לא נמצא פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. אשר לטענה כי תיקון 43 חל באופן רטרוספקטיבי קבענו שככלל, בהיעדר הוראה מפורשת הקובעת אחרת, חזקה כי תחולתו של דבר חקיקה היא ממועד החקיקה ואילך. עוד ציינו כי הגם שיש טעמים שעשויים להצדיק סטייה מחזקה זו, ואף אם היינו מקבלים את עמדת המושב העותר בדבר התחולה הרטרואקטיבית, אין בכך כדי לסייע לו, שכן, עדיין נמצא כי בקשת הארכת המועד הוגשה באיחור של שנתיים. בנסיבות העניין קבענו כי אין להתערב בהחלטת שר הפנים ודי היה באיחור זה כדי להצדיק את דחיית הבקשה להארכת מועד. על אף דחיית טענה זו, סברנו כי ראויה להתברר טענתו השנייה של המושב העותר, לפיה הופלה לרעה על רקע אישור הבקשות להארכת המועד של המושבים הסמוכים לו. לפיכך, הוצאנו צו על-תנאי המופנה אל שר הפנים ומוגבל לטענת ההפליה שהעלה המושב העותר. 4. טענת ההפליה של העותר מבוססת על הארכות המועד שאושרו לשני מושבים סמוכים לו: מושב שדי חמד ומושב חגור. העותר פרש בעתירתו את התשתית העובדתית הנוגעת לכל אחד מן המושבים, בכדי לבסס את הטענה שדחיית בקשתו להארכת מועד מפלה אותו לרעה. בעתירה נטען כי שני המושבים פנו אף הם לשר הפנים בבקשות להארכת מועד. פניותיהם של המושבים הסמוכים נעשו בראשית שנת 1998, בעוד העותר פנה בסוף שנה זו. פער זמנים זה לא הצדיק, לדעת העותר, הפלייתו לרעה. עוד ציין העותר כי שעה שאושרו הארכות המועד למושב חגור ולמושב שדי חמד (ביום 10.1.99) עמדה בפני שר הפנים בקשתו של המושב העותר (אשר הוגשה ביום 15.12.98) ולכן, לא היה מקום לדחות אותה. לבסוף ציין העותר כי התכלית העומדת ביסוד סעיף 197 - ובעיקרה, הרצון לפזר את העלויות של פגיעה בעקבות תוכנית בין קבוצה גדולה של נהנים - מחייבת מתן פרשנות מרחיבה לסעיף, באופן שתימנע הטלת העלות כולה על קומץ אנשים שחלקות המקרקעין בבעלותם נפגעו פגיעה חמורה ומשמעותית עקב התוכנית. 5. בתצהיר התשובה שהוגש על ידי מנכ"ל משרד הפנים נטען כי יש לדחות את טענת ההפליה, וכי ההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת תביעת הפיצויים של המושב העותר נבעה מאבחנה מותרת בין הבקשות השונות שהוגשו לשר הפנים. בתצהיר הודגש כי עוד בשנת 1995 הגיש מושב שדי חמד תביעה לפיצויים מהוועדה המקומית. נוכח העובדה שהתביעה לא הוגשה בהתאם לדרישות התקנות, הגיש מושב שדי חמד, ביום 23.3.95, בקשה לשר הפנים להאריך את המועד להגשת התביעה הואיל ונזקיו טרם התגבשו. בחודש ינואר 1997 שב ופנה מושב שדי חמד וביקש הארכה של שישה חודשים נוספים לצורך התארגנות והכנת התביעה. לאחר חילופי דברים בין מושב שדי חמד ונציגים במשרד הפנים, הגיש מושב שדי חמד בקשה נוספת להארכת מועד ביום 28.1.98. בקשה זו נענתה בחיוב ובעקבותיה הוגשה על ידי מושב שדי חמד תביעת פיצויים בגין תוכנית. בדומה, מושב חגור הגיש ביום 26.1.97 תביעת פיצויים לוועדה המקומית. לאחר שחלפו 90 ימים, ובהיעדר תגובה מן הוועדה המקומית, הגיש מושב חגור ערר לוועדת הערר. במסגרת הדיון בוועדת הערר הושהה בירור העניין מספר פעמים על מנת לאפשר לוועדה המקומית להגיע להסכם שיפוי עם חברת החשמל – אשר נחתם לבסוף ביום 2.11.97. לאחר שנחתם הסכם השיפוי התקיים דיון בוועדה ונציג חברת החשמל העלה לראשונה את הטענה שתביעת המושב התיישנה מאחר שעל תביעה זו חל הנוסח המקורי של סעיף 197(ב) ועל כן, היה על המושב להגיש תביעתו בשנה שלאחר פרסום תוכנית המתאר. בהחלטת ביניים קבעה וועדת הערר כי הדיון יידחה כדי לאפשר למושב להגיש לשר הפנים בקשה להארכת מועד. על רקע זה הוגשה לשר הפנים, ביום 22.2.98, בקשה להארכת המועד, שנענתה בחיוב. באת-כוח המדינה טענה לפנינו כי יש בהשתלשלות עובדתית זו כדי להצביע על ההבדלים בניהול התביעות בין המושבים חגור ושדי חמד ובין המושב העותר. מן העובדות עולה כי שני המושבים החלו בניהול הליכים שונים בקשר לתביעות הפיצויים מספר שנים לפני המושב העותר, ובכך, העמידו את הוועדה המקומית וחברת החשמל על דבר קיומן של התביעות באופן שיאפשר להן לכלכל צעדיהן לעתיד. כמו כן נטען כי שני המושבים סברו כי על עניינם חל תיקון 43 לחוק, לפיו משך הזמן שעומד לרשותם להגשת התביעות הוא שלוש שנים. 6. בתצהיר התשובה שהוגש מטעם חברת החשמל נטען כי ההבדלים בין ההליכים שקיימו המושבים חגור ושדי חמד לבין ההליכים שנקט המושב העותר הצדיקו את האבחנה ביניהם – אבחנה שאינה מהווה הפליה נוכח השוני בהתנהלות כל אחד מן המושבים. לפי הטענה, ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המושבים, בהם, מידת האיחור בהגשת התביעות; העובדה שהמושב העותר, בניגוד למושבים האחרים, לא הציג חוות דעת המעריכה את היקף הנזקים שנגרמו לו; וכן, העובדה שבפועל, המושב העותר לא הסתמך על התחולה הרטרואקטיבית של תיקון 43, בעוד שני המושבים האחרים הגישו את תביעותיהם בטווח שלוש השנים שסברו כי עומדות להם להגשת התביעות. עוד נטען כי המצב התכנוני ביחס למושב העותר שונה לאין ערוך מהמצב התכנוני החל כיום על המושבים האחרים. בא-כוח חברת החשמל הצביע על קיומן של תוכניות מיתאר חדשות החלות על המושב העותר ושיש בהן כדי להשביח את קרקעותיו. על כן, בא-כוח חברת החשמל טען כי ההבדלים בין המושבים מצדיקים את החלטת שר הפנים להבחין ביניהם, ואין בהחלטתו אי סבירות קיצונית המחייבת את התערבות בית המשפט. דיון 7. סעיף 197 לחוק מגלם את העיקרון לפיו זכאי בעל מקרקעין או בעל זכות בהם לפיצוי בגין פגיעה שאינה בדרך של הפקעת מקרקעין. ביסוד הזכות לפיצוי עקב תוכנית פוגעת עומדים שני עקרונות מרכזיים. לפי העיקרון האחד, "עקרון הפיצוי", יש לפזר את העלויות של תוכנית המניבה תועלת לכלל הציבור בין כל הנהנים ממנה, ולמזער את נזקו של היחיד שרכושו נפגע לטובת הכלל. העיקרון השני הוא עקרון "כלכלי-ענייני" המחייב את רשויות התכנון לתת דעתן מראש להיבטים הפוגעים שבתוכנית ולהתחשב, במסגרת כלל השיקולים שבאישור תוכנית מיתאר, גם בעלותה של התוכנית והפיצוי שעתיד להיות משולם בגינה (ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא ואח', פ"ד מו (4) 627, 640-639). שני העקרונות העומדים ביסוד סעיף 197 עשויים להתנגש זה בזה. אל מול חשיבותה ומעמדה של הזכות לפיצויים עומד האינטרס הציבורי להבטיח וודאות תקציבית בפעולת רשויות התכנון ולוודא שהחובה המוטלת על הרשות להקצות משאבים לצורך פיצוי עתידי, לא תכביד יתר על המידה על ניהול תקציבה של הרשות ולא תמנע ממנה השקעת משאבים אלה לצרכים חיוניים אחרים. נעיר עוד, כי גם קיומם של הסדרי שיפוי תלוי במידה רבה בהערכה תקציבית מתוכננת ככל האפשר מראש, שיש בה ביטוי הולם לחלוקה הצפויה של הנזק ושל עלות ביצוע התכנית. את האיזון בין שני העקרונות התווה המחוקק בדרך של קביעת הסדר התיישנות סטטוטורי במסגרתו עומדת לנפגע מתוכנית תקופת זמן מוגבלת להגשת תביעת פיצויים. בחינת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 197(ב), כפי שעולה מתשובת המדינה לעתירה, מלמדת כי במשך השנים האריך המחוקק את פרק הזמן להגשת תביעת פיצויים. תחילה, בפקודת בנין ערים משנת 1921 נקצבו שלושה חודשים בלבד להגשת התביעה, ותקופה זו הוארכה, בשנת 1936, לשישה חודשים. עם חקיקת חוק התכנון והבניה בשנת 1965, נקבעה תקופה של שנה להגשת תביעת הפיצויים, ובנוסף, הוענקה לשר הפנים סמכות שבשיקול דעת להאריך את המועד אם הייתה סיבה סבירה לכך. כפי שצוין בראשית הדברים, תקופה זו היא שהייתה בתוקף בעת אישור תמ"א 10. כיום, לאחר תיקון 43 משנת תשנ"ה, הוארכה התקופה לשלוש שנים, אך מנגד צומצם שיקול דעתו של שר הפנים להאריך תקופה זו לטעמים מיוחדים בלבד (על ההיסטוריה החקיקתית והטעמים ביסוד סעיף 197 ראו גם בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד (3) 783; להלן: סולימאני). 8. אין מחלוקת בין הצדדים לעתירה כי המושב העותר איחר את המועד הקבוע בחוק ותביעתו, למעשה, התיישנה. זאת, גם אם היינו מניחים, כאמור, כי תיקון 43 לחוק חל על המקרה שלפנינו והתקופה להגשת תביעת הפיצויים הייתה שלוש שנים ולא שנה אחת. לפיכך, ביקש המושב העותר כי שר הפנים יעשה שימוש בסמכותו להאריך את המועד להגשת התביעה. 9. סמכות הארכת המועד הנתונה לשר הפנים היא סמכות שבשיקול דעת. מטרתה לאפשר לשר הפנים לבחון, באופן נקודתי, האם מתקיימות נסיבות מיוחדות- סובייקטיביות או אובייקטיביות - המצדיקות סטייה מכלל ההתיישנות הקבוע בסעיף 197 ומתן אפשרות להארכת המועד להגשת תביעה. מטבע הדברים, ונוכח האיזון בין התכליות של סעיף 197, ייעשה בסמכות זו שימוש מצומצם. בבג"ץ סולימאני עמדנו על היקפם ואופיים של השיקולים שעל הרשות לשקול בבואה להחליט אם להאריך את המועד וקבענו כי: "במסגרת השיקולים שהרשות שוקלת..עליה לתת דעתה לשיקולים מסוגים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיביים, ולהכריע על-פי עוצמתם היחסית של השיקולים בכל מקרה ומקרה. במסגרת הטעמים הסובייקטיביים יש להביא בחשבון טעמים אישיים המיוחדים למבקש המצביעים על כך שמסיבות אישיות, כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, חוסר אפשרות סבירה לדעת על התכנית הפוגעת וטעמים כיוצא באלה, נבצר מהמבקש להגיש תביעה במועד. במסגרת הטעמים האובייקטיביים יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה ואת מידת הפגיעה הנטענת כתוצאה מהתוכנית. מנגד, יש לבחון את הקשר שבין האיחור בהגשת התביעה לבין הנזק שנגרם לרשות כתוצאה מן האיחור; במיוחד יש לתת את הדעת להשפעתו של האיחור על היכולת של הרשות לממן את הפיצוי. שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון בנסיבות מיוחדות הינו ניצול הזמן באופן ממשי ורציני לצורך הידברות עם הרשות כדי להגיע לפיצוי בהסכמה, ללא הגשת תביעה". (עמ' 793- 794). השיקולים המנחים את הרשות עוגנו בהנחיות מינהליות אשר פורסמו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים שמספרו 1/2001 לאחר שניתן פסק הדין בעניין סולימאני. כעולה מההנחיות, בין השיקולים והטעמים הנבדקים במסגרת ההנחיות המינהליות נמנות נסיבות אישיות מיוחדות שפגמו ביכולת לדעת על התוכנית הפוגעת או גורמים נוספים אשר מנעו מן הנפגע את הטיפול בהגשת התביעה. כך, למשל, נבדקים גורמים כמו כשרות משפטית, קיומו של סכסוך משפטי, קיום משא ומתן בין הנפגע והרשויות, פגם בפרסום המונע ידיעה על התוכנית ועוד. למותר לומר כי הפעלת שיקול הדעת ובחינת הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה נעשים בהתאם לאיזון שקבע המחוקק בין זכות הפיצוי ובין ציפייתן הלגיטימית של רשויות התכנון והגופים הממנים, שבחלוף תקופת ההתיישנות לא יהיו חשופים לתביעות פיצויים נוספות. 10. על יסוד שיקולים אלה נבחנה בקשת המושב העותר. צוות בדיקה מיוחד שהוקם במשרד הפנים לבחינת הבקשות להארכת מועד, המליץ למנכ"ל משרד הפנים לא לאשר את הבקשה להארכת המועד של העותר. מנכ"ל משרד הפנים, לו הואצלה סמכות השר, אימץ את ההמלצה בקובעו, כפי שצוין בפתח הדברים, כי לא היה הצדק סביר לשיהוי בהגשת הבקשה. החלטת המנכ"ל אושרה על ידי שר הפנים. כאמור, בדיון הראשוני שקיימנו בעתירה לא ראינו לנכון להתערב בהחלטת שר הפנים לפיה לא הציג העותר הצדק סביר לאיחורו, שיש בו כדי לסטות מן הכלל ולהאריך את התקופה להגשת התביעה. אף על פי כן, ראינו לנכון לבחון את טענתו החלופית של המושב העותר ולפיה יש לבחון את בקשתו על רקע אישור בקשות הארכת המועד של מושבים שכנים. טענתו של המושב העותר היא כי נפל בהחלטת שר הפנים פגם בשל ההפליה שנוצרה בין המושבים. 11. לאחר שבחנו את טענת ההפליה ואת ההשתלשלות העובדתית הרלוונטית למושב העותר ולמושבים הסמוכים לו, באנו לכלל מסקנה כי בהחלטת שר הפנים לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו. מכלול הנתונים שהוצגו בעתירה, הן בהתייחס להתנהלותו של המושב העותר והן בהתייחס למושבים הסמוכים לו, מלמד כי מסקנת שר הפנים לפיה ישנה אבחנה מוצדקת בין המושבים בדין יסודה. 12. אין חולק כי המושב העותר פנה בבקשה להארכת מועד ביום 15.12.98 ולא נעשתה כל פנייה קודמת מטעמו לגורם כלשהו. פנייתו זו נעשתה למעלה מארבע שנים מיום פרסום התוכנית (27.1.94) – הוא המועד הקובע לתחילת התקופה להגשת תביעות הפיצויים. האיחור בהגשת התביעה היה משמעותי ביותר; וזאת, אף אם נניח כי תביעת הפיצויים יכולה הייתה להיות מוגשת, על פי תיקון 43 לחוק, במסגרת שלוש השנים שלאחר פרסום התוכנית, קרי, עד ליום 27.1.97. לעומת זאת, כפי שפורט בתצהיר התשובה של מנכ"ל משרד הפנים, מצבם של המושבים האחרים לעניין זה, היה שונה לחלוטין. מושב שדי חמד הגיש לוועדה המקומית תביעה לפיצויים עוד בחודש מרץ 1995, כלומר, למעלה משלוש שנים לפני פנייתו הראשונה של המושב העותר. החל ממועד זה, ועד שאושרה בקשת הארכת המועד האחרונה, ביום 10.1.99, ניהל מושב שדי חמד שורה של תכתובות עם המרכזת הארצית לעררים במשרד הפנים. שורת התכתובות כללה מספר בקשות להארכת מועד, וזאת נוכח העובדה שתביעתו של מושב שדי חמד לא הוגשה בהתאם להוראות התקנות ולא צורפה לה חוות דעת מומחה כנדרש. חשוב לציין כי מושב שדי חמד סבר כי תיקון 43 חל על עניינו וכי עומדות לרשותו שלוש שנים להגשת התביעה. לפי פרשנות זו, מושב שדי חמד הגיש את תביעתו במועד, וכלל לא נזקק להארכות המועד שניתנו לו. הארכות המועד נדרשו, למעשה, רק בשל העובדה שתביעתו הייתה חסרה, נוכח אי צירוף חוות דעת מומחה. מסקנה דומה נגזרת גם מבחינת ניהול התביעה על ידי מושב חגור. מושב חגור הגיש לוועדה המקומית תביעה לפיצויים ביום 26.1.97. כפי שעלה מבקשת הארכת המועד שהוגשה על ידי מושב חגור, גם חברי מושב חגור סברו כי עומדת לרשותם תקופה של שלוש שנים להגשת התביעה. על כן, הם הגישו תביעתם לפיצוי יום אחד לפני תום שלוש השנים. מושב חגור המתין שלושה חודשים לדיון בוועדה המקומית. משלא קיימה הוועדה דיון במועד זה, הגיש מושב חגור ערר לוועדת הערר. וועדת הערר ביקשה לדחות את הדיון בעררו של מושב חגור מספר פעמים, וזאת לשם חתימה על הסכם שיפוי עם חברת החשמל. למעשה, רק לאחר חתימת הסכם השיפוי, בישיבה של ועדת הערר בה נכח נציג חברת החשמל, נטען על ידי נציג חברת החשמל כי תביעתו של מושב חגור התיישנה מאחר שהיה על המושב להגישה בהתאם לדין הקודם, כלומר, שנה לאחר פרסום התוכנית. יצוין כי בוועדת הערר שררה אי בהירות באשר לתחולת תיקון 43 ועל כן, הורתה וועדת הערר על הקפאת הדיונים בתביעת מושב חגור, על מנת לאפשר למושב להגיש בקשה להארכת מועד לשר הפנים. על רקע זה הוגשה על ידי מושב חגור, ביום 22.2.98, בקשה להארכת המועד, שנענתה בחיוב. הנה כי כן, עיון באופן ניהול תביעת הפיצויים של כל אחד משלושת המושבים שנפגעו מן התוכנית מלמד כי ההליכים שניהלו המושבים חגור ושדי חמד שונים באופן משמעותי מן ההליך שניהל המושב העותר. די היה בשוני זה כדי להצדיק את האבחנה ביניהם. בעתירתו, כמו גם בערר שהגיש לשר הפנים, ביסס העותר את טענת ההפליה על כך ששני המושבים האחרים איחרו אף הם בהגשת בקשותיהם להארכת המועד, והגישו את הבקשות, בדומה לעותר, בשנת 1998. אילו זה היה המצב לאשורו, ייתכן שהיה ממש בטענת ההפליה – אף כי מידת האיחור בהגשת הבקשה מהווה אף היא שיקול רלוונטי בהחלטה האם לאשר הארכת מועד. עם זאת, מן ההשתלשלות העובדתית כפי שנסקרה לעיל עולה כי הבקשות משנת 1998 הוגשו על ידי המושבים שדי חמד וחגור בסיומם של הליכים קודמים שניהלו שניהם. כאמור, מושב שדי חמד פנה לראשונה בקשר לניהול תביעתו כבר בשנת 1995; ומושב חגור הגיש תביעתו לפיצויים בראשית שנת 1997. שני המושבים סברו כי על עניינם חל תיקון 43 ועל כן, עומדות להם שלוש שנים להגשת התביעה; ואכן, שניהם פעלו במסגרת שלוש השנים האלה. המושב העותר, לעומתם, לא החל בהליך כלשהו טרם הגשת הבקשה להארכת המועד, אשר הוגשה, כאמור, בסוף שנת 1998. בנסיבות אלה, אין בסיס משותף להשוואה בין הפעולות שנקט כל אחד מן המושבים, אשר יש בו כדי להצדיק התייחסות שווה אליהם. 13. התייחסות לנסיבות המיוחדות ביסוד כל אחת מן הבקשות שהגישו המושבים השונים ניכרת גם מן התשובות שנתן מנכ"ל משרד הפנים לבקשות. כך, בהחלטתו להאריך את המועד להגשת התביעה על ידי מושב שדי חמד ציין מנכ"ל משרד הפנים כי "תביעת המושב נוהלה אולי שלא ביעילות המירבית, עם זאת קשה לומר שהמושב ישן על זכויותיו. חברת החשמל יכלה לדעת שתביעה מסוג זה תגיע" (נספח 13 לעתירה). גם בתשובת המנכ"ל לבקשת ההארכה שהוגשה על ידי מושב חגור ניכרת התייחסות להליכים הקודמים, ובעיקר, לעובדה שנציג חברת החשמל הוא שהעלה את טענת ההתיישנות בוועדת הערר. מנכ"ל משרד הפנים ציין בהחלטתו כי עובדת החיוב בפיצויים הייתה ידועה לחברת החשמל ולכן, בהיעדר סיבה סבירה, אין לשלול את זכותו של מושב חגור להגשת התביעה (נספח 6 לעתירה). נוסיף עוד כי גם אין לקבל את טענת בא-כוח המושב, כי דווקא העותר היה במעמד נחות לעניין ידיעת המצב המשפטי, עד כי אין למדוד אותו ואת המושבים האחרים על פי אותן אמות מידה. המושב היה מודע לתוכנית הארצית שאמורה הייתה לעבור בשטחו; חברת החשמל ביצעה עבודות בהתאם לתוכנית הבנייה בחלקות המושב ובהתאם להסכמה שנתנו חברי המושב; ויחידי המושב אף פוצו בגין הפגיעה בחלקותיהם. לפיכך, הנימוק שהועלה על ידי המושב העותר, ולפיו לא ידעו חברי המושב על החוקים השונים החלים על הסיטואציה שלפנינו, לא הצדיק היענות לבקשתו- גם לא על רקע אישור הבקשות למושבים הסמוכים. 14. נימוק נוסף אשר מצדיק אבחנה בין המושבים נגזר מן האיזון בין האינטרסים והזכויות העומדים ביסוד סעיף 197. כאמור, אל מול זכותו של המושב העותר לפיצויים בגין פגיעה בתוכנית עומד האינטרס הציבורי בהבטחת הוודאות התקציבית של רשויות התכנון. במקרה דנן, חתמה הוועדה המקומית על הסכם שיפוי עם חברת החשמל, לפיו תפצה חברת החשמל את הוועדה בגין תביעות הפיצויים שיוגשו לה. במועד חתימת הסכם השיפוי, ביום 2.11.97, עמדו לנגד עיני הוועדה וחברת החשמל תביעותיהם של מושב חגור ומושב שדי חמד. על כן, עובדת קיומן של תביעות אלה צריכה הייתה לקבל ביטוי בהיערכות התקציבית של הוועדה וחברת החשמל. תביעתו של המושב העותר לא הייתה ידועה במועד זה, ומתן אפשרות להגשתה, כשנה לאחר חתימת הסכם השיפוי, פוגעת לכאורה בתכנון התקציבי המוקדם. בהקשר זה יש להביא בחשבון שככלל, משחלף המועד להגשת תביעות הפיצויים ניתן לומר כי חל שינוי באיזון בין משקלו של האינטרס הציבורי בדבר הוודאות התקציבית לבין זכותו של הנפגע לפיצויים. בשים לב לכך, הארכת המועד היא החריג ולא הכלל, ובנסיבות מעין אלה, יש להצביע על נימוקים משכנעים למתן הארכת המועד, אשר יש בהם כדי להצדיק את הסטייה מן הכלל ואת הפגיעה ביכולת הרשויות לכלכל צעדיהן לעתיד. שר הפנים סבר כי נימוק כזה אינו מתקיים במקרה הנדון - גם בהתחשב בכך שבקשות המושבים האחרים נענו בחיוב - ואיננו רואים לנכון להתערב בהחלטתו. 15. משקבענו כי השוני במועד הגשת התביעות ובאופן ניהול התביעות בין המושב העותר והמושבים שדי חמד וחגור היווה קריטריון אשר מבסס את האבחנה בין המושבים, נותרה לבירור טענת העותר כי הוא הופלה לרעה על רקע הסמיכות הגיאוגרפית והפגיעה המשותפת לכל המושבים. במילים אחרות, ניתן לומר כי טענת העותר היא למעשה כי הסמיכות הגיאוגרפית והפגיעה מאותה תוכנית מיתאר מהווים שיקול עניני המצדיק את הכללת העותר באותה "קבוצת שוויון" עם המושבים חגור ושדי חמד. גם טענה זו דינה להידחות. ככלל, מקובל עלינו כי בנסיבות כדוגמת המקרה שלפנינו, בהן ישנה פגיעה בשורה של ישובים סמוכים, שיקול זה ראוי להיכלל בין השיקולים הנשקלים על ידי שר הפנים בבואו להחליט בבקשת הארכת המועד. אולם, אין זה שיקול מכריע ומשקלו אינו מצדיק יצירת "קבוצת שוויון" (השוו: בג"ץ 3792/95 תיאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות ואח', פ"ד נא (4) 259, 284). אין מקום לקבוע, באופן קטיגורי, כי עצם העובדה שבקשתו של ישוב אחד נענתה בחיוב מצדיקה הארכת המועד להגשת תביעת פיצויים גם לישובים סמוכים לו, שנפגעו מאותה תוכנית מיתאר, אם קיים שוני רלוונטי בנסיבות שנלוות לבקשת כל אחד מהמושבים. קבלת גישת העותר תשים לאל את הסמכות שנמסרה לשר הפנים, אשר היא במהותה סמכות שבשיקול דעת שיש להפעילה בהתחשב בנסיבות של כל מקרה ומקרה; ומשמעותה היא כי שר הפנים לא יידרש כלל לבחון את הנסיבות המיוחדות של מקרה נתון, ודי יהיה בהגשת תביעה על ידי ישוב אחד כדי לאפשר הארכת מועד לכל הישובים האחרים – יהיו מחדליהם ונסיבותיהם אשר יהיו. תוצאה זו אין לקבל. הגם שבנסיבות מסוימות יהיה מקום לכלול שיקול זה בין יתר השיקולים, הערכת משקלו תיגזר מנסיבות המקרה ומן השיקולים האחרים שעומדים לנגד עיני שר הפנים בהערכת הבקשה. החשיבות שבבחינת כל מקרה ומקרה באופן פרטני קיבלה ביטוי גם בהנחיות המינהליות של משרד הפנים, שם נקבע כי: "...הננו נדרשים אם כן לבחון את הסיבות והטעמים שמועלים כסיבה לאיחור האמור על רקע מידת האיחור. מכלול הסיבות והטעמים המועלים בכל מקרה, אינם דומים זה לזה ויתר על כן אין דומה משקל נימוק פלוני על רקע תשתית עובדתית מסויימת למשקלו על רקע תשתית עובדתית שונה והמכלול המצטבר של הנימוקים אף הוא יש לראותו על רקע מידת האיחור המשתנה ממקרה למקרה. בשים לב להיותנו עוסקים אם כן במקרים חריגים, הרי שאין אפשרות לקבוע רשימה סגורה של קריטריונים אשר יתנו מענה מראש על מכלול המקרים או אף על חלקים ניכרים מהם ואין אלא לשקול כל מקרה לגופו ועל רקע נסיבותיו." (נספח 22 לעתירה). ואכן, העובדה שבקשת הארכת המועד של שני המושבים הסמוכים למושב העותר אושרה עמדה לנגד עיני שר הפנים בבואו להכריע בבקשת המושב העותר; אולם, משקלה - בנסיבות העניין ולנוכח השוני המשמעותי באופן ניהול הליכי התביעה בין המושבים ובמידת האיחור של כל אחד מהם - לא היה משמעותי. גם במרכיב זה של החלטת שר הפנים לא נפל פגם המצדיק התערבותנו. השיקול המשמעותי בנסיבות המקרה שלפנינו היה האיחור הרב בהגשת בקשת הארכת המועד וההבדלים המשמעותיים בהליכים שקדמו לבקשה בין המושבים השונים. שיקול זה אשר עמד בבסיס ההחלטה למתן יחס שונה למושבים חגור ושדי חמד מן המושב העותר, הינו שיקול לגיטימי המצוי במתחם שיקול הדעת של שר הפנים; ולפיכך, לא ראינו להתערב כדי לבטל את החלטתו. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ.) השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ג (2.7.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ.) ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01001560_N14.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il