מדינת ישראל נ. דני סוויסה

פסק-דין בתיק רע"ב 1559/03 בבית המשפט העליון רע"ב 1559/03 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: דני סוויסה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.1.2003 בתיק עעא 2864/02 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' א' פלפל, נ' הנדל, ר' כץ תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז תשס"ג (23.7.2003) בשם המערערת: עו"ד יובל רויטמן בשם המשיב: עו"ד שרית חביב פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא לוועדת השחרורים שליד בתי-הסוהר (להלן "הועדה") היתה מסורה בעבר, מכוח פקודת בתי-הסוהר (להלן – הפקודה), הסמכות להורות כי אסיר ששוחרר ברישיון וחזר וביצע עבירה בתקופת הרישיון, ישא את כל יתרת עונשו כאילו לא ניתן הרישיון. לחלופין, היתה מסורה לוועדה הסמכות להימנע כליל מהפקעת הרישיון, אולם היא לא היתה רשאית להורות כי האסיר ישא בתקופת מאסר שתפחת מתקופת הרישיון. בראשית שנת 2002, עם כניסתו לתוקף של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן – החוק), חל שינוי בסמכויות הוועדה. אסיר ששוחרר על-תנאי וחזר וביצע עבירה בגינה נגזר לו עונש מאסר, חייבת הוועדה מכוח הוראתו של החוק לבטל את שחרורו. מנגד, הוסמכה הוועדה להורות בנסיבות מיוחדות, כי האסיר ישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון ובלבד שלא תפחת ממחציתה. השאלה בה נתבקשנו להכריע היא מה הדין שיחול על אסיר ששוחרר ברישיון מכוח הפקודה, חזר וביצע עבירה נוספת בטרם נכנס החוק לתוקף, אולם נשפט על אותה עבירה והובא בפני הוועדה לדיון בבקשת המערערת לביטול השחרור, לאחר יום 1.1.2002, היינו, לאחר כניסתו של החוק לתוקף. 2. העובדות בשנת 1998 נשא המשיב בעונש מאסר בן למעלה מ-19 שנים, וביום 11.3.98 החליטה וועדת השחרורים להורות על שחרורו ברישיון-חופש. אותו עונש נגזר למשיב בגין עבירות רכוש וביניהן שוד מזוין, שימוש ברכב ללא רשות, אלימות, בריחה ממשמורת, חבלה חמורה, נשיאת נשק ועבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. ביום 1.7.01, ובמהלך תקופת הרישיון אשר אמורה היתה להסתיים בחודש אוגוסט 2004, הוגש לבית משפט השלום בדימונה כתב אישום בו יוחסו למשיב עבירות נוספות אותן ביצע בחודשים מאי ויוני 2001, וביניהן: גניבה, התפרצות, הדחה בחקירה, החזקת רכוש החשוד כגנוב ואיומים. בתאריך 7.1.2002 הודה המשיב בעובדות שיוחסו לו והורשע, ובעקבות כך גזר לו בית המשפט 20 חודשי מאסר ו-6 חודשי מאסר על-תנאי. לאחר כל אלה התכנסה וועדת השחרורים כדי לדון בבקשת המערערת (להלן "המערערת") לבטל את רישיונו של המשיב. המערערת טענה כי בעניינו חל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, והואיל ולמשיב נגזר מאסר בגין העבירה החדשה שביצע, חייבת הועדה, מכוח סעיף 20(א) לחוק, לבטל את הרישיון בכפוף לסמכותה להורות כי המשיב ישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון, ושלא תפחת ממחצית התקופה, ובלבד שיש בידו להצביע על נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו זאת. השקפת המערערת נדחתה על ידי וועדת השחרורים. הוועדה קבעה שאת הוראתו של סעיף 48(א) לחוק (בו נקבעו הוראות מעבר אשר לכאורה מחילות את החוק על המערער) יש לקרוא בצמצום, היינו, ש"האסיר" בו עוסק סעיף זה הינו מי ששוחרר על-תנאי וביצע את העבירה הנוספת בתקופה שחוק שחרור על-תנאי ממאסר כבר היה בתוקף. הוועדה סברה כי פרשנות אחרת לסעיף 48(א) משמעה החלה רטרוספקטיבית של חוק מהותי, ופגיעה בזכויות שקנה המשיב על פי הדין הישן, ובלשונה: "כאשר לפי החוק הישן (פקודת בתי הסוהר) לוועדת השחרורים היתה סמכות לא להפקיע את רישיונו של האסיר אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו או לבטל את רישיונו במלואו, הרי כל שינוי במערך זכויות אלו הוא שינוי מהותי. חזקה על המחוקק, שלא היה זה בכוונתו לפגוע בזכויות מהותיות (כאן זכותו של האסיר, אשר ביצע עבירה בתקופת רישיונו, לבקש מוועדת השחרורים לא לבטל כלל את רישיונו) באופן רטרואקטיבי. זאת בשל עקרון החוקיות על פיו משנה המחוקק זכויות מהותיות מיום תחולת החוק ואילך". לאור פרשנות זו, ולנוכח ממצאה של הוועדה לפיו "חלק ניכר עד מאד של התדרדרותו של מר סויסה [המשיב] וחזרתו לבצע פשעים נבע מכך שחלה בהתקף פסיכוטי", החליטה הוועדה להימנע מהפקעת הרישיון תוך שהיא מסתמכת על הוראתו של סעיף 29 לפקודה. 3. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי המערערת, אשר לא השלימה עם החלטתה של וועדת השחרורים, עתרה לביטולה בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. המערערת טענה כי ההסדר שהיה קבוע בפקודה לעניין שחרורם של אסירים ברישיון, לא זו בלבד שבוטל על ידי המחוקק בחוק החדש, אלא שבזה האחרון אף נאמר מפורשות כי תחולתו משתרעת גם על אסיר שביום כניסתו לתוקף היה משוחרר מכוח סעיף 28 לפקודה. המערערת טענה עוד, כי שחרורו של אסיר ברישיון (בלשון הפקודה), או "שחרור על תנאי" (בלשון החוק), אינה "זכות" שהוקנתה לאסיר, וממילא ביטולה אינו כרוך בפגיעה בזכות מהותית כהגדרת הוועדה. לנוכח כל אלה סברה המערערת, כי החלטתה של וועדת השחרורים בעניינו של המשיב, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן דינה להתבטל. המערערת הוסיפה וטענה, כי בהחלטתה התעלמה הוועדה מכך שבית משפט השלום אשר דן בעבירות הנוספות אותן ביצע המשיב, נמנע מלמצות עמו את הדין, הואיל והניח כי רישיונו יבוטל, וכתוצאה מכך יהיה עליו לשאת בשנות מאסר רבות. לחלופין, טענה המערערת, כי גם אם צדקה הוועדה לעניין הדין החל על המשיב, ראוי היה לבטל את רישיונו. נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה שהחוק החדש מחמיר עם אסירים בכל הנוגע לביטול השחרור על-תנאי. על פי השקפתו, זו המסקנה המתבקשת מכך שהחוק צמצם את שיקול דעתה של הוועדה, והעביר את מרכז הכובד מההחלטה אם לבטל את השחרור על-תנאי, אל ההחלטה בדבר אורך תקופת המאסר שבה יחויב האסיר לשאת בעקבות ביטול רישיונו. בית המשפט המחוזי קיבל את השקפת המערערת לפיה אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסרו, אולם הוסיף וקבע כי משנוצר מנגנון ומערך של שיקולים לשחרור מוקדם ולביטולו, כל שינוי בהסדר שהיה קיים עד לכניסתו של החוק לתוקף, מהווה שינוי מהותי בהוראת חוק פלילית, וככזו אין להחילה רטרוספקטיבית. בהמשך, איבחן בית המשפט את המקרה דנן מהמקרה שנדון בעע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ו (2), 765 (להלן – פרשת ארביב), עליו הסתמכו הצדדים בטיעוניהם. בית המשפט קבע, כי בפרשת ארביב אמנם אושרה תחולתה הרטרוספקטיבית של הוראת חוק פלילית, אך בהבדל מהמקרה הנוכחי, דובר שם בהוראה בעלת אופי דיוני, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 11 לפסק-הדין): "... בעניין ארביב, משמעות התיקון הינה כי הוספו תאריכים בהם רשאית המדינה להגיש בקשה להפקעת רישיון חופש. זהו עניין של סדרי עבודה. בענייננו, משמעות התיקון הינה כי השתנו הכללים לפיהם על המדינה לדרוש מאסרו המחודש של אסיר ששוחרר. זהו שינוי בהוראה מהותית". לנוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי אין הוא מוצא מקום להתערב בהחלטתה של וועדת השחרורים, הן לעניין החלת פקודת בתי הסוהר על המשיב, והן לעניין ההחלטה שלא להפקיע את רישיונו. 5. הבקשה לרשות ערעור המערערת טענה כי החוק ביטל באופן מפורש את ההסדר שקדם לו ושהיה מעוגן בפקודה. יותר מכך, החוק קבע בסעיף 48 הוראות מעבר שהחילו את הוראותיו, ללא סייג כלשהו, גם על מי שהורשע ושוחרר ברישיון על פי הפקודה. מכאן, שמדובר בהחלה אקטיבית של הדין, ולא החלה רטרוספקטיבית כהשקפת בית המשפט המחוזי, ועל כן לא היה מקום לחזור ולהידרש להוראות הפקודה. המערערת הוסיפה וטענה, כי המשיב לא קנה זכות שעניינו ידון על פי הדין הישן, והזכות האחת שהוענקה לו היא שאם לא ישוב ויחטא בפלילים בתקופת הרישיון, לא יידרש לשאת ביתרת עונשו. לחלופין, טענה המערערת, כי גם אם תתקבל עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה תחולת ההסדר על פי החוק היא רטרוספקטיבית, יש לפרש הסדר זה באופן שהוא חל על אסיר ברישיון שביצע את העבירה הנוספת טרם כניסת החוק לתוקף. להשקפת המערערת, זו המסקנה המתחייבת מפרשנות החוק ותכלית חקיקתו, ועניין זה משתלב גם באינטרס הציבורי. נטען, כי שני ההסדרים, החדש וקודמו, נועדו להרתיע אסירים המהלכים חופשי מלשוב ולבצע עבירות, ולכן, נכון לאמץ את ההסדר החדש בו ראה המחוקק אמצעי הולם יותר להשגת אותה הרתעה. לעניין זה הוסיפה המערערת והפנתה לכך שההסדר החדש אינו מגביל עוד את סמכות הוועדה לבחור בין שתי חלופות בלבד: להפקיע את הרישיון או להימנע מכך, אלא מסר לידיה חלופות אחרות אשר עשויות להיטיב עם קבוצת האסירים ככלל. מכל הטעמים הללו עתרה המערערת לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את הדיון לוועדת השחרורים כדי שזו תשוב ותדון בעניינו של המשיב בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק. 6. עמדת המשיב להשקפת המשיב, אין להחיל את הוראות סעיף 20 רטרוספקטיבית, הואיל והסעיף חולל שינוי מהותי בהשוואה לדין הישן, הן במובן של סמכויות וועדת השחרורים, והן לעניין מערך הזכויות והחובות של מי ששוחרר על-תנאי מכוח החוק לעומת מי ששוחרר ברישיון חופש על פי הפקודה. ועוד נטען, כי החוק אמנם הוחל גם על אסירים שביום כניסתו היו משוחררים ברישיון על פי הפקודה, אולם ראשיתה של תחולה זו היא בתאריך 1.1.2002, הוא יום כניסתו של החוק לתוקף. ומאחר ואת העבירות הנוספות ביצע המשיב לפני "היום הקובע" - 1.1.2002, אין הוא נכנס לגדרו של החוק החדש ויש לדון בעניינו על פי הפקודה. לנוכח חשיבותה של הסוגיה שהועמדה להכרעתנו והשלכותיה על מקרים דומים, החלטנו לתת רשות לערער, ולא נותר לנו אלא לפסוק בערעור לגופו. 7. המסגרת הנורמטיבית לדיון סוגיית שחרורו של אסיר ברישיון ממאסר בו הוא נושא, הוסדרה עד לשנת 2002 בפקודת בתי הסוהר. סעיף 28 לפקודה אפשר לאסיר להשלים את תקופת המאסר שנותרה לו שלא במסגרת בית הסוהר, אלא בהיותו מתהלך חופשי, ובלבד שיקיים את תנאי הרישיון, ובלשון החוק: "אסיר שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים... והשלים בהתנהגות טובה מחצית מהמאסר שעליו לשאת, רשאית וועדת השחרורים ליתן לו רישיון להתהלך חופשי, וכל עוד הרישיון בתוקפו לא ייאסר מכוח אותו גזר דין". סעיף 29 לפקודה הסמיך את וועדת השחרורים לבטל את הרישיון או לשנותו, והיא היתה מתבקשת לעשות זאת כאשר הפר האסיר את תנאי הרישיון, וביניהם זה המחייב אותו להימנע מלעבור עבירות בתקופת הרישיון. את הוראתו של סעיף 29 השלים סעיף 29א לחוק: "29א. (א) ועדת שחרורים או שופט כאמור בסעיף 32 רשאים להורות, לפי סמכויותיהם, אף לאחר תום תקופת הרשיון, כי בעל הרשיון ישא את יתרת ענשו כאילו לא ניתן הרשיון (להלן - ביטול למפרע), אם ראו כי עבר עבירה או הפר תנאי אחר מתנאי הרשיון בתוך תקופת הרשיון; הורו כך - יראו את הרשיון לענין סימן זה כרשיון שבוטל". באשר למשמעות ביטולו של הרישיון קבע סעיף 34 לפקודה כך: "מי שרשיונו בוטל ישא את יתרת עונשו לאחר שישא כל עונש אחר שהוטל עליו בעד העבירה או המעשה שבגללם בוטל רשיונו, וההוראות בדבר שחרורים מעונש יחולו כאילו נידון האדם לתקופה המצטברת הזאת". סיכום הוראות החיקוק שצוטטו עד כה מלמד, כי סמכותה של וועדת השחרורים על פי לשון הפקודה היתה מוגדרת: לבטל את הרישיון או להימנע מכך. משהחליטה הוועדה לבטל את הרישיון, לא ניתנה לה סמכות להורות כי האסיר ישוב וישא בחלק מעונשו בלבד, שהרי לשונו של סעיף 34 ברורה: "ישא את יתרת עונשו" ולא פחות מכך, ובלשון עע"א 2024/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אבו-אסעד, פד"י נ(3), 727, 730): "לאחר שוועדת השיחרורים מבטלת את רשיונו של האסיר להתהלך חופשי, חייב הוא לרצות את עוונו – תקופת מאסר בשיעור התקופה שנותרה מתקופת מאסרו המקורית ביום שחרורו על פי הרשיון... אין וועדת השחרורים מוסמכת לבטל את מקצת תקופת הרשיון...". 8. ביום 1.1.2002 נכנס לתוקף חוק שחרור על-תנאי ממאסר, אשר קבע כי שחרורו של אסיר מותנה בכך שהוא לא יעבור בתקופת התנאי עבירת עוון או פשע נוספת (סעיף 13(א) לחוק), וסעיף 20 לחוק עוסק במי שלא עמד בתנאי זה: "א. אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הוועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי. ב. על אף הוראות סעיף קטן (א), הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה או בתנאים אחרים שתקבע, ובלבד שלא הוטל על האסיר עונש מאסר בשל העבירה הנוספת שעבר בתקופת התנאי; החליטה הוועדה כאמור, תחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה; לעניין זה, "תקופת תנאי חדשה" – תקופה שתחילתה ביום ההחלטה על המשך השחרור ואורכה כאורך תקופת התנאי; החלטת הוועדה על המשך שחרורו על-תנאי של אסיר לפי הוראות סעיף קטן זה תינתן, לגבי אותו אסיר, פעם אחת בלבד. ג. על אף הוראות סעיף קטן (א), הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי אסיר ששחרורו בוטל לפי הוראות סעיף קטן (א), ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה; הורתה הועדה כאמור – תהיה תקופת המאסר שהאסיר לא נשא, לפי הוראות הוועדה, תקופת תנאי, שתחל עם שחרורו של האסיר מתקופת המאסר שנשא ותצטבר לכל תקופת תנאי אחרת שלו. ד. הורשע אסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה נוספת שעבר בתקופת התנאי ובוטל שחרורו על-תנאי, ישא את יתרת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי לפני ובמצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו בשל העבירה הנוספת". בגדרו של החוק (סעיף 48) נקבעו הוראות מעבר וזו לשונן: "48. (א) אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה, לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי הוראות חוק זה, בתנאים שנקבעו ברישיונו ובתנאים האמורים בסעיף 13(א), (ג) ו-(ד) ויראו ברישיון שניתן לו לפי הפקודה האמורה - כרישיון לפי סעיף 14". (ההדגשה הוספה). 9. השינוי הבולט שהביא עמו החוק החדש הוא בכך שאסיר ששוחרר על-תנאי וביצע עבירה נוספת, שוב אין לוועדה, ככלל, סמכות להימנע מלבטל את רישיונו ועליה לחייבו לשאת בתקופת מאסר כאורך תקופת התנאי. מגמה זו של צמצום בסמכות הוועדה, מבטאת את כוונתם של יוזמי החקיקה כפי שהדבר קיבל ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק: "החוק המוצע מבחין בין ביצוע עבירת עוון או פשע לבין הפרת תנאי שחרורו אחרים, בהם מותנה השחרור על-תנאי. לעניין ביצוע עבירות עוון או פשע, מצמצם החוק המוצע את סמכותה של הועדה שלא לבטל שחרור על תנאי באופן שסמכות זו ניתנה לה רק מנימוקים מיוחדים ורק פעם אחת לגבי כל אסיר. הטעם לכך הוא שאסיר אשר ביצע עבירת עוון או פשע במהלך תקופת שחרורו על תנאי, הוכיח לכאורה כי הוא מסכן את שלום הציבור ובטחונו, ולפיכך בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין עוד הצדקה לשחרורו על-תנאי". (הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ה"ח 2979, התשס"א (2001), 518, בעמ' 540). עם זאת לכלל הקבוע בסעיף 20(א) נקבעו חריגים: א. ניתן להורות בנסיבות מיוחדות על המשך השחרור בתנאים שנקבעו בעבר או שייקבעו על ידי הועדה, ובלבד שהאסיר לא נדון למאסר נוסף בגין העבירה החדשה שביצע. ב. שיקול הדעת האמור אינו חל על מי שנדון למאסר בגין העבירה הנוספת, אולם בנסיבות מיוחדות רשאית הוועדה להורות כי האסיר ישא בתקופת מאסר לתקופה קצרה מתקופת התנאי, ובלבד שלא תפחת ממחציתה. 10. ההכרעה בערעור זה אמורה לתת מענה במישור העקרוני-כללי לשאלת מעמדם של אסירים ששוחררו ברישיון על פי הפקודה וחזרו וחטאו, ללא התייחסות לנסיבותיו של אסיר זה או אחר. אך נדמה כי אין כמו עניינו של המשיב כדי להדגים עד כמה קשה ומורכבת היא ההכרעה בערעור זה. הקושי האחד מקורו בעובדה שהמאסר ממנו שוחרר המשיב ברישיון היה בן למעלה מ-19 שנים, ולפיכך "תקופת הרישיון" אף היא בת שנים אחדות, ומכאן ההשלכות מרחיקות הלכת על המשיב אם עמדתה של המערערת בערעור זה תתקבל. זאת ועוד, סעיף 48(א) לחוק עוסק במי שהיה "אסיר ברישיון" ביום כניסתו של החוק לתוקף. לעניין זה ראיתי צורך להדגיש כי ביום 1.1.2002 היה מעמדו של המשיב כמי שהיה לכל היותר "משוחרר" במובן הרעיוני, אך רחוק מכך במישור המעשי. כוונת הדברים לכך, שהוא נעצר ביום 24.6.2001, ומשהוגש כתב האישום ביום 1.7.2001 הורה בית משפט השלום על מעצרו עד תום ההליכים. מעצר זה גלש לתוך שנת 2002 הואיל וכזכור התקיים משפטו של המשיב בחודש ינואר 2002, ואז הושתו עליו 20 חודשי מאסר שמניינם מיום מעצרו. אולם זה אינו העיקר, הואיל והחשוב לענייננו הוא שביום הגשתו של כתב האישום נגד המשיב ניתן לומר, כי במועד זה גובשה התשתית הראייתית עליה היתה אמורה להתבסס עתירתה של המערערת להרשעת המשיב, ובהמשך לביטול רישיונו. בשלב זה היה ברור למערערת כי ביום 1.1.02 עתיד לחול שינוי בדין שככלל יחמיר עם אסירים, הואיל וכבר ביום 20.6.2001 פורסם ברשומות חוק שחרור ממאסר על-תנאי (ס"ח 1795, התשס"א, עמוד 410). מכאן, שחובתה של המערערת היתה להאיץ את ההליכים כדי שלא יוצר מצב בו יידרש המשיב לשלם את מחיר השיהוי במשפטו אם זה יגלוש מעבר ליום 1.1.2002. לא נהיר לי מדוע נמשך הדיון בבית משפט השלום חודשים כה רבים, אולם לפחות בעניין אחד היתה המערערת יכולה לנקוט יוזמה לנוכח השינוי הממשמש ובא בחוק, ובין היתר לפנות לועדת השחרורים סמוך להגשתו של כתב האישום, ועניין זה טעון הבהרה. הן מלשון הפקודה והן מלשון החוק עולה כי העילה לפנות לועדת השחרורים לביטול רישיונו של אסיר, אינה הרשעתו בעבירה נוספת ודי בכך שהוועדה, שהנה גוף מעין-שיפוטי, תשתכנע מחומר הראיות שיונח בפניה, כי האסיר עבר עבירה ב"תקופת הרישיון" או ב"תקופת התנאי" (בג"צ 473/72 טובה בוגץ נ' מדינת ישראל, פד"י כז(1), 222, 223; עע"א 1/83 סלמאן נ' וועדת השחרורים פד"י לז(3), 640, 643; וכן עע"א 1613/91 הנ"ל, "פרשת ארביב", בעמוד 773). ואכן, כאשר אסיר ששוחרר ברישיון חזר וחטא, והתעורר חשש כי "תקופת הרישיון" תסתיים בטרם יוכרע משפטו, נהוג היה עד לחקיקתו של סעיף 29א' לפקודה להביא את האסיר בפני וועדת השחרורים אף בטרם הורשע. ואם החליטה הוועדה כי יש לבטל את רישיונו, ביצועה של ההחלטה היה נדחה עד לסיום ההליכים בבית המשפט, כדי שלא יווצר מצב בו אסיר שזוכה בדינו כבר התחיל לשאת ביתרת עונשו. אכן, נסיבותיו של המשיב שבפנינו שונות הן (תקופת הרישיון לא עמדה להסתיים הואיל והיתה אמורה להימשך עד לחודש אוגוסט 2004), אולם כוונתי היתה להבהיר כי ניתן היה לנהוג במשיב בדרך אחרת, ולו כך נעשה היה ניתן לקיים את הדיון בעניינו במהלך שנת 2001 על פי הוראות הפקודה. מאידך, יש לחזור ולהדגיש את אשר פתחתי בו, היינו, שאסור לה להכרעה בערעור זה להיות מושפעת מנסיבותיו המיוחדות של המשיב עקב היותה הכרעה בשאלה כללית, והואיל ויתכנו נסיבות שונות בהן יהיה נוח למשיב לבקש להחיל עליו את הוראותיו של החוק דווקא. מקרה מסוג זה היה מתרחש אם ועדת השחרורים היתה מחליטה, בהתבסס על הוראות הפקודה, לבטל את רישיונו של המשיב והיתה מחייבת אותו לשאת בתקופת מאסר כאורך תקופת הרישיון ולא בתקופה קצרה ממנה (הואיל ועל פי הפקודה סמכות מסוג זה לא היתה נתונה לה). בתרחיש כזה אין כלל ספק שלמשיב היתה עומדת הטענה לפיה הוא זכאי שהועדה תבחן לפחות את קיצור תקופת מאסרו על פי הסמכות שניתנה לה בחוק החדש, הואיל והוא נמנה על אלה הנכנסים לגדרו של סעיף 48(א) לחוק, מאחר ומעמדו ביום כניסת החוק לתוקף היה כשל "אסיר המשוחרר ברישיון". מטבע הדברים, סיטואציה מסוג זה המאפשרת למשיב לבחור את הדין שיחול עליו על פי התרחיש אליו נקלע, היא כמובן בלתי סבירה, ועל כן לא נותר לנו אלא לחזור לבחינה מחודשת של הוראות החוק כדי לנסות לעמוד על היקף תחולתו. 11. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני העתיד (ע"פ 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5), 111), הואיל וחקיקה עם השלכות למפרע נוגדת את עקרונות היסוד של כל שיטת משפט מתוקנת. אולם הואיל והמחוקק חופשי לקבוע גם תחולה רטרוספקטיבית למעשה ידיו, בכפוף למגבלות חוקתיות, יש לנסות לברר בדרך פרשנית אם במקרה המסוים העומד לדיון, כוונה כזו משתמעת. ביום כניסתו של החוק לתוקף התהלכו חופשי אסירים שזכו לרישיון-חופש על פי הפקודה. ביחס לאסירים אלה שרישיונם טרם הסתיים ביום 1.1.2002 נדרש המחוקק להכריע בשאלת הדין שיחול עליהם בעתיד. הוא היה רשאי להורות כי הדין הישן (הפקודה) יחול גם להבא על אסירים אלה, ואז היה נוצר מצב בו על אותה קבוצת התייחסות (אסירים) יחולו דינים שונים. האפשרות האחרת, ולהשקפתי בה בחר המחוקק, היתה החלתו של החוק החדש, החלה אקטיבית, על כל קבוצת ההתייחסות. למסקנה זו מובילה בראש ובראשונה לשון החוק. סעיף 48(א) מבהיר, ובלשון שאין ברורה ממנה, כי "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי חוק זה...". את הוראתו של סעיף 48(א) משלים סעיף 39 לחוק אשר ביטל את הסעיפים 28 עד 34 לפקודה, וכן את החוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), התשס"א-2001, וסעיפים 49 עד 51 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכך נתן המחוקק ביטוי לכוונתו שלא לבצע מעשה הכלאה של חוקים, אלא להחליף את ההסדר הישן בהסדר חדש (ראו רע"ב 3748/02 אייל גרצברג נגד סגן מנהל בית הסוהר איילון, דינים עליון כרך ס"ב, 550, ובלשון בית המשפט: "אנו סבורים כי למקרא סעיפים 40 ו-48(ב) לחוק המבטל אין מנוס מן המסקנה שמדובר בביטול גורף ומפורש של החוק המבוטל, למעט לגבי אורך תקופת המאסר"). לאותה מסקנה מובילה גם העובדה שכאשר סבר המחוקק כי יש לשמר פרט זה או אחר מההסדר הישן, הוא עשה זאת בלשון מפורשת, וכזהו סעיף 48(ב) לחוק בו נקבע כי אף שמכוח סעיפים 2 ו-3 לחוק רשאי אסיר לבקש לשחררו על-תנאי רק לאחר שנשא שני שלישים ממאסרו, רשאי מי שנדון למאסר לפני כניסת החוק לתוקף לפנות לוועדה לאחר שנשא במחצית מעונשו בלבד (כפי שהיה רשאי לעשות על פי הפקודה). ומן ההן אתה למד על הלאו, לאמור, אם ביקש המחוקק לשמר את ההסדר הישן גם בנסיבותיו של המשיב, היה טורח לעשות זאת, והעובדה שלא נהג כך מלמדת שכוונתו היתה שונה. השקפתי זו עשויה היתה להשתנות לו סברתי כי ההסדר החדש פוגע בזכות כלשהי, ומקל וחומר בזכות-מהותית, אותה קנה האסיר מכוח ההסדר על פי הפקודה, אך סבורני שזה אינו המצב. נקודת המוצא לעניין זה היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו. עם זאת, ומתוך כוונה לאפשר גם למי שמעד ונראה כי למד את לקחו לשקם את חייו, ניתנה לוועדת השחרורים הסמכות להתיר לאסיר להשלים את מאסרו כשהוא מתהלך חופשי, והיתר זה לווה בהתחייבות אחת של הרשות - שהאסיר לא ישוב וייאסר כל עוד הוא ממלא אחר תנאי השחרור. זהו אפוא בבחינת "חוב" שחב אסיר מכוח פסק-דין חלוט, אך "הנושה", החברה באמצעות ועדת השחרורים, הביעה נכונות לדחות את פירעון יתרת החוב ואפילו למחול עליה כליל, אם יקיים האסיר את ההתחייבויות שנטל על עצמו. מכאן, שגם לאסיר היה נהיר ערב מתן רישיון החופש, כי אם יפר את תנאי הרישיון, הוא יידרש לשלם את יתרת חובו ולשאת בתקופת המאסר שבה היה חייב ממילא מכוח גזר הדין במשפטו, ובה בלבד. זו היתה תמציתו של ההסדר הישן על פי הפקודה, וזו תמציתו של ההסדר החדש על פי החוק, והדגש הוא על כך שבחוק לא נקבעו תוצאות עונשיות נוספות לאסיר ברישיון ששב וחטא מעבר לאלה שנקבעו במשפטו. לפיכך, לא נועד החוק החדש להוסיף על חובותיו של אסיר או לגרוע מזכויותיו כפי שאלו גובשו ביום בו הסתיים משפטו, אלא להגדיר מחדש את סמכויותיה של ועדת השחרורים, כאשר המגמה היא אחת – לתת בידה אמצעים יעילים יותר כדי להבטיח שאסיר משוחרר לא יחזור לסורו. ביטולו המלא או החלקי של הרישיון הוא אמצעי מסוג זה, ולמחוקק שמורה הזכות, אם לא לומר החובה, לשוב ולבחון אם יש באמצעים הקיימים כדי לענות על תמורות הנובעות משינוי העתים. לפעמים, יהיה המחוקק נוטה להקל עם אסירים, וכך הוא עשה כאשר חוקק את החוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), התשס"א-2001. אולם לעיתים הוא נדרש להחמיר בהם, לדוגמה, כאשר מסתמנת תופעה של עבריינות גוברת, או כאשר הוא מגיע למסקנה שאמצעים שננקטו עד כה לצורך הרתעתם של אסירים ברישיון מלשוב לחיי פשע, הוכחו כבלתי יעילים דיים. הסמכות לשנות אמצעים אלה שמורה למחוקק בלבד, והמשיב לא צפה וגם לא היה רשאי לצפות ביום קבלתו של רישיון החופש, כי המחוקק לא יעשה שימוש באותה סמכות, ובלבד ששינוי כזה לא יהיה כרוך בתוצאות עונשיות נוספות על אלה שנקבעו במשפטו. בהעדר "צפייה" גם אין מקום לדבר על "זכות" שקנה המשיב כי עניינו יידון על פי ההסדר הישן שהיה קבוע בפקודה. לפיכך, גם אם החוק החדש החמיר עם אסירים (על ידי הגבלת סמכויותיה של ועדת השחרורים), אין בכך פגיעה ב"זכות" של המשיב, הואיל וזו מעולם לא הוקנתה לו. 12. לנוכח כל האמור, דעתי היא כי פרשנותה של וועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי בשאלת הדין החל על המשיב אינה יכולה לעמוד, ועל כן אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהחזיר את הדיון לוועדת השחרורים כדי שתדון בעניינו של המשיב על פי הוראותיו של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. 2. כפי שהסביר חברי, השופט לוי, על פי החוק הישן יכולה היתה הועדה להפקיע את הרישיון או להימנע מכך. על-פי החוק החדש יכולה הועדה לקבוע, בנסיבות מיוחדות, כי האסיר ששחרורו בוטל ישא תקופת מאסר קצרה מאורך התנאי, אולם לא פחות ממחציתו. 3. הקושי בענייננו נובע מכך שהעבירה הנוספת בוצעה עוד לפני שנכנס לתוקפו החוק החדש. כפי שבאר השופט ברק בע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(2) 765, הנזכר על ידי חברי, חזקה פרשנית היא כי חוק אינו חל למפרע. מטרתו של חוק היא לכוון התנהגות אנושית, ואין כל משמעות לכוון היום פעולה שנעשתה אתמול. חיקוק הוא רטרואקטיבי אם הוא משנה את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאה המשפטית של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות או של ארועים שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו לתוקף (פרופ' ברק עמד בהרחבה על עניין החזקה נגד תחולה למפרע גם בספרו פרשנות במשפט (תשנ"ג, כרך שני) בעמ' 609 ואילך). הקושי האמור מתעצם נוכח העובדה שבסופו של יום תוצאת פסק דיננו היא שהמשיב ימצא עצמו במאסר. אכן, אין המדובר בגזירת עונש. המשיב יירצה, בשל העבירה הנוספת שעבר, את יתרת העונש (או חלקה) שהוטלו עליו בגזר הדין המקורי שקצב את עונשו; ועדת השחרורים איננה גוזרת עונש. ועדיין – אלמלא קביעתנו כי חל החוק החדש היתה קיימת אפשרות שהמשיב לא ישא תקופת מאסר זו. מכאן, כאמור, הקושי, ותחושת אי הנחת מן התוצאה הקונקרטית. 4. למרות הקושי האמור גם אני סבורה, כמו חברי, כי פרשנותו הנכונה של החוק היא שחל על המשיב החוק החדש. בצדק מציין חברי כי ההכרעה בערעור אינה יכולה להיות מושפעת מנסיבותיו האישיות של המשיב. טול מקרה של אסיר אחר – נקרא לו יששכר - בעל נתונים זהים רבים, שעניינו מגיע להגיע לועדת השחרורים: יששכר עבר אף הוא עבירה נוספת לפני כניסת החוק החדש לתוקפו, ועניינו נדון אחרי כניסת החוק לתוקף. אלא, שבנסיבותיו של יששכר סבורה הועדה – שלא כמו בענייננו של המשיב - שאין מקום להימנע כליל מהפקעת הרישיון. בנסיבות כאלה, אם תאמר שחל החוק הישן לא יהיה מנוס מהפקעת הרישיון כולו. אם תאמר שחל החוק החדש – יהיה לוועדה שיקול דעת להורות על ריצוי מחציתה של תקופת הרישיון (או יותר). בנסיבותיו הקונקרטיות של המשיב שבפנינו, ונוכח קביעת ועדת השחרורים, החוק הישן הוא החוק המיטיב. בנסיבותיו הקונקרטית של יששכר, החוק החדש הוא החוק המיטיב. על הקושי הקיים, לעתים, לקבוע מהו החוק המיטיב עמד פרופ' ברק: "כך למשל על פי איזה מבחן ייקבע כי חוק מסויים הוא מקל או מיטיב. מה בין חוק פלילי שמגדיל את העונש המקסימלי ומקטין את העונש המינימלי? מה דין עונש חדש שלא מופיע ברשימת העונשים?" (שם, בעמ' 636). 5. בפסק דינו היפה של השופט נ' הנדל, מצויין כי התמונה הנחזית היא כי בבקשה לבטל רישיון המוגשת מטעם המדינה מצבו של אסיר נוח יותר לפי החוק הישן. השופט הנדל מציין כי ניתן לטעון נגד מסקנה זו, משום שהחוק החדש מאפשר ביטול של החל ממחצית תקופת הרישיון, מה שלא התאפשר על פי החוק הישן, וכי אכן ישנם אסירים מסוימים (בלשונו) שייהנו מכך. ואולם, כך מציין הוא, יש לבחון את קבוצת האסירים ולא את היחיד. מסקנתו של השופט הנדל היא כי החוק החדש מרע את מצבה של קבוצת האסירים. אני שותפה לדעתו של השופט הנדל כי יש לבחון את קבוצת האסירים בכללותה. אך, איני שותפה לדעתו כי מצבו של אסיר לפי החוק הישן נוח יותר, אף שלא אוכל לומר כי קבוצת האסירים כמו יששכר עולה במספרה על אסירים כמו המשיב. אין לנו נתונים מספריים. אפילו היו לנו נתונים כאלה, לא היה בדבר כדי להעלות או להוריד. כל שאוכל לומר הוא, כי לעתים החוק הישן הוא המיטיב עם האסיר, ולעתים החוק החדש הוא המיטיב עמו. על כן, הכלל בדבר תחולת החוק המיטיב שמצא ביטוי בסעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אינו יכול להיות בעזרנו, הפעם, ולו ככלי פרשני (לכלל האמור ראו גם הדיון הנרחב בספרו של ש.ז. פלר דיני עונשין (תשמ"ד, חלק א') 223 ואילך). 6. לא נוכל לקבוע כי על המשיב ועל יששכר חלים חוקים שונים, על הראשון החוק הישן ועל האחר החוק החדש. עלינו לבחור אפשרות אחת בלבד, היפה לשניהם. כפי שציינה השופטת דורנר, בסוגיה שיש לה קווי דמיון לענייננו – הסוגיה של התיישנות קנסות: "הכרעתנו בתחולת דיני ההתיישנות חייבת להיות מנותקת מן המקרה הקונקרטי שכן, כדברי האמרה הידועהHard cases make bad law " (בג"צ 1618/97 סצ'י יצחק נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נב(2) 542, 547, 576). 7. כאמור, הפקעת רישיון איננה גזירת עונש. אך אפילו היינו מסתכלים על העניין – שסופו במאסר – באספקלריה עונשית, או מעין עונשית, החלת החוק החדש על המשיב איננה פוגעת בעקרונות היסוד של השיטה: בעת ביצוע העבירה הנוספת היה המשיב צפוי לכך שתוצאת ביצוע העבירה הנוספת תהיה הפקעת הרישיון כולו. על כן, לא חל כאן העקרון שאין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה. בעת ביצוע העבירה הנוספת לא היתה למשיב זכות קנויה לכך שועדת השחרורים תבחר דווקא באופציה שהייתה קיימת אז של אי הפקעת הרישיון. "העונש המקסימלי" לו היה המשיב צפוי (אם נשתמש, ולו בדרך האנלוגיה, במונחים מתחום דיני העונשין) היה הפקעה מלאה של רישיונו. על כן, אף אם נשווה נגד עיננו את העקרון לפיו העונש הצפוי הוא, תמיד, העונש בעת ביצוע העבירה (ראו, למשל, ע"פ 867/79 אפשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 631) – הפרשנות המוצעת על ידי חברי אינה פוגעת בעקרון זה. גם דעתי היא, כאמור, כדעת חברי, כי פרשנותו הנכונה של החוק החדש היא כי הוא חל גם בעניינו של המשיב, הכל כפי שבואר על ידי חברי. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ת' אור: כמו חברי השופט א' א' לוי והשופטת מ' נאור, גם אני סבור כי יש לקבל את ערעורה של המדינה, ולקבוע כי תחולתו של סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי, תשס"א-2001 (להלן: החוק), משתרעת גם על אסירים אשר שוחררו ברישיון לפני כניסת החוק לתוקף ואשר עברו עבירה מסוג עוון או פשע במהלך תקופת הרישיון, בין אם לפני כניסתו של החוק לתוקף ובין אם לאחריה. מסקנה זו נגזרת, לדעתי, בראש ובראשונה מלשונו הברורה של סעיף 48 לחוק, אשר קובע במפורש כי הוא חל על "אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה". מסעיף זה עולה הכוונה הברורה, שממועד כניסתו לתוקף של החוק, יחול על ביטול שחרור ברישיון הדין החדש לפי החוק. כך גם בענייננו. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ד (17.11.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03015590_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il