ע"פ 1554-13
טרם נותח

פלוני נ. מדינת ישראל

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק ע"פ 1554/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1554/13 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט מ' מזוז המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) בת"פ 56093-12-11 מיום 15.1.2013 תאריך הישיבה: ו' באדר התשע"ה (25.2.2015) בשם המערער: עו"ד אורי בן נתן; עו"ד לי בן חיים בשם המשיבים: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד הילה גורני הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי ירושלים (כבוד השופטת רבקה פרידמן-פלדמן) בת"פ 56093-12-11. 2. ביום 19.9.2012 הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה סתם ושיבוש מהלכי משפט - עבירות לפי סעיפים 329(א), 379 ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). ביום 15.1.2013 גזר בית המשפט את דינו של המערער. המערער נידון לשבע וחצי שנות מאסר בגין עבירות האלימות (חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה סתם), וכן ל- 6 חודשי מאסר, במצטבר, בגין העבירה של שיבוש מהלכי משפט. בנוסף, הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי של שבעה חודשים שנגזר על המערער בתיק קודם. סך הכל 8 שנים ו- 7 חודשים לריצוי בפועל. כמו כן, הושת על המערער מאסר על תנאי של עשרה חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו, בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. כן הוטל עליו לשלם פיצוי למתלוננים - 60,000₪ לכל אחד למתלוננים א' ו-מ', ו- 1,500₪ למתלוננת ר'. 3. לפי עובדות כתב האישום, ביום 23.12.2011 בשעות הלילה המאוחרות (02:00 לערך) הגיעו ארבעה צעירים - מ', א', ר' ו-ד' ברכבו של מ' למתחם תחנת הדלק "פז" שבמעלה אדומים. נערים שזהותם אינה ידועה שפכו מים על שמשת הרכב. מ' ביקש מהנערים שינקו את המים, ובשלב מסוים קטין בשם ליאור שבר בטעות את אחד המגבים של הרכב. לאחר חילופי דברים בין ר', חברתו של מ' לבין ליאור, הגיע המערער שהיה במקום, וקילל את ר'. בין המערער לבין מ' ו-ר' התפתחה קטטה, שכללה דחיפות הדדיות ושבמהלכה שרטה ר' את המערער בצווארו. לאחר התערבות אנשים אחרים, הלך המערער לכיוון חנות אופטיקה בסמוך לכיכר שליד המתחם, שם צעק "אני אהרוג אותו" ו"אני אחסל אותו". בשלב זה הוציא המערער חפץ חד באמצעותו חתך את א' בצווארו ובפניו מספר פעמים עד ש-א' נפל ארצה מדמם. בהמשך לכך היכה המערער גם את ר' בפניה ובעט בה בצלעותיה, בתגובה לכך שצעקה עליו. לאחר מכן תקף המערער גם את מ' - שהגיע אף הוא לכיכר - וחתך אותו בצווארו באמצעות החפץ החד. מ' ו-א' פונו באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים כאשר הם מדממים. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו ל-א' חתכים בלחי שמאל, באזור הצוואר, בקרקפת ובאוזנו השמאלית, והוא סבל מדימום עורקי. א' נזקק לעשרות תפרים באפרכסת האוזן ובצוואר, ואושפז בבית החולים למשך 4 ימים. גם ל-מ' נגרם חתך בצווארו, ואף הוא נזקק לעשרות תפרים. בד בבד המערער נמלט מזירת האירועים לביתו. שם העיר את אמו וביקש ממנה שתכבס את בגדיו שהיו מוכתמים בדם. האם אכן נטלה את הבגדים, הכניסה אותם למכונת הכביסה והפעילה אותה. 4. הכרעת הדין של בית משפט קמא בה הורשע המערער התבססה על עדויות המתלוננים, עדויות עדים אחרים שהיו במקום בעת האירוע וסמוך לאחריו, עדויות השוטרים שטיפלו באירוע, וכן על ראיות מדעיות שהגישה המאשימה. בית המשפט קמא מצא את עדויות א', ר' ו- מ' כעדויות הגיוניות, עקביות ו"אמינות ביותר", שסיפרו את הדברים כהוויתם, כאשר הם אינם מסתירים דבר ואינם מוסיפים על שאירע. לעומת זאת, באשר לעדויות המערער וחבריו קבע בית המשפט כי "לא היו אמינות, זאת בלשון המעטה", וכי גרסאותיהם היו "מלאות סתירות ואינן תואמות האחת את האחרת". בין היתר, דחה בית המשפט את גרסת המערער, שאישר שנכח במתחם תחנת הדלק במועד האירוע, אך הכחיש את מעורבותו במעשי התקיפה. בית המשפט מצא תמיכה לעדויות המתלוננים, הן בעדות חיצונית של עד בשם בלייבס, מתנדב בסיירת הורים שהיה במקום האירוע, הן בהתנהגותו של המערער וקרוביו מיד לאחר האירוע והן בחפצים שנתפסו בבית המערער. כמו כן, נתפסה בבית חברו של המערער נעלו השמאלית של המערער, כשעליה דם עם פרופיל DNA תואם לזה של המתלונן א'. בית המשפט שלל את טענת המערער בדבר ראיות פסולות שהשיגו השוטרים בהגיעם לביתו לאחר האירוע. נקבע, כי החיפוש בבית ותפיסת הראיות היו כדין, וכי גם אם נפל פגם בהליכי החיפוש והתפיסה אין בכך בהכרח כדי לפסול את הראיות, ומכל מקום, אף ללא החפצים שנתפסו יש די בחומר הראיות כדי להרשיע את המערער. 5. במהלך הדיון בבית משפט קמא הגיש המערער עתירה לגילוי ראיות שלגביהן הוצאה תעודת חיסיון. מדובר בשתי ראיות: האחת, דו"ח ידיעה לפיו המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו, שתוכנו נמסר למערער אך הוטל חסיון על מוסר הידיעה ומועד מסירתה; והשניה, מסמך שתוכנו לא נמסר למערער. ביום 5.3.2012 החליט בית המשפט שלא להיעתר לבקשה. בית המשפט קבע, כי אין בפרטים החסויים "כדי לסייע בהגנתו של המערער", ולעומת זאת, "גילוי המידע עלול לסכן את שלומם של בני אדם ולפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה". לצד זאת, ציין בית המשפט, כי "במהלך הבאת הראיות ניתן יהיה לשקול מחדש אם יש בפרטים החסויים חשיבות להגנתו של הנאשם, מה שאין כן כרגע". 6. בבואו לגזור את הדין, קבע בית המשפט מתחם ענישה של 10-4 שנות מאסר בגין עבירות האלימות, ומתחם הנע בין מאסר על תנאי לבין שנת מאסר אחת בגין עבירת שיבוש מהלכי משפט. כן נקבע, כי למעט גילו הצעיר של המערער אין עוד נסיבות לקולה, שכן בעבר ניתנו לו הזדמנויות רבות לקבל טיפול ולהשתקם, אך הוא בחר להמשיך ולבצע עבירות. כן נלקחה בחשבון העובדה שהמערער לא הביע חרטה בשום שלב, ואף ניסה לשבש הליכי משפט ולהעלים ראיות. בית המשפט ציין כי העונש צריך היה להיות בגבול העליון של המתחמים, אך הפחיתו מעט נוכח טווח הענישה לו עתרה התביעה. נימוקי הערעור 7. ראשית טען המערער בעניין בקשתו לפני בית המשפט קמא לגילוי הראיות החסויות בתיק. לענין זה נטען כי השופטת שדנה בתיק העיקרי לא הייתה צריכה לדון בעתירה לגילוי ראיה חסויה, ומשעשתה כן היה עליה לפסול את עצמה מלהמשיך לדון בתיק. כן נטען כי ייתכן שבחומר החסוי יש מידע שהיה יכול לסייע בהגנתו. 8. לעניין הרשעתו במעשי הדקירה, טען המערער כי לא היו די ראיות על-מנת לקבוע כי הוא זה שדקר את המתלוננים א' ו-מ'. לטענתו, המתלוננים לא ראו אצלו חפץ חד או סכין, ולא היו בטוחים שהמערער הוא זה שדקר אותם אלא הסיקו זאת מהנסיבות. עוד נטען, כי עדותה של המתלוננת ר' היא מוגזמת ולא עקבית וכי קיים פער בין הודעתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. על רקע זה נטען, כי בית המשפט ייחס מהימנות רבה מדי לעדויות המתלוננים וכי צפייה בסרט ממצלמת האבטחה שתיעד את האירוע ועיון בדו"ח הפעולה של השוטר אמסלם יוכיחו שהמתלוננת ר' הובילה את האירוע והלהיטה את הרוחות. לגרסת המערער, שגה בית המשפט בקביעתו לפיה המתלוננים לא תקפו את המערער. עוד נטען, כי ניתן היה לטעות בזהותו כדוקר שעה שבמקום האירוע היו אנשים רבים והוא בלט בשל גובהו. בהקשר זה נטען לפגמים במסדרי הזיהוי. ולבסוף נטען, כי עולה חשש לתיאום גרסאות בין המתלוננים היות שכולם העידו ששמו של המערער עלה כחשוד במעשים. לחלופין, הועלתה הטענה כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה פחות חמורה, כמו חבלה חמורה (סעיף 333 לחוק) או פציעה (סעיף 334), שלהן נדרש יסוד נפשי של כוונה רגילה, שעה שלא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)). ובאשר לעבירת שיבוש מהלכי משפט, המערער גורס שלא היה מקום להרשיעו בביצועה, שכן הוא לא נחקר תחת אזהרה בגינה, וכן מפני שביקש מאמו שתכבס את בגדיו שעליהם היה דמו שלו בלבד. לענין זה הוא שב וטוען להיעדר סמכות לחפש ולתפוס חפצים בביתו, כיוון שאף אם הייתה הסכמה מצד האם לחיפוש, אין מדובר בהסכמה מדעת כנדרש. 9. בכל הנוגע לגזר הדין, נטען כי העונש שהוטל על המערער הוא חמור מדי; כי בית המשפט לא התייחס בפועל לגילו הצעיר של המערער (19.5 שנים בעת האירוע); וכי טעה בית המשפט בהחלטתו שנסיבות חייו הקשות של המערער לא ישקלו לקולא. כן נטען, כי בית המשפט קבע מתחם חמור אף יותר מזה שהציגה התביעה, לא איזן אותו עם המתחם לו טענה ההגנה וחרג מהענישה המקובלת לעבירות מהסוג הנדון בענייננו. לבסוף נטען, כי הפיצוי שהוטל על המערער הוא גבוה מדי. תשובת המדינה 10. בטיעוניה בעל-פה לפנינו טענה באת כוח המדינה, כי טענת המערער לענין המותב שדן בעתירתו לגילוי ראיות חסויות היא למעשה טענת פסלות שופט, שנתונה הייתה לערעור מיידי ולא ניתן להעלותה במסגרת הערעור על הכרעת הדין. לגופו של ענין, נטען שהקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות של בית המשפט קמא הן חדות וברורות. המידע לגבי אשמת המערער היה מאוד ברור מהראיות. לכך נוספה עדות של עד אובייקטיבי וכן זיהוי המערער במסדר זיהוי על-ידי אותו עד וכן על-ידי המתלוננים. באת כוח המדינה הדגישה, כי לידיעת שמו של המערער אין כל קשר ליכולת לזהות את פניו בתמונה. באשר לטענת המערער בדבר המולה במקום האירוע, משיבה המדינה כי כל העדויות מלמדות שהיה עימות בין המערער לבין המתלוננים, ולכן ההשערה לפיה מישהו אחר דקר את האחרונים אינה סבירה. לבחינת תיאוריה אלטרנטיבית כזו נדרש משהו להיאחז בו שאינו "באוויר". עוד נטען שהתנהגותו של המערער - שכיבס את בגדיו באמצע הלילה וכן שקריו לשוטרים - כמו גם ה-DNA של א' שנמצא על נעלו, מלמדים על חוסר סבירות טענתו כי היה רק קורבן לתקיפה. עוד נטען, כי מי שתוקף אדם אחר בחפץ חד בצוואר ובפנים אין ספק שהוא מתכוון לגרום לחבלה חמורה, ולכן בדין הואשם והורשע בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. ולבסוף נטען, כי המערער הוזהר באזהרה כללית בחקירתו, ולכן יש לדחות את טענתו כי לא הוזהר במפורש לגבי עבירת השיבוש. 11. ובאשר לערעור על גזר הדין, הסכימה באת כוח המדינה כי מדובר ב"עונש לא קל". יחד עם זאת, היא סברה שבנסיבות העניין, כאשר מדובר בעבירת אלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר בעקבות ויכוח על עניין פעוט, חשוב שהעונש יהיה חמור. כן נטען שהמערער, שהוא בעל עבר פלילי מכביד, לא הביע חרטה. באת כוח המדינה ציינה גם שסכומי הפיצוי שנפסקו למתלוננים יספיקו בקושי לכיסוי ההוצאות הרפואיות שנגרמו להם. הודגש שהמערער טרם שילם את הפיצוי. 12. ביום 19.1.2015, כ-5 שבועות קודם לדיון בערעור, הוגשה בקשה מטעם המערער למתן צו שיורה לשני בתי עסק המצויים בקרבת מקום האירוע למסור תיעוד ממצלמות האבטחה שלהם. לטענת בא כוח המערער, רק במהלך ההכנה לתיק בערעור נודע לו דבר הימצאותן של מצלמות אבטחה נוספות בקרבת המקום. הוא סבור, כי תיעוד זה עשוי לשפוך אור על האירוע. המדינה התנגדה לבקשה. לטענתה, המערער יכול היה להגיש בקשה בעניין זה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ואין הצדקה להיעתר לה בשלב הדיוני הנוכחי. בנוסף נטען, כי בא כוח המערער רק מניח שהמצלמות היו קיימות בזמן קרות האירוע וכי הצילומים נשמרו או שניתן לשחזרם. לגופם של דברים נטען, כי גם אם ימצאו הצילומים, לא צפוי שיהיה בכך כדי לשנות מההרשעה, שכן זו התבססה על עדויות מהימנות ועל ראיות חפציות. דיון והכרעה 13. קודם לדיון לגופו של עניין יש להכריע בטענת המערער בעניין העתירה לגילוי הראיות החסויות, וכן בבקשתו למתן צו לתפיסת תיעוד ממצלמות האבטחה של בתי עסק בקרבת המקום בו בוצעה העבירה. 14. אשר לטענה באשר למותב שדן בעתירה לגילוי ראיות חסויות, בצדק טענה באת כוח המדינה, כי מדובר בטענה לפסלות שופט, אשר בהתאם להוראת סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), "לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור אלא בהתאם להוראות סעיפים 146 ו-147". סעיפים אלה קובעים כי טענת פסלות יש להשמיע לפני כל טענה אחרת, וכי על דחיית בקשת פסלות ניתן לערער מיידית, כערעור ביניים בהליך פלילי. משלא ערער המערער דנן במועד בענין זה, "טענת פסלות לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור" (סעיף 148 הנ"ל). לכך יש להוסיף, כי אין דרישה בדין כי בקשה לגילוי ראיה חסויה תישמע שלא בפני המותב הדן בתיק (סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), זאת להבדיל מהוראת סעיף 74(ג) לחסד"פ, לפיו בקשה לעיון בחומר חקירה תידון "במידת האפשר... בפני שופט שאינו דן באישום". לפיכך, גם אם דיון באותו המותב הוא נוהג לא מקובל, ואולי אף ראוי להימנע ממנו, אין בכך כדי לבסס עילה בדיעבד לפסילת ההליך שננקט או ההחלטה שניתנה במסגרתו. נציין לבסוף, כי גם לגוף הענין, לאחר שעיינו בראיות החסויות במהלך הדיון, לא מצאנו כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא. 15. ואשר לבקשה למתן הצו בנוגע לתיעוד ממצלמות נוספות מזירת האירוע. גם בקשה זו דינה להידחות. המדובר למעשה בבקשה להגשת ראיות חדשות בערעור, שאינה עונה על הדרישות שנקבעו בהלכה הפסוקה לענין זה. אין מדובר בראיה חדשה (ככל שקיימת ראיה), ולא הובהר מדוע בקשה מעין זו לא הוגשה לבית משפט קמא במהלך ניהול המשפט. יתרה מזאת, מתקציר "חקירת זירת העבירה" שהגיש המערער עולה, שבתי העסק הסמוכים למקום האירוע לא שמרו את הצילומים מן הזמן הרלוונטי. לכך יש להוסיף, כי כל הראיות מצביעות על המערער כמי שביצע את התקיפה, ואין למעשה כל גרסה על מעורבות אדם אחר. הערעור על הכרעת הדין 16. כמצוין לעיל, הכרעת הדין בעניינו של המערער התבססה, בעיקרה, על עדויות המתלוננים (א', ר' ו- מ'), אותן מצא בית המשפט כעדויות הגיוניות, עקביות ו"אמינות ביותר", שסיפרו את הדברים כהווייתם, כאשר הם אינם מסתירים דבר ואינם מוסיפים על שאירע. עדויות המתלוננים נתמכו בעדויות של עדים אחרים שהיו במקום בעת האירוע וסמוך לאחריו, לרבות עדותו של עד לא מעורב (מתנדב בסיירת הורים שהיה במקום האירוע), וכן בעדויות השוטרים שטיפלו באירוע, ובראיות פורנזיות. 17. בית המשפט מצא תמיכה לעדויות המתלוננים גם בהתנהגותו של המערער, שהייתה התנהגות מפלילה בעליל. כזכור, המערער נמלט מזירת האירוע, הגיע לביתו בשעת לילה מאוד מאוחרת, העיר את אמו וביקש ממנה שתכבס לאלתר את בגדיו, שהיו מוכתמים בדם, ואמו אכן נענתה לבקשתו וכיבסה את הבגדים במכונת הכביסה. גם התנהגותו בחקירה - כאשר לא טען שהותקף, מסר גרסה שהופרכה, ואחר כך שמר על זכות השתיקה - אינה מצביעה על חפותו. כן אזכיר כי בחיפוש שנערך בדירה בסמוך לאחר האירועים נמצאו על הרצפה בחדר הכביסה בית המערער מגבות מגואלות בדם, ובבית חברו של המערער - שנצפה יוצא מבית המערער כאשר השוטרים הגיעו לשם - נמצאה נעלו השמאלית של המערער, שעליה דם עם פרופיל DNA תואם לזה של המתלונן א'. 18. באשר לעדויות המערער וחבריו קבע בית המשפט כי "לא היו אמינות, זאת בלשון המעטה", וכי גרסאותיהם היו "מלאות סתירות ואינן תואמות האחת את האחרת." בין היתר, דחה בית המשפט את גרסת המערער, שאישר שנכח במתחם תחנת הדלק במועד האירוע, אך הכחיש את מעורבותו במעשי התקיפה. המערער גם זוהה במסדר זיהוי ובמסדר תמונות. 19. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מהימנות ובקביעות של עובדה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות שהובאו בפניה והתרשמה מהן, אלא במקרים יוצאים מן הכלל וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ע"פ 993/00 שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 219 (2002); ע"פ 2350/14 ‏ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (18.1.2015)). ערכאת הערעור תתערב רק במקרים החריגים בהם נראה כי בפסק-הדין נפלו סתירות מהותיות או כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לראיה מהותית (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000)). נסיבות חריגות כאלה לא התקיימו במקרה דנן. בית משפט קמא ביסס את ממצאיו, כמצוין לעיל, על ראיות מבוררות היטב. בית המשפט ניתח בפירוט את מכלול העדויות והראיות, ובחן את הצטברותן והשתלבותן לכלל תמונה ראייתית כוללת. טענות המערער אינן מקימות אפוא כל עילה להתערב בממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט. 20. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער בנוגע להרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק ולא בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק. כאמור בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, להוכחת הכוונה הנדרשת בסעיף 329(א) לגרום חבלה חמורה ניתן להסתמך על חזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בענייננו, ברור שמי שמתנפל על אדם אחר עם חפץ חד וחותך אותו מספר לא מבוטל של חתכים עמוקים באזורים רגישים בגוף, יש לייחס לו את הכוונה של גרימת חבלה חמורה. 21. באשר לטענות נגד החיפוש שנערך בביתו של המערער. כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, הכניסה לבית הורי המערער הייתה כדין, בהתאם להוראת סעיף 25(4) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). גם החיפוש בבית ותפיסת הראיות היו כדין, לאור הוראות סעיף 32(א) לפקודה והסכמת אמו של המערער לחיפוש. למעלה מן הצורך נוסיף, כפי שבית המשפט ציין, כי גם אם נפל פגם בהליכי החיפוש והתפיסה אין בכך בהכרח כדי לפסול את הראיות, ומכל מקום, אף ללא החפצים שנתפסו יש בחומר הראיות די כדי להרשיע את המערער. 22. אשר על כן דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין 23. בהמשך לתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא, הוכן והוגש לנו לקראת הדיון בערעור תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. גם בתסקיר המשלים מצוין, כי המערער גדל במסגרת משפחתית לא יציבה ונעדר הכוונה הורית מיטיבה. בהיעדר הבעת נזקקות טיפולית, ונוכח תהליך של נסיגה בתפקודו לאורך השנים, לא הומלץ על הליך שיקום עבורו. עוד צוין, כי המערער מצוי כיום באגף המיועד לאסירים שהסיכון להישנות התנהגות אלימה מצדם הוא משמעותי, לאחר שתקף אנשי סגל. גורמי הטיפול בבית הסוהר מסרו כי המערער מבטא אנטגוניזם כלפי המערכת ואינו משתף פעולה עם הסגל. 24. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה, או אם מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 1274/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.7.2013)). למרות זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות, אני סבור כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה כאשר דן אותו ל-8 שנות מאסר בפועל, ובנוסף - הפעלה במצטבר של 7 חודשי מאסר-על-תנאי, הטלת עונש מותנה וחיוב בפיצוי המתלוננים בסכום לא מבוטל, כמפורט לעיל. 25. בעבירות של דקירות בסכין או בחפץ חד אחר ופציעת הקרבנות (חבלה בכוונה מחמירה), מן הסוג שבהן הורשע המערער דנן - כמו בעבירות אחרות - ניתן אמנם למצוא בפסיקה טווח רחב למדי של עונשים, בהתאם לנסיבות המעשים ולנסיבותיהם האישיות של העושים. ואולם, מעיון בפסיקה, לרבות זו שהוגשה על-ידי באי כוח הצדדים, עולה כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה ביחס לעונשים שהוטלו בפרשות אחרות בעלות מאפיינים דומים. כך למשל, בע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' אושר כהן (19.9.2007) - עונש של 4 שנות מאסר בגין דקירת שתי צעירות בסכין בפלג גופן העליון הוחמר בערעור לחמש וחצי שנות מאסר; בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008) - אושר עונש של 6 שנות מאסר בגין דקירות בסכין של המתלונן בחזהו ובמקומות נוספים; בע"פ 3471/08 אבו נאב נ' מדינת ישראל (08.01.2009) - אושר עונש של 5 שנות מאסר בגין דקירת שני מתלוננים אשר גרמה להם חבלות קשות; בע"פ 6346/10 ספיאשווילי נ' מדינת ישראל (27.12.2011) - אושר עונש של 5 שנות מאסר בגין דקירות בסכין של שני קורבנות; בע"פ 6373/11 זריהן נ' מדינת ישראל (30.5.2013) - מדובר היה בדקירה בכלי זכוכית שבור בצווארו של המתלונן, ובערעור הופחת עונשו של המערער מ-6 שנים ל-5 שנים בשל נסיבות אישיות; בע"פ 7051/11 מדינת ישראל נ' טייבי (19.9.2012) - הוחמר עונשו של המשיב בערעור ל- 33 חודשי מאסר חלף 24 חודשים; בע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל (‏1.7.2014) - אושר עונש של 4 שנות מאסר בגין מספר דקירות בחפץ חד בפלג גוף עליון; בע"פ 5743/13 בן שימחון נ' מדינת ישראל (4.11.2014) - אושר עונש של 5 שנות מאסר בגין דקירות מרובות של המתלונן, לרבות בחזהו; בע"פ 8912/13 טל נ' מדינת ישראל (13.2.2014) - אושר עונש של שנתיים מאסר בגין דקירה בבטן באמצעות חפץ חד; בע"פ 169/14 קפלן נ' מדינת ישראל (‏16.12.2014) - עונש של 6.5 שנות מאסר שהוטל בגין דקירות סכין בחזה ובבטן הופחת בערעור ל-5.5 שנים (בשל שיקולים של אחידות בענישה); ובע"פ 5817/14 ארנסט נ' מדינת ישראל (‏1.1.2015) - עונשו של המערער שם, שהורשע בגין דקירה של שניים בסכין, הופחת בערעור מ-5 שנות מאסר ל-50 חודשי מאסר. 26. הנה כי כן, מהדוגמאות הלא-מעטות הנ"ל של מקרים הדומים לענייננו, חלקם אף חמורים מהמקרה דנן, עולה כי העונש הרווח בגין עבירות מהסוג ובנסיבות הנדונות הוא 6-5 שנות מאסר, כאשר לעתים יש חריגה מטווח זה, לקולא או לחומרא, בשל נסיבות אישיות או שיקולים אחרים, ונראה שיש להעמיד את המתחם על 8-5 שנים, כפי שהציעה המדינה. מכאן שמתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט קמא בענייננו - של 4 עד 10 שנות מאסר לגבי עבירות האלימות בהן הורשע המערער - היה מתחם רחב מדי (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (5.6.2013)), ובה בעת היה גם מחמיר ביחס לרמת הענישה הנוהגת כאמור. אמנם המתחם שנקבע בענייננו כולל גם את עבירת התקיפה של ר', אך ברור שזו לא העבירה העיקרית. יצוין, כי גם בפסקי הדין שנזכרו לעיל, לרוב מדובר היה בהרשעה גם בעבירה או עבירות נוספות זולת חבלה בכוונה מחמירה. 27. בענייננו, מדובר במעשי אלימות חמורים, שגרמו לפציעות משמעותיות ל-מ' ו-א', שעלולות היו להסתיים בתוצאה קטלנית. לאלה יש להוסיף גם את מעשה התקיפה כלפי ר'. כל אלה מחייבים ענישה חמורה שיש בה כדי להעביר מסר ברור נגד התופעה של "יישוב סכסוכים" תוך שימוש באלימות ובכלי נשק, חם או קר. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998) לפיהם: "נוהגם של מקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים". לאלה נוספה העבירה של שיבוש מהלכי משפט, אשר כונתה על ידי בית משפט קמא כ"ניסיון פעיל ל'מחיקת' ראיות". 28. למערער, למרות גילו הצעיר, יש גם גליון הרשעות קודמות עשיר למדי, שרובו בעבירות אלימות שונות, כולל הרשעה ממועד שלאחר האירוע הנדון. וכנזכר לעיל, גם התסקיר המשלים בעניינו אינו חיובי, בלשון המעטה. 29. אשר על כל אלה, ומבלי להמעיט כהוא זה מחומרת מעשיו של המערער, הרי בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בכגון דא, סבורני כי יש מקום להקל במקצת מעונש המאסר שהושת על המערער על מנת שהעונש יעמוד ברף הענישה המקובל. על כן, אציע לחברי כי את העונש של שבע וחצי שנות מאסר שהוטלו על המערער בגין עבירות האלימות נעמיד על 6 וחצי שנות מאסר, שהוא עונש ברף הגבוה של הענישה המקובלת בעבירות כאלה. העונש של 6 חודשי מאסר בגין ההרשעה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט ויתר רכיבי גזר הדין, ייוותרו על כנם. התוצאה היא כי עונש המאסר בפועל הכולל של המערער, כולל ההפעלה במצטבר של המאסר-על-תנאי, יעמוד על 7 שנים ו-7 חודשים (במקום 8 שנים ו- 7 חודשים). 30. סוף דבר, יש לדעתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן האמור בפסקה 29 לעיל. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט מזוז על כל חלקיה. ב. אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואף כאן נעשה מאמץ לקעקע את ההרשעה, מכיוונים שונים, דא עקא שהמשוכה היתה גבוהה מאוד: ההרשעה הושתתה על עדויות וראיות שבית המשפט נתן בהן אמון, וקשה להלום את הניסיון לתקיפתה בטענות בעניין עתירה לגילוי ראיות חסויות ובדרישה לתיעוד ראייתי נוסף. אמנם, תמים דעים אני עם חברי, כי ראוי להימנע מדיון בראיה חסויה במותב הדן בתיק העיקרי, ובכך תומך השכל הישר ככלל, בכפוף לנסיבות מיוחדות, אך החוק כשלעצמו כנתינתו אינו מונע זאת, ובנסיבות הקונקרטיות גם לא נגרם עוול. הוא הדין באשר לבקשת הצו לתיעוד מצולם נוסף. ג. ולבסוף, לעניין העונש, חזקה על בית המשפט המחוזי שראה צורך להעביר מסר באשר לחומרת הפרשה, וכוונתו רצויה; אולם מתחם העונש שהושת חורג ממשאלת המדינה, שהיתה 5 – 8 שנות מאסר, וגם עדיף לקבוע בכגון דא מתחם שהמנעד בו מצומצם יותר. מבלי להקל ראש כל עיקר בעבירה, נראית לי דעת חברי, וכאמור אצטרף אליו. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, א' בסיון התשע"ה (19.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13015540_B16.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il