רע"פ 1553-15
טרם נותח
ח'ליל דיב עיסא נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון
סוג הליך
רשות ערעור פלילי (רע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק רע"פ 1553/15
בבית המשפט העליון
רע"פ 1553/15
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ע' ברון
המבקש:
ח'ליל דיב עיסא
נ ג ד
המשיבה:
הועדה המקומית לתכנון ובניה "השומרון"
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.2.2015 בעפ"א 15019-01-15 שניתן על ידי כבוד השופטת ת' שרון נתנאל
תאריך הישיבה:
כ"ב באדר א' התשע"ו
(2.3.2016)
בשם המבקש:
עו"ד עאדל בויראת
בשם המשיבה:
עו"ד סיגלית אסייג צרויה
פסק-דין
המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן:
1. בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל) בעפ"א 15019-01-15 מיום 3.2.2015, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופטת ט' תדמור-זמיר) בתו"ב 34516-02-13 מיום 24.12.2014. במרכז הבקשה ניצבת שאלת תחולת הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק) על עונש מאסר על תנאי. שאלה עקרונית זו טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה, ומשום כך התבקשה תגובת המדינה – אשר הסכימה למתן רשות ערעור בשאלה זו, בין היתר לנוכח קיומן של פסיקות סותרות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, כפי שיפורט להלן. על כן, ראינו ליתן רשות ערעור למבקש (להלן: המערער) והחלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. בשנת 1999 הוגשו נגד המערער שני כתבי אישום לבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1153/99 ות"פ 1292/99 (להלן בהתאמה: כתב האישום הראשון וכתב האישום השני)), אשר ייחסו לו עבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש חורג ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 205 ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). על פי כתב האישום הראשון, המערער בנה שלא כדין חדר בשטח של כ-10 מ"ר עם סככה בשטח של כ-3 מ"ר בחלקה 33/143 בגוש 11285 בפרדיס (להלן: המקרקעין). כתב האישום השני ייחס למערער בנייה שלא כדין של שתי חנויות בקומת הקרקע במקרקעין בשטח של כ-81.75 מ"ר. ביום 3.5.1999 המערער הורשע, על פי הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום הראשון, ובו ביום ניתן גזר הדין במסגרתו, בין היתר, חויב המערער להרוס את המבנה נושא האישום תוך 12 חודשים, זולת אם יקבל היתר כדין. בנוסף, ביום 11.1.2001 המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, במיוחס לו בכתב האישום השני, ובמסגרת גזר הדין מיום 22.3.2001 הוא חויב, בין היתר, להרוס את המבנה נושא כתב האישום תוך 18 חודשים, זולת אם יקבל היתר כדין (להלן ביחד: צווי ההריסה).
3. ביום 13.11.2001, לאחר שנתגלה כי המערער לא ביצע את צווי ההריסה שהוטלו עליו, הוגש נגדו כתב אישום נוסף (ת"פ 5392/01), אשר ייחס לו עבירות של שימוש ללא היתר ואי קיום צו שיפוטי לפי סעיפים 204(א) ו-210 לחוק התכנון והבניה, בהתאמה. המערער הורשע במיוחס לו, על פי הודאתו, ביום 5.12.2002 ובמסגרת גזר הדין שניתן בו ביום, הוטל עליו, בין היתר, עונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים, זאת אם יעבור תוך שלוש שנים ממועד גזר הדין עבירה בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה ויורשע בה "בין בתקופת התנאי ובין לאחריו" (להלן: עונש המאסר על תנאי).
4. ביום 5.9.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, רביעי במספר, לבית המשפט לעניינים מקומיים (תו"ב 34516-02-13), שעניינו אי קיום צווי ההריסה וביצוע עבירת שימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיפים 204(א) ו-210 לחוק התכנון והבניה. ביום 26.2.2014 המערער הורשע, על פי הודאתו, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במסגרת גזר הדין מיום 24.12.2014 הופעל עונש המאסר על תנאי, זאת לאחר שבקשתו להאריך את תקופת התנאי נדחתה, לאור חומרת העבירות בהן הורשע ובשל כך שלא פעל להכשרת הבנייה במשך 15 השנים מאז ניתנו צווי ההריסה. בנוסף, הוטל על המערער, בין היתר, עונש מאסר בפועל בן שלושה חודשים לריצוי בחופף לעונש המאסר על תנאי, כך שבמצטבר, הועמד עונשו על שמונה חודשי מאסר בפועל.
5. המערער ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי וטען כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי, עקב התיישנותו בהתאם לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. ביום 3.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל על עונש מאסר על תנאי שטרם הופעל. בית המשפט המחוזי פסק כי סעיף 10 לחוק חל על עונש שטרם החלו בביצועו או שביצועו הופסק, והרי עונש מאסר על תנאי הוא עונש אשר כלל לא ניתן להתחיל בביצועו טרם יורשע הנאשם בעבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי, ואלמלא יעבור הנאשם עבירה נוספת – העונש לא יבוצע לעולם. אשר לאמור ברע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 1 (2001) (להלן: עניין ריזי) – בו נקבע כי עונש המאסר על תנאי אינו שונה עיונית מעונש מאסר בפועל – בית המשפט המחוזי מצא כי הדברים נאמרו בהקשר אחר וכי אין ללמוד מהם לעניין התיישנות עונש מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנות אחרת של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי תעמוד בסתירה לאמור בסעיף 52(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפיו תקופת התנאי תחול עם הפיכת גזר הדין לחלוט או מיום שחרורו של הנאשם ממאסר. זאת ועוד, נקבע כי פרשנות אחרת תוביל למצב אבסורדי שבו לעולם לא יופעל עונש מאסר על תנאי שהוטל בנוסף למאסר ממושך בפועל, מאחר שתקופת ההתיישנות תחלוף טרם ישוחרר הנאשם ממאסר.
לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל על עונש מאסר על תנאי שהופעל, כך שפסק הדין ממנו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות הוא פסק הדין במסגרתו הופעל עונש המאסר על תנאי. בית המשפט מצא כי פרשנות זו אף מתיישבת עם הימשכות נפוצה של הליכי החקירה והליכי המשפט, ועם הדין לעניין התיישנות עבירות, הקבוע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו מוארכים מועדי התיישנות עבירות מסוג פשע ועוון עם קיומם של הליכי חקירה והליכי משפט. נקבע כי היקש זה מתאפשר – חרף היעדר הוראה דומה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי – לנוכח המסקנה כי סעיף 10 לחוק עוסק אך בביצוע עונשים. לבסוף נקבע כי על אף שהתוצאה העולה מהפרשנות שאומצה – לפיה עונש מאסר על תנאי אינו מתיישן – היא בעייתית, קיימים לה פתרונות רבים ובהם התיישנות עבירות לפי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי; הארכת תקופת המאסר על תנאי לפי סעיף 56 לחוק העונשין; וקיומן של הגנות המוענקות לנאשם בדין הפלילי. לנוכח מכלול האמור, ומשהגיע למסקנה כי לא נתקיימו טעמים מיוחדים להארכת תקופת התנאי, בית המשפט המחוזי הורה על דחיית הערעור ועל הותרת העונש על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
6. טענתו העיקרית של המערער היא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד לאמור בעניין ריזי, במסגרתה נקבע כי אין מקום להבחין בין עונש מאסר בפועל לבין עונש מאסר על תנאי. לעמדת המערער, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה עונש מאסר על תנאי לעולם לא יתיישן, היא תוצאה בלתי סבירה ובלתי מידתית אשר אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם כוונת המחוקק. לטענת המערער, קביעותיו של בית המשפט אף עומדות בסתירה לפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי (עפ"א (מחוזי חי') 4166-03-14 ג'רבאן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (22.6.2014)), שבו נקבע כי על עונש המאסר על תנאי חל הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, בדומה לכל עונש אחר. המערער מוסיף וטוען כי לא היה מקום להתעלם מהשיהוי הניכר בהגשת כתב האישום בעניינו – בחלוף מעל לעשור ממועד מתן גזר הדין שהטיל את עונש המאסר על תנאי – באופן שיצר לו עיוות דין.
7. המדינה, כאמור, הסכימה למתן רשות ערעור בשאלה שלפנינו, לנוכח פסיקות סותרות של הערכאות הדיוניות והעדר הכרעה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו. המדינה סבורה כי מאחר שלא ניתן להתחיל בביצוע עונש מאסר על תנאי בהעדר הרשעה המאפשרת הפעלתו, הרי שמטבע הדברים עונש כזה לא יכול להיות מופסק כלשון סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, ואף ההוראה "[..] לא יתחילו בביצועו [..]" אינה רלוונטית לגביו, אלא אך לעונש מאסר על תנאי שהופעל. בנוסף, לטענת המדינה, הפרשנות שנקט בית המשפט המחוזי מתיישבת עם לשונו הפשוטה של החוק ועם התכליות העומדות ביסוד דוקטרינת ההתיישנות – שכחה ומחילה; הוגנות ההליך; אינטרס גילוי האמת; ואינטרס המלחמה בפשיעה – אשר אינן מתקיימות כל עוד לא קמה עילה להפעלת עונש המאסר על תנאי. משום כך, לעמדת המדינה, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק החל מהפעלתו של עונש המאסר על תנאי. לשיטתה, כל פרשנות אחרת של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי תביא לתוצאות בלתי סבירות ובלתי רצויות, כגון גרירת הליכי משפט מצד נאשמים במטרה להביא להתיישנות עונש המאסר על תנאי שהוטל עליהם; והתיישנות עונש מאסר על תנאי שהוטל יחד עם עונש של מאסר ממושך בפועל, עוד טרם החלה תקופת התנאי. לבסוף, לגישת המדינה, האמור לעיל נכון ביתר שאת עת עסקינן בעבירות נמשכות, אשר הזמן אינו מקהה את האינטרס הציבורי שבאכיפתן.
דיון והכרעה
8. האם התיישן עונש המאסר על תנאי שהוטל על המערער? זו השאלה העומדת להכרעתנו. נקודת המוצא לדיוננו היא סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את ההוראות הנוגעות להתיישנות עונשים, וזו לשונו:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
(1) בפשע – עשרים שנים;
(2) בעוון – עשר שנים;
(3) בחטא – שלוש שנים".
9. ניתן להיווכח, כי החוק מתייחס ל"עונש שהוטל" באופן כללי ואינו מבחין בין סוגי העונשים ובין אופן ריצוים, וכן אינו מגדיר מהם העונשים שעליהם חלות הוראותיו. בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי מאחר שלא ניתן להתחיל בביצועו של עונש מאסר על תנאי טרם שנעברה העבירה הנוספת ושהופעל התנאי – הרי שהמסקנה המתבקשת היא שסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל על עונש זה. ואולם, מסקנתי שונה. כפי שיפורט להלן, סבורני כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל, בין היתר, על עונש מאסר על תנאי, וזאת ממועד תחילת תקופת התנאי.
סדר הדיון יהיה כדלקמן: אפתח בסקירה נורמטיבית של עונש המאסר על תנאי תוך התייחסות למהותו של עונש זה ולתכליות העומדות בבסיסו. לאחר מכן, אבחן את השאלה שבמחלוקת בענייננו – היא אם סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל על עונש מאסר על תנאי. את המענה לשאלה זו אמצא תוך שימוש בכללי הפרשנות המנחים והמקובלים בשיטת משפטנו, ותוך שאתן דעתי לכללים הפרטניים המתייחסים לדין הפלילי. כך, אדרש לפרשנות הלשונית של הוראות החוק; לתכלית הסובייקטיבית שעומדת בבסיס החוק; ולתכלית האובייקטיבית, שבמסגרתה אתייחס לחזקות הפרשניות הרלוונטיות לענייננו. ניתוח פרשני זה ילמד כאמור כי הסדר התיישנות העונשים חל גם על עונש מאסר על תנאי. בהמשך, אעבור לבחון את אופן חישוב מניין תקופת ההתיישנות של עונש המאסר על תנאי. לבסוף, אדרש לקשר שבין עבירות נמשכות לבין התיישנות עונש מאסר על תנאי. על יסוד כל האמור, אגיע לכלל מסקנה כי במקרה שלפנינו, עונש המאסר על תנאי שהוטל על המערער התיישן, וכי בית המשפט לעניינים מקומיים לא היה רשאי להפעילו במסגרת גזר דינו.
מאסר על תנאי – מהותו ותכליותיו
10. ראשית, אדרש למהותו של עונש המאסר על תנאי. סעיף 52(א) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט להורות, על פי שיקול דעתו, כי עונש מאסר שנגזר על ידיו יהיה על תנאי, כולו או מקצתו. הפעלת עונש זה מותנית בביצוע עבירה נוספת מבין עבירות התנאי, שאותן נדרש בית המשפט לציין בגזר דינו. סעיף 52(ד) לחוק העונשין מעניק לבית המשפט סמכות רחבה לעניין הגדרת עבירות התנאי – בין אם בציון סוג העבירות או בפירוט עבירות מסוימות, באמצעות תיאורן או באזכור הוראות חוק. לעניין תקופת המאסר על תנאי, זו נגזרת מתקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק לעבירה שבה הורשע הנאשם, ואין מניעה שתהיה ארוכה מן העונש המרבי הקבוע בצד עבירת התנאי (ראו: סעיף 35 לחוק העונשין; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני: הליכים שלאחר כתב אישום כרך ב 1684 (2009)). בנוסף, סעיף 52(ב)(1) לחוק העונשין קובע כי תקופת התנאי יכולה להשתרע משנה אחת ועד לשלוש שנים, ובעבירות פליליות מסוימות היא הועמדה על תקופה מרבית בת חמש שנים. סעיף 52(ג) לחוק העונשין מוסיף וקובע כי ככל שלא נקבע אחרת – תקופת התנאי תחל ביום מתן גזר הדין או ביום שחרורו של הנאשם ממאסר.
11. אשר להפעלת מאסר על תנאי, אם הנאשם עבר עבירה מבין עבירות התנאי במסגרת תקופת התנאי – יהיה על בית המשפט המרשיע אותו בעבירה זו להפעיל את עונש המאסר על תנאי (ראו סעיף 55(א) לחוק העונשין). באופן זה, לכאורה, בהפעלת העונש מגולמת הוראה של עונש חובה מזערי בנסיבות הרלוונטיות, אשר שוללת את שיקול הדעת של בית המשפט (ראו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג 831 (2010) (להלן: הלוי, דיני עונשין)). ואולם, לבית המשפט סמכות שלא להפעיל את עונש המאסר על תנאי מטעמים מיוחדים שיירשמו, ותחת זאת להאריך את תקופת התנאי לתקופה שלא תעלה על שנתיים (ראו סעיף 56 לחוק העונשין). השימוש באפשרות זו, ככלל, מוגבל לפעם הראשונה בלבד שבה מתמלא התנאי (סעיף 56(ב) לחוק העונשין; ראו לעניין זה גם ע"פ 11160/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 716 (2003)). עוד לפי מצוות החוק, מקום שבית המשפט הפעיל עונש מאסר על תנאי וכן גזר מאסר בפועל בגין העבירה הנוספת – שני העונשים ירוצו במצטבר, אלא אם בית המשפט הורה אחרת (ראו: סעיף 58 לחוק העונשין; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ג 1703 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי); ע"פ 4716/12 מדינת ישראל נ' טדסה (6.6.2013); ע"פ 866/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 694, 696 (1978)).
12. וכעת לתכליותיו של עונש המאסר על תנאי. בבסיס עונש זה עומד האיזון שבין הצורך להרתיע נאשמים לבין הרצון לאפשר להם להשתקם ולחזור לדרך הישר. במקור, עונש המאסר על תנאי נועד ליתן מענה למקרים שבהם ביקש בית המשפט להימנע מלהטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, אולם סבר כי עונש אחר – דוגמת קנס – אינו מגלם את חומרת העבירה (רבין וואקי, בעמ' 1653). על תכליות עונש המאסר על תנאי עמדה פרופ' רות קנאי במאמרה "עונשים בחומרה בינונית" ספר שמגר חלק ב' 213 (2003):
"המאסר על תנאי בא לתת אמצעי ענישה שיש בו הרתעה אישית מבלי לפגוע הרבה בהרתעה הכללית שיש במאסר בפועל. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שברקע הדברים הייתה גם מטרה של הקלת הצפיפות בבתי הסוהר. אך המטרה העיקרית הייתה לתת אמצעי ענישה, לאותם מקרים שבהם אין טעם בטיפול של קצין מבחן, או למקרים שבהם דרושה הרתעה אישית חזקה יותר כדי להגן על הציבור וכן למקרים שבהם צריך 'מצד חומרת העבירה' לשלוח את העבריין למאסר, אך בית המשפט נרתע מכך כשמדובר בעבריין שנשפט בפעם הראשונה, ועד לחקיקה בדבר מאסר על תנאי היה מסתפק בקנס" (שם, בעמ' 245) [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
חרף תכליות מגוונות אלו, אין חולק כיום כי תכליתו המרכזית של עונש מאסר על תנאי היא הרתעה אישית. בבסיסו של עונש זה עומדת ההנחה שלפיה איום בהשתה ודאית של עונש מאסר בפועל בגין ביצוע עבירה נוספת – ימנע מהנאשם לבצעה בשנית (ראו: ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 126 (2005) (להלן: עניין מסראווה); ד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 449, 455 (1986); הלוי, דיני עונשין, בעמ' 831; רבין וואקי, בעמ' 1648; גיא בן דוד "מניין תקופת המאסר על תנאי על פי פרשנותו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין" מאזני משפט ח 155, 158-157 (2012) (להלן: בן דוד); יעקב בזק הענישה הפלילית 151 (1981)). באופן זה, עונש המאסר על תנאי מאפשר לבחון את התנהגותו של הנאשם ולדרבנו לציית לחוק. עמד על כך פרופ' ש"ז פלר בספרו יסודות בדיני עונשין כרך ג (1992) (להלן: פלר כרך ג'):
"החרב התלויה מעל ראשו של הנידון [...] מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה" (שם, בעמ' 338).
ההרתעה האישית של הנאשם באה, אפוא, לידי ביטוי בשני מובנים – הן בכך שהנאשם יודע שאם יבצע עבירה נוספת, יוטל עליו עונש מאסר בפועל; והן בכך שהנאשם יודע שהעונש יהיה חמור יותר, שכן העונש שיופעל ירוצה במצטבר לעונש האחר שיוטל עליו. סעיף 54 לחוק העונשין מביא לידי ביטוי תכלית זו בהוראתו כי בעת ההרשעה בעבירה הנוספת – לא ניתן יהיה להטיל בגינה עונש מאסר על תנאי בלבד (ראו: רבין וואקי, בעמ' 1683; ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 614, 620-619 (2004)).
תכליות אלו הן שינחו אותנו בדרכנו הפרשנית, שבה נתחיל לפסוע כעת.
תחולת סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי על עונש מאסר על תנאי
13. כפי שיבואר להלן, לעמדתי יש לפרש את סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי כך שיחול על עונש מאסר על תנאי. לא אכחד כי הפתרון לסוגיה זו אינו מן הפשוטים, וכי קיימים שיקולים כבדי משקל לכאן ולכאן. ואולם, מלאכת השופט היא להעמיד זה מול זה את השיקולים העומדים משני צדי המתרס, ולהכריע בשאלה תוך איזון בין התכליות השונות. מאחר שמדובר בשאלה פרשנית שהמענה עליה נגזר מעקרונות הפרשנות התכליתית, מצאתי לנכון לייחד מספר מילים למושכלות היסוד שהתגבשו בפסיקתנו בכל הנוגע לפרשנותה של הוראת חוק בכלל, ושל הוראת חוק פלילית בפרט.
14. כידוע, פסיקתנו אימצה את הפרשנות התכליתית כדרך הפרשנות המקובלת של הדין. לפי כללי פרשנות אלה, דין פלילי יפורש על פי לשונו ותכליתו, בדומה לכל חוק אחר (ראו: ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פסקה 166 (12.1.2016) (להלן: עניין הבי); דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד סג(1) 644, 675 (2009) (להלן: דנ"פ כהן); ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (20.11.2006) (להלן: עניין רויטמן); ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590 (1998); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 198, 221 (1996) (להלן: עניין אלבה)).
תחילה נבחנת לשון החוק, במובן זה שאין להעניק לדין פרשנות שלשונו אינה סובלת (ראו: דנ"א 5783/14 צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 52 לפסק דיני וההפניות שם (12.9.2017) (להלן: עניין צמח); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 80 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)). ואולם, כדברי השופט (כתוארו אז) א' ברק: "אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק, אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק" (בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 738 (1989)).
לפיכך, בשלב השני בית המשפט נדרש לאתר את התכלית שאותה נועדה הוראת החוק להגשים. לצורך כך, על בית המשפט לעמוד על התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק (ראו: דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקה 3 לפסק דיני (12.9.2017) (להלן: עניין גיני); דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 557 (2004) (להלן: עניין אסד); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 349 (2002) (להלן: ברק, על פרשנותה של הוראה פלילית)).
התכלית הסובייקטיבית היא זו שמשקפת את כוונת המחוקק, כפי שעולה מההיסטוריה החקיקתית של סעיף החוק (ראו: עניין צמח, פסקה 52 לפסק דיני; דנ"פ כהן, בעמ' 675; עניין אסד, בעמ' 557; בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147, 161-160 (1993)). ואולם, בהעדר נתונים על כוונת המחוקק – למשל כשמדובר בטקסט עתיק נעדר דברי הסבר – יש לפנות לצרכים המודרניים שהדין נועד להגשימם ויש להבינו באופן שישתלב במציאות המודרנית ויקדמה (ראו והשוו: בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקאות 32-31 לפסק דינה של השופטת א' חיות ופסקאות 10-6 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (8.10.2017) (להלן: עניין ההפגנות בכיכר גורן); דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פ"ד נד(5) 145, 161 (2000); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 33-32 (1999); בג"ץ 2722/92 אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מו(3) 693, 705 (1992) (להלן: עניין אלעמרין); ברק – על פרשנותה של הוראה פלילית, בעמ' 349).
התכלית האובייקטיבית, מנגד, היא תכלית נורמטיבית – זו שמשקפת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט, שחזקה כי דבר החקיקה נועד לקיימם (ראו: עניין גיני, פסקאות 8-5 לפסק דיני; עניין צמח, פסקה 52 לפסק דיני; בג"ץ 7590/14 "במקום" מתכננים למען זכויות תכנון נ' ועדת המשנה להתנגדויות של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי, פסקאות 15-14 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (10.8.2015); בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, פסקה 47 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (15.4.2015); דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(3) 502, 577 (2011); עניין רויטמן, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 329 (1988)). ודוקו, הפירוש שניתן להוראה פלונית צריך להשתלב בפירוש שניתן ליתר הוראות החקיקה מתוך מגמה להגשים "הרמוניה חקיקתית" (ראו: עניין גיני, פסקה 5 לפסק דיני; עניין צמח, פסקה 76 לפסק דיני; בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 37 לפסק דיני (3.8.2017); עניין הבי, פסקה 171; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, מה(4) 364, 398 (1991) (להלן: עניין חברת מודיעים)).
תכלית החוק נקבעת באיזון בין התכלית הסובייקטיבית לזו האובייקטיבית – איזון אשר משתנה בהתאם לאופי המסמך העומד על הפרק (ראו: ברק, על פרשנותה של הוראה פלילית, בעמ' 349). משנקבעה תכלית החוק, על בית המשפט להעניק ללשון החוק את המשמעות המגשימה את תכליתו באופן מיטבי (עניין אסד, בעמ' 557).
15. עקרונות אלה, היפים לפרשנות כל חוק, חלים גם על פרשנות החוק הפלילי, אלא שבשל מהותן של הנורמות הפליליות והשפעתן על הפרט, ניתן משקל מיוחד לפגיעה האינהרנטית בזכויות האדם הכרוכה בהפעלתן (ראו: ע"פ 523/13 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (25.8.2013) (להלן: עניין דזנשוילי); עניין הבי, פסקה 166; דנ"פ כהן, בעמ' 673; עניין רויטמן, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 103, 109 (מהדורה שלישית, 2014)). תפיסה זו משתקפת בסעיף 34כא לחוק העונשין – המעגן את כלל הפרשנות המקלה – שזו לשונו:
"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".
הפסיקה פירשה את סעיף 34כא לחוק העונשין ככלל הנגזר מעיקרון החוקיות, שנועד לעגן בחוק את הפרשנות התכליתית במשפט הפלילי, והוא מחייב את בית המשפט להפעילה במהלך פרשני המורכב משני שלבים – שלב בחינת לשונו ותכליתו של דבר החקיקה; ושלב בחירת הפירוש המקל עם הנאשם (ראו: עניין הבי, פסקה 167; ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.2.2012); דנ"פ כהן, בעמ' 675; עניין אלבה, בעמ' 311-310; עניין אסד, בעמ' 557). ואולם, רק כאשר קיימים מספר פירושים סבירים המגשימים את תכלית הדין הפלילי, ההכרעה הפרשנית תעשה בהתאם לקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין (ראו: עניין אסד, בעמ' 556); ולצורך בחירת הפרשנות המקלה עם הנאשם, יש להראות כי הפירוש הנבחר "מקל עם כל נאשם עליו מוטלת אחריות לפי אותו דין" – קרי, הבחינה היא אינה אינדיבידואלית אלא נורמטיבית (ראו: עניין דזנשוילי, פסקה 50; עניין אסד, בעמ' 558).
כעת, משעמדתי על כללי הפרשנות המנחים בדין הפלילי, אתחיל לפסוע שלב-שלב בדרך הפרשנית שאותה התוויתי.
לשון החוק
16. כאמור לעיל, נקודת המוצא של דיוננו היא לשון החוק. במקרה שלפנינו, הוראת החוק הרלוונטית היא סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל אף שעמדתי על עיקריה לעיל, אציגה כלשונה בשנית לאור חשיבותה לענייננו:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
(1) בפשע – עשרים שנים;
(2) בעוון – עשר שנים;
(3) בחטא – שלוש שנים" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
וכך מוגדר עונש מאסר על תנאי בסעיף 52(א) לחוק העונשין:
"הטיל בית המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
17. מעיון בלשון החוק, עולה כי היא אינה מנביעה מסקנה חד-משמעית ביחס לתחולת הסדר התיישנות העונשים על עונש מאסר על תנאי. על פניו, נוסחו של סעיף 10 לחוק סובל את שתי הפרשנויות האפשריות – זו של המערער וזו של המדינה. זאת, מאחר שניתן לפרש את צירוף המילים "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו" הן ככזה שחל רק על עונשים שניתן להתחיל בביצועם עם הפיכת גזר הדין לחלוט – כעמדת המדינה; והן ככזה שחל על כל העונשים הנמצאים בסל הענישה – כעמדת המערער. על כן, הלשון אינה נותנת לנו מענה לשאלה הפרשנית ועלינו לעבור לבחינת תכליותיו של החוק.
18. טרם שאעשה כן, אציין כי אומנם לשון החוק אינה חד-משמעית, אך לשיטתי אין מקום להחריג את עונש המאסר על תנאי מהמונח "עונש שהוטל" הקבוע בחוק. כלל נקוט הוא כי אין להעניק לחוק משמעות שלשונו אינה יכולה לשאת, ואין להוסיף עליה אלא בנסיבות מיוחדות (וראו למשל: עניין חברת מודיעים, בעמ' 397). לגישתי, הפרשנות המוצעת על ידי המדינה חורגת ממשמעותה הטבעית של לשון החוק. דומני כי משמעותו הטבעית של המונח "עונש שהוטל" כוללת בגדרה כפשיטא את כל סוגי העונשים, ללא הבחנה ביניהם (ראו והשוו לשאלה אם צו הריסה הוא בגדר עונש שסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליו: בג"ץ 63/56 מרינה נ' הוועדה המקומית לבנין ולבנין ערים חיפה, פ"ד י 1609 (1956) (להלן: עניין מרינה)). כך, המחוקק בסעיף 52(א) לחוק העונשין המובא לעיל, ראה את עונש המאסר על תנאי כאחד העונשים הנמצאים בסל הענישה; וכך גם הפסיקה התייחסה לאורך השנים לעונש המאסר על תנאי כ"עונש" לכל דבר ועניין (וראו: עניין ריזי, בעמ' 10; ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד טז 430, 457 (1962) (להלן: עניין מתאנה); רבין וואקי, בעמ' 1650). עם זאת, כפי שאראה להלן, הפרשנות התכליתית של החוק נותנת מענה יותר ברור לשאלה העומדת לפתחנו.
תכלית סובייקטיבית
19. כזכור, תכליתו של חוק נקבעת באיזון שבין תכליתו הסובייקטיבית לתכליתו האובייקטיבית. אפתח, אפוא, בבחינת התכלית הסובייקטיבית, הרי היא כוונת המחוקק. כאמור לעיל, כוונה זו מעוגנת בעובדות היסטוריות – לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו והרקע ההיסטורי המשפטי והחברתי באותה עת – ואין מדובר בכוונה משוערת או משוחזרת (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 49 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן); ברק – פרשנותה של הוראה פלילית, בעמ' 350). בענייננו, בחינת שורשיו ההיסטוריים של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי מלמדת שסעיף זה לא עבר למעשה שינויים מהותיים מאז חקיקתו. מעיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק סדר הדין הפלילי, עולה כי מקור סעיף 10 לחוק הוא בחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, אשר בוטל בשנת 1982 עם כניסתו לתוקף של חוק סדר הדין הפלילי. בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ג-1963, ה"ח 161, נכתב בזו הלשון לעניין סעיף 8 לחוק, אשר מקביל לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי דהיום:
"התיישנות עבירות וענשים. - תקופת ההתיישנות לעבירות ולענשים עליהן קבועות כיום בסעיפים 487-479 לחוק הפרוצדורה הפלילית העותמאני. ואלה הן: [...] העונש מתיישן ואין לבצעו אם עברו, לגבי עונש של פשע – עשרים שנה, בעוון – חמש שנים, ובחטא – שנה אחת. בחוק המוצע יש מספר שינויים בתקופות הללו: [...]; לגבי התיישנות הענשים יקבעו התקופות של עשרים שנה לעונש בשל פשע, עשר שנים לעונש בשל עוון, ושלוש שנים לעונש בשל חטא" (שם, בעמ' 186) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
הנה כי כן, דברי ההסבר לא כוללים כל התייחסות לתכלית סעיף החוק ולכוונת המחוקק, אלא הם רק מלמדים כי מקורו ההיסטורי של הסעיף הוא בחוק הפרוצדורה הפלילית העות'מאני. דבר חקיקה זה, כידוע, הועתק במלואו מחוק הדיון הפלילי הצרפתי (ראו: עניין מרינה, בעמ' 1612; עניין נאשף, בעמ' 583). עיון בדין הצרפתי דהיום מלמד כי הוא שותק לעניין סוגי העונשים שעליהם חל הסדר התיישנות העונשים (ראו סעיפים 133-2 עד 133-6 ל-Code pénal).
לנוכח האמור, הכיצד ניתן ללמוד ממקורות היסטוריים אלה על התכלית הסובייקטיבית של סעיף החוק? בעבר נקבע כי "כאשר אנו נתקלים בדבר סתום בחוק עותמאני הלקוח מחוק זר, או בקושי של פירוש – עלינו לחזור למקור מחצבתו של החוק העותמאני ולפרשו בהתאם לכך" (ע"פ 207/56 צויטאת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 518, 522 (1957)). ואולם, פסיקה מאוחרת יותר עמדה על כך שבמקרים מעין אלה, יש להעניק פרשנות מודרנית ללשון הישנה, אשר לוקחת בחשבון את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – והדברים אמורים ביתר שאת לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: עניין ההפגנות בכיכר גורן, פסקאות 32-31 לפסק דינה של השופטת א' חיות ופסקאות 10-6 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; עניין רוטמן, פסקאות 38-36; עניין אלעמרין, בעמ' 697, 705). פרשנות מודרנית זו משתלבת במידת מה עם התכלית האובייקטיבית של סעיף החוק, שאותה אפנה לבחון כעת.
תכלית אובייקטיבית
20. כפי שצוין לעיל, התכלית האובייקטיבית משקפת את הערכים ואת העקרונות שחזקה על החוק שהוא נועד להגשימם. הוראת החוק בענייננו – היא סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי – מעגנת את הסדר התיישנות העונשים, אשר הטעמים לו, כפי שאראה להלן, מצויים במחלוקת וטרם זכו לליבון מעמיק בפסיקה. על מנת להתחקות אחר התכלית האובייקטיבית של הסדר זה, אעמוד על הטעמים שנקבעו בפסיקה בהקשר הכללי של התיישנות בדין הפלילי, ובהקשר הפרטי של התיישנות עבירות. על בסיס מושכלות אלו, אבחן אם טעמים אלה חלים גם על התיישנות עונשים ומהי המסקנה הפרשנית שיש לגזור מהם. עוד אדרש לחזקות הפרשניות המקובלות בשיטת משפטנו, אשר סבורני כי רלוונטיות הן להכרעתנו.
התיישנות בדין הפלילי
21. בדין הפלילי, קיימים שני פנים להתיישנות – התיישנות עבירות, המתייחסת למועד הגשת כתב האישום והעמדתו לדין של הנאשם בגין ביצוע העבירה; והתיישנות עונשים, המתייחסת למועד תחילת ביצוע עונש שהוטל עקב הרשעת הנאשם בביצוע העבירה, ולחלופין למועד המשך ביצוע עונש שהופסק (ראו בהתאמה סעיפים 9 ו-10 לחוק סדר הדין הפלילי). בעוד התיישנות העבירה שוללת אפשרות להביא את העבריין לדין – שכן העמדתו לדין היא בבחינת אפשרות שהוחמצה – התיישנות העונש פוטרת את העבריין מחובתו לרצות את העונש שנגזר עליו (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 561 (השופט א' מצא בדעת המיעוט לגבי התוצאה) (1998) (להלן: עניין סצ'י)). תקופת ההתיישנות נגזרת מחומרת העבירה הנדונה, וזאת הן בהסדר התיישנות העבירות והן בהסדר התיישנות העונשים. ואולם, יובהר כי התיישנות עונשים אינה מותנית בהתיישנות עבירות, או להיפך – כך למשל, אפשר שהעבירה לעולם לא תתיישן ואילו העונש שיוטל בגינה יהיה נתון לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק (ראו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי כרך ג 183 (2011) (להלן: הלוי, דיון פלילי)).
22. הלכה היא כי התיישנות בדין הפלילי נגזרת מזכות היסוד של האדם לכבוד, לחירות ולמשפט הוגן ומהווה אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של נאשם בפלילים (ראו ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 75 (14.1.2010) (להלן: עניין מונדרוביץ)). כאמור, עיקר הפסיקה ביחס להתיישנות בדין הפלילי עסקה בהתיישנות עבירות, ודומה כי התיישנות עונשים, שבמוקד ענייננו זה, לא קיבלה די ביטוי. משום כך, אדון ראשית במושכלות הפסיקה בהקשר של התיישנות עבירות ואבחן אם מושכלות אלו יפות גם להתיישנות עונשים.
23. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי הטעמים העומדים בבסיס התיישנות עבירות הם שכחה ומחילה; זכות הנאשם לסיום מהיר של ההליך הפלילי; הצורך בבירור האמת; והטעם התועלתני של דרבון הרשויות למילוי תפקידן (ראו: בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 773-769 (1997) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון); לדיון מעמיק בטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות בדין הפלילי ראו רינת קיטאי סנג'רו "הצדקות להתיישנות עבירות" עלי משפט יא 227 (2014) (להלן: קיטאי סנג'רו)). אעמוד עתה בקצרה על כל אחד מהטעמים הללו.
טעם השכחה והמחילה של הציבור כלפי מעשיו של העבריין הוא טעם מרכזי הבא לידי ביטוי בפסיקה ובספרות (ראו: עניין סצ'י, בעמ' 574; ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 766, 778 (1998) (להלן: עניין בוני הבירה); ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570, 586 (1964) (להלן: עניין נאשף); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב' 623-622 (1987) (להלן: פלר כרך ב')). טעם זה, יסודו בתפיסה שלפיה עם חלוף הזמן, פוחת האינטרס הציבורי למצות את הדין עם העבריין, ומגיע שלב שבו אין עוד טעם להעמידו למשפט, כפי שאין עוד טעם לפתוח פצע שהגליד (ראו: עניין נאשף, בעמ' 586). טעם זה גם בא לידי ביטוי במדרג תקופות ההתיישנות כתלות בחומרת העבירה, במובן זה שככל שהעבירה חמורה יותר – כך גובר העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין (ראו: עניין התנועה לאיכות השלטון, בעמ' 770; עניין סצ'י, בעמ' 574; קיטאי סנג'רו, בעמ' 237). כך למשל, בעבירות מסוג פשע פוחתת השפעת הזמן על האינטרס החברתי בהעמדה לדין ולכן תקופת ההתיישנות ארוכה יותר (עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 771).
טעם נוסף הוא זכותו של העבריין לסיום מהיר של ההליכים הפליליים, כנגזרת של הזכות החוקתית להליך הוגן. זאת, לאור המתח שבו נתון מי שמתנהל נגדו משפט פלילי; הסטיגמה החברתית הנלווית להליך זה; שיבוש מהלך החיים של הנאשם ומשפחתו; והמשאבים שהנאשם נדרש להשקיע בהגנתו (ראו: עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 771; קיטאי סנג'רו, בעמ' 233-232; ראו והשוו לאחרונה: ע"פ 7156/14 מדינת ישראל נ' ניאמצ'יק, פסקאות 17-14 להחלטתי (29.5.2017)).
טעם שלישי הוא הטעם של דרבון רשויות אכיפת החוק שלא להשתהות במילוי תפקידן (ראו למשל: פלר כרך ב', בעמ' 623). טעם זה נועד לשמור על האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה, והוא אף נועד להגשים את יתר הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות (ראו: עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 773; עניין סצ'י, בעמ' 561).
לבסוף, הטעם האחרון הוא גילוי האמת. טעם זה מגלם את החשש כי חלוף זמן רב עשוי להקשות על איתור ראיות ולפגוע באיכותן, באופן שיקשה על הנאשם להוכיח את חפותו ויפגע בזכותו להליך הוגן (ראו: עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 772; עניין בוני הבירה, בעמ' 778; קיטאי סנג'רו, בעמ' 230).
אל מול טעמים אלה של התיישנות עבירות, עומדים האינטרס הציבורי שבהבאת העבריין לדין והצורך בהרתעת עבריינים (וראו בהקשר זה את דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 778).
24. כפי שצוין, הפסיקה בחנה טעמים אלה בהקשר של התיישנות עבירות, ואילו הדעות חלוקות בשאלה אם הם עומדים אף בבסיס התיישנות עונשים. כך, בעניין סצ'י, סבר השופט א' מצא כי הרציונאלים שעומדים בבסיס כל אחד מסוגי ההתיישנות הם שונים לחלוטין – לעמדתו, להתיישנות עונש אין אלא הצדקה עיקרית אחת, לפיה אין טעם לתבוע את ביצועו של עונש שהרשות נמנעה מלבצעו (עניין סצ'י, בעמ' 561). מנגד, המשנה לנשיא ש' לוין סבר כי אין הצדקה להבחנה בין הטעמים העומדים בבסיס שני סוגי ההתיישנות. זאת, בדומה לדעתו של פרופ' פלר, אשר גורס כי אין שוני בין התיישנות עבירות להתיישנות עונשים בכל הנוגע לרציונאלים העומדים בבסיסן (ראו: פלר כרך ב', בעמ' 623). עם זאת, לעמדת המשנה לנשיא ש' לוין, השיקול הדומיננטי העומד בבסיס התיישנות עונשים הוא השיקול הארגוני, שלפיו אין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק הדין (עניין סצ'י, בעמ' 570). עמדת השופטת ד' דורנר, לעומת זאת, הייתה כי טעם השכחה והמחילה הוא הטעם היחיד המשותף לשני סוגי ההתיישנות. לעמדתה, ביצוע העונש הוא פן של טיפול בעבירה, אשר לציבור אינטרס לשכוח את ביצועה (שם, בעמ' 574).
25. כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, נוטה אני לדעה כי לפחות חלק מהטעמים העומדים בבסיס התיישנות עבירות יפים אף להתיישנות עונשים. ואפרט.
26. בדומה לעמדתה של השופטת ד' דורנר, כפי שהוצגה בעניין סצ'י (בעמ' 574), אף אני סבור כי הטעם המרכזי העומד בבסיס שני סוגי ההתיישנות הוא טעם השכחה והמחילה. מושכלות יסוד הן כי העונש על העבירה מבטא, בין היתר, את תגובת החברה לפגיעה בערכים המוגנים שלה (ראו: רבין וואקי, בעמ' 1432-1431). ואולם, עם חלוף הזמן, פגיעה זו בערכים מתקהה, ועימה גם דועך רצון הציבור להעניש את העבריין ולהבטיח כי יקבל כגמולו (ראו: פלר כרך ב', בעמ' 622; קיטאי סנג'רו, בעמ' 237; עניין נאשף, בעמ' 586). יתרה מכך, מימוש האחריות הפלילית, בחלוף זמן רב ממועד הטלת העונש, אף עלול לפגוע בסדר החברתי וברגיעה שנוצרה כתוצאה מהשכחה, ולהעלות על פני השטח משקעים לא רצויים (ראו והשוו: פלר כרך ב', בעמ' 623).
27. נוסף על כך, להשקפתי, אף הטעם התועלתני של דרבון הרשויות משותף להתיישנות עונשים. אומנם, ברוב המקרים אי-ביצוע העונש עד לתום תקופת ההתיישנות יהיה כתוצאה מהתחמקות הנאשם (וראו: עניין סצ'י, בעמ' 562). ואולם לעמדתי, במקרים של התחמקות הנאשם מביצוע העונש – על הרשויות, כאוכפות הדין והסדר הציבורי, חלה האחריות לאתרו. התחמקות ממושכת מביצוע העונש עשויה להצביע על אוזלת יד הרשויות – בין אם משום שלא הצליחו למנוע את ההתחמקות מלכתחילה ובין אם משום שלא הצליחו לאכוף את הדין על העבריין. התיישנות העונש, אם כן, מהווה איתות לרשויות לבצע את תפקידן בהבטחת הסדר הציבורי ושלטון החוק ביעילות ותוך זמן מוגבל – לבל לא ניתן יהיה עוד לבצע את העונש (ראו הלוי, דיון פלילי, עמ' 182, הסבור כי טעם זה הוא המצוי ביסוד הסדר התיישנות העונשים. כן השוו: Kristin Saetveit, Beyond Pollard: Applying the Sixth Amendment's Speedy Trial Right to Sentencing, 68 Stan. L. Rev. 481, 503 (2016)).
28. לדידי, אף לזכות לסיום מהיר של ההליך נפקות מסוימת להתיישנות עונשים. אומנם, משהפך גזר הדין חלוט – תם באופן פורמלי ההליך המשפטי. ואולם אין לכחד כי השלב שבו ממתין הנאשם לריצוי עונשו אף הוא כרוך במתח ובשיבוש מהלך חייו (השוו: עניין מונדרוביץ, פסקה 66; עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 771; Jeffrey R. Boles, Easing the Tension Between Statutes of Limitations and the Continuing Offense Doctrine, 7 Nw. J. L. & Soc. Pol'y 219, 224-25 (2012)). על כן, ישנה הצדקה להגבלת תקופה זו, ולמניעת מצבים שבהם נדרש הנאשם לשאת בעונשו בחלוף זמן רב מתום משפטו, לאחר ששב לנהל את חייו כסדרם (השוו: Brook A. Brewer, Rapist Goes Free after “Doing Time” at Home: Jolly v. State, 58 Ark. L. Rev. 679, 689-90 (2005)).
אעיר, במאמר מוסגר, כי במערכת המשפט הפדראלית בארצות הברית – אשר נעדרת הוראה סטטוטורית בנושא התיישנות עונשים – נהגו לעלות מעת לעת טענות מצד עבריינים שחל עיכוב בגזר דינם או בביצוע עונשם להפרת זכותם למשפט מהיר (speedy trial) מכוח התיקון השישי לחוקה (ראו למשל: U.S. v. Martinez, 837 F.2d 861 (9th Cir. 1988); U.S. v. Melody, 863 F.2d 499 (7th Cir. 1988); Burkett v. Cunningham, 826 F.2d 1208 (3d Cir. 1987)). ברם, לפני כשנה קבע בית המשפט העליון האמריקני כי זכות זו מוקנית, על פי לשון התיקון, לנאשם בלבד (“the accused” במקור), ולכן אין היא חלה לאחר הרשעה. בשולי הדברים, ציין בית המשפט העליון האמריקני כי אפשר שטענה לעיכוב בשלב גזר הדין או לאחריו תישמע תחת אכסניית הזכות החוקתית להליך הוגן, אשר מעוגנת בתיקון החמישי ובתיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית (ראו: Betterman v. Montana, 136 S. Ct. 1609 (2016)).
חרף שלילת תחולתה של הזכות למשפט מהיר לאחר הרשעה בידי בית המשפט העליון האמריקני – אשר נשענה במידה רבה על לשונה של חוקת ארצות הברית – סבורני כי האופן שבו פורשה הזכות לסיום מהיר של ההליך בדין הישראלי, כמתואר לעיל (ראו פסקה 23), אינו מחייב הגבלה דומה לשלבים שלפני הרשעה. לפיכך, אף זכות זו נמנית לדידי עם הטעמים להסדר התיישנות העונשים.
29. אציין, לבסוף, כי אינני מוצא חשיבות לטעם גילוי האמת כאשר מדובר בהתיישנות עונשים. פשיטא כי לאחר שההליך המשפטי כבר הגיע לסיומו, אין עוד אמת אשר נדרש לגלותה באמצעות בירור עובדתי-ראייתי.
30. משהגעתי למסקנה כי הטעמים העומדים בבסיס התיישנות עבירות חופפים בחלקם לאלה העומדים בבסיס התיישנות עונשים, אדרש לשאלה אם טעמים אלה עודם מתקיימים עת עסקינן בעונש מאסר על תנאי. לא למותר לציין, כי אופיו של עונש מאסר על תנאי הוא שונה מיתר העונשים, במובן זה שהוא לא יופעל אלא אם יוכח – בהליך פלילי נוסף – כי הנאשם ביצע את עבירת התנאי (ראו: עניין ריזי, בעמ' 11; רבין וואקי, בעמ' 1651-1650). במילים אחרות, עונש המאסר על תנאי ייחודי הוא, במובן זה שרק אם יעבור הנאשם עבירה נוספת, ויורשע בגינה, תתאפשר הפעלת תקופת המאסר המותנית שהוטלה עליו בגזר הדין הקודם. על יסוד האמור, אפנה כעת לבחון אם הטעמים העומדים לשיטתי בבסיס התיישנות עונשים – שכחה ומחילה, דרבון הרשויות והזכות לסיום מהיר של ההליך – יפים גם לעניין עונש מאסר על תנאי.
31. ראשית, ביחס לטעם השכחה והמחילה – סבורני כי טעם זה מתקיים בהקשר של עונש מאסר על תנאי. בדומה ליתר העונשים, גם בחלוף זמן רב מהטלת עונש מאסר על תנאי מתקהה הפגיעה בערכים החברתיים אשר גלומה בביצוע העבירה שבעטיה הוטל עונש זה, ועימה פוחת הרצון של הציבור להחמיר עם הנאשם בגין ביצועה. אומנם, אין חולק כי עונש המאסר על תנאי נועד דווקא להביא להחמרה עם מי ששבו לסורם חרף אות אזהרה מצד המערכת השיפוטית, אולם אין הדבר מחייב כי יש להפעיל את העונש גם בחלוף זמן רב ממועד ביצוע העבירה הראשונה, משנמוגה ההצדקה החברתית לכך.
אף הטעם התועלתני של דרבון הרשויות מתקיים בהקשר של מאסר על תנאי, שכן כאמור הפעלת המאסר המותנה תלויה בניהול הליך פלילי נוסף על ידי רשויות אכיפת החוק. תחילת מרוץ ההתיישנות עם הטלת העונש מהווה למעשה איתות לרשויות כי אל להן להתמהמה עם מילוי תפקידן ועם העמדה לדין של עבריינים רצידיביסטים בגין ביצוע עבירת התנאי.
לטעמים אלה ניתן להוסיף את הטעם של זכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי. עונש מאסר על תנאי, כאמור, הוא העונש היחיד – מלבד עונש פסילה על תנאי – אשר הפעלתו תלויה בניהול הליך פלילי נוסף. ניהול הליך נוסף זה מוטל על כתפיהן של רשויות אכיפת החוק, וככל שהן מתמהמהות עמו – נפגעת זכותו של העבריין לסיום מהיר של ההליך [הנוסף]. להבדיל מהמקרים שנדונו בפסיקה שבהם אשמתו של העבריין הובילה להתעכבות ההליכים, במקרה של אי פתיחת הליך פלילי נוסף – מדובר באחריות הרובצת על הרשויות, ועל כן סבורני כי טעם זה יפה גם להתיישנות עונש מאסר על תנאי.
32. הנה כי כן, מתקיימים הטעמים העומדים בבסיס התיישנות עונשים אף בהקשר של עונש מאסר על תנאי. פרשנות זו של דבר החקיקה, בראי התכליות שאותן נועדה ההתיישנות להגשים, מובילה למסקנה שלפיה יש להחיל את הסדר התיישנות העונשים על עונש מאסר על תנאי.
חזקת ההרמוניה החקיקתית
33. הלכה ידועה היא כי במסגרת מאמצינו לאיתור תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה, יש להידרש לחזקות הפרשניות הקבועות בשיטת משפטנו. אחת החזקות הרלוונטית לענייננו היא החזקה שלפיה המחוקק שואף להגשים "הרמוניה חקיקתית" במערכת המשפט כולה, במובן זה שהפירוש שניתן להוראה פלונית צריך להשתלב בפירוש שניתן לשאר הוראות החקיקה (ראו: בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 6 לפסק דיני (30.11.2006); עניין חברת מודיעים, בעמ' 398; ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 330-327). בענייננו, כפי שיפורט להלן, מצאתי כי אף מחזקת ההרמוניה החקיקתית עולה המסקנה כי יש להחיל את הסדר התיישנות העונשים גם על עונש מאסר על תנאי.
34. נקודת המוצא לדיוננו זה היא הפרשנות שהעניקה ההלכה הפסוקה לעונש המאסר על תנאי. כפי שנקבע בעניין ריזי, "עמדתו העקבית של בית משפט זה במשך שנים היא אפוא, שאין בסיס עיוני להבחנה בין עונש מאסר בפועל לעונש מאסר על תנאי" (שם, בעמ' 11). עונש המאסר על תנאי, כך נקבע, הוא אמנם עונש שמוטל, אולם הוא לא יבוצע עד אשר הנאשם יורשע בביצוע העבירה הנוספת (ראו: עניין ריזי, בעמ' 11; עניין מתאנה, בעמ' 457; רבין וואקי, בעמ' 1651-1650; בן דוד, בעמ' 163). בהקשר זה ציינה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בעניין ריזי:
"ייאמר מיד, כי לא מצאתי בהוראת סעיף 52 לחוק העונשין ואף לא בהוראות אחרות של החוק אחיזה להבחנה בין הסמכות להטיל עונש מאסר בפועל לבין הסמכות להטיל עונש מאסר על-תנאי. במהותו עונש מאסר, בין שנקבע לריצוי בפועל ובין שהוטל על-תנאי, הוא אותו עונש. אלא שעונש המאסר על-תנאי הוא בבחינת מאסר שריצויו נדחה" (שם, בעמ' 11) [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
מפרשנותו של בית משפט זה לפיה קיימת זהות עיונית בין עונש המאסר על תנאי לבין עונש המאסר בפועל נובע, בין היתר, כי עונש המאסר על תנאי כפוף אף הוא, לרוב, לאותם כללים והגבלות שחלים על עונש המאסר בפועל. כך למשל, לא ניתן להטיל עונש מאסר על תנאי החורג מהעונש המרבי הקבוע בחוק בגין אותה עבירה; וכן ניתן להטיל על תנאי את העונש המזערי שנקבע בצד עבירה, ככל שנקבע כזה (ראו סעיף 35(א) לחוק העונשין; ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן, פ"ד נד(3) 145, 154 (2000); עניין מתאנה, בעמ' 457; ע"פ 10/54 אל טהה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 378 (1955)). השלכה נוספת של זהות עיונית זו היא שכאשר מוטל על נאשם עונש שחלקו לריצוי בפועל וחלקו על תנאי, רואים בעונש המאסר על תנאי חלק מתקופת המאסר הכוללת שהושתה על הנאשם, אם כי תקופת התנאי תחל מיום שחרורו מהמאסר (ראו: עניין ריזי, בעמ' 11; סעיף 52(ג) לחוק העונשין). לעמדתי, פרשנות אשר משתלבת עם פירוש הפסיקה עד כה לעונש המאסר על תנאי, היא פרשנות אשר מחילה על עונש המאסר על תנאי גם את הכללים וההגבלות של הסדר התיישנות העונשים. משאין חולק כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל על עונש מאסר בפועל – סבורני, כי פרשנות הרמונית של הדין מנביעה כי יש להחיל את סעיף 10 לחוק אף על עונש מאסר על תנאי.
השפעת חוקי היסוד על פרשנות דין ישן
35. חזקה נוספת שאליה אדרש במסגרת ההליך הפרשני, היא השפעת חוקי היסוד על אופן פרשנותו של דין ישן. לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 654 (1995) (להלן: עניין גנימאת)):
"9. מהי האנטומיה של השפעת חוקי היסוד על פירוש הדין הישן? ודאי שחוקי היסוד אינם משנים את לשונו של החוק הישן. [..] יהא עניין זה כאשר יהא, המקום הגיאומטרי לשינוי בהבנת הדין הישן הוא בתכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה. תכלית זו משקפת את המטרות, הערכים והאינטרסים שאותם מבקש דבר החקיקה להגשים. זהו נתון אובייקטיבי, המשקף את תפיסות היסוד וערכי היסוד של החברה בזמן מתן הפירוש. בגדרה של תכלית אובייקטיבית זו נדרש לא פעם לאזן בין ערכי יסוד המתנגשים. נקודת האיזון משתנה עם שינוי במשקלם של הערכים והאינטרסים המתנגשים. [...] וכאן פועל חוק היסוד את פעולתו הפרשנית. מכוחו עשוי להינתן משקל שונה ממה שניתן בעבר לערכים ולאינטרסים הקבועים בו. כתוצאה מכך עשויה להשתנות נקודת האיזון בין אינטרסים וערכים הקובעים את תכליתו האובייקטיבית של החוק. בעקבות זאת משתנה התכלית האובייקטיבית עצמה. בשל כך משתנה התכלית הסופית (פרי האיזון בין התכלית הסובייקטיבית לתכלית האובייקטיבית) של דבר החקיקה. כך מתייצב לפנינו דבר החקיקה הישן במובנו החדש. דבר החקיקה לא שנה, אך מובנו שונה. נשמר תוקפו של הדין הישן, אך שונה היקף פריסתו.
10. גישה עקרונית זו תופסת במלוא העוצמה לעניין הדין הפלילי. דין זה קשור מטבע הדברים בקשר אמיץ עם זכויות האדם. הוא מגן על זכותו של כל אדם לכבוד, לשלמות הגוף והרכוש. הוא עוסק בזכותו של הנאשם. נדרש בגדריו לא פעם איזון עדין בין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל; בין זכות הקורבן לבין זכות כנאשם. איזון זה נעשה על-פי המשקל היחסי של הערכים והאינטרסים השונים. על משקל זה משפיע חוק היסוד. הוא מגביר את משקלו של הערך בדבר זכות הפרט, בין שזהו הקורבן ובין שזהו הנאשם. כתוצאה מכך עשוי להתבקש שינוי בפרשנותם של דברי חקיקה פליליים ישנים [..]" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
כזכור, במסגרת הדיון בתכלית הסובייקטיבית של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, ציינתי כי מקורו של הסעיף הוא בחקיקה עות'מאנית, ושמקורו זה מקשה להתחקות אחר כוונת המחוקק (ראו פסקה 19 לעיל). הדברים נכונים ביתר שאת כשידוע שדבר החקיקה העות'מאני הועתק במלואו מדין צרפתי עתיק. מקורו העתיק של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, יחד עם העובדה כי נוסח הסעיף לא שונה מאז, מחייבים את התאמתו למציאות המודרנית העכשווית ולערכי היסוד של שיטתנו, באמצעות פרשנות. על כן, אפנה כעת לבחון את העקרונות החוקתיים הרלוונטיים לעניין שלפנינו.
36. אחד השינויים שהביאה עימה המהפכה החוקתית, הוא הכלל הידוע לפיו הליך הפרשנות של הדין הפלילי יעשה לאור העקרונות החוקתיים המקובלים בשיטתנו – חוקיות ומידתיות (ראו: דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דיני (15.4.2015) (להלן: דנ"פ פלוני); ע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל, פסקאות 81-79 (24.8.2015); ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 541-539 (2002); עניין גנימאת, בעמ' 653; אלעד רום טעות בחוק הפלילי 115-113 (2015) (להלן: רום); לדיון נרחב על השלכות המהפכה החוקתית על המשפט הפלילי ראו: אהרן ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט יג 5 (1996)). כידוע, עקרון החוקיות במשפט הפלילי דורש "שמירה על ודאות, על ביטחון ועל יכולת תכנון מראש של התנהגות הפרט" (רום, בעמ' 45, 112; פלר כרך ג', בעמ' 349-347). ולענייננו, רלוונטי אף ביתר שאר עקרון המידתיות אשר דורש כי תהיה הלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש, וכפי שציינתי בדנ"פ פלוני מהווה עיקרון זה עיקרון יסודי בדין הפלילי (דנ"פ פלוני, פסקה 5 לפסק דיני; עוד על עיקרון המידתיות ראו רות קנאי "שמירה על מידתיות בענישה: סוגיה חוקתית או פלילית" משפטים לה 147 (2005); רום, בעמ' 43, 113). לטעמי, פרשנות לפיה סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל על עונש מאסר על תנאי, יש בה כדי לפגוע בעקרונות אלו ובפרט בעקרון המידתיות. זאת, מאחר שפרשנות זו מביאה לתוצאה לפיה, הלכה למעשה, עונש מאסר על תנאי לעולם לא יתיישן, וניתן יהיה להפעילו בכל שלב ובחלוף שנים רבות ממועד ביצוע העבירה. תוצאה זו עלולה ליצור ולאפשר עינוי דין מתמשך ללא הגבלת זמן לעבריין (ראו והשוו: עניין התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 787-782; עניין מונדרוביץ, פסקה 113), באופן אשר יש בו כדי לפגוע בהלימה שבין העבירה לבין הענישה עליה, ועל כן סבורני שאינה מידתית.
סיכום ביניים
37. הנה כי כן, בחינת התכלית האובייקטיבית של הוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי מעלה כי הוא נועד לחול, בין היתר, על עונש מאסר על תנאי. זאת, על יסוד הטעמים העומדים בבסיס הסדר ההתיישנות בדין הפלילי ומהחזקות הפרשניות של הרמוניה חקיקתית ופרשנות לאור העקרונות החוקתיים של שיטת משפטנו. על כן, ולנוכח העובדה כי, כאמור, לא ניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוק, סבורני כי יש לפרש את סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי כך שיחול על עונש מאסר על תנאי. דומני כי פרשנות זו מגשימה באופן הטוב ביותר את לשון החוק ואת תכליותיו, כפי שעמדתי עליהן לעיל.
38. משמצאתי כי הפרשנות המוצעת על ידי המערער היא המגשימה באופן המיטבי את תכליתו האובייקטיבית של החוק, מתייתר הצורך להידרש להוראתו של סעיף 34כא לחוק העונשין, המבכרת את הפרשנות המקלה עם הנאשם. זאת, מאחר שהוראה זו חלה רק כאשר קיימות שתי פרשנויות של הדין אשר מקיימות במידה שווה את תכלית החוק (ראו: עניין דזנשוילי, פסקה 50; עניין רויטמן, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; דנ"פ כהן, בעמ' 675; עניין אסד, בעמ' 558; ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 500 (1997)). ואולם ראיתי לנכון להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אם הייתי מוצא כי שתי הפרשנויות המוצעות – הן זו של המערער והן זו של המדינה – מגשימות את תכלית החוק באותה מידה, הייתי מגיע לאותה מסקנה. זאת, משום שהפרשנות העונה על דרישת הדין – המורה, כזכור, להעדיף את הפרשנות המקלה עם כל נאשם אשר הוטל עליו עונש מאסר על תנאי – היא פרשנותו של המערער, שלפיה הסדר התיישנות העונשים חל על מאסר על תנאי; לעומת פרשנות המדינה, אשר לפיה הסדר התיישנות העונשים אינו חל על עונש מאסר על תנאי שטרם הופעל – פרשנות אשר אין חולק כי היא המחמירה עם הנאשם (ראו והשוו: בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר, בפסקה 54 לפסק דינו של השופט ח' מלצר ופסקה 5 לפסק דינו של חברי השופט נ' הנדל (3.11.2016)).
39. העולה מן המקובץ הוא כי הפרשנות המדינה אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. למסקנה זו הגעתי מבחינת לשון החוק ותכליותיו. מאחר שבחינת לשון החוק לא הנביעה מסקנה חד-משמעית ביחס לפרשנותו הלשונית, עמדתי על תכלית החוק באמצעות בחינת תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית. בחינת תכליתו הסובייקטיבית של החוק העלתה את המסקנה כי מקורו של החוק הוא עתיק, באופן שלא איפשר להתחקות אחר כוונת המחוקק. אשר לתכליתו האובייקטיבית של החוק – בחנתי את הטעמים העומדים בבסיס הסדר ההתיישנות בדין הפלילי, ואת תחולתם על עונש המאסר על תנאי; וכן את החזקות הפרשניות הרלוונטיות לענייננו. בחינת התכלית האובייקטיבית הנביעה את המסקנה לפיה יש להחיל את סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי גם על עונש מאסר על תנאי. לצד זאת, ולאור ייחודו של עונש המאסר על תנאי לעומת יתר העונשים בדין הפלילי, מצאתי כי יש מקום לקבוע את אופן חישוב מניין תקופת ההתיישנות של עונש זה, כפי שיבואר להלן.
אופן חישוב מניין תקופת ההתיישנות בעונש מאסר על תנאי
40. כאמור, הגעתי למסקנה כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל, בין היתר, גם על עונש מאסר על תנאי. ואולם, להשקפתי יש להבחין בין עונש מאסר על תנאי לבין יתר העונשים לעניין אופן חישוב מניין תקופת ההתיישנות. דעת לנבון נקל כי עונש מאסר על תנאי שונה הוא מטיבו מיתר העונשים הקיימים בסל הענישה של בית המשפט. ביחס ליתר העונשים המוטלים, הרי שניתן להתחיל בביצועם עם מועד הטלתם, ומניין תקופת ההתיישנות יחל עם הפיכת גזר הדין לחלוט, אלא אם נקבע אחרת במסגרת גזר הדין או אם עוכב ביצועם. כלומר, בעונשים אחרים, פשיטא שלא נדרש הליך שיפוטי נוסף כדי שהעבריין יוכל להתחיל בביצועו של העונש. מנגד, כשעסקינן בעונש מאסר על תנאי, המצב המשפטי הוא שונה. לעונש המאסר על תנאי אפקט מרתיע, במובן זה שהפן העונשי שלו מתחיל עם תקופת התנאי ונמשך עד אשר העבריין יורשע בעבירה נוספת – שהרי הפעלת המאסר על תנאי מהווה למעשה המשך הענישה בגין העבירה המקורית (ראו: רבין וואקי, בעמ' 1653). בשונה מיתר העונשים, כדי לבצע עונש מאסר על תנאי יש צורך בהליך שיפוטי נוסף אשר יורה על הפעלתו; ועד אשר יופעל, אם בכלל, הוא ממשיך לרחף מעל ראשו של העבריין.
לנוכח האמור, דומני כי ניתן לומר שעונש המאסר על תנאי מורכב משני "שלבים" – הראשון, שלב הביניים שבין תחילת תקופת התנאי ועד למועד ההרשעה בעבירה הנוספת; והשני, שלב הפעלת העונש, לאחר ההרשעה הנוספת, וביצועו. בשלב הראשון, העונש הוא בחזקת בר הפעלה, במובן זה שככל שהעבריין יבצע עבירה נוספת – תהיה המדינה רשאית לפתוח בהליך פלילי, בין אם בתקופת התנאי ובין אם אחריה, ובמסגרתו לדרוש את הפעלת העונש המותנה. למעשה, השלב הראשון נמשך מתחילת תקופת התנאי ועד למתן גזר דין ביחס לעבירה הנוספת, וקודם לאותה נקודה העונש נותר בחזקת בר הפעלה. בשלב השני, העונש הופך להיות בר ביצוע – בדומה ליתר העונשים הקיימים בסל הענישה – וזאת לאחר שהעבריין הורשע בביצוע עבירת התנאי ובית המשפט הורה על הפעלת עונש המאסר על תנאי. למותר לציין, כי ככל שהעבריין לא ביצע עבירה נוספת במסגרת תקופת התנאי – ממילא לא ניתן עוד יהיה להפעיל את העונש המותנה עם סיום תקופת התנאי.
41. מההבחנה האמורה בין עונש המאסר על תנאי לבין יתר העונשים, עולה כי יש למנות את מניין תקופת ההתיישנות בעונש זה החל ממועד תחילת תקופת התנאי. זאת, מאחר שהחל ממועד זה, התנהגות העבריין עומדת למבחן והרשויות יכולות לפתוח בהליך פלילי נגדו – דבר אשר אינו מתקיים לפני תחילת תקופת התנאי. יתרה מכך, הטעמים העומדים בבסיס הסדר התיישנות העונשים חלים רק לאחר תחילת תקופה זו. לעניין טעם השכחה והמחילה, הרי שעובר לתחילת תקופת התנאי טרם מתגבש האינטרס הציבורי למחול לנאשם על המעידות; ולעניין טעם דרבון הרשויות והזכות לסיום מהיר של ההליך – כאמור, בתקופה זו העונש עוד לא הפך להיות בר הפעלה ולפיכך אין מקום לדרבן את הרשויות לפתוח בהליך פלילי נגד העבריין, ואין עוד הליך שלעבריין יש אינטרס לסיימו תוך זמן סביר.
42. אם כן, מסקנתי היא כי על אף שהסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל גם על עונש מאסר על תנאי – יש לקבוע כי מניין תקופת ההתיישנות יחול ממועד תחילת תקופת התנאי. כך, ניתן יהיה להגשים באופן המיטבי את תכלית עונש המאסר על תנאי ואת תכליות הסדר התיישנות העונשים, שעליהן עמדתי לעיל. טרם שאבחן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, אדרש בקצרה לשאלת התיישנות עונש מאסר על תנאי בעבירות נמשכות כזו שבענייננו.
התיישנות עונשים בעבירות נמשכות
43. נסיבות המקרה שלפנינו הן ייחודיות, משום שעסקינן בעבירת אי קיום צו שיפוטי, שלגביה נקבע כי היא עבירה נמשכת (ראו למשל: רע"פ 1168/15 מסאעדה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (25.5.2016); רע"פ 797/07 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (29.7.2013); רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (26.3.2007)). כלל נקוט הוא כי עבירה נמשכת היא עבירה בעלת רכיב התנהגותי המחייב התמדה ראשונית, אשר מאפשר מטבעו התמדה בו בהמשך (ראו: ר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326, 331-330 (1983); ע"פ 450/77 בעל טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152 (1978); ש"ז פלר "שאלות ותשובות בסוגית העבירה הנמשכת" פלילים ב 7 (1991)). עוד נקבע בפסיקת בית משפט זה כי הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות בדין הפלילי – שעליהם עמדתי לעיל – אינם מתקיימים בסוג עבירות זה (ראו: עניין בוני הבירה, בעמ' 774, 780). משמעות הדבר היא שככל שההתנהגות האסורה ממשיכה להתקיים – העבירה ממשיכה להתקיים ואינה מתיישנת, ועל כן לרשויות אכיפת החוק אינה עומדת מגבלת זמן שבמסגרתה הן מחויבות לפתוח בהליך פלילי נגד העבריין. האם מכאן נובעת המסקנה כי בעבירות נמשכות, עונש מאסר על תנאי אינו מתיישן? תשובתי לשאלה זו שלילית. לשיטתי, אין מקום לקשור בין אי-התיישנותה של עבירה נמשכת לבין התיישנות העונשים בכלל, ועונש מאסר על תנאי בפרט – זאת, משום שמצאתי כי הטעמים העומדים בבסיס הסדר התיישנות העונשים ממשיכים לחול גם כשעסקינן בעבירות נמשכות. ואסביר.
44. כפי שציינתי לעיל, הטעמים העומדים בבסיס הסדר התיישנות עונש המאסר על תנאי הם שכחה ומחילה, דרבון הרשויות וסיום מהיר של ההליך הפלילי. טעמים אלה, כפי שנקבע בעניין בוני הבירה, אינם חלים ברובם כאשר ענייננו בעבירות נמשכות. זאת, מאחר שחלוף הזמן אינו משכיח את העבירה, אלא דווקא מצדיק החמרה עם הנאשם; ולנאשם לא עומדת הזכות להסרת חרב האישום מעל ראשו, שכן הוא עודנו ממשיך ומבצע את העבירה (וראו שם, בעמ' 780-779). ואולם, יודגש ויוזכר כי עונש המאסר על תנאי מהווה ענישה על העבירה המקורית שביצע הנאשם, ותכליתו להרתיע אישית את הנאשם מביצוע העבירה בשנית. במובן זה, טעם השכחה והמחילה מתקיים בכל הנוגע לעבירה המקורית לאחר חלוף הזמן כבכל עבירה – ושאלת היות העבירה נמשכת אינה רלוונטית להתיישנות העונש שהוטל בגין העבירה המקורית, אלא להתיישנות עבירת התנאי בלבד. במילים אחרות, בכל הנוגע לביצוע העבירה המקורית שבגינה הוטל על הנאשם עונש מאסר על תנאי – הציבור שוכח ומוחל לעבריין לאחר תקופה מסוימת שכן הוא כבר נתן את הדין על ביצועה; בעוד שבכל הנוגע לביצוע עבירת התנאי – הציבור לא שוכח ולא מוחל כל עוד ההתנהגות האסורה ממשיכה. גם טעמי דרבון הרשויות וסיום מהיר של ההליך הפלילי מתקיימים בעונש מאסר על תנאי בעבירה נמשכת, במובן זה שראוי כי עניינו של העבריין יובא לדיון סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה הנוספת, על אחת כמה וכמה ככל שמדובר בעבירות בעלות קשר הדוק ביניהן.
זאת ועוד, כאשר עניין לנו בעבירה נמשכת, ממילא העבירה טומנת בחובה הרתעה אישית כלפי העבריין, שכן כאמור, חרב האישום ואימת הדין ממשיכות לרחף מעל לראשו כל עוד הוא אינו חודל מביצוע ההתנהגות העבריינית (ראו: עניין בוני הבירה, בעמ' 780). כזכור, אף מטרת עונש המאסר על תנאי היא הרתעה אישית של הנאשם מלשוב ולבצע עבירה נוספת, במובן זה שאם יבצעה בשנית – יוטל עליו עונש חמור יותר (ראו פסקה 12 לעיל). מסקנה לפיה עונש המאסר על תנאי לא מתיישן – משמעותה היא כי ניתן לדרוש את הפעלת המאסר על תנאי בכל מועד שהוא ללא כל הגבלת זמן. סבורני, כי צירופם של העדר התיישנות של עונש מאסר על תנאי, יחד עם העדר התיישנות העבירה הנמשכת, משמעו למעשה יצירת הרתעה כפולה לעבריין ופגיעה בהלימת הענישה שבין העבירה המקורית לבין הענישה בגינה באופן בלתי מידתי. משום כך, סבורני כי מבחינה תכליתית, כשעסקינן בעבירות נמשכות, אין מקום לאפשר הפעלת מאסר על תנאי ללא הגבלת זמן, שכן עבירת התנאי היא בלאו הכי עבירה נמשכת אשר מרתיעה את העבריין ואשר ניתן להגיש בגינה כתב אישום בכל שלב. ככל שיש מקום להחמיר בעונשו של העבריין בשל העבירה המקורית – ניתן יהיה לתת ביטוי לכך בגזירת דינו בגין העבירה הנוספת במסגרת ההתחשבות בעברו הפלילי, כמצוות סעיף 40יא(11) לחוק העונשין.
מן הכלל אל הפרט
45. ממכלול האמור לעיל עולה כי, בענייננו, תקופת ההתיישנות החלה ביום 17.1.2003 – עם הפיכת גזר הדין שבו הוטל עונש המאסר על תנאי לחלוט – ונמשכה 10 שנים, בהתאם לאמור בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. לנוכח האמור, עונש המאסר המותנה שהוטל על המערער התיישן כבר ביום 17.1.2013, ולכן לא היה רשאי בית המשפט לעניינים מקומיים להפעילו במסגרת גזר הדין מיום 24.12.2014. משמעות הדבר היא כי יש להפחית בעונשו של המערער ולהעמידו על שלושה חודשי מאסר בפועל.
46. טרם סיום, אציין כי ההכרעה בענייננו הייתה לא פשוטה כלל וכלל, לנוכח קיומם של כלים פרשניים מוגבלים בלבד לפרשנות הוראות החוק. כזכור, בעניין שלפנינו לא קיימות ראיות לתכליות אותן ביקש המחוקק להגשים בחוקקו את סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת, בשל ההיסטוריה החקיקתית הדלה של חוק סדר הדין הפלילי, אשר מקורו בחוק עות'מאני, ואשר נעדר דברי הסבר להוראותיו. נוסף על כך, ניסוחה העמום של הוראת החוק – שכאמור סובלת על פניה את שתי הפרשנויות הלשוניות שהוצעו – הקשה על מלאכת הפרשנות. לא זו אף זו, אלא שאף מדובר בהוראת חוק שלא שונתה מאז מועד חקיקת החוק. דומה כי המחוקק כלל לא נתן את דעתו למכלול ההיבטים של הוראה זו, וטוב היה עושה לו היה בוחן אותה מחדש לנוכח התפתחויות הדין. על כן, התוצאה שאליה הגעתי נשענת ברובה על העקרונות הפרשניים הכלליים ועל העקרונות המנחים אותנו בפרשנות הדין הפלילי, תוך שימוש בחזקות הרלוונטיות. אודה ולא אכחד, כי התוצאה בענייננו צפויה להטיב עם מי שלא קיים צווים שיפוטיים והתעלם מאזהרות בית המשפט. אולם בסופו של יום, סבורני כי זוהי התוצאה המשפטית המתבקשת בנסיבות העניין. לסיום יפים דבריו של השופט י' טירקל בעניין סצ'י, המבטאים את ההכרעה הלא פשוטה שעמדה לפנינו:
"תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר [...] אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. אם יש לקח ציבורי שצריך להילמד הרי הוא שעל רשויות ציבוריות, כמו המשיבה, למלא את חובתן ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מן העונש" (שם, בעמ' 569).
47. סוף דבר: הייתי מציע לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור במובן זה שייקבע כי עונש המאסר על תנאי שהוטל על המערער התיישן ולא ניתן עוד להפעילו. על כן, עונש המאסר בפועל שהוטל של המערער יופחת ויעמוד על שלושה חודשים בלבד. יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו בעינם.
המשנה לנשיאה (בדימ')
השופטת ע' ברון:
אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ס' ג'ובראן בחוות דעתו המקיפה והממצה.
כפי שביאר חברי, הפעלת עונש מאסר על תנאי מהווה המשך ענישה בגין העבירה המקורית שביצע העבריין. כאמור בעניין ריזי (רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 1, 11 (2001)) – "כאשר מוטל על נאשם עונש שחלקו לריצוי בפועל וחלקו על תנאי, יש לראות בעונש המותנה חלק מתקופת המאסר הכוללת שהושתה על הנאשם. המאסר בפועל והמאסר על תנאי הם שני חלקים של אותו עונש, ועל שניהם חלים אותם כללים". הן עונש מאסר בפועל והן עונש מאסר על תנאי כפופים אפוא להוראת התיישנות עונשים הקבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. מניין תקופת ההתיישנות של עונש מאסר על תנאי יחל עם תחילתה של תקופת התנאי. ומשמע לענייננו, שלא ניתן היה עוד להפעיל את המאסר על תנאי בשל התיישנותו.
ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
1. אני מצטרף לנימוקים ולתוצאה שאליה הגיע חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן. מכלול התכליות והשיקולים של הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) מוביל למסקנה כי עונש מאסר על תנאי מתיישן בדומה לעונשים אחרים, וכי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל עם תחילת התקופה שבה התנאי בר-הפעלה. מסקנה זו מבוססת על השילוב שבין הכרת המחוקק בעונש המאסר על תנאי כעונש לכל דבר – ובמובן מסוים כסוג של עונש מאסר – ובין נקודת מבטו של הנאשם החל מהשלב שבו ניתן להפעיל את המאסר המותנה. אבקש להוסיף ולעמוד בתמצית על התכליות הכלליות של הסדר התיישנות העונשים, הקבוע בסעיף 10 לחוק, ועל התאמתן גם לעבירה של עונש המאסר המותנה.
2. ניתן למנות שש תכליות מרכזיות להסדר של התיישנות עונשים:
שכחה ומחילה. תכלית זו מתקיימת אף ביחס לעונש מאסר על תנאי, שהרי חלוף זמן משמעותי מיום הטלת עונש המאסר על תנאי מעמעם, ככלל, את האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם המורשע כדין. יש לשים לב כי לתכלית זו גם פן הצהרתי: חלוף תקופה משמעותית, ועל כך מדובר בהסדר התיישנות, מוביל לשכחה ומחילה. אם תרצו – התיישנות מהותית ולא דיונית. "שכחה ומחילה", ולא רק "שכחה". לכן כל עוד אין הכרה בכך שהעונש התיישן גם במישור הפורמלי, העבריין נותר עם כתם של מי שחטא ולא ריצה את עונשו באופן מלא – שכחה בלא מחילה.
עידוד רשויות החוק שלא להשתהות במילוי תפקידן. הפעלתו של מאסר מותנה כרוכה בניהול חקירה על ידי רשויות החוק ובהגשת כתב אישום בגין ביצוע העבירה הנוספת. לנוכח תפקיד המפתח שיש לרשויות בהפעלת העונש, יש מקום לדרבן אותן לפעול בצורה יעילה ומהירה לסיום ההליך הפלילי תוך פרק זמן סביר. מקרים כמו זה שלפנינו, העוסקים בעבירה נמשכת, מדגימים היטב את חשיבותה של תכלית זו. המבקש מפר את החוק במשך שנים. למרות זאת לא ננקטו נגדו פעולות מתאימות. אם עונש המאסר המותנה אינו מתיישן, אין לרשויות תמריץ לפעול בהקדם לשם מניעת הפרת החוק. מנגד, הקביעה כי עונש המאסר המותנה מתיישן אמורה לתת לרשויות תמריץ לפעול מהר יותר.
זכותו של הנאשם לסיום מהיר של ההליכים הפליליים נגדו. התמהמהות בהפעלת עונש המאסר המותנה פוגעת בזכותו של העבריין לסיום מהיר של כלל ההליכים הפליליים נגדו, לרבות ריצוי העונש בגינן. הותרת אדם במצב שבו הוא ממתין ומצפה להפעלת המאסר המותנה במשך שנים רבות – לאחר שעבר עבירה המאפשרת את הפעלתו – כרוכה בפגיעה בזכותו לסיום ההליך. נזכיר כי הפעלת המאסר המותנה היא בגדר עונש על עבירה קודמת, גם אם מועד הביצוע קשור לעבירה חדשה.
הקניית ודאות. חשוב לאפשר לעבריינים לשוב בסופו של יום לשגרת חייהם, מבלי שחרבו של עונש תמשיך להיות תלויה מעל לצווארם לתקופת זמן בלתי ידועה. כדי להגשים את תכלית הוודאות יש צורך בנקודת זמן ברורה, שממנה ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות. מכאן גם נובע כי מועד התחלת מרוץ ההתיישנות הוא תחילת תקופת הפעלת התנאי – מיום שפסק הדין נעשה חלוט או מיום השחרור מבית הסוהר. מועד כזה ברור וידוע מראש, ומקדם את תכלית הודאות.
מידתיות בענישה. תכלית אחרונה זו אינה אחרונה מבחינת סדר החשיבות. יש לשוב ולתת את הדעת למאפיין המייחד את המאסר המותנה: בעצם הטלתו, אף מבלי להפעילו, יש כדי להעניש את העבריין. הימצאות במהלך התקופה שבה ניתן להפעיל את התנאי משנה את מצבו של העבריין, שמצוי תחת האיום של עונש המאסר בפועל. ההתייחסות למאסר מותנה כחלק מתקופת המאסר הכוללת מגלה כי המידתיות בענישה לא כוללת רק הלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש במובן הצר. עקרון המידתיות מחייב גם הלימה בין חומרת העבירה לבין המועד שעבר מעת שהוטל עונש המאסר המותנה, וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי הפוחת בהפעלת העונש המותנה בחלוף שנים רבות מיום שהוטל. ניתן, אם כן, לסכם כי ככל שחלף זמן רב מעת שהוטל המאסר המותנה, כך מתקהה הצורך הציבורי בהפעלתו ובהתאם ההלימה בין העבירה לעונש פוחתת.
3. הרובד החוקתי. המסקנה כי ישנו עונש שאינו מתיישן היא קשה, ואף אינה עולה עם ערכי השיטה ומנהגיה. סעיף 10 לחסד"פ נועד לקבוע כלל של התיישנות עונשים. תמוה בעיני כי מבלי שהמחוקק התיר זאת מפורשות, נגיע למסקנה כי עונש המאסר המותנה לא מתיישן. אגב, הגיון זה אף עשוי להביא לתוצאה דומה לגבי עונשים מותנים אחרים, כגון התחייבות להימנע מעבירה (סעיפים 76-72 לחוק העונשין) שהינה סוג של קנס על תנאי (ראו: דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (2.4.2015)), ועונש הפסילה על תנאי, שעניינו בפסילת רישיון נהיגה לתקופה הקבועה בחוק (ראה סעיף 36 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). לאמור, אם ביחס לעונש מאסר על תנאי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל רק ממועד ביצוע העבירה הנוספת וההרשעה בגינה, אמור המצב להיות זהה ביחס לעונשים של התחייבות להימנע מעבירה ועונש הפסילה על תנאי.
ההתיישנות מלווה את המשפט האזרחי ואף את המשפט הפלילי. היא נטועה בכלל שכשם שיש סופיות הדין, כך יש סופיות – גבול – ביחס להיבטים שונים של המשפט: הגשת תביעה נגד נתבע, ביצוע עבירה, והפעלת עונש. הצבת גבול של זמן היא כלל במשפט – וחשוב יותר במשפט הפלילי, בשל האפשרות להכתים אדם בביצוע עבירה ולהענישו. כאן, עסקינן בתוצאה של מאסר ממש כתוצאה מהפעלת התנאי. לכן הרגישות עולה במובהק. היא מגיעה, להשקפתי, עד לממדים חוקתיים ופגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן. אבהיר תוך התייחסות לדברים שכתבתי בע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל (09.07.2017):
"יש לזכור: ברקע, ולא רק, מצוי התיקוף החוקתי, הנובע מעקרונות השיטה ומחוקי היסוד. התוצאה היא שהזכויות הדיוניות עלו בדרגה, והן מקבלות גיבוי וחיזוק מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על שדרוג זה לתת אותותיו בניתוח הזכויות הדיוניות בהליך הפלילי. על דרך ההשאלה, יש לשמוע את המילים של החוק הפרטני, יחד עם המנגינה של העקרונות החוקתיים. בית המשפט המאזין למנגינה, יסתייע בה לפירוש ולניתוח הדין הפלילי, תוך עיצוב והעשרת זכות הנאשם להליך הוגן. אלה מאפייניה של השיטה הישראלית. ככל שיטה יש בה יתרונות וחסרונות, אבל על המשפטן – הפרקליט, הסניגור והשופט – להתאים את מלאכתו אליה" (שם, פסקה 11 לחוות דעתי).
בעניין גדבאן דובר על שלב ניהול ההליך, אך היבטים שונים של הזכות להליך הוגן לא נעצרים בדלת של שלב העונש. לאמור, אף בשלב זה של ההליך עיקרון כבוד האדם וזכות הנאשם להליך הוגן אינם אמורים לעמוד דום. כמובן, הזהירות מתבקשת, ולכן יש להדגיש כי עסקינן בפועלם של העקרונות החוקתיים על פרשנות החוק. לא ביקורת על תוכנו של ההסדר החקוק, אלא קביעת גבולותיו. עניינו של סעיף 10 לחסד"פ הוא התיישנות עונש. מעניין כי בעוד סעיף התיישנות העבירות מציין בצורה מפורשת שאין התיישנות על עבירת רצח ונסיון לרצח של ראש ממשלה מכהן– אין עונש שאינו מתיישן. לנוכח זאת, פרשנות לפיה כל עונש מותנה, על סוגיו השונים, אינו מתיישן – מעוררת קושי מן ההיבט של עקרונות השיטה והדין הקיים. תוצאה של היעדר התיישנות עונשים באופן כללי, עד כדי הפעלת עונש המאסר המותנה בענייננו, נראית על פני הדברים בלתי מידתית ביחס לעקרונות היסוד של השיטה.
4. לו היינו מקבלים את עמדת המדינה בנסיבות המקרה הנוכחי, היינו מגיעים למסקנה שכל עוד מדובר בעבירה נמשכת, עונש המאסר המותנה אינו מתיישן לעולם. זאת, שכן לפי עמדת המדינה התיישנותו של עונש המאסר המותנה "דה-פקטו" תלויה בהתיישנות העבירה ההופכת את העונש לבר-ביצוע. לכן, כל עוד העבירה נמשכת – ניתן יהיה להפעיל את המאסר המותנה שהוטל על המבקש, מבלי שעונש זה יתיישן, ואפילו כעבור עשרות שנים. אלא שקבלת עמדת המדינה בכגון דא אינה דרה בכפיפה אחת עם תכליות הסדר התיישנות העונשים. בעיקר פוגעת היא בתכלית של עידוד הרשויות לפעול במהירות, ובתכלית של מידתיות הענישה. משמעות עמדה זו היא כי עונשו של העבריין אינו תחום בזמן בפועל. צעד זה ודאי אינו מידתי, שהרי בבסיס המידתיות עומדת הלימה בין העבירה לעונש. הפעלת העונש שנים רבות לאחר הטלתו פוגעת בהלימה זו. מן הבחינה המעשית, אף יש לזכור כי בעבירות נמשכות ישנם אמצעים אחרים להרתעת העבריין, ובעיקר העמדה לדין בגין העבירה הנמשכת עצמה. גם אם לא ניתן יהיה להפעיל את המאסר המותנה מפאת התיישנותו, בית המשפט רשאי – כבכל תיק – להתחשב בעברו הפלילי של הנאשם ולהחמיר את עונשו בשל כך (סעיף 40יא(11) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
דעתי היא אפוא, בדומה לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ'), כי יש לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה, ולקבל את הערעור כך שייקבע כי עונש מאסר מותנה מתיישן בהתאם לאמור לעיל ביחס לאשר נקבע בסעיף 10 לחסד"פ – החל מיום תחילת תקופת הפעלת התנאי. עונש המאסר בפועל שעל המבקש לרצות יעמוד על תקופה של שלושה חודשים, בהתאם לעונש שקיבל על ביצוע העבירה הנוספת.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן.
על המערער להתייצב לתחילת ריצוי עונשו בבימ"ר קישון, ביום 4.12.2017, לא יאוחר מהשעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס בטלפונים: 08-9787377, 08-9787336.
ניתן היום, י"א בחשון התשע"ח (31.10.2017).
המשנה לנשיאה (בדימ')
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15015530_H04.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il