משה פרטוש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1552/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1552/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: משה פרטוש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.12.07 בת.פ. 40142/06 שניתן על ידי כבוד השופט ח' כבוב תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ט (6.10.2008) בשם המערער: עו"ד ד' באומן בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.12.2007 בת"פ 40142/06 (כב' השופט ח' כבוב). המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בגין הרשעה בעבירות אלה, גזר בית המשפט קמא על המערער עונש של שש שנות מאסר לנשיאה בפועל החל מיום מעצרו, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה שהורשע בגינה או כל עבירת אלימות אחרת מסוג פשע. העובדות לפי כתב האישום כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי ייחס שני אישומים למערער ולרפאל אבוטבול (להלן - הנאשם 2), ושני אישומים נוספים כנגד הנאשם 2 בלבד. 1. על פי האישום הראשון, המערער הינו אחיו של חיים פרטוש (להלן - המתלונן), כאשר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגוררו השניים יחד בדירתה של אמם המנוחה. ביום 27.2.2006 החל וויכוח בין המערער למתלונן בנוגע להדלקת דוד חשמלי לחימום המים. הויכוח הוביל לקטטה, שבסופה עזב המערער את הדירה ואמר למתלונן שהוא הולך להתלונן במשטרה. כשעה לאחר מכן חזר המערער לדירה כשהוא מלווה בנאשם 2. המערער התקרב למתלונן, הוציא סכין ממכנסיו ודקר את המתלונן בבטנו בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. גם לאחר שהמתלונן נפל על הרצפה כשהוא שותת דם, המשיך המערער לדקור אותו בחזהו, ברגלו השמאלית ובידו הימנית. לאחר שסיים לבצע את מעשיו, הכניס המערער את הסכין למכנסיו ועזב את הדירה יחד עם הנאשם 2. יצויין כי הנאשם 2 עמד לצידו של המערער לכל אורך אירוע הדקירה והתעלם מבקשת המתלונן שייקח מהמערער את הסכין. לאחר שהמערער והנאשם 2 עזבו את הדירה, הצליח המתלונן בשארית כוחותיו לצאת לחדר המדרגות. שכנים בבניין מגוריו של המתלונן הזעיקו אמבולנס והוא הובהל לבית החולים "איכילוב" כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. עם הגעתו לבית החולים, עבר המערער ניתוח דחוף להצלת חייו. הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ ושוחרר מבית החולים כעבור עשרה ימים. 2. על פי האישום השני, לאחר שעזבו את הדירה בעקבות אירוע הדקירה, הגיעו המערער והנאשם 2 בשעות הערב למרכז גמילה "נתיב לחיים" (להלן - מרכז הגמילה). המערער והנאשם 2 שהו במרכז הגמילה כל אותו לילה, וזאת במטרה לסכל את תפיסתם על ידי המשטרה. ביום 13.3.2006 נעצר הנאשם 2 והוא שוחרר בערבות ממעצרו ביום 20.3.2006. המערער הוסיף להתגורר במרכז הגמילה כדי להתחמק מחקירה משטרתית בנוגע לאירוע עד שנתפס ונעצר במקום ביום 9.5.2006. בפרק הזמן שבין שחרורו בערבות של הנאשם 2 לבין מעצרו של המערער, נהג הנאשם 2 להגיע למרכז הגמילה כדי לתאם עם המערער גרסאות בנוגע לאירוע. במהלך פרק זמן זה, מסר הנאשם 2 למערער את פרוטוקול הדיון שנערך בעניין מעצרו בבית משפט השלום (להלן - הפרוטוקול). 3. לנאשם 2 יוחסו אישומים נוספים בגין מעשיו בתקופה שבה שהה המערער במרכז הגמילה. לפי אישומים אלו, המתלונן קיבל מספר רב של שיחות טלפון מטרידות בנוגע לתלונתו במשטרה נגד המערער, כאשר שיחה אחת לפחות נעשתה על ידי הנאשם 2. בנוסף, מפגש אקראי בין המתלונן לנאשם 2 מיום 6.4.2006 הסתיים בכך שהנאשם 2 שלף סכין לעברו של המתלונן, התקרב אליו וניסה לחבול בו חבלה חמורה וכן, קילל את המתלונן ואיים עליו בכוונה להפחידו. אירוע דומה התרחש למחרת היום. בגין מעשים אלו, הואשם הנאשם 2 בהטרדת עד, ניסיון לחבול חבלה חמורה כשהעבריין נושא נשק קר (סכין), איומים והדחה בחקירה. בנוסף, הנאשם 2 הגיע למשטרה ביום 9.4.2006 על מנת להגיש תלונה כנגד המתלונן בגין איומים, כשהוא מחזיק על גופו שני סכינים, שאחד מהם שימש אותו באיומיו וניסיונו לתקוף את המתלונן. בגין מעשה זה הואשם הנאשם 2 בנוסף גם בהחזקת סכין שלא כדין. ההליך המשפטי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בראשית ההליך המשפטי, ביום 29.6.2006, טענה באת כוח המערער באותה העת - עוה"ד נ' דהאן-בירנבאום - כי הוא אינו כופר בעובדה כי היה נוכח במקום הדקירה וכן כי הוא אינו כופר בעצם הדקירה. בהמשך, ביום 7.9.2006, טענה באת כוח המערער כי מרשה אינו מסכים לתגובה שנמסרה על ידו בישיבה מיום 29.6.2006 וכי הוא מבקש לטעון טענת אליבי ביחס לאירוע הדקירה ולפיה שהה במועד האירוע במרכז הגמילה. במהלך דיון זה שיחרר בית המשפט לבקשת המערער והנאשם 2 את עורכי הדין שמונו לייצגם על ידי הסנגוריה הציבורית מייצוגם, כאשר הוא דוחה את בקשת השניים לייצג את עצמם ומפנה את העניין לסניגוריה הציבורית שתשקול מינוי עורכי דין אחרים תחת אלה שמונו להם תחילה. בא כוחו החדש של המערער - עוה"ד ד' באומן - שמונה לייצג את המערער מטעם הסנגוריה הציבורית בהמשך ההליכים, שב וטען בשם מרשו ביום 9.1.2007 טענת אליבי לאירוע הדקירה וכפועל יוצא מכך כפר במעשה הדקירה. באשר לאישום השני, טען בא כוח המערער כי מרשו כופר בטענה לפיה קיבל מנאשם 2 את הפרוטוקול וכן בטענה לפיה השניים תיאמו גרסאות. 5. בניגוד לראיות שהוגשו לבית המשפט ובניגוד לגרסת הנאשם 2, טען המערער כי הוא אינו מתגורר בדירת אימו המנוחה מאז פטירתה וכן כי אינו זוכר מתי ביקר שם לאחרונה. עוד טען המערער כי הוא נקי מסמים מזה שבע שנים וכי שהה במרכז הגמילה לא כמכור לסמים כי אם כמדריך. לגבי טיב יחסיו עם הנאשם 2, טען המערער כי הוא אינו נמצא בקשר עימו, ואף זאת בניגוד לראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא ובניגוד לגרסת הנאשם 2 עצמו. המערער המשיך וטען כי בחודשיים וחצי שחלפו מאז אירוע הדקירה ועד למעצרו, לא פגש את הנאשם 2 כלל, אולם בתגובה לשאלה בנוגע לפרוטוקול שנמצא בחדרו במרכז הגמילה בחר המערער לשתוק. כמו כן, שמר המערער על שתיקה כאשר התבקש ליתן הסבר לגירסאות העדים שראו אותו נפגש עם הנאשם 2 במרכז הגמילה בתקופה שבין הדקירה לבין מעצרו. 6. בית המשפט קמא מצא את תגובתו של המערער למיוחס לו בכתב האישום "מבולבלת, מלאת סתירות וללא כל הסבר" והתרשם "התרשמות אמיתית מכנות גירסתו של המתלונן". בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי גרסאותיהם של המערער והנאשם 2 היו רצופות שקרים אשר כל מטרתן הייתה לנסות ולהכפיש את המתלונן על לא עוול בכפו וזאת מבלי שהביאו לכך כל ראיה תומכת. נוכח התרשמותו מן העדויות הנ"ל ולאחר שעיין בחומר הראיות שהוגש לעיונו, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירות המיוחסות לו. ביחס לנאשם 2 קבע בית המשפט כי יש לזכות אותו מעבירה של הטרדת עד ולהרשיעו בכל יתר האישומים שיוחסו לו. 7. בשלב הטיעונים לעונש, הדגישה המשיבה את חומרת מעשיו של המערער אשר כמעט וגרמו למות אחיו, וכן את עברו הפלילי של המערער הכולל מספר רב של הרשעות במגוון עבירות וביקשה כי יוטל על המערער עונש מאסר לתקופה ארוכה וכן מאסר על תנאי שישקפו את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער. מנגד, העידה ההגנה מספר עדי אופי המכירים את המערער שנים רבות ואשר תיארו את המערער כאדם בעל אופי נוח ואישיות חברית והעידו על רצונם לסייע לו להשתקם. בנוסף, ציין בא כוח המערער כי מרשו הינו אדם מבוגר שמעולם לא הסתבך בביצוע עבירה חמורה ואשר מעורבותו בפלילים הסתיימה כשמונה עד תשע שנים לפני הסתבכותו בעבירות נשוא כתב האישום הנוכחי. בנוסף, טען בא כוח המערער כי המערער שומר על "ניקיונו" מסמים גם בזמן המעצר. לבסוף, הביע המערער בפני בית המשפט קמא צער וחרטה על מעשיו והצהיר כי אין לו כל כוונה לפגוע באחיו ולא הייתה לו כל כוונה שכזו וכי הוא מצר על הסבל שגרם לו. 8. בית המשפט קמא ציין כי לנוכח התרחבות תופעת האלימות ובפרט ריבויין של עבירות האלימות המבוצעות תוך שימוש בסכין, מוטלת חובה על בתי המשפט לתרום את תרומתם למלחמה בתופעה וזאת על ידי הטלת ענישה מחמירה ומשמעותית. לפי בית המשפט קמא כך ראוי לנהוג במקרה רגיל, וכך מקל וחומר ראוי לנהוג עם המערער שלחובתו הרשעות קודמות רבות ונוכח נסיבות המקרה המיוחדות בהן הוא דקר את אחיו וכמעט גרם למותו ועזב את הדירה מבלי להזעיק עזרה. בית המשפט סבר כי אין מקום לגלות סלחנות כלפי המערער ולפיכך קבע כי המערער יישא בעונש של שש שנות מאסר בפועל החל ממעצרו ביום 9.5.2006, ובנוסף יישא בעונש של 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, כאשר התנאי הוא שלא יעבור בפרק הזמן הזה עבירה שהורשע בגינה או כל עבירת אלימות אחרת מסוג פשע ויורשע בגינה. 9. נוכח נסיבותיו האישיות החריגות של הנאשם 2, סבר בית המשפט קמא כי יש מקום לערוך אבחנה בינו לבין המערער. נסיבות אלה הינן תהליך השיקום הארוך והמוצלח שהנאשם 2 מצוי בו וכן עדויות לפיהן הנאשם 2 מחויב לתהליך השיקום וכי הוא מתנהג כמי שבחר באורח חיים נורמטיבי. יצויין עוד כי בית המשפט קמא התרשם לטובה באופן חריג מתסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 2 תוך שהוא מציין במפורש כי "לבית המשפט הוגש תסקיר חריג ויוצא דופן אודות הנאשם 2 שלא לעיתים קרובות בית המשפט נתקל בשכמותו. מדובר בתסקיר חיובי ביותר וחריג מנוף התסקירים המוגשים לבית המשפט בכל הנוגע לתפקודו התקין של הנאשם 2...". בית המשפט קמא מצא כי הנאשם 2 "הוא בגדר אותם מקרים חריגים וייחודיים, שראוי לגביהם לנקוט בהליך בלתי שגרתי של העדפת האינטרס השיקומי על פני האינטרס העונשי וההרתעתי", ומשכך גזר על הנאשם 2 שישה חודשי מאסר בגין האישום הראשון, אך קבע כי עונש זה לא ירוצה אלא אם יעבור במהלך שלוש שנים עבירה של אי מניעת פשע. בנוסף, גזר בית המשפט קמא על הנאשם 2 התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח שלא יעבור תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין עבירה על פי חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק לא תעמוד על דם רעך) ותשלום פיצוי כספי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. כמו כן, האריך בית המשפט קמא את תקופת המאסר המותנה שהוטל על הנאשם 2 בתיק אחר לתקופה נוספת של שנתיים מיום מתן גזר הדין. מכאן הערעור שלפנינו על גזר הדין. נימוקי הערעור 10. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא כאשר גזר עליו עונש מאסר ממושך של שש שנות מאסר, כאשר על הנאשם 2, אשר הורשע אמנם בעבירות של אי מניעת פשע, שיבוש מהלכי משפט בנוסף לעבירות הנוגעות לשני האישומים הנוספים, נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי בלבד והארכת מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. לטענת המערער אי השוויון הקיים בינו לבין הנאשם 2 מהווה הפרה של עקרון אחידות הענישה. 11. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא אמנם לא נעתר לבקשת המשיבה להרשיע את הנאשם 2 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כמבצע בצוותא או כמסייע לעבירה זו, אולם חלקו של נאשם 2 בפרשה לא היה סתמי וזניח, כפי שאף סברה המשיבה בהליך קמא. לפיכך, טוען המערער כי משלא הוטל עונש מאסר מוחשי על הנאשם 2, אין מקום להשאיר את העונש שנגזר עליו על כנו ויש להקל עימו. 12. ממשיך המערער וטוען כי שגה ביהמ"ש כאשר גזר עליו עונש שאינו מתיישב עם רמת הענישה המקובלת בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לטענתו, בחמישה פסקי דין של בית משפט זה אשר עסקו בעבירות דומות של דקירה, הייתה רמת הענישה מידתית ומקלה יותר, בעוד שבמקרה שלפנינו גזר בית המשפט קמא על המערער עונש שאינו מידתי ושאינו תואם את מדיניות הענישה המקובלת בגין עבירה זו. 13. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא התחשב בנסיבותיו האישיות: מסכת חייו הלא פשוטה; גילו המתקדם והעובדה שעזב את עולם הפשע והסמים כבר לפני קרוב לעשור. לטענת המערער, האירוע בגינו הורשע היה "הקש ששבר את גב הגמל" אחרי שנים של מערכת משפחתית מסובכת ומורכבת המכילה רגשות עמוקים וקשים שהתפרצו לבסוף באירוע נשוא הערעור שלפנינו. תגובת המשיבה 14. בדיון שנערך לפנינו, טען בא כוח המשיבה - עוה"ד ז' אריאלי - כי העונש שנגזר על המערער ראוי הואיל ומדובר בנסיבות קשות, כאשר המערער דוקר את אחיו מספר רב של פעמים בגין ויכוח פעוט על הדלקת דוד ולאחר מכן משאיר אותו להתבוסס בדמו. לטענת המשיבה, העונש שנגזר על המערער עולה בקנה אחד עם רף הענישה המקובל ואין לגזור גזירה שווה בין מי שדוקר בפועל לבין מי שנמצא בזירת האירוע ומגלה אדישות. יתר על כן, טוענת המשיבה כי העונש המקסימלי בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה הינו עשרים שנות מאסר, עובדה אשר מצביעה על כך כי העונש שאותו קיבל המערער הינו עונש מידתי. 15. בנוסף, טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא גזר על הנאשם 2 את העונשים שהוטלו עליו משום שהתרשם מתסקיר שירות המבחן החיובי שהוגש בעניינו. לבסוף, טוענת המשיבה כי כאשר בוחנים את מהות מעשיו של הנאשם 2 בהשוואה לאלו שבהם הורשע המערער, אין מקום לדבר על חוסר הלימה בין העונש שנגזר עליו לבין העונש שנגזר על המערער. לטענת המשיבה, בית המשפט קמא גזר עונש סביר על הנאשם 2. דיון והכרעה 16. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 17. ככלל, מידת התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית מצומצמת למקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר העונש שהוטל על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המקובלים בגין עבירות בנסיבות דומות [ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998), פסקה 7ב לפסק דינו של כבוד השופט י' קדמי; ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006), פסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס; ע"פ 5057/06 אגרביה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007), פסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן]. איני סבור כי המקרה שלפנינו עולה כדי אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית. יתר על כן, סבור אני כי דין הערעור להידחות אף לגופו של עניין. עקרון אחידות הענישה 18. בעבר קבע בית משפט זה כי: "עקרון שיוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עקרון אחידות הענישה, הוא כלל יסוד בתורת הענישה. הוא מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים, ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים" [ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2007), פסקה 15 לפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה; וראו גם: ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2008), פסקה 5 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל; ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170 (1989), פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיא, כבוד השופט מ' אלון]. אולם, סבורני כי במקרה שלפנינו, פרט לעובדה כי המערער והנאשם 2 הורשעו בעבירות שונות, במדרג חומרה שונה, נסיבותיו של המערער שונות מנסיבותיו של הנאשם 2, עובדה אשר מצדיקה במקרה זה הטלת עונשים שונים. ראשית, כפי שציינתי לעיל, הנאשם 2 הורשע בעבירות שונות, פחותות בחומרתן מן העבירות בהן הורשע המערער. בעוד שהמערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, עבירה חמורה אשר עונש המאסר המקסימלי בגינה הינו של עשרים שנות מאסר, לא זו בלבד שהנאשם 2 לא הורשע כמבצע עיקרי או כמסייע לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אלא שהוא הורשע ביחס לאישום נשוא הערעור בעבירה של אי מניעת פשע, עבירה לפי סעיף 262 לחוק העונשין שהעונש המקסימלי בגינה הינו שתי שנות מאסר ובעבירה של חובת הצלה והושטת עזרה לפי סעיף 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך שהעונש בגינה הוא קנס. יש בעובדה זו כדי ליצור אבחנה מהותית בין המערער לבין הנאשם 2, אבחנה המצדיקה הטלת עונשים שונים בתכלית על כל אחד מהשניים. שנית, כזכור, ציין בית המשפט קמא בגזר דינו את עובדת היותו של תסקיר שירות המבחן של הנאשם 2 "חיובי ביותר וחריג מנוף התסקירים המוגשים לבית המשפט". לאור התסקיר החיובי שהוגש בעניינו של הנאשם 2 ולאור עדויותיהם של מספר עדי אופי לטובת הנאשם 2, אשר גם אותם הגדיר בית המשפט קמא "חריגים בנוף עדי האופי שמגיעים לבית המשפט", קבע בית המשפט קמא כי יש להעדיף את האינטרס השיקומי על פני האינטרס העונשי והאינטרס ההרתעתי הואיל והתרשם כי הנאשם 2 זנח את אורח החיים העברייני ואימץ לעצמו אורח חיים נורמטיבי. סבורני כי התרשמות זאת, אף היא, מבדילה בין המערער לבין הנאשם 2 [ראו למשל: ע"פ 4479/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.11.2005), פסקה 4 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות; ע"פ 6294/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2006), פסקאות 3-4 לפסק דינו של כבוד השופט א' לוי]. נוכח השוני המהותי הקיים בין המערער לבין הנאשם 2, הן לעניין העבירות שבהם הורשע כל אחד מהם והן בעניין נסיבותיהם האישיות, לא שוכנעתי כי במקרה שלפנינו חרג בית המשפט קמא מעקרון אחידות הענישה ועל כן, אין מקום להתערב בגזר דינו בגין עילה זו. בנוסף, סבור אני כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ראוי בנסיבות ביצוע העבירה, כאשר המתלונן שהינו, כזכור, אחיו של המערער, הותקף באכזריות על ידי המערער בגין סכסוך פעוט של הדלקת דוד מים חשמלי. נסיבות אלה יש לשקול לחובת המערער. האם חרג בית המשפט קמא מנורמות הענישה המקובלות ? 19. המערער טען בדיון שנערך לפנינו כי העונש שנגזר עליו חורג מנורמות הענישה המקובלות בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה. לצורך ביסוס טענה זו, הציג המערער בפני בית המשפט מספר אסמכתאות, מהן עולה, לטענתו, כי רף הענישה בגין עבירה זו נע בין 20 ל-36 חודשי מאסר בפועל בלבד והוא אינו מתקרב לעונש אשר נגזר עליו על ידי בית המשפט קמא. אולם, עיון בארבע מבין חמש האסמכתאות שהגיש המערער לבית משפט זה, מצביע על כך כי אין מקום לגזור גזירה שווה בינן לבין המקרה שלפנינו, הואיל ונסיבות המקרים שנדונו באסמכתאות אלה היו שונות מנסיבות המקרה שלפנינו. בע"פ 607/07 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2007), היה המערער נטול עבר פלילי וצעיר בשנים, כאשר בעת המעשה טרם מלאו לו תשע עשרה שנים. בע"פ 1650/05 מדינת ישראל נ' איינהו (לא פורסם, 2.6.2005), מדובר היה במשיב אשר לקה במחלה קשה, כאשר בית המשפט מציין במפורש כי לנוכח עובדה זו הוא נמנע "מלהשית עליו את מלוא העונש שראוי היה לגזור עליו בנסיבות המקרה בגין מעשיו החמורים" (פסקה 4 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל). בע"פ 2047/07 הנוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2007), המערער כלל לא הורשע בעבירה שבה הורשע המערער במקרה שלפנינו. גם בע"פ 9273/06 כעבייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.2007), היה המערער צעיר בשנים, כאשר הוא מעולם לא ישב במאסר בטרם הרשעתו בעבירה נשוא ההליך. מנגד, במקרים דומים למקרה שלפנינו, בהם הורשעו נאשמים בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, נע רף הענישה המקובל בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר [ראו: ע"פ 3287/04 ענימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2006); ע"פ 5311/04 קוזקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2006); ע"פ 7631/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006); ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2007)(להלן - עניין גורבאן); ע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 19.3.2007)]. לפיכך, סבורני כי העונש שנגזר על המערער - שש שנות מאסר לנשיאה בפועל - איננו חורג מרף הענישה המקובל בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוא אף קרוב יותר לרף הענישה הנמוך הקיים. נסיבותיו האישיות של המערער 20. לבסוף, בדיון שנערך לפנינו טען המערער כי בית המשפט קמא לא שקל לקולא את נסיבותיו האישיות אשר פורטו בסעיף 13 לעיל. לא אחת מתעוררת בפני בית המשפט השאלה מהי אותה נקודת איזון ראויה אשר מחד גיסא תשיג את מטרות הענישה של הרתעה וגמול ומאידך גיסא תעניק את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של מי שהורשע בדין. סבור אני כי בית המשפט קמא ערך את האיזון הנכון במקרה שלפנינו ועל כן גם דינה של טענה זו להידחות. בית משפט זה עסק בעבר בשאלה הנוגעת לאופן בו יש לערוך איזון כאמור. כבוד השופט מ' אלון קבע לעניין זה בע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442 (1981) כי: ".. המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה, ועל-פי-הרוב, משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין פוחת והולך, בה במידה שנסיבות ביצוע העבירה ואופיה החמור גוברים והולכים". אכן, לא ניתן להתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ומסיפור חייו הלא פשוט, אולם לא שוכנעתי כי בכוחן של נסיבות אלה לשנות את תוצאת גזר הדין הואיל ונסיבות ביצוע העבירה הינן נסיבות קשות ביותר. העבירה בוצעה כשעה לאחר שפרץ הוויכוח בין שני האחים. המערער דקר את אחיו בבטנו, בחזהו, ברגלו השמאלית ובידו הימנית וגרם לו לפגיעות קשות שחייבו ביצוע ניתוח דחוף להצלת חייו. נסיבות ביצועה של העבירה אף מצביעות על חוסר מורא מפני החוק. כפי שצויין לעיל, המערער דקר את אחיו עימו התגורר בדירה בגין סכסוך פעוט וחסר משמעות והשאירו מתבוסס בדמו, כאשר רק תושייתו של המתלונן והעובדה שהשכנים מיהרו להזעיק אמבולנס מנעו תוצאות קשות יותר. 21. בית משפט זה עמד בעבר על תופעת פתרון סכסוכים בחברה הישראלית על ידי שימוש בסכינים וקבע בעניין גורבאן כי: "יש לנהל מלחמת חורמה בתת תרבות הסכין שפשתה במקומותינו וזאת, בין היתר על דרך ענישה מחמירה המעבירה מסר ברור וחד משמעי לפרט הנאשם ולציבור כולו". (עניין גורבאן הנ"ל, פסקה 5 לפסק הדין). יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.1998) לפיהם: "נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים". סבור אני כי המאבק ב"תת-תרבות הסכין" רחוק מלהגיע לסופו ומשכך מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו וזאת על ידי החמרה בעונשם של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהשאיר את העונש שנגזר על המערער בבית המשפט קמא על כנו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ל' בתשרי תשס"ט (29.10.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט