מדינת ישראל נ. פלוני

החלטה בתיק ע"פ 1549/15 בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 1549/15 - א' לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סלומון רדאי בקשה למחיקה על הסף פסק-דין 1. בפניי בקשה מטעם המשיב למחיקת הערעור על הסף. אלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין: המשיב הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של רצח, נסיון לרצח והצתה. בכתב האישום נטען כי ביום 26.4.2003 המית המשיב את בת זוגו בכוונה תחילה (להלן: האישום הראשון). עוד מתואר בכתב האישום כי במסגרת חקירה סמויה שהתנהלה נגד המשיב הופעל מולו סוכן משטרתי (להלן: הסוכן) ובמועדים שונים בחודשים מאי ויוני 2014 הצית המשיב רכב לבקשת הסוכן, קשר עימו קשר לפגוע פיזית בחברה לשעבר של הסוכן ולפי הנחיית הסוכן הטמין מטען דמה מתחת לרכב (להלן: האישומים השני והשלישי). המשיב העלה בבית המשפט המחוזי טענה מקדמית של הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) בהתייחס לאישומים השני והשלישי נוכח הפעלתו של "סוכן מדיח". כן טען המשיב כי יש למחוק את האישומים השני והשלישי בהיותם "נסיון בלתי צליח" לפי סעיף 26 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בהחלטה מיום 5.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב בקובעו כי פעולות הסוכן הקימו למשיב הגנה מן הצדק וכי בנסיבות העניין "הפגם בהתנהלותה של הרשות החוקרת יירפא בביטול האישומים שנולדו בהדחת ה[משיב]". משכך הורה בית המשפט על מחיקת האישומים השני והשלישי מכתב האישום, ובהתאמה על תיקון כתב האישום. על החלטה זו נסב הערעור שבכותרת, בו טוענת המערערת, בין היתר, כי מקומה של טענת "סוכן מדיח" הוא בשלב הטיעונים לעונש וכי לא היה מקום לקבלה כבר בשלב הטענות המקדמיות ולמחוק על בסיסה אישומים מכתב האישום. 2. בבקשה שבפניי עותר כאמור המשיב למחיקת הערעור על הסף. המשיב מדגיש בבקשתו כי ההחלטה עליה נסב ההליך היא החלטת ביניים, וככזו ובהעדר הוראה מפורשת אחרת בחוק, לא ניתן לערער עליה טרם הסתיים המשפט בעניינו. בתגובה שהגישה המערערת טוענת היא (ובכך שבה על טענתה בפתח הודעת הערעור) כי היות ומדובר בהחלטה המסיימת את ההליך באופן סופי לגבי האישומים השני והשלישי יש לראות את ההחלטה כ"פסק דין חלקי" ולא כהחלטת ביניים, ועל כן ובהיקש מהדין האזרחי, ניתן להשיג עליה כבר כעת. עוד הדגישה המערערת כי חשיבות הנושא - גבולות המותר והאסור בחקירה משטרתית בה מעורב סוכן מדיח - הבעיות המורכבות שהוא מעורר ותכיפותן מצדיקות ליבון מעמיק וגיבוש הלכה ברורה על ידי בית משפט זה בהקדם האפשרי ובטרם יוכרע דינו של המשיב באישום הראשון. כן טוענת המערערת כי המתנה לפסק הדין הסופי בבית המשפט המחוזי תפגע ביעילות ההליך הפלילי, שכן עשוי להיווצר צורך בזימון עדים פעם נוספת, וכי לא מן הנמנע כי אם יורשע המשיב בעבירת הרצח לא יוגש לבסוף ערעור על ההחלטה דנן, וזאת בשים לב למדיניות התביעה שלא להגיש ערעור שאין לו משמעות עונשית אופרטיבית. 3. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וכי יש להורות על מחיקתו של הערעור. הכלל החל לגבי הגשת הליך ערעורי על החלטה הניתנת במסגרת הליך פלילי הוא מוכר, מבוסס וברור ולפיו: "נתונה החלטת ביניים לערעור רק במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, אלא אם כן קיימת בחוק הוראה אחרת" (ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש (להלן: עניין דרוויש), פ"ד מה(2) 663, 682 (1991)). כלל זה נובע מהוראות סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מהן עולה כי בכל סוגי ההליכים ניתן להגיש ערעור בזכות על פסק דין שניתן בערכאה ראשונה ולהגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערכאת הערעור; ואילו "בעניין אזרחי" ניתן להגיש בקשת רשות ערעור גם על "החלטה אחרת" (וזאת בכפוף לקבוע בסעיפים 41(ג)-(ה) ו-52(ג) לחוק בתי המשפט ולצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 שנקבע מכוחם) (לשוני בין סדרי הדין החלים בהליכים פליליים לאלו החלים בהליכים אזרחיים ראו: ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 5 (6.2.2007); רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, מע"מ תל-אביב, פסקאות 5-7 (17.7.2007) (להלן: עניין קובן); ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 15 9.6.2005)). הכלל האמור לפיו למעט חריגים שנקבעו בדין - אשר העיקריים שבהם הם החלטה בדבר עיון בחומר חקירה (סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי); החלטה בבקשת פסלות שופט (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט וסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי); החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש (סעיף 87(ד) לחוק העונשין); והחלטה בעניין מעצר ותנאי שחרור (סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996) - לא ניתן לערער על החלטות ביניים הניתנות בהליך פלילי נטוע היטב בפסיקה (לכלל ולחריגים הקבועים בדין וכן להרחבות נקודתיות מסוימות בפסיקה ראו: בש"פ 8735/09 מרדינגר נ' מדינת ישראל (11.11.2009); בש"פ 3071/11 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (8.5.2010) (להלן: עניין בן שטרית)). הפסיקה עמדה שוב ושוב על התכליות העומדות בבסיס הכלל הנזכר בציינה כי: "המטרה העומדת בבסיס הכלל לפיו אין לערער על החלטות ביניים כל עוד לא ניתן פסק דין היא שהמשפט הפלילי יתברר במהירות וביעילות (בג"ץ 6396/09 אלון כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן (10.08.09)). אופיו הפוגעני והחודרני של ההליך הפלילי מקים אינטרס ציבורי לנהלו ברציפות ללא ריבוי הפסקות. פתיחת האפשרות לערער על החלטות ביניים בהליך הפלילי עשויה לסכל את המטרות האמורות. נימוק נוסף הוא כי מהותו של המשפט הפלילי, על הקביעות הערכיות שניצבות בליבת הכרעותיו, דורשת מתן החלטה סופית והוליסטית. לשון אחר, למעט החריגים שחלקם צוינו לעיל, מוטב לבחון את מלאכת השיפוט הפלילית כמכלול שלם אחד" (בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (28.4.2013). כן ראו: בג"ץ 6396/09 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן, שופט בית משפט השלום בנצרת (10.8.2009); בש"פ 2526/14 דנות נ' מדינת ישראל (8.5.2014); גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי 64-65 (כרך ד', 2011) (להלן: הלוי ד'); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 118-119 (תשס"ז) (להלן: שני)). יצוין כי פתח מסוים להתערבות בהחלטות ביניים בהליכים פליליים הוכר בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אך זאת במקרים נדירים ויוצאי דופן בלבד (לגדר התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, בהחלטות ביניים בכלל ובהחלטות בעניין הגנה מן הצדק בפרט, ראו: בג"ץ 6317/01 זאפט נ' כבוד השופט ש' טימן (22.8.2001); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 5 (8.10.2006); בג"ץ 6396/09 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן, פסקה 2 (10.8.2009); בג"ץ 1382/13 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פסקה 9 (27.2.2013); בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (28.4.2013)). 4. המערערת מבקשת לבסס את טענתה כי למרות הכלל לפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים בהליכים פליליים עומדת לה זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, על שני טעמים עיקריים. הטעם האחד הוא כי לגישתה כלל אין לראות בהחלטה דנן משום "החלטת ביניים" אלא יש לסווגה כ"פסק דין חלקי" בדומה לכלל החל בעניין זה בסדרי הדין האזרחיים; והטעם השני הוא כי שיקולי יעילות וצדק תומכים במתן אפשרות לערער על ההחלטה כבר בשלב זה. איני רואה לקבל איזה מטעמים אלו. הטעם הראשון מבוסס כאמור על סיווגה של ההחלטה דנן. ואולם לגישת המערערת לפיה יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין חלקי" בהיקש מהוראת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת את סמכותו של בית המשפט ליתן בתובענה "פסק דין חלקי", אין עיגון בהוראות חוק סדר הדין הפלילי. אדרבא, בכל הנוגע להליכים פליליים קובעת הוראת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי כי "הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין", ובפסיקה ובספרות הודגש כי כל עוד לא הושלמה החלטת בית המשפט לפסק דין כולל - כאמור: הכרעת הדין וגזר הדין (ואם זוכה הנאשם הכרעת הדין בלבד) - מדובר ב"החלטה שיפוטית אחרת" או ב"החלטת ביניים" (ראו: הלוי ד', 67-69; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1842-1844 (חלק שני ב, 2009) (להלן: קדמי); עניין דרוויש, 677). עוד נקבע בפסיקה כי: "החוק איננו מביא הגדרה של המונח "פסק דין", אולם, כמקובל עלינו, אנו מפרשים את המונח האמור כהחלטה המסיימת את הדיון באותה ערכאה. כמוזכר כבר, עולה מחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, כי הכרעת דין או הכרעת דין יחד עם גזר הדין, לפי העניין, מהווים את פסק הדין והפנינו לעיל לסעיף 194 לחוק הנ"ל. המבחן לפיו נקבע אם החלטה פלונית היא פסק דין או החלטה אחרת, הוא בכך אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שהרי אם נותר לשופט לעשות דבר מה נוסף אין החלטתו בגדר פסק דין. משסיים השופט את מלאכתו, נפתחים בפני בעל דין הרואה עצמו מקופח שעריו של בית המשפט לערעורים. עם זאת, קיימת בתחום האזרחי אפשרות לתת פסק דין חלקי, ואזי קמה גם לגבי פסק הדין החלקי האמור זכות הערעור" (רע"פ 1509/91 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 652, 655 (1991) [הדגשות הוספו]). על כללים אלו שב כב' השופט א' א' לוי בקובעו כי "זכותו של אדם לערער על פסק דין בהליך פלילי קמה משעה שבית המשפט קם מכסאו" (רע"פ 2288/06 סיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (17.3.2006)). הנה כי כן, רק לאחר שניתנת בהליך פלילי הכרעה סופית ובית המשפט קם מכיסאו ניתן להשיג עליה, ויחד עימה ניתן להשיג על כל ההחלטות שניתנו בגדר ההליך המתכנסות אליה. קשה בעיני לקבל את גישת המערערת לפיה ניתן לשנות כללים יסודיים אלו ולקבוע כי החלטה שניתנה במסגרת הליך פלילי אשר לא הביאה לסיומו היא בבחינת פסק דין חלקי, עליו ניתן להשיג באופן מיידי, וזאת בדרך של היקש מסדרי הדין החלים בהליכים אזרחיים. יצוין בהקשר זה כי איני סבורה כי בחוק בתי המשפט או בחוק סדר הדין הפלילי קיימת לאקונה לעניין דרך ההשגה על החלטות הניתנות במסגרת הליכים פליליים (להשלמת חסר בחקיקה בדרך של היקש ראו אהרון ברק פרשנות במשפט 470-472, 514-524 (כרך ראשון, תשנ"ב)), ומכל מקום איני סבורה כי ראוי לערוך היקש כאמור בהקשר דנן שכן היקש כזה עשוי לפגום בתכליות העומדות בבסיס הכלל עליו עמדתי לעיל לפיו לא ניתן להשיג על החלטות ביניים בהליכים פליליים (למעט חריגים שנקבעו בחוק מפורשות), ובראשם החתירה לבירור מהיר של ההליך (לעניין זה ראו גם הוראת תקנה 125 לחוק סדר הדין הפלילי המורה כי על המשפט הפלילי להתברר ברצף "יום יום עד גמירא" וכן ראו הוראות נוהל של נשיא בית המשפט העליון לעניין "שמיעה רצופה של תיקים פליליים" מיום 31.12.2013). 5. מסקנה זו, הנובעת כאמור מכללי היסוד החלים בהליכים פליליים, קיבלה ביטוי מפורש בפסיקתו של בית משפט זה. כך בע"פ 215/69 מדינת ישראל נ' שרבני, פ"ד כג(2) 71 (1969) (להלן: עניין שרבני) נפסק בדעת רוב כי: "[כ]שם שאין למדינה זכות ערעור על זיכוי חלקי לאחר סיום פרשת התביעה, כשבירור האשמה לפי יתר האישומים נמשך והולך, כך אין למדינה זכות ערעור על ביטול אישום אחד מן האישומים שבכתב האישום, כשבירור האשמה לפי יתר האישומים נמשך והולך" (שם, 77). בית המשפט נימק את מסקנתו זו בין היתר בכך שמקום בו זכות הערעור על פסק-הדין הסופי - כולל ערעור על ההחלטות בנוגע לטענות המקדמיות - שמורה למדינה, "אין כל הצדקה להרחבתה או להקדמתה של הזכות מעבר למה שנקבע לה מפורשות בחוק" (שם, 78). בית המשפט שב ונדרש להלכה זו בעניין דרוויש, בו קיבלה הערכאה הדיונית טענה של "אין להשיב לאשמה" לגבי חלק מן העבירות, וקבע כי אין מקום לסטות מן ההלכה שנפסקה בעניין שרבני (שם, 677. כן ראו: בג"ץ 3801/10 דולה נ' בית משפט צבאי יהודה, פסקה 4 (10.6.2010); קדמי, 1844; לכך שאין להפריד בין חלקיו של כתב אישום ראו גם ע"פ 1758/91 מדינת ישראל נ' ארד, פ"ד מה(5) 121, 124 (1991)). הנה כי כן, על פי הגישה הרווחת בפסיקה המדינה רשאית לערער על החלטה בה התקבלה טענה מקדמית של נאשם מקום בו בעקבות קבלת הטענה המקדמית כתב האישום כולו בוטל (ראו בש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 345, 359-360 (8.10.2001)), ואילו כאשר כתב האישום רק תוקן בעקבות קבלת טענה מקדמית והמשפט מוסיף להתנהל, רשאית היא להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בהליך (ראו: קדמי (חלק שני, א') 1239; הלוי ב', 639; הלוי ד', 69). לגישתה של המערערת לפיה נתונה לה זכות ערעור על ההחלטה דנן לא מצאתי אפוא עוגן של ממש בפסיקה הנוהגת, ויודגש כי אין הנדון דומה לראיה אותה ביקשה המשיבה להביא מן האסמכתאות אליהן הפנתה בתגובתה (כך למשל לעניין יישומה של ההלכה שנפסקה בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991) ראו: עניין קובן, פסקה 7; רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (2.2.2000)). ואולם השוו לגישתו של המלומד ישגב נקדימון לעניין אופן ההשגה על החלטה הדוחה טענה להגנה מן הצדק בספרו הגנה מן הצדק 499-500 (מהדורה שניה, 2009)). 6. גם את הטעם השני שהציגה המערערת איני מוצאת כאמור לקבל. כפי שציינתי לעיל הכלל לפיו לא ניתן להשיג על החלטות ביניים בהליכים פליליים נועד בעיקרו לקדם את יעילות ההליך הפלילי ולהביא לסיומו המהיר. המערערת טוענת כי במקרה דנן שיקולי יעילות מצדיקים לאפשר לה להשיג על ההחלטה כבר כעת, כיוון שהמסכת הראייתית המבססת את האישום הראשון כרוכה ושלובה במסכת הראייתית המבססת את האישומים השני והשלישי. אף אם אצא מנקודת הנחה שיש צדק בטענת המערערת כי שיקולי יעילות אכן תומכים במתן אפשרות להשיג על ההחלטה כבר בשלב זה (וזאת מבלי לקבוע מסמרות, ויוזכר כי עניינם של האישום הראשון והאישומים השני והשלישי באירועים נפרדים שאירעו בפרקי זמן שונים (הראשון בשנת 2003 והשני והשלישי בשנת 2014)), הרי שאין בכך כדי להוביל אל המסקנה אליה מכוונת המערערת. אכן במקרים רבים עשויה לקום טענה דומה כי דווקא במתן אפשרות להשיג על החלטות ביניים אשר להן השפעה דרמטית על אופן ניהול ההליך (ובהן למשל דחיית טענות מקדמיות שהעלה נאשם; הכרעה בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; החלטה לעניין זימון עד וכיוצ"ב) יהא כדי לעלות בקנה אחד עם אותם עקרונות של יעילות, שכן יש בהחלטות אלו כדי להשליך באופן יסודי על הנתיב בו יפסע ההליך המשפטי. אולם הגישה לפיה יש לבחון בכל מקרה נתון האם יעיל יהא לאפשר להשיג על החלטת ביניים בהליך פלילי נדחתה בפסיקה בהעדר עוגן לכך בדין, ואף צוין כי בגישה כזו יהא "כדי לזרוע חוסר ודאות שאינו רצוי" וכי היא עשויה להוביל לעיכובים בלתי מוצדקים של ההליך הפלילי (ראו עניין בן שטרית, פסקאות 11-12. כן ראו: עניין שרבני, 77; שני, 119-120). לבסוף אציין כי הטענה שהעלתה המערערת הנוגעת למדיניותה של התביעה בהגשת ערעורים אינה יכולה, מטבע הדברים, להקנות לה זכות ערעור עת זו לא עומדת לה בהתאם להוראות הדין והפסיקה, מה גם שהגשת ערעור על ביטול האישומים השני והשלישי לאחר סיום ההליך מצויה בשליטתה המלאה של המערערת, והיא תוכל לשקול האם קמה הצדקה מבחינתה להשיג על ההחלטה בבוא היום. 7. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי המערערת זכות להשיג בשלב זה על ההחלטה. אשר על כן, הערעור שבכותרת יימחק. ניתנה היום, ‏ז' באב התשע"ה (‏23.7.2015). ליאת בנמלך ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15015490_P02.doc טו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il