בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1548/02
ע"פ 2559/02
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
המערער בע"פ 1548/02: מאיר בן דוד
המערער
בע"פ 2559/02: יוסף (ברוך) לוי
נגד
המשיב בע"פ 1548/02: היועץ המשפטי לממשלה
המשיבה
בע"פ 2559/02: מדינת ישראל
ערעורים
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 22.1.02 בב"ש 2818/01 שניתן
על-ידי
כבוד השופט צ' סגל
תאריך הישיבה: ג' בתמוז תשס"ב
(13.6.02)
בשם
המערער
בע"פ
1548/02: עו"ד א' בוקטמן
בשם
המערער
בע"פ
2559/02: עו"ד ע' קובו
בשם
המשיבים: עו"ד י' ששון, עו"ד י' פרסמן
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (כבוד השופט צ' סגל), ולפיו נעתר בית המשפט לבקשת המשיב (היועץ המשפטי
לממשלה) והכריז, כי המערער בע"פ 1548/02 (להלן: בן-דוד) והמערער
בע"פ 2559/02 (להלן: לוי) הם בני-הסגרה, כמשמעם בסעיף 3 לחוק ההסגרה,
תשי"ד1954-.
2. שני המערערים הם אזרחים ישראלים שחיו זמן
ממושך בארצות הברית; בן-דוד החל משנת 1984 ולוי החל משנת 1994. ביום 25.9.01 הגישה
ארצות הברית לישראל בקשות להסגרתם של השניים לידיה, לשם העמדתם לדין בגין עבירות
פליליות בהן הם מואשמים בארצות הברית. בבקשות להסגרתם, שסמכו על האמנה להסגרת
עבריינים שבין ארצות הברית לבין ישראל, נטען, כי המערערים השתייכו לחבורת עבריינים
ישראליים אשר עסקה ביבוא סם מסוכן מסוג MDMA
מאירופה לארצות הברית ובהפצת הסם בדרום פלורידה. כן נטען, כי במהלך התקופה שמאפריל
1998 ועד אפריל 1999 - במסגרת פעילותם בחבורה זו - שכרו המערערים את שירותיהם של
בלדרים, שבאמצעותם ייבאו מאירופה כמויות גדולות של סם מסוכן מן הסוג האמור והפיצו
אותו בארצות הברית. חבר מושבעים גדול במחוז הדרומי של מדינת פלורידה, אשר בחן את
הראיות המצויות בידי התביעה, הגיש נגד שני המערערים (ביום 5.10.2000) כתב-אישום,
ולפיו מואשמים הם בעבירה של קשירת קשר להחזקת סם מסוכן בכוונה להפיצו, בניגוד
לסעיפים 841 ו846- לחוק הפדראלי Title 21 USC,
וכן בעבירה של קשירת קשר ליבוא סם מסוכן, בניגוד לסעיפים 952 ו963- לחוק
הנ"ל. ועם הגשת כתב האישום האמור הוצאו נגד המערערים, על-ידי שופט במחוז בו
הואשמו, צווי מעצר. ואולם, לעת הזאת כבר נמצאו המערערים בישראל.
3. עתירת המשיב הוגשה בעקבות הוראת שר המשפטים -
שניתנה מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה - להביא את המערערים לפני בית המשפט
המחוזי בירושלים כדי לקבוע אם הם בני-הסגרה. בהיעדר מחלוקת בדבר היות העבירות,
שבהן הואשמו המערערים, "עבירות הסגרה", כמשמען בחוק ההסגרה וכמשמען
באמנה, התמקד הדיון לפני בית המשפט, בעיקר, בשתי השאלות הבאות: כלום בידי התביעה
בארצות הברית - ביחס לכל אחד מהמערערים - "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו
לדין על עבירה כזאת בישראל", כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה? וכלום במועדי
עשיית העבירות הנטענות היה מי מהמערערים "תושב ישראל", לעניין החלתו
עליו של סעיף 1א(א) לחוק? השופט המלומד השיב לשאלה הראשונה בחיוב ולשאלה השנייה
בשלילה. בפסק-דינו נקבע, כי על יסוד חומר הראיות שבידי התביעה בארצות הברית ניתן
היה להעמיד את המערערים לדין על עבירות זהות גם בישראל. כן נקבע, כי במועדי עשיית
העבירות שיוחסו למערערים איש מהם לא היה תושב ישראל.
כל אחד מן המערערים משיג בערעורו על צדקתה של
אחת מקביעות בית המשפט המחוזי, ככל שזו מתייחסת אליו. בן-דוד חולק רק על קביעת
השופט, כי על יסוד חומר הראיות המצוי ניתן היה להעמידו לדין בישראל על עבירות זהות
לאלו שבהן הואשם בארצות הברית. על יסוד טענה זו מבקש בן-דוד לבטל את הכרזתו
כבר-הסגרה. לוי, לעומתו, איננו חולק על קיומה של תשתית ראייתית מספקת להאשמתו ועל
עצם הכרזתו כבר-הסגרה. עם זאת משיג הוא על קביעת השופט, כי במועד עשיית העבירות
בהן הואשם לא היה תושב ישראל. בקשת לוי היא להתנות את הסגרתו בקבלת התחייבותה של
ארצות הברית, בהתאם לסעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, כי אם יורשע בדינו וייגזר עליו
עונש מאסר - יוחזר לריצוי עונשו בישראל.
4. חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה מבוסס על
הודעותיהן של שלוש בלדריות שנעצרו והורשעו על סמך הודאותיהן. בא-כוחו של בן-דוד
טען, כי רק אחת הבלדריות, שילה גרים, לכאורה מפלילה בעדותה גם את בן-דוד, אלא
שבלדרית זו, שותפתם לעבירות של המערערים, קיבלה טובת-הנאה בתמורה להסכמתה להעיד
נגדם, ועל כן יש לראות בה עדת-מדינה, שלפי דיננו עדותה טעונה סיוע. בחומר הראיות,
טען הסניגור, אין ראיה העשויה למלא את הצורך בסיוע לעדותה של גרים. נמצא שאילו
הובא בן-דוד לדין בישראל לא ניתן היה להרשיעו, ודי בכך כדי להוביל למסקנה כי חומר
הראיות המצוי ביחס לבן-דוד איננו מקיים את דרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה.
כשלעצמי, הריני מפקפק אם קיומה של ראיית סיוע,
לתמיכת עדות שעל-פי דיננו טעונה סיוע, מהווה תנאי לעמידתו של חומר הראיות במבחנו
של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. הלוא "התייחסותה של הוראת החוק [קרי: סעיף 9(א)
לחוק ההסגרה - א' מ'] היא לשלב ההעמדה לדין ולא לשלב ההרשעה" (ע"פ
579/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן, פ"ד מ(4) 301, 305), ואף בדיון
בבקשה להסגרה - כמו בדיון בבקשה למעצרו של חשוד או של נאשם - די בקיומה של תשתית
ראייתית גולמית, שאצור בה כוח הוכחתי פוטנציאלי, כדי למלא את דרישת החוק (השוו:
בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133). ואולם לצורך
ההכרעה בטענת הסניגור אינני נדרש לפסוק בשאלה האמורה, שכן גם בהנחה שעדותה של גרים
טעונה סיוע, יש בחומר הראיות סיוע לעדותה. מחומר הראיות עולה, כי בן-דוד ולוי פעלו
יחדיו בשילוחה של גרים לשליחותה הבלדרית הראשונה. גרים העידה, כי בן-דוד נשא מעטפה
עבה שהוטמנה על-ידי לוי במזוודה שהוכנה בעבורה, וכי בדיעבד הוברר לה כי מעטפה זו,
שאותה נצטוותה למסור לאדם אשר המתין לבואה בנמל היעד הכילה כ15,000- דולר
במזומנים. לכך שגרים ביצעה שליחויות פליליות עבור המערערים מצויה ראיה בעובדה שבעת
מעצרה, בחברת בלדר נוסף, הייתה ברשות השניים מזוודה שהכילה סם מסוכן מסוג MDMA במשקל העולה על 24 ק"ג. כן יצוין, כי בראשית שנת 1998, סמוך
לתחילת פעילותה של החבורה שעמה - לפי הנטען - נמנו המערערים, בוצעו תשע העברות
כספיות מחשבונו של בן-דוד לזכות חשבונה של בלדרית סמים אחרת, אורסולה קופנהפר, תוך
שימוש בכינויה הבדוי זואי סנטוצ'י. נראה לי, כי גם בעובדה זו יש משום סיוע לטענת
התביעה, כי בן-דוד נמנה עם החבורה אשר עסקה ביבוא סמים. לנוכח מסקנה זו, ובהיעדר
השגות אחרות מצד בן-דוד על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניינו, יש לדחות את
ערעורו.
5. כאמור, ערעורו של לוי הוגבל לטענה כי במועד
עשיית העבירות היה תושב ישראל. בטענה זו אין, לדעתי, ממש. מפסק-דינו של בית המשפט
המחוזי עולה, כי באוגוסט 1994 עזב לוי את ישראל והתיישב בארצות הברית. עד לשובו
לישראל, במאי 2000, גר ועבד שם. הוא נשא לאישה אזרחית ארצות הברית, וסמוך לאחר
גירושיו ממנה נשא אישה אחרת, אף היא אזרחית ארצות הברית. הוא קיבל אישור לשהייה
ולעבודה בארצות הברית ("גרין קארד"), פתח חשבונות-בנק, רכש ביטוח-חיים,
נטל משכנתא לרכישת דירה והגיש דו"חות לשלטונות המס בארצות הברית. האישור
לשהייה ולעבודה שנתבקש על-ידו היה, אמנם, לתקופה מוגבלת, אלא שהוא פנה גם בבקשות
לקבלת מעמד של תושב-קבע (מכוח היותו "בן-זוג זר" של אזרחית), תחילה מכוח
נישואיו הראשונים ופעם נוספת מכוח נישואיו לאשתו השנייה. עד למועדי העבירות
המיוחסות לו בא לישראל לשני ביקורים קצרים, כשלקראת כל אחד מביקוריו דאג להצטייד
באישור כי אין ביציאתו משום זניחת בקשתו למעמד של תושב-קבע.
סניגורו המלומד קיווה לשכנענו, כי לוי לא
התכוון להשתקע בארצות הברית. בדומה לצעירים ישראלים רבים, טען הסניגור, גם לוי
התכוון לעבוד שנים מספר בארצות הברית ולשוב ארצה. גם הבקשות להכרה במעמדו, שהגיש
לשלטונות ארצות הברית, והמהלכים המעשיים שנקט (כפתיחת חשבון בנק ורכישת דירה), לא
נועדו אלא לאפשר לו להגשים את תכניתו לשהות ולעבוד בארצות הברית במשך תקופה
מוגבלת. להלכה ולמעשה, אומר הסניגור, נותר לוי תושב ישראל; כאן ביתו ובית זה מעולם
לא התכוון לנטוש.
טענת הסניגור לוקה בחולשה כפולה. ראשית,
הצהרותיו ומעשיו של לוי, במהלך שנות שהייתו בארצות הברית מעידים עליו, לפחות
לכאורה, כי התכוון להשתקע בארצות הברית. ושנית - ובכך העיקר - אם אמנם חפץ לוי
לשכנע את בית המשפט המחוזי, כי חרף ישיבתו הממושכת בארצות הברית והמאמצים שהשקיע
בהשגת מעמד של תושב-קבע שם, נותר תושב ישראל, היה עליו להיכבד ולהעיד על כך ואף
להביא (אם יש בידו) ראיות נוספות לתמיכת טענתו. נטל השכנוע בדבר אי-היותו של
המבוקש תושב ישראל מוטל, אמנם, על היועץ המשפטי לממשלה, אך משעמד היועץ המשפטי
בנטל, בהצביעו על עובדות המוכיחות לכאורה כי לוי לא היה תושב ישראל, עבר ללוי נטל
הבאת הראיות, לסתור את המסקנה הנלמדת מן העובדות שהוכחו (ע"פ 3025/00 הרוש
נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, בעמ' 125; וכן דנ"פ 8612/00 ברגר
נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, בעמ' 456). אך לוי בחר שלא להעיד
ואף לא הביא ראיה אחרת לסתור את המסקנה שנלמדה מן העובדות; ואת אשר לוי החסיר,
טענות סניגורו אינן יכולות למלא. בדין אפוא קבע בית המשפט המחוזי, כי במועדי
ביצוע העבירות שבהן הואשם היה לוי תושב ארצות הברית. נמצא כי דין ערעורו של לוי
להידחות.
6. אשר-על-כן, יש לדחות את שני הערעורים.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, י"ז בתמוז תשס"ב
(27.6.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
________________
העתק
מתאים למקור 02015480.F02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.