פלוני נ. צבא הגנה לישראל

20 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 15449-12-24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המבקש: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (השופטת ת' בר-אשר) שניתן ביום 26.9.2024 ברע"א 20876-08-24 בשם המבקש: עו"ד רותם קרס; עו"ד יונתן פלדמן בשם המשיבה: עו"ד אריה צישינסקי פסק-דין השופט אלכס שטיין: הסוגיות שעל הפרק האם משרת בצבא הגנה לישראל (להלן: צה"ל) שלטענתו נגרמה לו השפלה ופגיעה בכבוד על רקע היעדר טיפול נאות מצד רשויות צה"ל בפגיעה מינית שחווה במהלך שירותו הצבאי, רשאי לתבוע פיצויים סטטוטוריים לפי סעיפים 6(ב), 7(א)(2), ו-7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית) – חרף האמור בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן, בהתאמה: חוק אחריות המדינה ו-סעיף הפטור)? סעיף הפטור משחרר את המדינה מאחריותה ל"מחלה" או ל"חבלה" שנגרמו לחייל בתקופת שירותו ועקב שירותו, כאשר "מחלה", משמעה "כל מחלה, ליקוי, מוגבלות, תסמונת או הפרעה, גופנית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית"; ו"חבלה", פירושה "נזק אנטומי לגוף שנגרם במישרין מגורם פיזי חיצוני באירוע מסוים, לרבות מכת חום, מכת קור, או מוות פתאומי שנמנע על רקע אירוע לבבי תוך כדי האירוע ... וכן הפרעות בתר חבלתיות ..." – הכל כמותווה בסעיף 6(ג) לחוק אחריות המדינה ובסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן, בהתאמה: חוק הנכים ו-הנזקים הפטורים). במילים אחרות: האם הנזקים הפטורים כוללים השפלה ופגיעה בכבוד אשר בגינן ניתן לתבוע פיצויים בגדרי החוק למניעת הטרדה מינית? בהנחה שהנזקים הפטורים אינם כוללים השפלה ופגיעה בכבוד כאמור – האם עסקינן בעוולה נמשכת אשר דוחה את מרוץ ההתיישנות? אלו שתי הסוגיות שבקשת רשות הערעור דנן העמידה לפתחנו. בקשה זו נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בר-אשר) אשר ניתן ביום 26.9.2024 ברע"א 20876-08-24 (להלן: פסק הדין של בית המשפט המחוזי). במסגרתו של פסק דין זה נתקבלה בקשת רשות ערעור של המדינה והערעור שנבע ממנה על החלטתו של בית משפט השלום ירושלים (השופט א' פרסקי), אשר ניתנה ביום 17.6.2024 בת"א 25125-07-23 (להלן: החלטת בית משפט השלום), בגדרה נדחתה בקשת המדינה לסלק על הסף את התביעה שהגיש נגדה המבקש מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה כאמור, והורה על דחיית תביעתו של המבקש על הסף. כפי שיתבאר להלן, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמו גם בחלק מהחלטת בית משפט השלום, נפלו טעויות שתיקונן דרוש כדי למנוע עיוות דין ולהעמיד את ההלכה על מכונה. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקש שירת בצה"ל בתקופה שבין השנים 2019-2015. כשבועיים אחרי גיוסו ביום 25.11.2015, חווה המבקש אירוע טראומטי קשה במהלכו הותקף מינית על ידי שלושה חיילים ששירתו עמו בבסיס הטירונים (להלן: הפגיעה המינית). בעקבות אירוע זה, הגיש המבקש תביעה נגד משרד הביטחון לפי חוק הנכים, במסגרתה הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 30% בגין הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD). במקביל להכרה בו כנכה צה"ל, ביום 11.7.2023 הגיש המבקש תביעה נגד המדינה לבית משפט השלום ירושלים בגדרה טען כי הפגיעה המינית שחווה לא טופלה כיאות על ידי רשויות צה"ל. לטענתו, צה"ל לא סיפק לו טיפול הולם לצרכיו הנפשיים והבריאותיים; וכן חקירת אירוע הפגיעה לא מוצתה עד תום. בתביעתו טען המבקש, כי במחדלו המתואר הפר צה"ל את החובות המוטלות עליו כמעסיק מכוח הסעיפים 11 ו-7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, וכי מחדל זה מזכה אותו בפיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לפי סעיפים 7(ג) ו-6(ב) לאותו חוק. המדינה מצדה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף (להלן: בקשת הסילוק). לגישתה, האכסניה הנכונה והבלעדית לבירור תביעותיהם של חיילים הינה חוק הנכים. בהתאם לכך, נטען כי תביעת המבקש לפי חוק זה מוצתה בעקבות התגמולים שהוענקו לו בגין הנכות שנגרמה לו, וכי לא ניתן לתבוע את צה"ל בגין עילות נוספות. במילים אחרות: המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר עילה בהתבסס על סעיף הפטור. כמו כן, עתרה המדינה לסילוקה של תביעת המבקש על הסף בטענה כי זו התיישנה. כתב התביעה שבו עסקינן הוגש ביום 11.7.2023; ולפיכך, נטען כי עילות התביעה שהתגבשו עובר ליום 11.7.2016 – התיישנו. המבקש התגייס לשירות בצה"ל ביום 25.11.2015, כאשר אירוע הפגיעה המינית התרחש סביב יום 9.12.2015. לשיטת המדינה, תביעתו של המבקש נסמכת בעיקרה על התנהלות צה"ל כלפיו בסמוך לאירוע הפגיעה המינית, ולכל היותר במהלך שלושת החודשים שלאחריו. בהקשר זה, המדינה הפנתה לטענת המבקש בתביעתו לפיה הועבר מהבסיס בו הותקף רק בחלוף כשלושה חודשים ממועד אירוע הפגיעה המינית, וציינה כי מדובר במחדל המאוחר ביותר בזמן שנטען במסגרת התביעה. בנסיבות אלו, סברה המדינה כי עילות התביעה נולדו, לכל המאוחר, בחודש מרץ 2016; ומאחר שהתביעה הוגשה רק בחודש יולי 2023 – למעלה משבע שנים אחרי המועד בו התגבשו עילות התביעה – נטען כי מן הדין להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. החלטת בית משפט השלום בית משפט השלום דחה את טענות המדינה. בהחלטתו, עמד בית המשפט על ההלכה הפסוקה של בית משפט זה אשר עסקה בסוגיית ייחוד העילה לפי חוק הנכים וסעיף הפטור. נקבע כי בהתאם להלכה זו, המדינה פטורה מאחריות בנזיקין בגין נזקים גופניים או נפשיים שנגרמו לחייל במהלך שירותו ועקב שירותו הצבאי. עם זאת, כאשר התביעה נגד המדינה נסמכת על נזק מסוג אחר – שאינו נכלל בגדר נזקי גוף או נפש, ואינו כרוך בנזקים כאלה – אזי שאין להחיל את עיקרון ייחוד העילה ואת סעיף הפטור. לאחר יישום הלכה זו על נסיבות המקרה שלפנינו, בית משפט השלום קבע כי המחדלים הנובעים מכך שצה"ל לא עשה כל שביכולתו כדי לתקן או לצמצם את הפגיעה שנגרמה למבקש – כפי שמתחייב לפי סעיף 7(א)(2), סיפא, לחוק למניעת הטרדה מינית – עלולים לפגוע בכבוד האדם ולהשפילו, דהיינו: להסב לו נזקים שאינם מופיעים ברשימת הנזקים הפטורים. לפיכך, נקבע כי רכיב זה של התביעה חי וקיים, ואין לדחותו על הסף. בשונה מהקביעה האמורה, נקבע כי מחדליו של צה"ל הקשורים להיעדרו של מנגנון יעיל להגשת תלונות בגין הטרדה מינית ולטיפול בתלונות כאלה – כמתחייב לפי סעיפים 7(א)(1) ו-7(א)(2), רישא, לחוק למניעת הטרדה מינית – עלולים להוביל לנזקים נפשיים או גופניים המכוסים על ידי סעיף הפטור. בהתאם לכך, נקבע כי המדינה פטורה מן האחריות למחדלים אלה. בית משפט השלום קבע אפוא כי יש מקום לבירור רכיבי התביעה אשר עוסקים במחדלי צה"ל שאירעו לאחר הפגיעה המינית – ככל שמדובר בהפרת הוראות סעיף 7(א)(2), סיפא, לחוק למניעת הטרדה מינית, אשר לפי הנטען בכתב התביעה הסבה למבקש נזק שאינו בגדר נזק גוף או נפש. באשר לטענת ההתיישנות, בית משפט השלום קבע כי לכאורה, חלק מן המחדלים הנטענים הסתיימו לפני יום 11.7.2016, ועל כן התביעה בגינם התיישנה, כטענת המדינה. ברם, נקבע כי חלק מן המחדלים הנטענים בתביעה, ובראשם אי-הענקת טיפול ראוי למבקש, בהינתן מצבו הנפשי, מהווים עוולה נמשכת אשר דוחה את תחילתו של מרוץ ההתיישנות. לנוכח האמור, בית המשפט החליט כי בשלב המקדמי של ההליך, אליו הגיע, אין מקום לקבוע באופן חד-משמעי כי התביעה התיישנה. המדינה לא השלימה עם החלטת בית משפט השלום וביקשה לערער עליה בפני בית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה ואת הערעור שנבע ממנה. בפסק דינו, עמד בית המשפט המחוזי על ההלכה הפסוקה שנסקרה על ידי בית משפט השלום בדבר תחולתו של עיקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק הנכים. אולם, בבואו ליישם עיקרון זה על נסיבות המקרה דנן, הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה שונה מזאת של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי האירועים הנטענים בכתב התביעה – לרבות המחדלים המיוחסים לצה"ל לאחר הפגיעה המינית – מהווים חוליות במסכת עובדתית אחת, שמקורה בפגיעה המינית אשר אירעה במהלך שירותו הצבאי של המבקש. בהתאם, נקבע כי הנזק הנטען על ידי המבקש בתביעתו לפי החוק למניעת הטרדה מינית, כרוך בנזקים הגופניים והנפשיים שנגרמו לו כתוצאה מהפגיעה המינית – נזקים שנתבעו על ידי המבקש בהצלחה בגדרו של חוק הנכים. מטעמים אלה, בית המשפט המחוזי קבע כי תביעתו של המבקש חסומה מכוח עיקרון ייחוד העילה, הקבוע בחוק הנכים, בשילוב עם סעיף הפטור. בכל הקשור לטענת ההתיישנות, בית המשפט המחוזי קבע כדלקמן: "לנוכח המסקנה כי יש לדחות את תביעת המשיב על הסף בשל עיקרון ייחוד העילה, איננו נדרשים עוד לשאלה אם תביעתו גם התיישנה. עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, נוסיף בתמצית, כי קשה לחלוק על כך שכוח התביעה עמד למשיב כבר סמוך לאירוע הפגיעה המינית, אשר התרחש בחודש דצמבר 2015. ספק אם האירועים שנטען כי אירעו במועד מאוחר יותר מקימים עילת תביעה עצמאית נפרדת ולכן נראה לכאורה, כי תביעת המשיב אמנם התיישנה טרם הגשתה". בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את ערעור המדינה והורה על דחיית תביעתו של המבקש על הסף. המבקש לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. בהחלטתי מיום 21.1.2025, קבעתי כי בקשת המבקש מצריכה תשובה והוריתי כי בעלי הדין יגישו את טענותיהם בכתובים. טענות הצדדים המבקש סבור כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שעניינה עיקרון ייחוד העילה לפי חוק הנכים. המבקש מדגיש כי הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממחדלי צה"ל הנטענים בתביעתו – בכל הנוגע לאי-מתן מענה טיפולי הולם לפגיעה המינית – חוסים תחת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, והם מובחנים ונבדלים מן הנזקים הנפשיים שנגרמו לו עקב הפגיעה המינית עצמה. המבקש מבהיר וטוען כי מדובר בנזקים שונים ועצמאיים בדמות פגיעה בכבוד האדם ובאוטונומיה של הפרט, שאינם חופפים את הנזקים הגופניים והנפשיים בעטיים הוגשה תביעתו לפי חוק הנכים. עוד מוסיף המבקש וטוען כי אי-החלת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית על מקרהו שוללת מעיקרה את תחולתו של החוק על צה"ל כמעסיק מכוח האמור בסעיף 11 לחוק (בכל הנוגע לסעיפים 7 ו-8 לחוק). לדברי המבקש, ברוב המקרים בהם מועלות טענות למחדלים בהתמודדות צה"ל עם אירועי פגיעה מינית במסגרת השירות הצבאי, פרשת התביעה תכלול את עצם הפגיעה המינית ואת אופן הטיפול בה מצד רשויות צה"ל. על רקע נסיבות אלו, נטען כי אם תביעות הדומות לתביעה דנן תידחנה על הסף מחוסר עילה, החוק למניעת הטרדה מינית יהא בגדר אות מתה בהקשר הצה"לי – בניגוד גמור לכוונת המחוקק. באשר להתיישנות – המבקש סבור כי מחדליו הנטענים של צה"ל בכל הנוגע לאי-מתן מענה טיפולי הולם לצרכיו, וכן בכל הנוגע לאי-מיצוי ההליך החקירתי סביב אירוע הפגיעה המינית, מהווים עוולה נמשכת כמשמעה בדיני הנזיקין. לטענת המבקש, מדובר במחדל מתמשך שהמדינה לא טרחה לתקנו עד עצם היום הזה, ולפיכך עילת התביעה של המבקש בגין מחדל זה לא החלה להתיישן ומן הסתם לא התיישנה. מהטעמים הללו המבקש מבקש מאתנו כי נדון בבקשתו כבערעור; נקבל את הערעור גופו; נבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי; ונשיב את החלטת בית משפט השלום על מכונה – באופן שתביעתו נגד המדינה תתברר ותוכרע לגופה. מנגד, המדינה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענת המדינה, מן הדין לדחות את תביעת המבקש על הסף בהתבסס על העיקרון בדבר ייחוד העילה וסעיף הפטור. המדינה מוסיפה וטוענת כי ניסיון המבקש להבחין בין נזקים מסוגים שונים – כדי להוציא מכלל נזקי גוף ונפש הסבת פגיעה בכבוד האדם והשפלה – הינו מלאכותי ואין לו בסיס בדין. עוד טוענת המדינה, כי קבלת טענותיו של המבקש תוביל לפיצוי כפול. המדינה מוסיפה וטוענת כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת ההתיישנות מבוססת על נסיבותיו הפרטיקולריות של המקרה דנן, ואינה מעוררת שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. משכך, נטען כי לא קיימת הצדקה להתדיינות בשאלה זו "בגלגול שלישי". לגופם של דברים, המדינה סבורה כי המחדלים שהמבקש מייחס לצה"ל מהווים עוולות נקודתיות שהתרחשו בנקודות זמן שונות וכי האירוע כולו בא לסיומו לפני יום 11.7.2016 – דהיינו: למעלה משבע שנים קודם למועד הגשת התביעה. המדינה אוחזת אפוא בטענת ההתיישנות כעילה נוספת לחסימת תביעתו של המבקש. מכל הנימוקים הללו, מבקשת המדינה מאתנו כי נדחה את הבקשה שלפנינו, ונותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. דיון והכרעה הדין עם המבקש. לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו, ולנוכח עיוות הדין הברור אשר נגרם למבקש בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור על יסוד הכתובים שלפנינו – זאת, במסגרת סמכויותינו לפי תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. באשר לגוף הדברים – הגעתי למסקנה כי החלטת בית משפט השלום הינה נכונה בעיקרה, בכפוף להסתייגות מסוימת עליה אעמוד בהמשך; ואילו פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא שגוי. בהתאם לכך, סבורני כי נכון נעשה אם נקבל את הערעור; נבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי; ונשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום, בכפוף לתיקון שאציע – באופן שיאפשר את בירור תביעתו של המבקש לגופה. הדיון שיבוא להלן יתקיים באופן הבא: א. תחילה, אסיר מדרכו של המבקש את אבן הנגף בדמותה של טענת ההתיישנות שבפי המדינה. במסגרת זו, אראה כי עסקינן בעוולה נמשכת שבגינה ניתן להגיש תביעה לפיצוי סטטוטורי לפי החוק למניעת הטרדה מינית עד לחלוף שבע שנים ממועד הפסקת המחדל אשר עולה כדי עוולה. ב. לאחר מכן, אבחן את השלכותיהם של העיקרון בדבר ייחוד העילה וסעיף הפטור על תביעות נזיקין אשר מוגשות נגד צה"ל מכוח החוק למניעת הטרדה מינית בגין פגיעה בכבודו והשפלתו של הניזוק. במסגרת זו, אראה כי פגיעה בכבוד האדם והשפלתו הן בגדר נזק ייחודי שאינו כלול ברשימת הנזקים הפטורים, ושהעיקרון בדבר ייחוד העילה אינו חוסם תובענות נגד צה"ל בגין גרימתו על ידי הפרת החוק למניעת הטרדה מינית. בפתח הדיון אומר את המובן מאליו: האמור בפסק דיני מותאם למגדרו של המבקש, אולם הוא חל באותה מידה על כל חיילת וחייל ועל כל קצין וקצינה – באשר הם. האמור בלשון זכר – אף לשון נקבה במשמע, וכן להיפך. מהי עוולה נמשכת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות? סוגיה זו נדונה על ידי בהרחבה בע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י (23.11.2022) (להלן: עניין בכרי). כפי שהוסבר על ידי בעניין בכרי, היותה של עוולת נזיקין עוולה נמשכת הוא עניין של דין ולא של עובדה. מדובר בשאלה משפטית טהורה שמענה עליה מצוי, בראש ובראשונה, בהוראות הדין אשר מגדירות את העוולה ואת השלכותיה בהיבט של דיני הנזיקין והתרופות שדינים אלה מעניקים לניזוק (ראו: שם, בפס' 22 לפסק דיני). הווה אומר: "מעשה נזיקין ייחשב לעוולה נמשכת כאשר הדין המצוי מגדירו ככזה בכללי הנזיקין שעניינם הגדרה של עוולה, וכן הגדרות של נזק וקשר סיבתי – ככל שאלו נדרשים להתהוות העוולה" (ראו: שם, בפס' 30 לפסק דיני). כמו כן, מעשה נזיקין אינו חייב לכלול בתוכו תכונות של חזרה ורציפות כדי להיחשב לעוולה נמשכת (ראו: שם, בפס' 27-24 לפסק דיני). המחוקק יכול להגדיר מעשה נזיקין כעוולה נמשכת מסיבות שונות ומגוונות. כפי שהוסבר על ידי בעניין בכרי: "המחוקק יכול להגדיר מעשה נזיקין כעוולה נמשכת ממגוון של טעמים. טעמים אלו כוללים את רצון המחוקק לשלול מהמעוול את הגנת ההתיישנות ולהותירו חשוף לתביעות נזיקין כל אימת שהלה אינו מתקן את עוולתו באופן מלא או, למצער, אינו פועל בשקידה ראויה כדי להביא לתיקונו המרבי של המצב הקלוקל שיצר [...]. טעמים אלו כוללים גם את הרחבתו של חלון ההזדמנויות של התובעים הפרטיים להגשת תביעות נזיקין נגד המעוול – זאת, במיוחד כאשר מדובר בתובעים חסרי מידע ודלי אמצעים [...]. ברי הוא גם כי המחוקק יכול להגדיר מעשה נזיקין כעוולה נמשכת גם מטעמים נוספים: למשל, כדי לשוות למעשה כאמור משנה חומרה אשר מצדיקה הטלת פיצויים עונשיים, או פיצויים לדוגמא, על המעוול [...]. פרופ' גלעד מציג בספרו על התיישנות ניתוח נורמטיבי מאלף בשאלה אימתי יהא זה נכון לקבוע בדין עוולות נמשכות [...]. בסופו של ניתוח זה – שכמו הספר כולו מתמקד בהיבטיו השונים של מוסד ההתיישנות – מביע פרופ' גלעד דעה כי הכרה בעוולות נמשכות כבסיס לקביעת תחילתו של מרוץ ההתיישנות במועד החדילה ממעשה העוולה (להלן: דחיסה לפנים) איננה רצויה – זאת, מאחר שהיא "מיטיבה עם תובעים ומרעה עם נתבעים" [...]. דעתי בעניין זה הינה שונה. הכרה במעשה עוולה כעוולה נמשכת יכול שתוצדק בלא מעט מקרים מהטעמים שמניתי לעיל; ואם יבוא בפניי נתבע וישאלני "כיצד ייתכן שהכרה כאמור מרעה עמי?", אענה לו כי הדבר נעשה על-מנת ליתן לו הזדמנות פז לחדול מעוולתו ולתקן את אשר מוטל עליו לתקן מהר ככל שניתן – והברירה נתונה בידו. בהקשר זה ובכל הקשר אחר, אל לנו להסיט את מבטנו ממטרת-העל של דיני הנזיקין, אלו שעניינם אחריות ואלו אשר נסובו על כללי הדיון בבתי המשפט. מטרה זו היא מזעור סך כל העלויות החברתיות אשר מורכבות משלושת אלה: (1) עלות הנזקים ועלות מניעתם; (2) החיסרון האישי אשר נגרם למי שהדין מסמנוֹ כנושא בעלות הנזק ובעלות מניעתו; וכן (3) העלויות האדמיניסטרטיביות של מערכת המשפט, אשר כוללות, בראש ובראשונה, את מחירן הכולל של התדיינויות בבתי המשפט לפרט ולחברה (ראו: Guido Calabresi, The Costs of Accidents: A Legal and Economic Analysis, 26-31, 95-129, 174-197, 266-273 (1970))." (ראו שם, בפס' 29-28; חלק מהאסמכתאות הפנימיות הוסרו – א.ש.). בהקשרנו, סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית מטיל על צה"ל כמעסיק חובות הקשורות לטיפול בפגיעות מיניות שמתרחשות במסגרת השירות הצבאי ובהשלכותיהן. סעיף 7(ג) לחוק קובע כי מעסיק שלא מילא חובותיו אלו יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6 לאותו חוק, אשר קובע כדלקמן: "(א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה. (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים, ובשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור בסעיף 144ו לחוק העונשין – כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק; [...]. (ג) לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מיום שנוצרה העילה [...]" [ההדגשה הוספה – א.ש]. כעולה מסעיפים אלה, הפרת הוראותיו של סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית עולה כדי עוולה שאינה תלויית נזק, במובן זה שקרות הנזק אצל הנפגע, כתוצאה מהיעדר הטיפול היעיל בו ובפגיעה המינית שחווה, אינו מהווה תנאי מוקדם להתגבשות זכותו לתבוע את מעסיקו, ולקבל את הסעדים שהחוק מקנה (ראו: צבי פרנקל "פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמה בחוקי העבודה בישראל" ספר סטיב אדלר 505-504 (2016)). זאת ועוד: סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית מלמד – בשילוב עם הוראות סעיפים 5(א) ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 – כי תביעת נזיקין לפי החוק למניעת הטרדה מינית מתיישנת בחלוף 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה. אימתי, אם כן, נוצרה עילת התביעה בענייננו והאם חלפו שבע שנים ממועד היווצרותה? מענה ברור לשאלה זו מצוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר חל בענייננו מכוח סעיף 6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית. סעיף זה יוצר הסדר התיישנות ספציפי בדיני נזיקין והוא מורה כהאי לישנא: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל. (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" [ההדגשה הוספה – א.ש.]. מהוראות סעיף זה עולה כי עוולה נמשכת דוחה את תחילתו של מרוץ ההתיישנות למועד שבו העוולה חדלה מלהתבצע – דהיינו: ליום החדילה של המעוול ממעשהו או ממחדלו העוולתי, בהתאם לעיקרון הדחיסה לפנים (ראו: ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 221 (2022) (להלן: גלעד התיישנות)). זאת, כל אימת שמדובר בעוולה שנזק אינו מהווה יסוד מיסודותיה, להבדיל מעוולות בהן התהוות נזק אצל הנפגע הוא תנאי להתגבשות האחריות בנזיקין – שאז תקופת ההתיישנות תחל במועד קרות הנזק או במועד התגלותו (ראו: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' ג'הסי, פסקאות 16-15 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (30.6.2021); יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 725-722 (מהדורה שנייה, גד טדסקי עורך, 1976); וכן גלעד התיישנות, שם). בדרך זו, סעיף 6 לחוק ההתיישנות וכן סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין דרים בכפיפה אחת ומשלימים אחד את השני (ראו: עמוס הרמן דיני נזיקין 340 (מהדורה שנייה, 2020) (להלן: הרמן); וכן סעיף 27 לחוק ההתיישנות). הפרת החובות המעוגנות בסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית כעוולה נמשכת סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית מחייב מעסיק "לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות". במקרה דנן טען המבקש, בעיקרו של דבר, כי צה"ל כשל במילוי חובותיו על-פי הדין בכל הנוגע לטיפול באירוע הפגיעה המינית. לטענת המבקש, לא הוענק לו סיוע נפשי הולם העומד באמות המידה המעוגנות בחוק למניעת הטרדה מינית. בפרט, נטען כי לא נמסר דיווח למשטרה הצבאית החוקרת (להלן: מצ"ח) אודות האירוע כמתחייב לפי הדין; וכי צה"ל הפר חלק מההוראות הקבועות בפקודת מטכ"ל 33.0145 "איסור פגיעה על רקע מיני". לנוכח זאת, נטען כי צה"ל לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות הפגיעה המינית, וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למבקש בעקבותיה. לית מאן דפליג, כי אי-קיום החובות החקוקות בסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית הוא בגדר מחדל. כפועל יוצא מכך, כל אימת שאירוע הפגיעה המינית לא מטופל כיאות, וצה"ל אינו עושה כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות האירוע וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה בגינו, המחדל שמקים את עילת התביעה הולך ונמשך. עינינו הרואות אפוא כי בפנינו עוולה נמשכת: מחדל מתמשך שעיקרו אי-תיקון הפגיעה המינית שנגרמה למבקש והיעדר הטיפול היעיל בה – בניגוד למתחייב לפי החוק למניעת הטרדה מינית. מסקנה זו מקבלת חיזוק מהפסיקה האמריקנית שיישמה את עקרונות המשפט המקובל האנגלו-אמריקני, עליהם מבוססים דיני הנזיקין שלנו. בפסק הדין בעניין Tresemer v. Barke, 86 Cal. App. 3d 656 (1978) (להלן: עניין Tresemer) – אחד מפסקי הדין החשובים שעיצבו את דיני הרשלנות הרפואית דשם – רופא נשים לא יידע מטופלת לשעבר, שהעתיקה את מקום מגוריה, ואת מקום טיפוליה הרפואיים השונים, למקום אחר, כי התקן תוך רחמי, שהוא התקין לה בשעתו למניעת הריון, נמצא לא תקין. בית המשפט לערעורים במדינת קליפורניה קבע כי הפרת חובת היידוע נזקפת לחובת הרופא גם בתום הקשר רופא-מטופל, וכי מדובר במחדל מתמשך אשר דוחה את מרוץ ההתיישנות. בדומה לכך, בית המשפט הפדרלי לערעורים קבע כי התעלמות ממושכת מצד רשויות בתי הסוהר מצרכיו הרפואיים של אסיר מהווה עוולה נמשכת (ראו: Shomo v. City of New York, 579 F.3d 176 (2d Cir. 2009)). תחילתו של מרוץ ההתיישנות לאור האמור בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין אחרי שידענו כי עסקינן בעוולה שנזק אינו רכיב מרכיביה; ואחרי שמצאנו כי אי-עמידה בחובות המעוגנות בסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית מהווה מחדל מתמשך – על-כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי מרוץ תקופת ההתיישנות במקרה דנן מתחיל במועד הפסקת המחדל על ידי רשויות הצבא, מועד שכאמור טרם החל. כך מורה לנו סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, וכך נפסוק. לנוכח האמור, הנפגע מהפרת החובות המוטלות על מעסיק מכוח סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית – ובכלל זה, המבקש דכאן – רשאי להגיש תביעה אזרחית נגד מעסיקו בכל עת ועת כל אימת שהמחדל לא תוקן כיאות. מכתב התביעה עולה כי מחדליו הנטענים של צה"ל בכל הנוגע להיעדר הטיפול היעיל באירוע הפגיעה המינית הולכים ונמשכים עד היום – זמן רב אחרי שחרורו של המבקש מצה"ל. לפי העיקרון שנקבע בפסק הדין בעניין Tresemer שצוטט לעיל – בו דובר במחדל נמשך של רופא כלפי מטופלת שלו לשעבר (ראו: שם, בעמ' 672) – אין בכך כדי לשנות את מסקנתי בעניין ההתיישנות. אולם, אף אם אניח לטובת המדינה כי החובות המעוגנות בסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית חלות על צה"ל כמעסיק אך ורק עד לתום תקופת שירותו הצבאי של המבקש, הרי שהחובות הללו היו שרירות וקיימות לכל הפחות עד לשנת 2019 – המועד בו סיים המבקש לשרת בצה"ל (ראו: סעיף 19 לתשובת המבקש לבקשת הסילוק). משעה שהתביעה מושא ההליך דנן הוגשה ביום 11.7.2023 – ברי הוא כי עילת התביעה של המבקש נגד צה"ל לא התיישנה. עיקרון ייחוד העילה וסעיף הפטור דיני הנזיקין הנהוגים במחוזותינו עושים הבחנה בין ארבעה סוגי נזקים: א. נזקי גוף במובנם הרחב, לרבות נזקים נפשיים כדוגמת כאב וסבל ומחלות פסיכיאטריות (ראו: רע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' מנסור, פסקה 6 (6.7.2008); ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218, 247 (2007) (להלן: עניין לוי); וכן הרמן, בעמ' 407-400). ב. נזקי רכוש, כדוגמת מכונית שניזוקה או בית שעלה באש ונשרף (ראו: עניין לוי, שם; וכן הרמן, בעמ' 400-398). ג. נזק כלכלי טהור, כדוגמת אובדן הזדמנויות עסקיות משיאות-רווח בעקבות מעשה נזיקין כזה או אחר (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 807-805 (2012) (להלן: גלעד גבולות האחריות); אריאל פורת נזיקין כרך א 224-223 (2013) (להלן: פורת); וכן עניין לוי, שם). ד. נזקים מוסריים (במובן של dignitary harms), כדוגמת פגיעה באוטונומיה של אדם (ראו: Gideon Parchomovsky & Alex Stein, Autonomy, 71 U. Toronto L.J. 61, 76-77 (2021)); בפרטיותו; הפלייתו לרעה (ראו: רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן (19.8.2019) (להלן: עניין מי-טל)); והשפלתו ופגיעה בכבודו (ראו: Nancy Levit, Ethereal Torts, 61 George Washington L. Rev. 136 (1992)). נזקי גוף ורכוש מוכרים כחייבי פיצוי בגין כל מעשה נזיקין שגורם להתרחשותם; והוא הדין, ככלל, לגבי נזק כלכלי טהור (ראו: ע"א 86/76 "עמידר", החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' אהרן, פ"ד לב(2) 337 (1978); גלעד גבולות האחריות, בעמ' 807-806; פורת, בעמ' 223). באשר לנזקים מוסריים, ניתן לתבוע בגינם פיצויים בהינתן הוראת דין מיוחדת שמתירה זאת (ראו, למשל: סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000) או כתרופה לעוולה חוקתית (ראו: עניין מי-טל, בפס' 25 לפסק דיני). סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים – הוא סעיף הפטור – פוטר את המדינה מן האחריות בנזיקין בגין נזקי גוף במובנם הרחב. הוראת חוק זאת מקיימת זיקת גומלין עם ההסדרים הקבועים בחוק הנכים, אשר מקנים לאדם שנפגע במהלך שירותו הצבאי ועקב השירות זכות לקבלת תגמולים מהמדינה (ראו: רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 והאסמכתאות שם (24.1.2012)). במסגרת זאת, בכל מקרה אשר נופל בגדרו של חוק הנכים, יפעל סעיף הפטור לטובת המדינה (ראו: רע"א 11990/04 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' פלונית, פסקה 4 (31.12.2008)). הווה אומר: נזקי גוף במובנם הרחב הם הנזקים הפטורים. חייל לשעבר המבקש לתבוע את המדינה בנזיקין נדרש אפוא להוכיח כי העילה בגינה הוא תובע אינה נסובה על אחד הנזקים הפטורים (ראו: ע"א 3349/13 זהבי נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-14 (12.10.2015) (להלן: הלכת זהבי)). ניתוח זה מביאני לשאלה מכרעת: האם תביעת הנזיקין של המבקש אשר באה מכוחו של סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית – על רקע תלונתו כי לא זכה לקבל טיפול הולם מרשויות צה"ל בעקבות הפגיעה המינית שחווה במהלך שירותו הצבאי – נחסמת על ידי סעיף הפטור והעיקרון של ייחוד העילה? זאת, בפרט לנוכח העובדה שהמבקש הוכר כנכה צה"ל וקיבל את התגמולים המגיעים לו בעקבות הפגיעה המינית לפי חוק הנכים. סבורני כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה וכי תביעת המבקש אינה חסומה. המבקש פורש בתביעתו שורה של טענות שעניינן מחדלים חמורים מצד רשויות צה"ל בכל הנוגע לטיפולן באירוע הפגיעה המינית שחווה המבקש ובהשלכותיו. לטענת המבקש: אחרי אירוע הפגיעה המינית, הוא לא הופנה לטיפול רפואי במשך כשבועיים, על אף פניותיו החוזרות ונשנות למפקדיו; חרף חומרת המקרה, לא נמסר כל דיווח אודותיו למצ"ח; העברת המבקש מן הבסיס שבו הותקף התבצעה רק כשלושה חודשים לאחר אירוע הפגיעה המינית; רק בחלוף כחצי שנה ממועד הפגיעה הופנה המבקש לראשונה לטיפול נפשי במסגרת מרכז התמודדות ותמיכה בצה"ל; מפקדיו של המבקש מנעו ממנו, מעת לעת, מימוש סדיר של פגישותיו המתוכננות עם קצינת בריאות הנפש; לא ניתנה למבקש כל הדרכה בקשר לזכויותיו כנפגע מעבירת מין; וכן חרף מצבו הנפשי הקשה, לא זכה המבקש לטיפול ראוי, וכאשר נעדר מן השירות בשל מצוקתו – בחרו הגורמים הממונים להענישו בכליאה חלף הענקת מענה טיפולי הולם לצרכיו. לטענת המבקש, החוק למניעת הטרדה מינית חל על צה"ל כמעסיק מכוח סעיף 11 לחוק (בכל הנוגע להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק); ומשכך הוא, במחדליו הנטענים, הפר צה"ל את החובות המוטלות עליו בסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית – הפרה אשר מהווה עוולת נזיקין, כאמור בסעיף 7(ג) לאותו חוק, ואשר מזכה אותו בפיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 6(ב) לחוק. סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע כהאי לישנא: (א) מעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו: (1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה. (2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות. [...] (ג) מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה" (ההדגשה הוספה – א.ש.). תכליותיו של החוק למניעת הטרדה מינית, ואבני היסוד המונחים בבסיסו, מוצגים בסעיף 1 לאותו חוק, הקובע כך: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים" [ההדגשה הוספה – א.ש]. זאת ועוד, על הפגיעה הנובעת מהטרדה מינית נאמר במבוא להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997, בעמ' 484, כך: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן". מן המקובץ עולה כי נזקי ההטרדה המינית – אשר לא הגיעה לכדי פגיעה בגופו או בנפשו של הקורבן – הם נזקים מוסריים אשר כוללים בתוכם, בין היתר, השפלה וביזוי של הקורבן, וכן פגיעה בכבודו (ראו: עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 675 (1998); וכן אורית קמיר "איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?" משפטים כט 317, 380-373 (התשנ"ח) (להלן: קמיר)). על רקע האמור, פשיטא היא כי הפרתן של החובות המוטלות על מעסיק מכוח סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית – סעיף שכאמור מחייב את המעסיק לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית ולעשות כל שביכולתו כדי למנוע הישנות מקרים כאמור ולתקן את הפגיעה שנגרמה לקורבן ההטרדה – עלולה אף היא לעלות כדי פגיעה בכבודו של הקורבן והעצמת התחושה של נחיתות, השפלה וחוסר אונים. עסקינן אפוא בנזקים מוסריים מובהקים (dignitary harms) שאינם נכללים ברשימת הנזקים הפטורים. לטענת המדינה, המבקש לא ציין בכתב תביעתו כי נגרם לו נזק בדמות פגיעה בכבוד האדם; ומשכך הוא, אין מקום להתייחס לנזק זה במסגרת ההליך דנן. טענה זו תלויה על בלימה. עסקינן בנזק מוסרי מובהק ומובנה שהחוק למניעת הטרדה מינית בא לעולם כדי למנוע (ראו: נויה רימלט "על משפט, פמיניזם ושינוי חברתי: החוק למניעת הטרדה מינית כמקרה לדוגמה" עיונים במשפט מגדר ופמיניזם 985, 992-991 (2007); וכן אורית קמיר "ביוש: פגיעה בכבוד, סוגים וטיפוסים, שיקולי מדיניות ודיון בהטרדה מינית" משפט ועסקים כ"ג 21, 65 (2020)). היעדר אזכורו המפורש של נזק זה בכתב התביעה אינו צריך אפוא לעמוד למבקש לרועץ; שכן "עצם הפגיעה מגלמת נזק" (ראו: הרמן, בעמ' 374). זאת, בפרט כאשר ההליך שהמבקש ביקש לפתוח בבית משפט השלום עודנו בראשיתו. עוד טוענת המדינה כי ההכרה במבקש כנכה צה"ל והתביעה שהוגשה על ידו מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, נסובות על אירוע אחד: הפגיעה המינית שחווה המבקש במהלך שירותו הצבאי. לשיטת המדינה, הנזק הנטען בתביעה אינו אלא ביטוי נוסף לנזק הנפשי שנגרם למבקש כתוצאה מאותה פגיעה; ולפיכך, המדינה פטורה מאחריות בנזיקין בגין נזק זה בהתאם להלכת זהבי. אין בידי לקבל טענה זו. הגם שניתן לראות בהשתלשלות העניינים הקשורים לאירוע הפגיעה המינית סיפור-מעשה אחד, תביעת המבקש לפי החוק למניעת הטרדה מינית ממוקדת בפרק נפרד מתוך אותו סיפור (ראו והשוו: רע"א 2223/14 מדינת ישראל – קצין התגמולים נ' פלוני, פסקה 7 להחלטתו של השופט נ' הנדל (17.1.2017)). המבקש הוכר כנכה צה"ל בגין הפגיעה המינית שחווה במהלך שירותו הצבאי, ובעקבות הנזקים הנפשיים שנגרמו לו בגין פגיעה זו. לעומת זאת, תביעתו הנוכחית של המבקש נסובה, כאמור, על ראש נזק שונה ונפרד – נזק מוסרי שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מהזנחתו על ידי רשויות הצבא, אשר לא פעלו ביחס אליו כנדרש בחוק למניעת הטרדה מינית. כפי שכבר הוסבר על ידי, נזק זה לא נכלל ברשימת הנזקים הפטורים. פועל יוצא מכך הוא, שאין בתגמולים ששולמו למבקש במסגרת תביעתו לפי חוק הנכים כדי לפצותו על הנזק המוסרי שנגרם לו, אשר, כאמור, כולל השפלה ופגיעה בכבוד; ומשכך הוא, תביעת המבקש מכוח החוק למניעת הטרדה מינית אינה נחסמת על ידי העיקרון בדבר ייחוד העילה. הפיצוי הסטטוטורי אשר נתבע לפי החוק למניעת הטרדה מינית נועד לפצות את המבקש על הפגיעה המוסרית שנגרמה לו כתוצאה ממחדלי צה"ל הנטענים – זאת, בלא קשר לשאלה אם הוא חווה עוגמת נפש ממחדלים אלה ואם לאו; שכן, כאמור, עצם המחדל כאן עולה כדי פגיעה בכבוד והשפלה. זאת ועוד: תביעה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית ראויה להתברר לגופה גם כאשר ברור שלנפגע או לנפגעת לא נגרם נזק פיזי או נפשי כתוצאה מהפגיעה המינית – שכן, כאמור, מדובר בעילות משפטיות שונות וראשי נזק עצמאיים. בהקשר זה, אוסיף ואציין, כי אין מקום להבחנה שעשה בית משפט השלום בהחלטתו בין הרישא והסיפא של סעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית. כל אחת מן החובות המעוגנות בסעיף זה נועדה, בין היתר, להגן על כבודו של הנפגע – כך שהפרתן עלולה להוביל לפגיעה ישירה בזכות מוגנת זו. משכך הוא, אין יסוד לסילוק על הסף של עילת התביעה של המבקש שבבסיסה הפרת החובה המעוגנת ברישא של הסעיף; וכל טענה להפרה של אחת מן החובות הקבועות בסעיף 7(א)(2) לחוק ראויה להתברר לגופה. חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי נמצא בסעיף 11 לחוק למניעת הטרדה מינית. בידוע הוא, כי בין משרתי החובה בצה"ל לבין המדינה לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד (ראו: בג"ץ 279/72 עובד נ' שר הביטחון, פ"ד כז(1) 169, 173-172 (1972); בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, צבא ההגנה לישראל, פ"ד ס(3) 121, 132 (2005); וכן בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות, פ"ד סד(2), 581, 603-602 (2011)). על רקע זה, סעיף 11 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע לאמור: "חוק זה חל על המדינה; לענין הוראות סעיפים 7 ו-8, יראו את כוחות הבטחון, מקום שאין בינם לבין המשרתים בהם יחסי עבודה, כמעסיק, ואת המשרת בהם כעובד" (ההדגשה הוספה – א.ש.). סעיף זה מלמדנו כי הוראות סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית – אשר מטילות חובות קונקרטיות על מעסיק בכל הנוגע למניעת הטרדות מיניות ולטיפול יעיל במקרי הטרדה שאירעו במסגרת עיסוקיו – חלות גם על כוחות הביטחון, ובכלל זה על צה"ל כמעסיק (ראו: הגדרת המונח "כוחות הבטחון" בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מינית; כמו כן ראו: קמיר, בעמ' 386). סעיף זה מראה עד כמה עמדת המדינה שהובאה לפנינו היא בעייתית; ואפרט. ככלל, כל תביעה שעניינה אחריותו של צה"ל כמעסיק לפי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית נשענת, מעצם טבעה, על קיומו של אירוע מקדים של פגיעה מינית או התנכלות. במילים אחרות: לא תיתכן טענה למחדל של המעסיק בטיפול, תיקון או בירור – אלא אם קדם למחדל הנטען אירוע פוגעני העולה כדי הטרדה מינית. זוהי נקודת המוצא העובדתית והמשפטית של כל עילה מסוג זה. נוכח מסגרת זו, קבלת עמדתה של המדינה, לפיה יש להחיל את עיקרון ייחוד העילה בכל מקרה שבגדרו נפסקו לתובע תגמולים לפי חוק הנכים בשל הפגיעה המינית שחווה – מובילה לתוצאה אבסורדית: תוצאה לפיה לעולם לא תתאפשר תביעה עצמאית לפי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית נגד צה"ל כמעסיק. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, והמחוקק, מן הסתם, לא כיוון אליה. סעיף 11 לחוק למניעת הטרדה מינית מהווה הסדר חקיקתי שיש לתת לו משמעות אופרטיבית ומעשית: מתן אפשרות לנפגעות ולנפגעים מהטרדה מינית בצה"ל לתבוע את המדינה בגין התרשלותו של צה"ל בטיפולו באירועי הטרדה מינית או התנכלות – זאת, ללא כל זיקה לנזקים הפטורים – נזקי גוף ונפש – בגינם ניתן לקבל תגמולים לפי חוק הנכים. באמרו את אשר אמר בסעיף 11 לחוק למניעת הטרדה מינית, חזקה על המחוקק שלא השחית את מילותיו לריק (ראו: עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פסקה 47 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (2.2.2012); וכן ד"נ 40/80 קינג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 742 (1982)). נזק מוסרי שנגרם לחייל או לחיילת בעקבות הטרדה מינית בצה"ל הוא נזק ייחודי ועצמאי בדמות פגיעה בכבוד והשפלה על רקע מיני או מגדרי; ואת חובות הצבא לפעול למניעת הטרדות מיניות ולשיקום קורבנותיהן לא נקטין (ראו: קמיר, בעמ' 379-378). סוף דבר מהטעמים שמניתי, הנני מציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור, וכן נקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ונשיב את החלטת בית משפט השלום על כנה (בכפוף לתיקון האמור בפסקה 58 לעיל). תביעת המבקש נגד המדינה תתברר אפוא לגופה ולא תסולק על הסף (זאת, כמובן, מבלי שאביע דעה כלשהי על סיכוייה). כמו כן, הנני מציע לחבריי כי נחייב את המדינה לשלם למבקש את הוצאות ההתדיינות בערכאתנו בסך כולל של 10,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט יוסף אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ז באב התשפ"ה (‏11.8.2025). יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט